שדה בוקר. ו’ כסלו תשל”ד (1.12.1973) אלפי המלווים התפזרו לבתיהם. שמונים ושבע שנים של חיים סוערים, הגיעו לסופם. הוא נולד בפולין כדוד גרין. בסג’רה וביפו של ימי העלייה השנייה, הוא הפך לדוד בן גוריון.  בשנות העשרים הוא היה מזוהה יותר מכל עם ההסתדרות ותנועת העבודה. בשנות הארבעים הוא כבר היה “הזקן” שהוביל את הישוב היהודי לעבר עצמאות, ובה’ באייר תש”ח הוא נכנס לדפי ההיסטוריה, כשהכריז על “הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. איש קשוח שעשה גם טעויות.  במעשיו ובפעולותיו, לא תמיד היה קשוב למגוון דעות והשקפות, שלא תאמו את רצונותיו. אבל מעל הכל-הוא היה מנהיג!  מנהיג עם יכולת הכרעה וחזון. מנהיג  שידע לתמרן בין המעצמות הזרות ובין החלקים השונים של העם היהודי, מנהיג שהוביל לנצחון במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. מנהיג שעם כל הקשיים והטעויות, הצליח לעמוד באתגר, של קליטת העלייה ההמונית. מנהיג שעיצב את תפיסת הממלכתיות שלפיה גובשו מוסדות המדינה והצבא. דוד בן גוריון- מנהיג.

הימים – ימי השפל במצבה המדיני של מדינת ישראל, שנבגדה במהלך מלחמת יום הכיפורים בידי בעלות בריתה מאסיה ומאפריקה, ועמדה כמעט לבדה אל מול עוצמתן של המדינות הקומוניסטיות. הקנוניה שנרקמה במוסקווה ובידי מנהיגי המחבלים הפלשתינים הייתה צינית במיוחד. הצעת החלטה שעל פיה הציונות היא “צורה של גזענות ואפליה” הובאה לעצרת האו”ם ביום ו’ בכסלו תשל”ו (10.11.1975). היא אושרה ברוב עצום של תשעים ושבע מדינות, מול שלושים וחמש מתנגדות (בעיקר ממדינות המערב) ושלושים ושתים נמנעות. לאחר שנציג ארה”ב הודיע כי זו אינה מכירה בהחלטה, נשא חיים הרצוג, שגריר ישראל, נאום שהוגדר בידי רבים כאחד מהגדולים שנישאו מפי אישי ציבור במהלך המאה העשרים. לאחר שהבהיר כי הציונות היא תנועת השחרור האצילית ביותר והמוסרית ביותר שקמה אי פעם, קרע הרצוג את ההחלטה והצהיר כי “היטלר היה מרגיש כאן בבית”. בתגובה להחלטה, החליטה ממשלת ישראל על הקמה של ארבעה יישובים חדשים בגולן, כדי להמחיש את נחישותנו להמשיך ולהתיישב. יהודים מכל העולם התייצבו לצד ישראל. לימים, ב1991, ביטל האו”ם את ההחלטה, וזו נזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה.

המַשדֵר שממנו שודרו שידוריה של תחנת “קול ציון הלוחמת” נתפס על ידי השוטרים הבריטיים בשעה שחיפשו בביתם של בני הזוג יהודה ואסתר נאור. העונש היה מיידי: שני הפעוטות הושארו אצל הסבא והסבתא, יהודה נשלח למחנה מעצר באפריקה לארבע שנים, ואילו אסתר, בהריון מתקדם, נשלחה לבית הכלא בבית לחם. המעצר לא הרתיע את אסתר נאור. כאחותו של דוד רזיאל, מפקד האצ”ל, וכבת למשפחה דתית לאומית נלהבת, עסקה אסתר כל חייה בפעילות מסורה למען הכלל. את עבודתה כמורה בתל אביב נאלצה לעזוב לאחר שהתגלה כי היא חברת בית”ר. במקצועה השני, כאחות, סייעה בטיפול בלוחמי האצ”ל והשתתפה בעצמה בפעולות השונות. אסתר שימשה כקריינית בתחנת השידור וכחברת מפקדת הארגון. לאחר ששוחררה ממעצרה וילדה את ביתהּ, אפרת (על שם העיר בית לחם), המשיכה בסיוע ללוחמים. לאחר הקמת המדינה, כיהנה כעשרים וחמש שנים כחברת כנסת מטעם תנועת החירות. רזיאל, חדת הלשון והנמרצת, עסקה במהלך השנים בפעילויות חינוך שונות, והייתה מעמודי התווך של תנועות החירות והליכוד. נפטרה בו’ בכסלו תשס”ג (11.11.2002)

תפריט נגישות