ההתראות הממוקדות הביאו להגברת הכוננות בגזרה. אולם למרות המארבים והתצפיות, לפנות בוקר בכ”ט בסיוון תשס”ו (25.6.2006), בחסות הפגזת פגזי מרגמה על כל הגזרה, הצליחה חולייה ובה שבעה מחבלים – אנשי חמאס מעזה – לחדור לשטח ישראל באזור כרם שלום. המחבלים יצאו מהמנהרה מאה מטר בתוך שטח ישראל ותקפו מהעורף מספר עמדות של צה”ל, ובהם טנק מרכבה שאבטח את הגזרה. מפקד הטנק חנן ברק והנהג פבל סלוצקר נהרגו מיד. לוחם אחר נפצע, ולוחם נוסף – גלעד שליט – יצא מהטנק ונלקח בידי המחבלים מעבר לגבול העזתי. ידיעות סותרות ועיכוב בהבנת המציאות מנעו מצה”ל לצאת למרדף מיידי, והכוחות שהופעלו עם היוודע דבר החטיפה במסגרת מבצע “גשמי קיץ” לא הצליחו לעלות על עקבות חוטפיו של שליט. במשך חמש שנים וחצי הוחזק שליט בשבי החמאס, תוך שהמחבלים מפרים בעקביות את תנאי החזקת השבויים לפי אמנת ז’נבה. ויכוח ציבורי רחב ממדים התנהל בישראל לגבי שאלת המחיר שיש לשלם בעד שחרורו. בסופו של דבר, באוקטובר 2011, שוחרר שליט תמורת למעלה מאלף מחבלים בעסקה שנויה מאוד במחלוקת, ושב לביתו.

האלוף מוטי הוד ישב ליד סוללת מכשירי הקשר והמתין בדריכות לדיווחים. אט אט החל חיוך לעטר את שפתיו. מבצע “מוקד” להשמדת חילות האוויר הערביים, שאותו הוביל כמהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים, נחל הצלחה היסטורית. הדרך לבור הפיקוד של חיל האוויר החלה שנים קודם לכן בקיבוץ דגניה. שם נולד הוד, ושם הוא הצטרף לפלמ”ח שבמסגרתו עסק בארגון מפעל ההעפלה. עם קוּם המדינה, היה הוד מהטייסים הראשונים של חיל האוויר, וסייע בהבאת מטוסי הקרב הראשונים מצ’כסלובקיה לארץ. אחרי שהתגבר על התנגדות קיבוצו להמשך השירות הצבאי, חזר לחיל ופיקד על סדרת מבצעים בשנות החמישים והשישים בכלל, ובמהלך מערכת סיני בפרט. בשנת 1966 מונה למפקד החיל, והשלים את ההיערכות שאותה החל קודמו בתפקיד, עזר וייצמן, לקראת מבצע מוקד. הוד פיקד על החיל גם בימים הקשים מלחמת ההתשה, שבה התמודד חיל האוויר עם משימות תקיפה אינטנסיביות בעומק מצרים וסוריה. עם שחרורו, כיהן הוד כמנכ”ל אל־על וכמנכ”ל התעשייה האווירית, ויִיעץ בנושאי ביטחון לראשי המדינה. מוטי הוד נפטר בכ”ט בסיוון תשס”ג (29.6.2003)

פלוגות השדה ושירות הידיעות, ישובי חומה ומגדל וארגון ההתגייסות לצבא הבריטי, מפעלי התע”ש (התעשיה הצבאית ) הראשונים ופלוגות הפלמ”ח, אלפי הנוטרים במשטרת הישובים העבריים ואחת עשרה החטיבות שיצאו לקרב ערב הקמת המדינה. כל מפעל האדירים של ארגון ההגנה החל בחוות כנרת ביום כט סיון תר”פ (15.6.1920), כאשר על רקע ארועי תל חי והפרעות שחוללו הערבים בירושלים בפסח תר”פ התכנסו אנשי “אחדות העבודה”, והחליטו כי לצורך הגנת הישוב היהודי בארץ לא ניתן להסתמך יותר על ארגון ה”שומר” הקטן שפעל בעשור שקדם להתכנסות בכנרת, או על הגדודים העבריים שהבריטים הגבילו את פעילותם. המתכנסים החליטו  “להבטיח הגנה עצמית באץ על ידי סידור חבר עובדים מסורים  שעומדים על המשמר בכל עניני ההגנה”. בהדרגה חדלה  ההגנה מלהיות ארגון המזוהה בעיקר עם מפלגות השמאל והפכה לגוף ארצי , המקובל על רוב) חלקי הישוב היהודי בארץ ישראל. קרוב לשלושה עשורים שרתה ההגנה את  הישוב היהודי ואפשרה, למרות פילוגים ומחלוקות, את התעצמותו ואת הקניית היכולת להפוך בתש”ח מישוב יהודי למדינת ישראל ומ”ההגנה” ל”צבא ההגנה לישראל”.