הטירה

שיירת הרכבים הארוכה שנסעה במרחבי עמק בית שאן בבוקר כ”א בתמוז תרצ”ז (30.6.1937) בישרה את הקמתו של הקיבוץ הדתי הראשון – טירת צבי. החום באזור היה בלתי נסבל (ב-1942 נמדדה במקום הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בתולדות ארץ ישראל: חמישים וארבע מעלות). המרחק מיישובי העמק הוותיקים היה גדול, והמרחב הערבי לא האיר פנים. ובכל זאת, תשעים חלוצי “הפועל המזרחי”, אנשי קבוצת רודגס, לא נרתעו. הם הקימו את אוהליהם מסביב לטירה הערבית העשויה לבני בוץ שנקנתה בידי הקרן הקיימת, והפכה לבניין המרכזי ביישוב. הם קראו למקום על שם מבשר הציונות,  הרב צבי קלישר, ויצאו לדרך. שנים ארוכות ומאתגרות עברו על אנשי טירת צבי. הם ידעו לקשור קשרים טובים עם ערביי הסביבה, ובד בבד עמדו בהתקפות קשות של כנופיות ערביות ב-1938 וב-1948, יכלו להם והפכו ברחבי הארץ לסמל של גבורה ושל יכולת עמידה. אלפי התמרים שניטעו מסביב לקיבוץ, מפעל הבשר הנודע, ארבעה דורות שגדלו מאז ימי “חומה ומגדל”, והחיים התורניים והחברתיים הפכו את טירת צבי לאחד מסמליה הבולטים של ההתיישבות בארץ ישראל.

משה רוסנק נולד בסלובקיה (1924). בגיל צעיר עלה עם משפחתו בצורה בלתי לגלית לארץ, וגדל בירושלים. לצד עבודתו בחנות הכובעים המשפחתית, פעל רוסנק במחתרות השונות ומונה למפקד מחלקה ב”הגנה”. עם תחילת קרבות מלחמת העצמאות, נשלח לפקד על מחלקת תגבור שפעלה ברובע היהודי הנצור בעיר העתיקה בירושלים. הוואקום הפיקודי והמנהיגותי במקום גרם במהרה לכך שרוסנק בן העשרים וארבע הפך למפקדם של אלפיים התושבים ומאתיים הלוחמים ברובע הנצור. רוסנק פיקד על הרובע  בתבונה ובגבורה בימי המצור הקשים כשהוא מתמודד עם בעיות חברתיות מורכבות, עם כוחות ערבים עדיפים מכוחותיו בעשרות מונים, ועם יחס אדיש יחסית מצד מפקדי ההגנה לרובע היהודי. תחת הנהגתו של רוסנק לחמו אנשי הרובע עד שכלתה כל תקווה. מתוך רצון למנוע טבח בתושבים, חתם רוסנק על כניעת הרובע ושהה בשבי הירדני חודשים ארוכים. עם פטירתו בכ”א בתמוז תשס”ו (17.7.2006) נקראה על שמו הכיכר המרכזית ברובע. על קברו בהר הזיתים נכתב “והאיש משה עניו מאוד, כאן נטמן לצד לוחמיו מפקד העיר שבין החומות”.

חייו של חיים נחמן ביאליק השתקפו בשירתו. ילדותו בכפר האוקראיני שבו נולד בשנת 1873  השתקפה בשירי היתמות ובתיאור החוויות הקשות מהימים שבהם נאלץ אביו להפעיל בית מרזח לשיכורי הכפר. לימודיו בישיבת וולוז’ין הונצחו ביצירת הענק של “המתמיד” וב”על סף בית המדרש”; השקפתו הציונית מתבטאת ב”אל הציפור”, ב”תחזקנה” וב”שיר העבודה”; חוויותיו מימי הפרעות ברוסיה משתקפות ב”עיר ההריגה” וב”על השחיטה”; ואהבתו הגדולה לילדים, שלהם לא זכה, התגשמה ב”נדנדה”, וב”קן לציפור”. מי שכונה “המשורר הלאומי”, נדד מרוסיה לגרמניה ומשם לתל אביב. שם, זכה להערצה אדירה מכל חוגי היישוב היהודי בארץ, שרבבות מבניו השתתפו בהלווייתו בכ”א בתמוז תרצ”ד (4.7.1934). ביאליק היה מתרגם פורה, ייסד הוצאות ספרים, חידש שלוש מאות מילים בעברית והיה ממובילי תפיסת הציונות הרוחנית של אחד העם, שדגלה בחיבה ובהערכה למסורת אך ללא מחויבות לקיום מצוות. הוא נודע גם בשירי הטבע והאהבה הרבים שכתב (וביניהם “קומי צאי” ו”הכניסני תחת כנפך”), וכן בתיאורי ההיסטוריה היהודית המפעימים (“מגילת האש” ו”מתי מדבר”). כינס את אגדות חז”ל ב”ספר האגדה”. הונצח בסדרה של שמות רחובות, יישובים ומוסדות ברחבי הארץ.