“מעשה בחמישה בלונים”, “הבית של יעל”, “תירס חם”, “יובל המבולבל” ועוד עשרות ספרים שמיליוני ילדים בישראל גדלו עליהם, נולדו בין שדותיו של עמק הירדן, בביתה של הסופרת מרים רוֹת. רוֹת, ילידת הונגריה (1910) עלתה לארץ בראשית שנות השלושים, והייתה ממקימי קיבוץ שער הגולן שבו חיה עד יום מותה בי”א במרחשוון תשס”ו (13.11.2005). רוֹת שימשה עשרות שנים כגננת מסורה בקיבוץ, והפכה לאחת מנשות החינוך המרכזיות של הקיבוץ הארצי. גידלה דורות של גננות בסמינר הקיבוצים, הוציאה לאור ספרי הדרכה להורים ולאנשי חינוך, והייתה בעלת טור בענייני גידול ילדים בעיתון “על המשמר”. בגיל שישים, בלחצם של בעלה ושל תלמידותיה מסמינר הקיבוצים, החליטה להוציא לאור את הסיפורים שאותם נהגה לספר לילדי הקיבוץ במהלך השנים. הספרים זכו להצלחה מסחררת ולקלאסיקה של ספרות הילדים בישראל. הסיפורים, ששילבו בתוכם תום ילדות והווי הקיבוץ, יחד עם סיפורי חייהם של ילדיה ונכדיה הרבים של רוֹת, שבו את ליבם של רבים מילדי ישראל והוריהם עד היום.
הפגישה על יד הבאר, העבודה שבע ועוד שבע שנים, העקרות והציפייה, האהבה הגדולה וסיפורי החסד והרחמים. במשך אלפי שנים הפכה רחל אמנו (“מאמע רחל” בפי יהודי אשכנז) לאם “המבכה על בניה כי איננו”. קִברה בבית לחם (שגם אם ייחוסו המדויק אינו ברור, התקדש בדמעותיהן של בנות ישראל), הפך למקום שאליו פנו כל המבקשים לשטוח את כאבם, את תפילתם ואת געגועיהם. ביום המיוחס ליום פטירתה, י”א במרחשוון, נהרו ונוהרים המונים לקברה בבית לחם, בדרך אפרתה. מבנה הקבר, ששופץ בידי מונטפיורי, ניצל ברגע האחרון ממסירה לשלטון ערבי. הוא הפך למבצר המגן על המתפללים מפני מרצחי בית לחם, ולאחד מסמליה של הארץ. דמותה של רחל, אימם של יוסף ובנימין, שביחד עם אחותה לאה “בנו שתיהם את בית ישראל”, הייתה בסיס לאין ספור מדרשים, תפילות, שירים ופיוטים. עם שיבת העם לארצו, ראו רבים עין בעין את הגשמת פסוקי הנחמה מירמיהו: רחל המבכה על בניה, מחתה דמעה מעיניה “כי יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”. הישיבה וניצני ההתיישבות היהודית הפועלים במקום בוודאי מוסיפים לנחמה.
