עשרות שנים עמד שמעון פרס במוקדי קבלת ההחלטות והעשייה במדינת ישראל. הוא נולד כשמעון פרסקי בפולין, גדל בתל אביב ובכפר הנוער בן שמן, ועִברת את שמו ל”פרס” בעקבות התרשמותו מהעוף המרשים בשעת טיול בנגב בשנות הארבעים. מגיל צעיר עסק פרס בנושאים פוליטיים ושימש כעוזרו המסור של בן גוריון קרוב לשנות דור. בתפקידיו השונים בראשות משרד הביטחון, הוביל פרס את הברית האסטרטגית עם צרפת, סייע להקמת התעשיות הביטחוניות ונחשב כאביה של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. פרס, שר וחבר כנסת, שימש כשר הביטחון בשנות השבעים והיה שותף להכרעות שאפשרו את מבצע יונתן ואת הקמת היישובים הראשונים בשומרון. בשנת 1977 הפך פרס למנהיג מחנה השמאל הישראלי, ושימש כראש ממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר וכממלא מקומו של יצחק רבין לאחר הירצחו. בתקופה זו, זכה פרס ליוקרה בינלאומית רבה, אך גם לביקורת ציבורית נוקבת בעיקר בשל אמונתו בחזון “המזרח התיכון החדש” ובהסכמי אוסלו שאותם יזם. בסוף ימיו, כיהן פרס כנשיא מדינת ישראל בין השנים 2007 – 2014, ונפטר ביום כ”ה באלול תשע”ו (28.9.2016).
קיץ 1969, מלחמת ההתשה בעיצומה. במטכ”ל גובשה תוכנית נועזת: “מבצע רביב”. היעד – הנחתת כוח פשיטה ישראלי משוריין במערב מפרץ סואץ, והשמדת מתקנים ובסיסים מצריים. כהכנה למבצע, חיבלו אנשי שייטת 13 בספינות מצריות שעגנו באזור והיו עלולות לשבש את המבצע. הספינות אכן הוטבעו, אך בשל תקלה, שלושה מלוחמי השייטת נהרגו. יומיים לאחר מכן, בליל כ”ה באלול תשכ”ט (9.9.1969) הנחיתו נַחָתוֹת של חיל הים כעשרה כלי רכב משוריינים שנלקחו שלל בששת הימים, ונצבעו בצבעי הצבא המצרי בחוף המצרי. במשך קרוב לעשר שעות נע הכוח במה שנודע בשם “הפשיטה המשוריינת” לאורך שבעים ק”מ בחוף המצרי, תוך שהוא משמיד בסיסים, עמדות משמר, מתקני נ”מ ותשתית, והורג כמאה חיילים מצריים, ביניהם קצינים בכירים. המצרים ההמומים לא הצליחו להבין מה מתרחש, וניסיונות המגננה שלהם נהדפו גם בסיוע חיל האוויר (שאחד ממטוסיו נפגע וטייסו נהרג במהלך הקרבות). בסיום המבצע, שבו כל הלוחמים לבסיסם, ללא נפגעים מקרב הכוח. לאחר המבצע, הודחה צמרת הצבא המצרי, ואילו נשיא מצרים, נאצר, לקה בהתקף לב.
הרב שלום רוקח, “השר שלום” או ה”דער ערטשער רב” (הרב הראשון) בפי חסידי בלז, נולד בשנת 1781 למשפחת רבנים מיוחסת. לאחר נשואיו החל להתעניין בחשאי בחסידות, ולפי המסורת ה”בלזאית” הסתייע ברעייתו כדי לחמוק מבעד לחלון ביתו מדי ערב במגמה ללמוד ולהתחבר למנהיגי החסידות – החוזה מלובלין ורבי אלימלך מליז’נסק – מבלי שמשפחתו ומשפחת רעייתו ה”מתנגדים” ימנעו זאת. את חצרו הקים בעיירה בלז, שם גם מונה לרב העיר. בבלז נאלץ להתמודד לא פעם עם הצקות השלטונות, אך הדבר לא מנע ממנו להקים חסידות מפוארת. במרכזה, עמד בית כנסת שהיה אחד היפים והגדולים בזמנו, והוא היווה השראה למרכז העצום של חסידות בלז היום, השוכן בצפון ירושלים (בקירותיו משוקעות אבנים מבית הכנסת בבלז שבגליציה). נודע כפוסק חשוב, גדול מנהיגי החסידות בגליציה ואף מחוצה לה, ומייסד שושלת בלז. הותיר אחריו תובנות ורעיונות לעבודת האדם ולקירוב הגאולה באמצעות ספרי הלכות ודרשות שרשמו תלמידיו. היה מהאדמו”רים שהדגישו את חשיבות הניגון והשמחה, וניגוניו מושרים עד היום בחסידות. נפטר בכ”ה באלול תרט”ו (8.9.1855)
דמותו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שנפטר על פי המסורת ביום כ”ה באלול, היא אחת מהדמויות המרתקות והמסתוריות בקרב בני דור התנאים החמישי. יחד עם אביו, רבי שמעון, הסתתר שנים ארוכות במערה מפחד הרומאים, ולאחר יציאתם לא היה מוכן לקבל בתחילה את העובדה כי ישנם כאלה שעוסקים בחיי מעשה ולא רק בקודש. למרבה הפלא, זמן קצר לאחר צאתו מן המערה החל לעבוד בשורות הרומאים, והיה אחראי על הסגרתם של גורמים פליליים מהחברה היהודית. לשאלת חבריו, שכינו לעיתים אף בשם “חומץ בן יין” בדבר מעשיו, השיב כי “קוצים אני מכלה מן הכרם”. בין אמרותיו והדרכותיו, ידועה האמרה: “כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע”. הורה לרעייתו לקוברו בעליית גג במקום מגוריו בכפר עכברה שבגליל. תושבי המקום, שראו את הברכה ששרתה עליהם בזכות קברו, סירבו להעבירו למקום קבורת אביו במירון. מציאות זו אילצה את החכמים להמתין לזמן שבו תוסח דעתם של תושבי המקום, ואז העבירוהו למערת הקבר של אביו.
