איתמר, יישוב משגשג בלב הרי השומרון של אנשי תורה ועבודה, היווה שוב ושוב מטרה להתקפות טרור רצחניות. בליל י”א בתמוז תשס”ב (20.6.2002) חדר מחבל ליישוב, ופרץ לבית משפחת שבו. האם רחל ושלושת ילדיה – נריה, צביקה ואבישי בן החמש – נרצחו. שני ילדים נוספים הצליחו להסתתר, וחולצו תחת אש בידי לוחמי צה”ל והימ”מ שפרצו לבית וניהלו קרב ארוך עם המחבל עד שהצליחו לחסלו. בראש כיתת הכוננות של היישוב, שנזעקה ראשונה למקום הפיגוע, עמד יוסף טוויטו. הוא נהרג בשעה שניסה לחלץ את הנפגעים . במהלך חילופי האש נפגעו גם מכלי הגז של הבית, ושריפה פגעה קשה בבית המשפחה. הפיגוע היכה בהלם את מדינת ישראל, והיה אחד משיאיה של האינתיפאדה השנייה. בני המשפחה הנותרים שיקמו אט אט את חייהם, והאב בועז, שלא נכח בבית בעת הרצח, הקים משפחה חדשה. רבים עקבו אחרי מסעו של הבן עשהאל, שרגלו נקטעה בפיגוע, אך לאחר שנתיים של טיפולים רפואיים קשים הצליח להשתקם והפך לספורטאי מצטיין, שחיין ושחקן בנבחרת ישראל.
דרישתם של השוטרים, שפרצו בליל י”א בתמוז תרי”ח (23.6.1858) לבית משפחת מורטארה בבולוניה שבאיטליה, הממה את זוג ההורים. בני הזוג, סוחרים יהודים שלווים, לא שיערו כי המשרתת הנוצרייה ששירתה בביתם שש שנים קודם לכן, בשעה שבנם הקטן ארדגו היה חולה, תטביל אותו בסתר לנצרות (“כדי להציל את נשמתו”). שנים מאוחר יותר היא התוודה על כך בפני כומר, שמצידו הפעיל מייד את כוחות המשטרה בתוקף החוק, ולפיו אסור לאנשים שאינם קתוליים לגדל ילדים קתוליים. זעקתם של ההורים הדהדה ברחבי העולם היהודי כולו. יהודים ולא יהודים שהאמינו כי בעידן ההשכלה והאמנציפציה מעשי חטיפה וכפייה דתיים מסוג זה אינם אפשריים עוד, נזעקו לפעול. מבריטניה הגיע לרומא סֵר משה מונטפיורי, וניסה במשך שבועות להיפגש עם האפיפיור, אך לשווא. ארגדו נותר בוותיקן והוכשר לכומר בפיקוחו ובהדרכתו האישית של האפיפיור. לימים, הפך לבכיר יחסית בכנסייה והוביל פעילות מסיונרית באירופה ובאמריקה. הפרשה, שזעזעה את העולם היהודי, היוותה זרז להקמתה של “חברת כל ישראל חברים”, שנועדה להגן על זכויות היהודים בעולם.
בשעה שלוש וארבע דקות ביום י’א תמוז תרפ”ז (11.7.1927) רעדה האדמה. מהמוקד בצפון ים המלח יצאו גלי רעש שהיכו בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר ברחבי הארץ. עיקר הנזקים פקדו את האזורים הערביים. בשכם נחרבו שליש מבתי העיר, גשר אלנבי התמוטט אל תוך הירדן ובתים ומלונות חדשים שנבנו ביריחו קרסו. למסגד אל אקצא, כמו גם לבנייניה החדשים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, נגרם נזק כבד. גם מרכזי הערים לוד ורמלה ספגו מכה קשה. פעולות החילוץ התנהלו במהירות וביעילות יחסית בידי הממשל הבריטי, שגם סייע בבנייה ובשיקום באזורים הנפגעים. בעקבות הרעידה הציב הממשל סטנדרטים חדשים ובטוחים יותר לבנייה ברחבי הארץ. בני היישוב היהודי, שנפגעו בעיקר ברכוש ולא בנפש, מיהרו לסייע לשכניהם. העיר תל אביב אימצה את שכם החרבה, ושלחה לחם וצוותי חילוץ. הנדבן היהודי נתן שטראוס תרם חמשת אלפים לירות שטרלינג לשיקום ההריסות בכפרים ובערים שנפגעו. כמאה ושלושים הרוגים וכחמש מאות פצועים נמנו בעקבות הרעש. ומאז, ובשאיפה שגם בעתיד, לא גרמה האדמה נזקים משמעותיים ליושבים ברחבי הארץ.
