“וגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ..ולא התעניינתי בו כלל”. הרב יששכר שלמה ויסמנדל הרים לרגע את מבטו מעל כתב היד. קירות עליית הגג בבודפשט בה הסתתר מפחד הגרמנים וההונגרים היו ריקים מספרים. את ספרייתו הגדולה ששימשה אותו לכתיבת ספריו הרבים הוא הותיר מאחור בשעה שנמלט מביתו שבסלובקיה, מפחד הכובש הגרמני. אבל, גם העדר הספרים לא יעצור אותו כעת מלכתוב את ספרו המהפכני “אם הבנים שמחה”. אחרי שנים ארוכות של התנגדות לתנועה הציונית, על רקע מאורעות השואה, הוא משנה את דעתו. מהזיכרון הוא מצטט מאות מקורות מכל חלקי התורה שבכתב ובעל פה והמסקנה העולה מהם היא אחת: “שכל אחד מישראל ישתדל בבניין ארצנו הקדושה שבזה תלויה כל גאולתינו”. באורח פלא הספר מצליח לצאת לאור בבודפשט, רגע לפני שפושטים עליה הרוצחים הגרמנים. הרב עצמו נמלט בחזרה לסלובקיה ונרצח ככל הנראה באושוויץ או בדרך אליה ביום י’ שבט תש”ה (24.1.1945). ספרו הפך לאבן יסוד בהגות הציונית דתית, וקריאתו “נסיר כל דבר הגורם לפירוד לבבות” נשארת לדורות.
“הם לוקחים את היהודים שלנו”, זעקו אלפי פועלים הולנדים שהתכנסו ברחובות אמסטרדם ביום שלישי כח שבט תש”א (25.2.1941). ארוע ההזדהות עם היהודים הנרדפים שהקיף בשיאו שלוש מאות אלף איש החל כאשר הנאצים כיתרו את הרובע היהודי באמסטרדם, הציבו גדרות תיל מסביבו ושלחו מאות צעירים יהודים למחנות ריכוז בגרמניה. חברי המפלגה הקומיניסטית בהולנד הכבושה לא הסתפקו במחאה של מלכת הטלנד על המעשה. ביוזמתם השביתו מאות אלפי עובדים ברחבי המגינה את עבודתם ויצאו להפגנות ענק נגד רדיפות היהודים. הגרמנים ההמומים פתחו באש על המפגינים ותשעה מהם נרצחו. רבים ממנהיגי השביתה נתפסו והוצאו להורג ואילו אחרים וביניהם מנקה הרחובות פיטר נק ומתקן המדרכות וילהלם קראן זכו לימים לתואר חסידי אומות העולם. הרדיפות נגד יהדות הולנד נמשכו , אולם השביתה הייתה זרז לפעילות הצלה שביצעו רבים מאזרחי המדינה. לזכרה של השביתה שהייתה פעולת המחאה הגדולה ביותר שבוצעה באירופה הכבושה נגד רדיפות היהודים הוקם פסל של פועל נמל ליד בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם ומצעד הצדעה עובר לידו בכל שנה ביום השנה לשביתה.
