ימים קשים עברו על יהודי תימן במאה החמש עשרה. גזירת גלות מוזע והטלטלה שליוותה את הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי, גזירות, עוני ומגפות. ובתוך החושך הפציע אור גדול. מתוך חיים של עוני, יציאה לעבודה בגיל צעיר, ושקידה בתורה למרות הכל, צמח רבי שלום שבזי (אבא שלום) המשורר הענק שהצמיחה יהדות תימן. רבי שלום הותיר לנו את “אם ננעלו דלתי נדיבים” שהפך לשיר מוכר בכל העולם, “אשאלה אלוקי יגאל שבויים” ועוד מאות פיוטים לתפילה, לשבת, ולחגים, שירי חידות ושירי מוסר. רבי שלום כתב פרוש קבלי על התורה בשם “חמדת ימים” וספרי הלכה שונים. ההערצה של יהדות תימן כלפיו באה לידי ביטוי באגדה על הגעתו בדרך נס, מדי ערב שבת לארץ ישראל (וזכתה לעיבוד מודרני בשיר “אגדת שלום שבזי” ) ובהתייחסותם של יהודי תימן (וגם תושביה המוסלמים!) אל קברו בעיר תעיז, כאל מקום קדוש. רבי שלום שבזי נפטר בט’ שבט תמ”ו (3.2.1686) חלק קטן מכתביו שרד ונמצא בספריה הלאומית .
“ימים לבנים ארוכים” על שטר המאה שקלים, “ישוב טלה אל חיק האם” כמחאה על הלינה המשותפת בקיבוצים, “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” מול מוראות השואה, “בארץ אהבתי השקד פורח” במשעולי הדרכים, “ולילה לילה מסתכלת הלבנה” ליד מיטות הילדים. חלקים גדולים של פס הקול הארץ ישראלי נכתבו בידי פרופסור לאה גולדברג, שנפטרה בח’ שבט תש”ל (15.1.1970). ילידת ליטא, עליה כתבה בגעגועים את “מכורה שלי ארץ נוי אביונה”. בארץ הקימה את החוג לספרות באוניברסיטה העברית, ועסקה בתרגום לעברית של עשרות יצירות, מטולסטוי ועד שקספיר. לצד שיריה נודעה גולדברג כסופרת ילדים מחוננת. היא לא זכתה למשפחה ולילדים משלה, אולם “המפוזר מכפר אז”ר” ו”הכלב פלוטו” שנכתבו על ידה העניקו חיוך ואושר לרבבות ילדים. ואולי יותר מכל, העניקה לנו גולדברג את התפילה ב”שירי סוף הדרך”: “למדני אלוקי ברך והתפלל /על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל …למד את שפתותי ברכה ושיר הלל /בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל /לבל יהיה יומי כתמול שלשום /לבל יהיה עלי יומי הרגל”.
שלוש מהפכות התחוללו בין כתליו של בית הספר “שפיצר”, שבשכונת הבוכרים בירושלים. הראשונה הייתה מהפכת החינוך לבנות, השנייה הייתה מהפכת החינוך בעברית. המהפכה השלישית הייתה המהפכה הלוחמת של הארגון הצבאי הלאומי, שהקים בין כתלי בית הספר את מפקדתו שבירושלים. לשלושת המהפכות הייתה אחראית חנה שפיצר, שנולדה בז’ בשבט תרמ”ו (13.1.1886) למשפחה שהשתייכה לחברה החרדית הירושלמית, ובהיותה אוטו דידקטית רכשה השכלה רחבה בהרבה מהמקובל בימיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נקלעה החברה היהודית בירושלים למשבר שהביא בנות רבות לסף רעב ומצוקה קשה ביותר. שפיצר החלה ביוזמתה ללמד בביתה בנות, כדי להוציאן ממעגל העוני. במהרה עמדה בראש רשת של בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנות שהקימה בשתי ידיה, ברוח תורנית ולאומית. ביוזמתה הוקמה תנועת נוער לבנות ירושלים בשם “בת עמיה”, שנועדה לחנך את הבנות “לקראת תחיית האומה במולדת”, ופורסם כתב עת בשם “העבריה”. במסגרת תנועת הנוער נוצר קשר בין לוחמי האצ”ל לשפיצר, וביתה שושנה נישאה למנהיג המחתרת דוד רזיאל. לימים נקרא על שמה רחוב בשכונת גילה בשם קולע: “המחנכת”.
“הוליך אחריו רבים בדרכו השקטה” נכתב על מצבתו של אורי אורבך, שנפטר בכז שבט תשעה (16.2.2015) אורבך (יליד 1960) גדל בפתח תקוה, למד בישיבת ההסדר בקרית שמונה ולחם במלחמת לבנון הראשונה. מגיל צעיר שימש כעתונאי וסאטריקן בבמות דתיות לאומיות ולאחר מכן כלליות. מאמרו “הטובים לתקשורת” (1987) גרם לצעירים דתיים רבים לעסוק בתחום. כאיש תקשורת ולאחר מכן כחבר כנסת ושר היה אהוד על קהלים נרחבים והפרויקטים הרבים אותם קידם כמו פעולות לשינוי השיח הפוליטי הדתי לאומי ופעילויות למען קשישים כשר לאזרחים ותיקים זכו להצלחה רבה. אורבךשהפיץ בשנינות ובצורה נעימה את המסרים הדתיים לאומיים , גם בתקופות בהם עמדותיו של מחנה זה בתחום המאבק סביב ארץ ישראל ובסוגיות דת ומדינה היו נתונים תחת ההתקפה תקשורתית קשה.. היה גם סופר ילדים פורה שכתב רבות על מושגים ביהדות, סיפורי חז”ל ומושגים וסיפורים שונים מעולמו של הילד הדתי לאומי. לאחר שנפטר מחלה בדמי ימיו הונצח במוסדות ציבור, תחרויות כתיבה, בתי ספר וגנים רבים ברחבי הארץ. לימים הולחנו חלק מהשירים שכתב
