המנורה

ארבע מאות וחמישים הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, שאותה הקימה מועצת המדינה הזמנית. חברי הוועדה, ובהם הצייר ראובן רובין והארכיאולוג אליעזר סוקניק, דנו שוב ושוב בהצעות השונות לסמל המדינה והחליטו לבסוף, בי“א בשבט תש”ט (10.2.1949), לקבל את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. הצעתם של האחים התבססה על המנורה, שלדבריהם “מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם”.  חברי הוועדה ביקשו מהאחים להשתמש דווקא בצורת המנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא, כדי להמחיש את תקומתו של עם ישראל מהחורבן ומהגלות. לצידה של המנורה, הוסיפו האחים את ענפי הזית – סמל השלום, והעץ הארצישראלי המוכר ביותר. בדיעבד, כיוונו האחים (גם אם לא הכירו אותו בשעת הכנת הסמל) לפסוקים בספר זכריה (פרק ד) המתארים “מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ…וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ“. סמל המנורה העתיק שהצטרף אל העם היהודי עוד מימי המשכן, מקדש שלמה והבית השני, ושליווה את עם ישראל בכל גלויותיו, שב הביתה. 

משה ארנס נולד בליטא בשנת 1925. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר עם משפחתו לניו יורק, ושם פיתח את שתי אהבותיו הגדולות: האהבה להנדסה, בדגש על הנדסת אווירונאוטיקה, והנאמנות לרעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי ולתנועת בית”ר. במהלך המלחמה שירת כאיש הנדסה בצבא האמריקאי, וזמן קצר לאחר מכן התמנה לנציב בית”ר בארצות הברית. עם הקמת המדינה עלה ארנס לארץ, והיה ממקימי היישוב “מבוא בית”ר”. פרופסור בטכניון ואיש התעשייה האווירית, שקידם את תכנון מטוסי הכפיר והלביא ואת בנייתם. בשנות השבעים החל לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד ומילא תפקידים שונים, ביניהם שר החוץ ושר הביטחון. כל חייו היה ארנס איש  ארץ ישראל השלמה, ובד בבד פעל לשיפור מעמד המיעוטים בישראל. הוא הפגין בכל הליכותיו הדר בית”רי, סגנון שהביא לו כבוד וחיבה גם ממתנגדיו. כשר ביטחון, הוביל מדיניות ניצית ופעל לעשיית שינויים מבניים מקיפים בצבא. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, עסק ארנס בהנצחת גבורתם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה, גבורה שעד לפרסום ספרו בנושא לא הייתה מוכרת לציבור. נפטר בא’ בשבט תשע”ט (7.1.2019) 

עולי רומניה וצפון אפריקה, פרס והודו, חברי הגרעינים של בני עקיבא, חרדים ועולים מרוסיה. כולם עמדו בין סלעי המדבר לנוכח אתגרים לא פשוטים- ויכלו להם. בד’ בשבט תשי”א  (11.1.1951) בוצעו ההכנות להקמת מעברת  ירוחם, לא הרחק מהמקום המזוהה כ”באר לחי –רואי” שם פגשה הגר את מלאך ה’. כמה שבועות לאחר מכן הגיעו למקום ראשוני העולים. המרחק ממרכזי האוכלוסייה ומהכבישים הראשיים, העדר שירותים חיוניים, האקלים הקשה ובעיות כלכליות וחברתיות, כל אלה הקשו על התפתחותו של הישוב. ממשלת ישראל התעכבה לא מעט זמן  עד שהחליטה  על עתיד הישוב ואפילו על שמו, האם מדובר ב”תל”, “כפר” או, כפי שנקבע לבסוף-פשוט ירוחם. לאחר מסלול ארוך של עליות וירידות, משברים וועדות קרואות, עלתה ירוחם על דרך המלך. בין המכתש לאגם צמחה מעצמה חינוכית, ישיבת הסדר מפוארת ומרכזי יזמות  הי-טק מצליחים. בשילוב של ישן וחדש מצליחה ירוחם להוות בית חם לרבבת תושביה, וכר נרחב ליוזמות חברתיות ולפעילויות תרבות של כל גווני הקשת הישראלית. מזל טוב ירוחם.

“דבר אל בני ישראל ויסעו”-דא”ביו. זו הייתה ההצעה הראשונה שהתקבלה בכנס הסטודנטים היהודים בעיר חרקוב שבאוקרינה,  בא’ שבט תרמ”ב (21.1.1882). “שם שכזה עשוי להתפרש כאל קריאה המופנית לאחרים, ומה עם הדוגמא האישית שלנו?! ” טענו אחדים מהסטודנטים, שהתכנסו על רקע גלי הפוגרומים שפקדו את יהדות רוסיה. הפשרה שהתקבלה (בהורדת ב”אור ה’ ‘” מהפסוק המקורי, בשל אופייה החילוני של הקבוצה) הייתה ביל”ו-“בית יעקב לכו ונלכה.” מתוך מאות הנאספים הנלהבים, עלו בסופו של דבר רק ארבעה עשר לארץ ישראל, לאחר מסע תלאות ארוך. תוכניתם להקים בארץ חברה ציונית סוציאליסטית נתקלה בקשיים רבים.  אנשי ביל”ו  עבדו  במקווה ישראל, ניסו ליצור קבוצת בעלי מלאכה בירושלים והקימו את המושבה גדרה. כל זאת, תוך שהם מנסים לשלב ציונות, חקלאות, חיים שיתופיים ותפיסה חילונית, אם כי לא בוטה מדי כדי לא להסתכסך עם שאר יהודי הארץ. שמם של הבילו”יים הצעירים והתוססים נודע ברחבי העולם היהודי. לימים הפך הביטוי ביל”ויי לשם נרדף לחלוץ, למרות שהיו בארץ כידוע גם חלוצים לא מעטים אחרים.

היא נולדה לאב יהודי ואם נוצריה בדרום אפריקה (1937) אולם למרות מוצאה הרגישה כל חייה מחויבות לעם היהודי ולמדינת ישראל. בגיל עשרים ושבע לאחר שהתנדבה בקיבוצים שונים בארץ גויסה למוסד ונשלחה לקנדה כדי לגבש זהות בדויה. במסגרת תפקידה במוסד שירתה במשימות מודיעניות ומבצעיות שונות  בין השאר במצרים במהלך מלחמת ששת הימים, בירדן שם ככל הנראה הייתה מהמקורבות ביותר לבית המלוכה ובלבנון שם  התחקתה אחרי ארגון הטרור הפלשתינאים וסייעה לביצועו של מבצע אביב נעורים לחיסול ראשיהם.  והייתה ממובילות מבצע “זעם האל” שבמסגרתו חוסלו ברחבי אירופה ראשי ארגון “ספטמבר השחור” שהיו אחראים לפיגוע באולמפיאדת מינכן. במסגרת נסיון חיסול אחד הטרוריסטים שזוהה בטעות בנורבגיה נתפסה ונעצרה. לאחר מעצרה שחשף לעולם את זהותה האמיתית של סוכנת המוסד נישאה לעורך הדין הנורבגי שהגן עליה במשפט ושבה למולדתה בדרום אפריקה. נפטרה ממחלה  בל שבט תשס”ה (9.2.20005) ולבקשתה נקברה בקיבוץ רמת הכובש שאימץ אותה בעת משפטה. סרטים וספרים הנציחו את פעולותיה הנועזות ובמושבה  מגדל הוקמה כיכר זכרון להנצחתה

ישראל גלילי נולד באוקריאנה (1911) עלה לארץ בגיל שלוש וגדל בתל אביב. היה  ממיסדי תנועת הנוער העובד והלומד וקיבוץ נען בו התגורר עד יום מותו. מגיל צעיר שירת בארגון ההגנה ובמהרה הפך לאחד מבכיריה. שימש כאחראי על רכש ופיתוח והיה מראשי תנועת המרי העברי. במהלך מלחמת העצמאות כיהן תחילת כראש המפקדה הארצית של ההגנה, תפקיד ממנו הודח בעקבות סכסוך עם בן גוריון . במהלך המלחמה עכיהן כסגן שר הביטחון עסק בהקמת כוחות האוויר, השריון והים של צה”ל ועסק בתיווך (כושל) מול האצל בפרשת אלטלנה. שימש שנים רבות כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל וככזה היה  חבר ב”מטבחון” של גולדה מאיר, ממעצבי מדיניות הביטחון והמשפיעים ביותר על מדניותה של הממשלה בימי מלחמת ששת הימים ויום כיפור. היה מתומגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, דגל בהתיישבות בכל רחבי הארץ והקים את העיר ימית שלימים הוחרבה ופונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. נפטר בכט שבט תשמ”ו (8.2.1986) על שמו הוקם מרכז אקדמי לחקר כח המגן וארגון ההגנה ברמת אפעל.

שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.