אלף וחמש מאות מוזמנים נרגשים התכנסו במדשאה הצפונית של הבית הלבן בכ”ז באדר תשל”ט (23.3.1979). ראש הממשלה, מנחם בגין, דיבר על כך ש”השלום הינו אור השמש והחיוך על פני ילד קטן”. בגין, נשיא מצרים סאדאת, ונשיא ארצות הברית קרטר, חתמו על הסכם השלום בין ישראל למצרים. בכיכר העיר בתל אביב פתחו רבבות בריקודים ספונטניים, ושירי שלום הושמעו מכל עבר. התחושה הייתה כי שלושה עשורים של מלחמות עקובות מדם בין ישראל למצרים הגיעו לקיצם. מחיר השלום לא היה קל: מדינת ישראל החריבה כעשרים יישובים פורחים (ובראשם העיר ימית) שהוקמו בחולות סיני, והשיבה למצרים שטח ענק בעל יתרונות אסטרטגיים וכלכליים אדירים. וכל זאת, אף על פי שמצרים הייתה הצד התוקפן במלחמות, שהסתיימו בניצחון ישראל ובהשתלטותה על מרחבי סיני. ארבעה עשורים לאחר חתימת ההסכם, השלום בין ישראל למצרים קר הרבה יותר משציפו מנהיגי ישראל בעת חתימתו, וקשה להגדיר את היחסים בין המדינות כיחסי ידידות. אולם, למרות כל התהפוכות, בגבול הדרומי אל מול סיני, שורר שקט יחסי, ושיתוף פעולה שקט נמשך בין שתי המדינות.