הימים – ימי מלחמת האזרחים ברוסיה ובאוקראינה. המהומות והמלחמות שפקדו את מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית הביאו למלחמת הכול־בכול. צבאות שייצגו כוחות פוליטיים שונים וסתם כנופיות שודדים ורוצחים פשטו ברחבי האזור וכילו את זעמם בעיקר ביהודים. אלו הואשמו לא פעם, על לא עוול בכפם, כי הם מסייעים לקומוניסטים. האשמה זו היוותה תירוץ לצבאות האוקראיניים לפרוע ביהודים. היסטוריונים מעריכים שמאות אלפי יהודים נרצחו בפרעות אכזריות שנערכו בשנים 1918 – 1919. הגדול והאכזרי שבפוגרומים נערך בעיר פרוסקורוב בט”ו באדר א’ תרע”ט (15.2.1919). במהלכו, השתוללו חיילים אוקראיניים ברחבי העיר במשך שלוש שעות, ורצחו כאלף וחמש יהודים. הפורעים הקפידו להשתמש בנשק קר בלבד כדי “לחסוך תחמושת”, ולוו בתזמורת שניגנה בעת מעשיהם. רבבות מיהודי אוקראינה נמלטו על נפשם, וחלקם עלו לארץ ישראל. כמה שנים מאוחר יותר, התנקש שלום שוורצבארד, צעיר יהודי שמשפחתו נפגעה בפרעות, בחייו של סמיון פטלוריה, מנהיג הצבאות שפרעו ביהודים. בית המשפט בפריז – שם בוצעה ההתנקשות – שמע משוורצבארד ומעדים שונים על הפוגרומים ועל הפרעות, והחליט לזכות את שוורצבארד מכל אשמה.

ההכנות ארכו שנים. היה צורך לשכנע את חברת כי”ח בפריז, שמימנה את המקום, לקבל את הסכמת השלטון הטורקי, ולשכנע את תושבי ירושלים. ואחרי הכול, בי”ד באדר א’ תר”ל (15.2.1870) פתח קרל נטר, איש כי”ח שהיה חפץ בהתפתחות הארץ, את הלימודים בבית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ, “מקווה־ישראל”, בנוכחות…תלמיד אחד!  ההמשך היה מוצלח יותר: “מקווה־ישראל” הפך למרכז להכשרה חלוצית וחינוכית. אלפי צעירים מהארץ ומהגולה באו בשעריו, ויצאו ממנו כדי ליישב את מרחבי הארץ. במרכזי הלמידה והמחקר החקלאיים שהוקמו בו, פותחו זנים חדשים, ובבתי המלאכה יוצרו נשק ותחמושת עבור “ההגנה”. במשך השנים נפתחו ב”מקווה” מסגרות לתלמידים דתיים לצד אלו שאינם. הרשימה הארוכה של החיילים הנופלים מקרב הבוגרים, המוצבת עד היום בבית הכנסת, מפגינה יותר מכל את תרומת המוסד לבניין המולדת. להיסטוריה הציונית נכנס “מקווה” גם בזכות הפגישה המפורסמת בין הרצל לקיסר הגרמני שנערכה בשעריו. כמאה וחמישים שנה לאחר הקמתו, לומדים במוסד כאלף וחמש מאות תלמידים במסלולים שונים, ואתרי המורשת והתיירות הרבים שבמקום מהווים אבן שואבת למבקרים.

הוא מתואר לעיתים כבן־זקונים (וזה פירוש שמו בפרסית עתיקה) חביב. אמנם בפועל, מדובר כנראה באחד מראשי כוחות הרשע האנטישמיים שחוסלו בידי לוחמי המגן היהודיים ביום י”ג באדר, ברחובות שושן ובשאר ערי האימפריה הפרסית. את ויזתא ואת חבר מרעיו תלו היהודים על עץ ביום י”ד באדר. מי ש”תלה אותו על עציץ” אלפי שנים מאוחר יותר, היה נתן אלתרמן, בשעה שחיפש חרוז למילה “מרביץ” בשיר המתאר את העדלֹאידע ברחובות תל אביב הקטנה. כותבי המגילה הסתפקו במתיחת האות ו’ של שמו, וציירים ומאיירים לאורך הדורות קישטו את הו’ במגוון “ברכות ואיחולים” מטעם העם היהודי לשונאיו. יהודה לייב גורדון הציג בשיריו את ויזתא כצורר האולטימטיבי. אריה אלדד, לעומת זאת, המציא את “נוהל ויזתא” ברומן שכתב, כדי להתלוצץ מעט על השלומיאליות של קובעי מדיניות  הביטחון  הישראלית. בישראל, שימשה “דופן ויזתא” דורות של לוחמים בנגמ”שי ה”זלדה” הצה”ליים, כהגנה מפני טילים ומפני מטענים שבהם השתמשו ממשיכי דרכו של המן. בוקר (לא כל כך) טוב לויזתא ולממשיכיו, ופורים שמח לכל בית ישראל.

הגלגול הראשון של היישוב החל בפורים, י”ד באדר תשל”ב (29.2.1972). היאחזות נח”ל, שמוקמה במיקום אסטרטגי החולש על נמל עזה ועל הדרכים הראשיות ברצועה, הוקמה ליד מחנה הפליטים נוסריאת, וקיבלה את השם נצרים. עשור לאחר מכן, אוזרח היישוב והפך לאחד מקיבוצי הקיבוץ הדתי. בהמשך, לצד הקיבוץ שנעזב הוקם יישוב קהילתי בעל אופי תורני. במהלך השנים הפכה נצרים לסמל. המצב הביטחוני, שהלך והחמיר, והסכמים מדיניים הביאו לבידוד היישוב ולפיגועים בו ובסביבתו. אל מול המתקפות דווקא גדלה אוכלוסיית היישוב, והפכה למופת לחיים של גבורה, תורה, פיתוח חקלאי, יצירה וחוסן נפשי. בשנת 2005, דווקא לאחר שהצהיר כי “דין נצרים כדין תל אביב”, הורה ראש הממשלה שרון על הרס היישוב ופינויו. חמש מאות התושבים גורשו מבתיהם בכאב,  כשהם נושאים איתם את המנורה שהייתה מוצבת על גג בית הכנסת והפכה לסמלו של גוש קטיף כולו. יוצאי נצרים פנו להקמת קהילה תורנית באריאל שבשומרון ולהקמת היישוב “בני נצרים” שבחולות חלוצה, תוך שהם נושאים איתם את רוח נצרים של אמונה ומסירות לכל מקום. עוד אבניך ונבנית.

“הדסה” היה לא רק שמה של המלכה אסתר, שאת יום חגה מציין היום עם ישראל, אלא גם שמה של קבוצת נשים יהודיות אמריקאיות שהתכנסו ביוזמתה של הנרייטה סאלד בפורים תרע”ב (3.3.1912), והחליטו לפעול לייסוד שירותי הרפואה בארץ ישראל והעצמתם. בשנים שלאחר הקמת הארגון, שאליו הצטרפו מאות אלפי נשים יהודיות אמריקאיות, הקימו שליחיו בארץ רשת בתי חולים ביפו, בתל אביב, בצפת, בחברון, בטבריה ובירושלים – שם הוקם ב1934 בית החולים האוניברסיטאי שבהר הצופים. נשות “הדסה” הקימו את רשת תחנות טיפת חלב, שנועדו לסייע לילדים ממשפחות נזקקות באספקת חלב שבועית ובהשגחה רפואית, ואף מימנו רשת של רופאים נודדים שנתנה מענה רפואי ליישובים המרוחקים. במקביל, תמך הארגון בפעילות עליית הנוער, וייסד רשת של גני משחקים ברחבי הארץ. לאחר קום המדינה, המשיך הארגון בסיוע לרשת בתי החולים של הדסה ירושלים,  ובראשם המתחם הענק של הדסה עין כרם, וכן בהקמת כפרי נוער שונים ברחבי הארץ. בשנים האחרונות עוסקת הדסה, לצד המשך פעילותה בארץ ובארצות הברית, ביוזמות סיוע שונות לאזורי מצוקה ברחבי העולם.

הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליטא, לאביו הראי”ה קוק. בילדותו, למד בישיבות בארץ ובאירופה, ועסק בעריכת כתבי אביו ובהפצתם. בשנות העשרים, סייע לאביו בהקמת ישיבת “מרכז הרב”, ולאחר פטירת הראי”ה התמסר להפצת תורתו. בשנת תשי”ב, מונה הרב צבי יהודה להיות ראש ישיבת מרכז הרב. תחת הנהגתו, הפכה הישיבה לאחד המוסדות התורניים המרכזיים בארץ, ולגורם משמעותי ביותר בעיצוב פניה של מדינת ישראל בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט. מאות התלמידים שגדשו בימיו את ישיבת מרכז הרב, למדו מפיו כיצד להתבונן בעיניים אמוניות על התהליכים הדרמטיים שפקדו את עם ישראל בדורו, ובהם השואה, הקמת המדינה ושחרור ירושלים. מכוחו של הרב צבי יהודה, שחינך את תלמידיו כי מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, וכי כל יהודי חייב לפעול למען העצמתה, פיתוחה ושגשוגה, קמה תנועת ההתיישבות הגדולה ביהודה ובשומרון, והתחזק מאוד הזרם התורני בתוך הציבור הדתי־לאומי. בפורים, י”ד באדר  תשמ”ב (9.3.1982) נפטר הרב צבי יהודה. אלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, וכן מוסדות החינוך הרבים הקרויים על שמו, ממשיכים את דרכו ואת מורשתו.

בברית המועצות של סטלין, הוא לא נרתע מרדיפות ומאיומים והנהיג את קהילתו ברוח התורה, תוך התמודדות עם אתגרי התקופה. משהפכו החיים היהודיים במדינה לבלתי אפשריים, יצא הרב משה פיינשטיין לארצות הברית, התמנה לראש ישיבת “תפארת ירושלים” שבניו יורק, והפך לפוסק ההלכה החשוב ביותר בצפון אמריקה. הרב פיינשטיין, יליד 1895, נודע כעילוי מגיל צעיר. באלפי פסקי ההלכה שלו, שכונסו בספר “אגרות משה”, עסק במגוון סוגיות שזימנו החיים היהודיים במערב במאה העשרים. החל משאלות מסובכות של נשים עגונות ושל סוגיות מדע, רפואה והלכה, דרך טכנולוגיית המזון (שהפכה את הלכות הכשרות למורכבות יותר ויותר), וכלה בשאלות יסוד באמונה ובהתמודדות עם הזרמים היהודיים השונים. הרב פיינשטיין נודע כמי שהקפיד בפסקיו לדאוג לרווחת החלשים והעניים, תמך בשביתות נגד מעסיקים מנצלים, והתייחס לסוגיות חינוך ופילוסופיה של ההלכה. למרות זיהויו כאיש הציבור ה”ליטאי”, היה הרב פיינשטיין מקובל על כל חלקי האורתודוקסיה היהודית בארצות הברית ובארץ, ואלפי תלמידים עסקו בכתביו השונים בהלכה ובאגדה. נפטר בי”ג באדר ב’ תשמ”ו (24.3.1986), ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

יהודה המכבי ואנשיו חשבו כי הגיעו כבר אל המנוחה ואל הנחלה אחרי שטוהר המקדש ביום כ”ה בכסלו. אולם, לחץ מסיבי שהפעילו חוגי המתייוונים על הממשלה הסלווקית שבאנטיוכיה, הביא למשלוח כוח סלווקי צבאי חדש וגדול מקודמיו, שביקש לחסל אחת ולתמיד את המתמרדים החשמונאים. התנגשויות ראשונות בין הכוחות היהודיים לכוח ההלניסטי בראשות ניקנור הביאו ככל הנראה לנטישה זמנית של ירושלים. אך לפני כן, הרים ניקנור ידו מול חומות העיר ונשבע לחזור ולחסל את המרד. הקרב המכריע התרחש ביום י”ג באדר (שנת 161 לפני הספירה) סמוך לבית חורון. שלושת אלפים מחיילי יהודה שדורבנו בשיחות חיזוק ואמונה בידי מפקדיהם הסתערו בהתקפת פתע על מחנה ניקנור, וחייליו נמלטו לכל עבר. ניקנור עצמו חוסל בידי המורדים. ראשו וידו – אותה יד שבה איים על ירושלים – הוצגו לפני המון חוגג. י”ג באדר צוין במשך דורות כיום ניקנור – יום חג לזכר הניצחון הגדול. עם החורבן ועם ביטול הימים הטובים שצוינו במגילת תענית, וביניהם יום ניקנור, תפסה תענית אסתר את מקומו של מועד זה. יש הטוענים כי גם שער ניקנור שבהר הבית נקרא כך לזכר הניצחון הגדול.

אלפי הנאספים בתחנת הרכבת בעיר רחובות ביום י”ג באדר א’ תש”ג (18.2.1943) פתחו בקריאות שמחה ובשירה. אל התחנה נכנסה רכבת ארוכה, שיצאה מפורט־סעיד שבמצרים, כשהיא נושאת עמה למעלה מאלף מ”ילדי טהרן”. רבים מילדים אלו, פליטי השואה, איבדו את הוריהם במהלך המלחמה שהשתוללה באירופה, ונדדו במרחבים הענקיים של ברית המועצות כשהם בודדים ורעבים. עם יציאתם של חיילים פולניים מברית המועצות לאיראן הסמוכה, במסגרת יחידות “צבא אנדרס” שנועד להילחם בנאצים, הצטרפו אליהם פליטים יהודיים רבים, ובהם מאות מהילדים הבודדים. בטהרן, שאליה הגיעו רבים מהפליטים, שיכנו הקהילה המקומית והתנועה הציונית את הילדים בבית יתומים שהוקם בעיר, ולאחר מאמצים מרובים אישרו הבריטים את עלייתם לארץ ישראל. אחרי דרך של אלפי קילומטרים בים וביבשה הגיעו הילדים לארץ, והתקבלו בהתלהבות בידי בני הישוב היהודי. חלקם אומצו בידי קרובי משפחה, ואילו לגבי אלו שנותרו ללא קרובים ניטשה מחלוקת חריפה האם לחנכם במוסדות דתיים או חילוניים. במהלך השנים השתלבו ילדי טהרן בארץ, לחמו במלחמות ישראל והגיעו לעמדות בכירות ומשפיעות בחברה הישראלית.

יגאל אלון, יליד 1918, איש אדמה ואיש צבא, גדל בכפר תבור (מסחה). אלון (פיקוביץ במקור) חווה ילדות מורכבת ומאתגרת. למד בבית הספר “כדורי”, היה מראשוני הנוטרים וממייסדי הפלמ”ח, שבראשו עמד במחצית השנייה והדרמטית של שנות הארבעים. בין השאר, פיקד על “ליל הגשרים”, על מבצעי ההעפלה וההתיישבות, על שחרור הגליל והנגב במלחמת העצמאות ועל “מבצע דני”. אלון הקים את חטיבת “יפתח” (ראשי תיבות של “יגאל פיקוביץ תל חי”) והיה נערץ על לוחמיו, אך לא  הגיע לקצה הפירמידה הצבאית בשל סכסוך בינו לבין בן גוריון. היה חבר מפלגת העבודה, שר חינוך ושר חוץ שהוביל מדיניות חוץ ניצית. בהתאמה לתפיסותיו, ניסה להוביל לשחרור יהודה ושומרון במלחמת העצמאות, תבע את סיפוח הגולן מיד אחרי ששת הימים, העתיק את ביתו לרובע היהודי בעיר העתיקה, והגה את “תוכנית אלון” שעל בסיסה הוקמה ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן ובהר חברון. בשעה שעמד להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, נפטר אלון בפתאומיות בי”ב באדר תש”ם (29.2.1980), ונקבר בקיבוצו, גינוסר, שם הוקם גם מוזיאון לזכרו. הונצח בשמות היישובים “אלון” שבבקעה ו”קלע אלון” שבגולן.