זיגמונד פרויד נולד בגליציה (6.5.1856) למשפחה יהודית מסורתית. כנער, עבר לווינה, ושם עבר תהליך מהיר של חילון והתקרבות לתרבות האירופית. במסגרת לימודיו ועבודתו כרופא, החל פרויד להתמחות במערכות העצבים ובבעיות הנפש, ופיתח את ה”פסיכו־אנליזה” (“תורת המעמקים”), המשמשת עד היום כבסיס לרוב התיאוריות הפסיכולוגיות המודרניות. במסגרת תפיסתו, טען פרויד כי מעשי האדם נובעים ברובם מאירועים ומתהליכים הנמצאים בתת־המודע שלו ומשפיעים על הכרעותיו ועל נטיותיו. תת־מודע זה בא לידי ביטוי תכופות בפליטות פה (“פרוידיאניות”) ובחלומות. תורתו של פרויד נפוצה בעולם, והתהילה שהוא זכה לה הצילה אותו מידיהם של הנאצים לאחר כיבוש אוסטריה, כאשר קצין גרמני ממעריציו סייע בידו להימלט לבריטניה. במקביל, שיטתו של פרויד זכתה, וזוכה עד היום, לביקורת נוקבת של פסיכולוגים ושל הוגי דעות. לטענתם, כוחות אחרים, חיוביים יותר מתת־המודע הבעייתי בדרך כלל, הם אלו שמנחים את חייו של האדם. פרויד התנכר לדת היהודית וראה בציונות חלום חסר סיכוי. אולם יחד עם זה, היה גאה במוצאו וכתב רבות על תרומתם של היהודים לתרבות האנושית.נפטר בלונדון בי’ באלול תרצ”ט (23.9.1939)
האורחים הרבים שהתכנסו באחד מבנייני מגרש הרוסים בירושלים, היו נרגשים. בבניין זה נערך ביום י’ באלול תש”ח (14.9.1948) טקס הפתיחה של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. חמשת השופטים שנבחרו בהצבעה חשאית בידי הממשלה, ובראשם עורך הדין משה זמורה שנבחר לנשיא בית המשפט, ישבו במקומותיהם. זמורה דיבר על הזכות שניתנה לו לחנוך את בית המשפט ואמר ש”זכות זו גדולה עד מאוד, והאחריות הכרוכה בה עוד גדולה ממנה”. כאז כן היום, מינוי השופטים היה כרוך בסערות ובהתלבטויות. כך מונה השופט שניאור זלמן חשין לתפקידו רק לאחר שהצליח לשכנע את בן גוריון כי ה”אשמה” שהוטחה בו בדבר אהדה לאצ”ל הייתה אשמת שווא. סערה אחרת עורר מינויו של פרופ’ שמחה אסף, רב ומלומד דגול בתחומי המשפט העברי, שבשל העובדה שחסרה לו השכלה משפטית פורמלית, הוגדר “כמשפטאי מובהק”, והגדרה זו אפשרה את מינויו. בעשרות השנים שחלפו, שינה בית המשפט את מקומו, עורר דיון ציבורי נוקב בשאלת מעמדו וסמכותו, עמד במוקד סערות רבות שפקדו ופוקדות את החברה הישראלית, והיה ממעצבי דמותה של המדינה ושל החברה.
העולם היה אחוז אימה. המגפה המסתורית, אשר לימים התבררה כמגפת דבר או אבעבועות שחורות, נראתה כמגפה שאינה ניתנת לעצירה. מסין התפשט “המוות השחור” למזרח התיכון ולאירופה, שבה נפטרו תוך שנתיים כשליש מהאוכלוסייה כתוצאה מהמגפה. הרופאים והמומחים היו אובדי עצות. המון מוסת מצא הסבר פשוט למגפה: יהודי אירופה הואשמו בקשר עולמי, שבמסגרתו נטען כי הרעילו את בארות המים כדי לפגוע בנוצרים. שמועות על כך שיהודים נפגעו מעט פחות משכניהם (מה שככל הנראה לא היה מדויק) כהיוו לכאורה הוכחה לכך שידם במעל. קריאתם של המלכים ושל האפיפיור שלא לפגוע ביהודים לא הועילה. בכל רחבי אירופה נרצחו אלפי יהודים במיתות אכזריות, וקהילות בנות מאות שנים נחרבו. האירועים הגיעו לשיא בעיר מיינץ (מגנצא) שבגרמניה בט’ באלול הקי”ט (2.8.1344). היהודים אחזו בנשק ופגעו ברבים מהפורעים, אך לא יכלו בסופו של דבר לעמוד מול ההמון. ששת אלפים מיהודי העיר נרצחו, והנותרים נמלטו מזרחה, אל הקהילות שהחלו לפרוח בערבות פולין, שסבלה פחות מהמגפה. יהדות מערב אירופה לעולם לא חזרה עוד למעמדה בימים שלפני המגפה השחורה.
הימים, ימי שיא של חלומות השיתוף והקומונה. עולי העלייה השלישית ביקשו להרחיב ולבסס את רעיון הקיבוץ, ולמעט ככל האפשר בקניין הפרטי. היו מהחלוצים שביקשו לשמור על מידה של עצמאות אישית וכלכלית, תוך שהם מחויבים לרעיון הערבות ההדדית ולעקרונות השוויון והסוציאליזם. דרך הביניים – יישוב שחבריו פועלים יחדיו במישורים רבים, ערבים זה לזה, אך בד בבד שומרים על עצמאותם – יצאה לדרך במושב העובדים הראשון שהוקם במערב עמק יזרעאל. בח’ באלול תרפ”א (11.9.1921) עלו חלוצי נהלל לאדמתם, התמודדו עם התנכלויות השכנים הערבים, ומייד החלו בייבוש הביצות שמילאו את העמק. שנים של עמל הביאו למושב פורח. צורתו כעין “שמש” מעגלית, שנועדה לאפשר לכל המשקים להיות קרובים במידה שווה למרכז היישוב, והפכה לאחד מסמלי ההתיישבות בארץ ישראל. נהלל הפך למושב שבו חיו וגדלו רבים ממעצבי דמותה של מדינת ישראל, ואנשיו שילבו בין בטחון, חקלאות וחיי קהילה תוססים. בבית העלמין היישובי טמונים בין השאר בני משפחות דיין ורמון, שישה חברי כנסת ושרים, טייסים, לוחמים, אלופי צה”ל ואישי מדע, כלכלה ותרבות.
היעלמותו של נזיר צרפתי שהסתובב בשכונת היהודים בבירת סוריה באביב 1840 הייתה ה”סיפתח” לאחד האירועים הדרמטיים בתולדות ישראל במאה התשע עשרה. הדיפלומטים האירופאיים המוצבים בדמשק, שהיו נגועים באנטישמיות ארסית, מיהרו ללחוץ על מושל העיר לחקור האם ידם של יהודי העיר, המעוניינים בדם נוצרים לקראת חג הפסח, במעל. חקירה מלווה בעינויים איומים גרמה לכמה יהודים “להודות” בפשע, ותוך הפעלת לחץ באמצעות עינוי נשים וילדים הואשמו ראשי הקהילה – הרבנים ואנשי העסקים אבולעפיה, ענתבי ופרחי – במעשה. אחדים מראשי הקהילה מתו במהלך ימי החקירות והעינויים. שנאת ישראל הרימה את ראשה בכל רחבי האימפריה העות’מאנית. בשלב זה החלו יהודי אירופה להתעורר. משלחות שהונהגו בידי אדולף כרמיה מצרפת, משה מונטפיורי, משפחת רוטשילד בבריטניה, ואף לראשונה – נציגות של יהודי אמריקה, הפעילו לחצים על השלטונות ועל התקשורת ברחבי העולם. בסופו של דבר, הורה הסולטן לחקור את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן, בח’ באלול ת”ר (6.8.1840), שוחררו האסירים ומושל דמשק הוצא להורג. לראשונה מזה שנים רבות, הצליחה מעורבות יהודית בינלאומית להביא להצלת יהודים מרודפיהם.
קרוב לחודש וחצי הפליגה האונייה בים התיכון. תשע מאות אנשי בית”ר מרחבי אירופה ששהו על סיפונה של “פאריטה”, אחת מאוניות המעפילים שארגנה התנועה הרבזיוניסטית במסגרת עליית “אף על פי”, היו אמורים להיפגש בלב ים עם ספינות קלות שיורידו אותם בחופי הארץ. כאשר בוששו הספינות להגיע, החלה האונייה לתור אחר אספקה ומזון. היא נדחתה מנמל אלכסדרטה שבסוריה, קיבלה תרומות מתיירים יהודיים אמריקאיים שראו את מצוקת אנשיה ברודוס, ונוסעיה התעמתו עם שלטונות הנמל הטורקיים באיזמיר. בסופו של דבר, השתלטו הנוסעים על הספינה והכריחו את רב החובל להפליג בכל הכוח הישר אל חופי תל אביב, כשעל הספינה מונף הדגל הכחול לבן. בליל ז’ באלול תרצ”ט (22.8.1939) נתקעה האונייה על סרטון מול מלון ריץ’ שברחוב הירקון בתל אביב. רבבות מתושבי העיר נהרו לחוף כדי לקדם את פני העולים לאחר ההפלגה המתישה. הבריטים עצרו את המעפילים, אך שחררו אותם זמן קצר לאחר מכן, תוך שהם מורידים את מספרם ממכסת אישורי העלייה השנתיים (סרטיפיקטים) שחולקו ליהודים באותה שנה.
כבר קרוב לשנה התחוללו קרבות קשים מסביב לים התיכון, אולם החיים בתל אביב, העיר העברית הצעירה, נמשכו כרגיל. בשעה ארבע אחר הצוהריים, בו’ באלול ת”ש (9.9.1940), הרגישה גם תל אביב את נחת זרועה של מלחמת העולם השנייה. ללא כל התרעה, עטו על העיר עשרות מפציצים איטלקיים שהמריאו מאיי יוון, והמטירו פצצות על שכונת נווה שאנן ועל אזור רחוב טרומפלדור. למעלה ממאה הרוגים ומאתיים חמישים פצועים גבתה ההתקפה הקשה ביותר בתולדות העיר. בתים רבים התמוטטו ומערכות החשמל והמים ניזוקו. מנהיגים מכל העולם הביעו את השתתפותם בצער הנפגעים, ותרומות נשלחו מאמריקה לעיר הכאובה. פעילות מהירה של העירייה, של מתנדבים מקומיים ושל הממשל הבריטי אפשרה חילוץ ושיקום. ההרוגים הרבים נטמנו בקבר אחים, ורבים מתושבי העיר העתיקו את מקום מגוריהם לירושלים עד יעבור זעם. גם בחודשים הבאים ספגה העיר הפצצות (לצד חיפה, שבתי הזיקוק שלה היוו יעד מועדף למטוסי מדינות הציר). ההפצצה חידדה את הצורך בכינונה של מערכת הגנה אזרחית יעילה. הגלגול הראשון של פיקוד העורף יצא לדרך.
הוא היה בכיר תלמידיו של המהר”ל מפראג, וכיהן עשרות שנים ברבנות של ערים מרכזיות, בהן פראג, וינה וקרקוב. ניסיונו לקיים משטר צדק בקהילות שאותן הנהיג ולחלק את נטל המיסים בצורה הגונה, יצר לו לא פעם אויבים שלא בחלו בניסיונות להבאיש את ריחו בעיני השלטון, להביא להדחתו ואף למותו. את סיפור מאסרו והצלתו בעקבות אחת מאותן עלילות, פרשׂ רבי יום טוב ליפמן הלר בספרו “מגילת איבה”. התלאות לא הפריעו לרבי יום טוב להקדיש את חייו ליצירה תורנית ענפה, בכל ענפי התורה: הש”ס, הפוסקים, פרשנות המקרא, פיוט, פילוסופיה ואף תיאור בניין המקדש לעתיד לבוא. גולת הכותרת של חיבוריו היא פירוש “תוספות יום טוב”, אחד מהפירושים הידועים והנלמדים ביותר על שישה סדרי משנה, הכולל בתוכו את תמצית הדיונים התלמודיים וההלכתיים על כל משנה ומשנה. בעת כהונתו כרבה של קרקוב, שבה גם נפטר ונקבר ביום ו’ באלול תי”ד (17.9.1654), התמודד עם המשבר שפקד את יהדות פולין לאחר גזירות ת”ח־ת”ט, והקדיש מאמץ עילאי להתרת עגונות שבעליהן נעלמו בימי הפרעות.
על קברה בבית העלמין בפתח תקווה, שם נקברה בה’ באלול תשמ”א (4.9.1981) נכתבו מילותיה: “מתקו לי רגבי עפרך מולדת, כאשר מתקו לי ענני שמייך”. המילים סימלו אולי יותר מכל את חייה הסוערים של מי שכונתה המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב. היא נולדה (1894) בבית יהודה ולאה ראב, ממייסדי פתח תקווה. חוויות החיבור היום יומי לטבע ולחקלאות, כמו גם הקשיים האין סופיים שעמדו בפני משפחתה החלוצית, הטביעו חותם עליה ועיצבו חלק נכבד משיריה. לאחר כמה חודשים שבהם שהתה בדגניה יחד עם חלוצי העלייה השנייה, החלה לעבוד כמורה בבן שמן, שם פרסמה את שיריה הראשונים. השירים והסיפורים הרבים שכתבה במהלך חייה עסקו בחוויות השהות בארץ, בהווה ובעבר שבה, בדמותה כאישה ובסיפורי פתח תקווה והמושבות הראשונות. קשים היו חייה האישיים של אסתר ראב, ושנים רבות לא זכתה שירתה להכרה ממסדית וציבורית. רק בערוב ימיה “התגלו” שיריה בידי הממסד התרבותי, והיא זכתה בפרסים שונים ובמאמרים ובספרים רבים העוסקים בייחודיות ובנחשוניות שבשירתה.
מפעל חייו בפיתוח מקורות המים הונצח באתר “ספיר” של המוביל הארצי; מכללת “ספיר” שבשדרות הוקמה לכבוד תרומתו הגדולה להקמת ולהעצמת עיירות הפיתוח; מרכז “ספיר” בערבה מדגיש את תרומתו להתיישבות; ופרס “ספיר” המחולק לסופרי ישראל מבטא את חיבתו לאומנויות. פנחס קוזבלסקי נולד בפולין בשנת 1906, ומגיל צעיר עסק בניהול ההיבטים הכלכליים והארגוניים של האגודות הציוניות באזור מגוריו. עלה לארץ, לכפר סבא, בימי העלייה הרביעית, ושם התגורר עד למותו הפתאומי בעת חגיגות הכנסת ספר תורה במושב נבטים בנגב בה’ באלול תשל”ה (12.8.1975). כיהן כראש אגף אפסנאות וכמנכ”ל משרד הביטחון בימי מלחמת העצמאות, וניהל את הרכש ואת ההצטיידות שאפשרו את הניצחון. בתקופה זו עברת את שמו לספיר. נודע בעיקר בתפקידו ארוך השנים כשר התעשייה וכשר האוצר וניווט את כלכלת ישראל לטוב ולמוטב בהתאם לתפיסותיו. “הפנקס השחור”, שבו ניהל את פרטי מדיניותו, היה בסיס לפיתוח ולשגשוג, אך גם מושא לביקורת מצד מתנגדיו. לאחר שוויתר על האפשרות לכהן כראש ממשלה אחרי מלחמת יום כיפור, שימש בשנותיו האחרונות כיושב ראש הסוכנות היהודית.
