דרכה של החסידות העממית נראתה כבר כסלולה. המודל שסללו תלמידיו של הבעל שם טוב היה ברור: עממיות, שמחה, צדיק המהווה אוזן קשבת להמונים בגשמיות וברוחניות. בחצרו של החוזה מלובלין החלו מנשבות רוחות שביקשו דרך שונה. “היהודי הקדוש” מפשסיחא, ובעיקר תלמידו, הרב שמחה בונים, (יליד 1767) שנפטר בי”ב באלול תקפ”ז (12.8.1827) דרשו התמודדות רוחנית שתאתגר את האדם ותדרוש ממנו עמל ויגיעה ולא רק שמחה ונחמה. ר’ שמחה, בעל השכלה כללית רחבה ורוקח במקצועו הראשון, חינך את תלמידיו לדרישת אמת בלתי מתפשרת, ללמדנות, להתעמקות בספרי היסוד של האמונה היהודית ולעבודה מפרכת באיזון כוחות הנפש. מערערים רבים קמו על שיטת פשיסחא, וברגע האחרון לפני שנודו אנשיה מקהל החסידות, הסתיים “בחתונה הגדולה באוסטילה” ויכוח המוני בין אדמו”רי החסידות במתן לגיטימיות לדרך החדשה. ספריו של ר’ שמחה הכהן, “קול שמחה” ו”קול מבשר”, דמותו הייחודית, מפעלה הרוחני של רעייתו, רבקה, שעסקה בבחינת תלמידיו, והמשלים הרבים שהותיר אחריו היוו בסיס לשתיים מהתנועות החסידיות המפוארות שצמחו מקרב תלמידיו – קוצק וגור.

מאה ספרים, מאתיים פיוטים, חמישים שנות הנהגה. רבי יוסף חיים, שנולד בבגדד בשנת 1835 ונודע בכינויו “הבן איש חי”, נחשב לגדול מנהיגיה של יהדות עיראק בעת החדשה. הוא נולד למשפחת רבנים ידועה, ולאחר פטירת אביו, בהיותו בן עשרים וארבע, החל להנהיג את קהילת בגדד. ה”בן איש חי” נודע בדרשותיו המרתקות, שאותן נשא מדי שבת בשבתו בפני אלפי (ולעיתים יותר מכך) מאזינים. בדרשותיו ובספריו, הרבה לשלב עניני הלכה ואגדה, ודאג להנגשתם לכלל חלקי האוכלוסייה. ה”בן איש חי” (שחיבב מאוד את דמותו התנ”כית של בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, וקרא לספריו בשמות כינוייו השונים של בניהו) אהב את ארץ ישראל, ובעת ביקורו בקבר רבי שמעון בר יוחאי, חיבר את הפיוט הידוע “ואמרתם כה לחי”. רבי יוסף סירב לקבל שכר מהקהילה עבור רבנותו, ועסק במסחר יחד עם אחיו. בי”ג אלול תרס”ט (30.8.1909) בשעה שעלה להתפלל על קברו של יחזקאל הנביא בצפון עיראק, נפטר ה”בן איש חי”, ומאה אלף איש ליוו אותו למנוחות בבגדד.

השיירה הקטנה של אנשי האו”ם שנסעה ברחובות שכונת טלביה הירושלמית בבוקר י”ג באלול תש”ח (17.9.1948) נעצרה לפתע, בשעה שג’יפ צבאי חסם את מסלולה. בשיירה נסע הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ראש משקיפי האו”ם בארץ. ברנדוט, שמחד נודע (בעיקר בזכות פרסומיו העצמיים) כמציל יהודים בשלהי השואה מטעם הצלב האדום, ומאידך נודע לימים כמי שהיה בעל נטיות אנטישמיות מובהקות ואולי אף שימש כסוכן נאצי, גילה בתפקידו כמתווך מטעם האו”ם נטייה פרו־ערבית ברורה. בהצעותיו, זמם לגזול מישראל את כל הישגיה הצבאיים, להשיב לשטח המדינה הצעירה את כל הפליטים הערביים (אותם השווה לניצולי השואה), ואף להעביר את ירושלים כולה לריבונות ערבית. ממשלת ישראל התנגדה להצעותיו, ואילו אנשי הלח”י החליטו לחסלו. מהג’יפ ירדו שלושה מאנשי המחתרת ובראשם יהושע כהן, מפקד הלח”י בירושלים. הם ניגשו אל השיירה, ירו בברנדוט ובעוזרו הצרפתי ונמלטו מהמקום. המדינה הצעירה סערה. מעצרים המוניים בוצעו בקרב אנשי הלח”י והאצ”ל, וישראל הרשמית הביעה, לפחות כלפי חוץ, את צערה. בפועל, המשך ההישגים הצבאיים של צה”ל במלחמה הביאו לגניזת תוכניותיו הבעייתיות של הרוזן.

שלוש משפחות מהיישובים הוותיקים יותר בבנימין שעלו להתיישב בפסגות שממזרח לציר שישים ביום י”ד באלול תשמ”ד (10.9.1984) היו ההתחלה. מסע הפרסום של “הזריחה בעלי”, הסמוכה לשילה, עירו של הכהן הגדול, הביא ליישוב רבים נוספים – דתיים וחילוניים, עולים וותיקים. הראשונה והגדולה במכינות הקדם צבאיות בישראל, מכינת “בני דוד” שהוקמה ביישוב חמש שנים לאחר ייסודו, קיבעה את מקומה של עלי בתודעה הישראלית. רבים מבוגרי המכינה התיישבו בתשע השכונות של היישוב, המשתרעות על היקף כולל של אלפיים דונם ומשקיפות על נופיה המרהיבים של ארץ בנימין. קשיים לא מעטים ידע היישוב. ברחובותיו ובמעיינותיו מונצחים בניו שנפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור, וביניהם כמה שנודעו כגיבורי האומה. גם קשיים משפטיים ומזג האוויר הקפוא בפסגות לא מנעו את התעצמותה של עלי והפיכתה ליישוב המונה למעלה מאלף משפחות. רבים מבני היישוב משרתים בזרועות הביטחון ובשירות הציבורי בתפקידים בכירים, אחרים עוסקים בחקלאות, בתעשייה, בחינוך במסחר ובמקצועות חופשיים. בקרוואנים שעל פסגות ההרים בונים זוגות צעירים בית חדש. ציר הכניסה ליישוב הנקרא בשם “יד באלול” מזכיר את העבר, ומבטיח את העתיד.

 

“מדוע קיבלנו חוק נישואין וגירושין?” כתב ראש הממשלה דוד בן גוריון (שבעצמו התחתן בנישואים אזרחיים…) לאחר שביום ט”ו באלול תשי”ג (26.8.1953) עבר בכנסת חוק שיפוט בתי דין רבניים, המחייב את אזרחי ישראל מכל הדתות להתחתן (וחלילה להתגרש) במסגרת דתית. “האם כי אנו חושבים שרק בארמית ניתן לתת גט? קיבלנו חוק זה כדי לא להביא לקרע בעם ישראל. שיהודי דתי לא יוכל להתחתן עם בתו של יהודי לא דתי. קיבלנו זאת באהבה. לא עשינו זאת  כטובה לדתיים, אלא עשינו מה שמוטל עלינו כמנהיגי העם היהודי”. יש היסטוריונים הטוענים כי בסופו של דבר המניעים כן היו פוליטיים, אבל בשורה התחתונה, החוק (שמקורו בהסכם הסטטוס קוו ובנוהג שהיה מקובל בארץ עוד מימי הטורקים) נשאר בתוקפו עד היום. וזאת, למרות ניסיונות חוזרים ושונים מצד גופים פוליטיים ומשפטיים לכרסם בו ולקעקעו. למרות הפגיעה המסוימת בחופש מדת, ולמרות הביקורת הרבה (המוצדקת והלא מוצדקת) על מוסדות הרבנות, מרבית הציבור ממשיך לרצות לבוא בברית הנישואים כדת משה וישראל. מזל טוב.

הוא שרד את הגטאות, את המחנות ואת צעדות המוות. הבריח מידע למחתרת, ולחם בשורות הפרטיזנים. אולם, את מאבקו הגדול בנאציזם החל שמעון ויזנטל דווקא עם סיום המלחמה. ויזנטל זיהה זמן קצר לאחר תום הקרבות, כי השלטונות האמריקאיים  והאירופאיים אינם ששים להעמיד לדין נאצים שנותרו בחיים, ואף מעוניינים לשלב אותם במערכות השלטון והכלכלה, תוך ניצול ניסיונם הארגוני והצבאי. ויזנטל החל בעבודת נמלים של איסוף מסמכים ועדויות על מאות פושעי מלחמה נאציים, הגיש דרישות לחקירה משטרתית, הפעיל את דעת הקהל ברחבי העולם ואילץ את השלטונות ללכוד ולהעניש למעלה מאלף פושעי מלחמה. בין השאר, סייע ויזנטל בהעמדתם לדין של מפקדי מחנות טרבלינקה וסוביבור, ושל רוצחיה של אנה פרנק. הוא אף סייע באיסוף החומר שהביא לבסוף ללכידתו של אדולף אייכמן. בהשפעתו, נחקקו ברחבי העולם חוקים שמנעו התיישנות על פשעי הנאצים. במהלך השנים, זכו ויזנטל ופעולותיו לשם עולמי, ו”מרכז ויזנטל” שהוקם בלוס אנג’לס מהווה עד היום מרכז עולמי למחקר ולתיעוד פשעי הנאצים ולמאבק באנטישמיות. ויזנטל, שבני משפחתו עלו ברובם לארץ, נפטר בט”ז באלול תשס”ה (20.9.2005) ונקבר בהרצליה.

עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון שם סייעו במסירות לכוחות צהל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן.  החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצהרי יז אדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד  הנוסע מול השיירה. הכח הורה לנהג הרכב, שלמפרע התברר שהיה מחבל מתאבד איש החיזבאללה שביקש לנקום על מתקפות שביצעה  ישראל כנגד הארגון שבוע קודם לכן לרדת לצד הדרך, הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זכרון.

הקיבוץ המבודד שבהרי הגליל שיווע לעזרה. המודיעין אמנם התריע על כנופיות “צבא ההצלה” האורבות לשיירות, אולם בן עמי פכטר מפקד הגליל המערבי בארגון ההגנה החליט לקחת את הסיכון תוך שהוא מסתמך על הצלחתם של שיירות אחרות לגליל שיצאו באותו שבוע והצליחו להגיע ליעדם ועל הסכם אי התקפה שנחתם עם ראשי הערבים באזור. בצהרי טז אדר ב תשח  (27.3.1948) יצאה השיירה מנהריה לכיוון יחיעם. סמוך לכפר אל כבארי חסמו קרוב לאלף לוחמים ערבים את דרכה. קרב נואש של קרוב  לתשע שעות שכלל נסיונות חוזרים ונשנים להחלץ מהמלכודת של המשוריינים השונים  הסתיים באסון. לאחר ששרידי הלוחמים סירבו להכנע להמוני הערבים שהיו בפיקוד של יוצאי הצבא הגרמני הציתו הערבים את המשוריין האחרון. ארבעים ושבעה מלוחמי ההגנה  נספו בקרב. האסון יחד עם כשלונות דומים של שיירות באזור ירושלים שארעו באותו שבוע חייבו את ההגנה לנטוש את שיטת השיירות ולעבור ממגננה למתקפה.אתר הנצחה לנופלי השיירה הוקם במקום הקרב והישובים בן עמי ונתיב השיירה בגליל המערבי מנציחים את זכר הלוחמים.