החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.
אנשי “צבא ההצלה”, חייליו של קָאוַּקְגִ’י שהתקבצו ממדינות ערב כדי להילחם ביהודים בארץ ישראל, היו בטוחים בהצלחתם. מאות לוחמים רוכזו בפאתי עמק יזרעאל. התותחים והמרגמות שהיו ברשותם עמדו, לראשונה מאז פרצו קרבות תש”ח, להראות את כוחם. כל אלה לא הותירו סיכוי רב לקיבוץ משמר העמק הקטן שניצב מולם. ההרעשה התחילה בשעות אחר־הצהריים של כ”ד באדר ב’ תש”ח (4.4.1948). אם וביתה נהרגו מפגיעת פגז בבית התינוקות, ובחסות הארטילריה הסתערו מאות לוחמים ערביים על הקיבוץ. מגיני הקיבוץ, בסיוע כוחות חטיבת גולני שהוזעקו לעזרתם, הצליחו בקושי רב להדוף את המתקפה. בשלב זה הבינו שני הצדדים כי מדובר במערכה משמעותית על עתיד אזור הצפון בפרט, ועל עתיד ארץ ישראל בכלל. כוחות גדולים זרמו לאזור. למפקד הכוחות היהודיים התמנה יצחק שדה, ובראשותו פתחו הכוחות היהודיים בסדרה של מתקפות־נגד ופשיטות ביום ובלילה נגד כוחותיו של קאוקג’י. לאחר עשרה ימי קרבות, שבהם ידעו היהודים גם מחדלים וכישלונות, הוכרעה המערכה. במחיר של תשעה עשר לוחמים וחברי קיבוץ, נהדפו התוקפים והאזור כולו עבר לשליטה יהודית.
הרב עוזיאל, ה”ראשון לציון” ורבה הראשי של מדינת ישראל הצעירה, סייר בין האוהלים ובין הפחונים של מעבֶּרת גבעת אולגה. לפתע, הבחין הרב בדמות מרשימה שהמונים ניגשים לקבל את עצתה ואת ברכתה. בירור מהיר הראה שמדובר ברבי יצחק אבוחצירא (ה”בבא חאקי”), בן למשפחת אבוחצירא הידועה, שכיהן כמנהיגם של קהילות יהודיות במרוקו ובאלג’יר. הרב עוזיאל ביקש מיד מהבבא חאקי לסייע בהנהגה הרוחנית של רבבות העולים, וזמן קצר לאחר מכן הוא מונה לרבה הראשי של רמלה, תפקיד שבו כיהן כעשרים שנה. הבבא חאקי עסק כל ימיו בתורה ובחסד, ופעל ככל יכולתו למען אחדות ישראל. במסגרת זאת, הוזעק להרגיע את המהומות שהתפתחו בשכונת “ואדי סאליב” בחיפה. הוא אף היה חבר בוועדת החקירה שחקרה את האירועים האלו, וחייבה את הממשלה לשנות את גישתה לאוכלוסיות העולים. כמאמין במשמעותה הדתית של מדינת ישראל, היה הרב מגדולי התומכים באמירת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים. בכ”ה באדר ב’ תש”ל (2.4.1970), נהרג הרב בתאונת דרכים בשעה ששב מניסיון להשכין שלום־בית באחד מיישובי הדרום. רבבות השתתפו בהלווייתו, ובראשם ראשי המדינה.
“הטוראים לסגת, המפקדים לחפות מאחור”. קריאת הקרב שהושמעה בידי שמעון אלפסי, איש הפלמ”ח, באחד מרגעי הקרבות הקשים ביותר הפכה לאחד מסמליה של המערכה על הקסטל. הכפר, השוכן בפסגה נישאה השולטת על כביש ירושלים־תל אביב, היה אחד מהיעדים המרכזיים במהלך מבצע “נחשון”, המבצע לפריצת הדרך לירושלים שהתחולל באדר תש”ח. במשך שבוע התחוללו מסביב לכפר קרבות אכזריים, ובמהלכם עבר הכפר מיד ליד. בקרבות עצמם היו בעיות קשות של תיאום בין הכוחות, לצד מעשי גבורה והקרבה שהפכו למופת. לאחר שמפקד הכוחות הערביים באזור יהודה, עבד קאדר אל חוסייני, נהרג במקרה במהלך הקרבות בידי לוחמי החי”ש והפלמ”ח שהחזיקו בכפר, הסתערו אלפי ערבים שואפי נקם על הכוחות המעטים שהחזיקו בכפר. הכוחות נלחמו בגבורה עד שנאלצו לסגת. למחרת, בכ”ח באדר ב תש”ח (9.4.1948) הסתער שוב הפלמ”ח על הכפר, בשעה שרוב המגינים הערבים נטשוהו, והשתלטו עליו לתמיד. כחמישים לוחמים נפלו בקרבות הקסטל. על חורבות הכפר הוקמה העיירה מבשרת ציון, ובמרכזה ה”קסטל” – אתר הנצחה לאומי המספר את סיפור התקומה.
מנהיגי הקהילות היהודיות בימי השואה נקלעו תכופות לדילמות טראגיות, המעוררות שאלות וחוסר הכרעה ברורה גם בראי ההיסטוריה. אחד הבולטים במנהיגי הקהילות היה יעקב גנס, ראש היודנראט בגטו וילנה. גנס (יליד 1903) שירת כקצין בצבא הליטאי וכפקיד ממשל. עם הכיבוש הגרמני מונה למנהל בית החולים היהודי, ובהמשך, למפקד המשטרה היהודית וראש היודנראט בוילנה. גנס הוביל קו תקיף של “עבודה למען החיים”, ועשה ככל שביכולתו כדי ליצור מקומות עבודה בגטו, שקיווה שיאפשרו הצלת יהודים. הוא התנגד בתוקף לפעילות המחתרת בגטו מחשש שמא מרידה תמיט חורבן מיידי על הגטו, וסיפק לגרמנים “מכסות” של יהודים להשמדה למרות הבעייתיות הנוראית מבחינה ערכית והלכתית. עם זאת, היו שראו בגנס כמי שעושה ככל שביכולתו להציל את מי שניתן, כמי שמוסר את עצמו למען הצלת היהודים תוך שהוא מסרב להצעות הצלה אישית עבורו, וכמי שפעל להעצמת חינוך ותרבות ציוניים בגטו הגווע כדי לבנות את שארית הפליטה כחיל חלוץ שיגיע לארץ ישראל. ביום י”ד באלול תש”ג (14.9.1943) נקרא גנס למשרדי הגסטאפו, ושם נורה ונרצח.
יצחק גולדברג נולד בליטא (1860), קיבל חינוך תורני, ועסק מגיל צעיר בהצלחה רבה במסחר. הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה, ותמך בכל כוחו בכל יוזמה כלכלית שעלתה על הפרק. גולדברג נתן את ההון הראשוני לייסוד הקרן הקיימת לישראל, כמו גם מאתיים דונם שקנה באזור חדרה. בהמשך חייו קנה שטחים רבים ברחבי הארץ, והעמיד אותם לרשות התנועה הציונית. כך באזור הכרמל, וכן ב”פרדס גולדברג”, שהשתרע על שטחו של פארק הירקון ומתחם הבורסה של היום ונחשב כאחד הפרדסים המובילים במקצועיותם, וכמקום שעודד בכל כוחו עבודה עברית. גולדברג סייע רבות לקניית אדמות הר הצופים לצורך הקמת האוניברסיטה העברית, למימון הקמתו של תיאטרון הבימה ולהקמת כתבי עת ועיתונים בארץ ובעולם לשם הפצת הרעיון הציוני, ביניהם עיתון הארץ בגלגולו הראשון. גולדברג, שכונה לעיתים “הנדיב הלא ידוע”, עסק גם ביוזמות תעשייתיות שונות כמו שותפות בהקמת חברת “כרמל מזרחי” ומיזמי בנייה שונים ברחבי הארץ. נפטר בט”ו באלול תרצ”ה (14.8.1935), ונקבר בתל אביב ליד בן הזקונים שלו בנימין, שנפל בהגנה על העיר במאורעות תרפ”ט.
הכתבה הקטנה שהתפרסמה בשולי עיתון הצופה ביום ט”ז באלול תש”ח (20.9.1948) נתפסה כזניחה למדי בין מבול הידיעות על קרבות מלחמת העצמאות. אך למפרע, הייתה זאת אחת הידיעות החשובות בתולדות קשרי דת ומדינה בכלל, והציונות הדתית בישראל בפרט. בכתבה דווח על כך שהרבנים הראשיים, הרב יצחק הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל, בהתייעצות עם הסופר ש”י עגנון והרבנים המרכזיים בארץ הכריזו על “התפילה לשלום המדינה” שחוברה על ידם, וביקשו שתיאמר בבתי הכנסת מדי שבת לאחר קריאת התורה. התפילה, שהורכבה מפסוקים שונים וכללה תפילות להצלחת המדינה “ראשיה, שריה ויועציה”, לשלום חיילי צה”ל, להגברת העלייה וקיבוץ הגלויות ולחזרה בתשובה מלאה של עם ישראל, כללה גם את הגדרתה של המדינה כ”ראשית צמיחת גאולתנו”, וזכתה ללחנים רבים ומרגשים. במהלך השנים, הפכה להיות אחד הסממנים המובהקים ל”בדיקת” מידת הזדהותם של חברי קהילות בתי הכנסת עם ערכי הציונות. על אף שהתפילה עמדה לא פעם במוקד מחלוקות, בעיקר בתקופות שבהן כיהנו ממשלות שרוב באי בתי הכנסת לא חפצו ביקרם ובהצלחתם, היא מקובלת כמעט בכל בתי הכנסת הדתיים הלאומיים.
הפרובוקציה הנאצית שבמסגרתה אולצו אסירים שהולבשו במדי הצבא הפולני לתקוף תחנת רדיו גרמנית הייתה התירוץ. הגייסות הגרמניים שהמתינו לאורך גבולותיה הארוכים של פולין קיבלו את האות. בחסות הסכם אי ההתקפה בין הנאצים לרוסים (הסכם ריבנטרופ־מולטוב) שנחתם שבוע קודם לכן, ומתוך הערכה נאצית מוצדקת בדבר חולשתם ונרפותם של בריטניה ושל צרפת, שעטו הטנקים הגרמניים לתוך פולין, וחיל הפרשים המפואר שלה לא הצליח להודפם. תוך הפעלת הפצצות טרור אוויריות שהחריבו את ורשה ואת רוב עריה של פולין, ויישום שיטת מלחמת הבזק (“בליצקריג”), נרמסה פולין תוך שלושה שבועות. המלחמה, שהחלה בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939), גרפה לתוכה את העולם כולו, החריבה את אירופה, הביאה למותם של עשרות מיליונים ואפשרה את התחוללותה של השואה הנוראה. שלושה מיליון יהודי פולין נידונו מייד לרדיפות ולהתעללויות בידי חיל הכיבוש הנאצי, ובמהרה נדחקו לגטאות, סבלו מרעב ומדיכוי, ובסופו של דבר הושמדו.
המעיינות המפכים בעמק יזרעאל שחיכה לגאולה, ההדים הקדומים של מלחמות גדעון ושאול, ותחושת שליחות חלוצית. כל אלו המתינו לשבעים וארבעה אנשי “גדוד העבודה” בני העליות השנייה והשלישית, שנטו את אוהליהם ליד מעיין חרוד והקימו בי”ח באלול תרפ”א (21.9.1921) את קיבוץ עין חרוד. הקיבוץ היה הראשון ליישם את רעיון “הקבוצה הגדולה”, שבו נפתחה המסגרת הקיבוצית להמוני העם ולא רק לקבוצה אליטיסטית, והפך לאחד מסמליה של תנועת העבודה לדורותיה. בין שדותיו התפתחו בית החולים (שהפך לימים לבית חולים “העמק”), רפת גדולה ומפעלי תעשייה. בקיבוץ צמחו מנהיגים, לוחמים ואומנים, וביניהם יצחק טבנקין, מאיר הר ציון ואברהם שלונסקי, ולוחמיו של אורד וינגייט עמלו בקרבתו על הקמת כוח מגן עברי. קשיים רבים ידע הקיבוץ: פעמיים פקד אותו פילוג קשה על רקע מחלוקות אידיאולוגיות שלמפרע נראו זניחות (בשנות העשרים ובשנות החמישים של המאה העשרים), ורבים מבניו נפלו במערכות ישראל. ביניהם, שלושת הדורות למשפחת שטורמן שנפלו בימי מאורעות תרצ”ח, במלחמת העצמאות ובמלחמת ההתשה. מרכז הנצחה ידוע הוקם לזכרם בשטח הקיבוץ.
הרב חיים בנבנישתי נולד בקושטא (1603) למשפחת רבנים. מגיל צעיר נחשב לפוסק חשוב ולאחד מחכמי דורו. היה מרבניה הבולטים של איזמיר, ובין ספרי ההלכה, השאלות והתשובות והדרוש הרבים שכתב נודע הספר “כנסת הגדולה” שבו ליקט פסקים ושאלות שונות סביב ספר “שולחן ערוך”. איזמיר, שבה פעל רבי חיים, הייתה המקום שבו זכה משיח השקר, שבתאי צבי, לאהדה הגדולה ביותר. הרב בנבנישתי, יחד עם שאר רבני העיר, בתחילה היה ממתנגדיו החריפים של שבתאי צבי ואף קרא לחסלו בטרם ייגרם אסון לאומי. אולם, לאחר עימות ביניהם הפך לאחד מתומכיו ומחסידיו, ופעל לצידו של שבתאי צבי במשך תשעה חודשים, עד נפילת התנועה השבתאית בעקבות התאסלמותו של “המשיח”. לאחר נפילתו של שבתאי צבי, התחרט רבי חיים על תמיכתו, ויצא נגד השבתאים שהמשיכו לדבוק בתנועה. פוסקי הדור ועם ישראל הבינו את תשובתו של רבי חיים, ומעמדו ההלכתי והרוחני לא נפגע. ספריו, ובמיוחד ספר “כנסת הגדולה” המודפס עד היום על סדר “השולחן ערוך”, ממשיכים להיות מקור מרכזי וחשוב בפסיקה היהודית לדורותיה. נפטר בי”ט באלול התל”ג (31.8.1673).
