מסורת חז”ל מספרת כי אפר הפרה האדומה הראשונה נוצר בב’ בניסן, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים. בהתאם להוראות התורה, נמצאה “פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עול”, ומאפרה ניתן היה לטהר את בני ישראל לקראת הפסח. תשע פרות אדומות בלבד שימשו, לפי המסורת, את עם ישראל לאורך ההיסטוריה. מהראשונה בימי משה, ועד ימיו של הכהן הגדול ישמעאל בן פאבי בימי הבית השני. חוק הפרה האדומה מובא תכופות כדוגמה לחוק הלכתי שאין לעמוד על טעמיו. חוקרים ורבנים רבים עוסקים בניסיונות שונים כדי למצוא פרה אדומה תמימה בת זמננו, שתאפשר את חידושה של האפשרות להיטהר מטומאות חמורות, ובכך תקדם את בניין המקדש. הקושי במציאת פרה אדומה תמימה והחובה לעמוד בדרישות הלכתיות קפדניות סביב הכנת האפר העשוי לטהר את הטמאים, הפכו את האפשרות לשימוש באפרה לנדירה ביותר.

מסביב יהום הסער. כמעט קט והבולשביקים ישלימו את השתלטותם על מרחביה האדירים של רוסיה, והמסך יֵרד על מאות שנים של חיי תורה ותפילה בקהילות היהודיות. רבי שלום דובער שניאורסון (הרש”ב), האדמו”ר החמישי לשושלת חב”ד, נמצא ברוסטוב שעל גדות נהר דון, לאחר שגלה מהעיירה לובביץ’ בשל אֵימי המלחמה. זמן קצר לפני פטירתו, בב’ בניסן תר”פ (21.3.1920), פועל האדמו”ר להכין את חסידיו לימים הבאים. בהנחייתו, נשלחים שליחים לעומק האזורים האסייתיים של רוסיה, בגאורגיה ובקזחסטן, כדי להקים שם תשתית יהודית במחתרת. במקביל, תלמידי הישיבות  החב”דיות “תומכי תמימים”, שהוקמו ביוזמתו כדי להתמודד עם אתגרי ההשכלה והחילון, נקראים להעמיק בלימוד התורה והחסידות, ולהמשיך במהפכה הרוחנית החב”דית. בעשרות השנים שבהן כיהן הרש”ב בנשיאות חסידות חב”ד,  הרבה לעסוק בסיוע ליהודי רוסיה מול גזרות השלטון, ובבירורים רוחניים מעמיקים בדרכי עבודת ה’. בירורים אלו יצאו לאור לאחר פטירתו בשלושים כרכים. לצד התנגדותו התקיפה לציונות החילונית, פעל הרבי רבות למען ארץ ישראל, ובהנהגתו קנתה חסידות חב”ד את “בית רומנו” שבחברון, שבו שוכנת כיום ישיבת “שבי חברון”.

תמו שמונת ימי המילואים. העם כולו נרגש לקראת הרגע שלו ציפו הכול – השראת השכינה במשכן שהוקם בעמל כה רב. שני הכוהנים הצעירים, דור העתיד המבטיח של בית לוי, צעדו בראש. לפתע אירע האסון. יום חנוכת המשכן הפך ליום אבל. פרשנים ודרשנים ניסו לאורך הדורות להסביר מה גרם למיתתם של בני אהרון, נדב ואביהו, ביום חנוכת המשכן בא’ בניסן, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, שנת ב’תמ”ט לבריאת העולם. האם הקריבו אש זרה אשר לא צוו עליה? האם לא כיבדו את המעמד ונכנסו למשכן שתויי יין? האם לגלגו על משה ועל אהרון? שערי פירושים לא ננעלו, ועימם הלקחים שאותם נדרש העם לדורותיו ללמוד מהאסון. מעל הכול, הדהד קול הבורא: “בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”. הדרישה החד משמעית מהעילית ליותר, לשאיפה לשלמות ולביקורת, ולעיתים ענישה על כל פגם וחטא. תגובתו של אהרון תועדה גם היא לנצח כאב טיפוס להתמודדותם של רבים מבניו במשך הדורות עם אסונות וקשיים בלתי מוסברים: “וידום אהרון”. ההבנה שלא כל דרכי הבורא ברורות מאפשרת את המשך החיים.

בני הזוג הצעיר קלימי חגגו ביחד עם עוד עשרות אורחים את חתונתם. ריקודים ומוסיקה כורדית נשמעו ברחבי המושב פטיש שליד אופקים, בליל א’ בניסן תשט”ו (2.3.1955). איש לא הבחין בחוליית המחבלים (הפדאיון) שיצאה מרצועת עזה בדרכה למסע הרס ורצח. מתוך החשכה פתחו המחבלים באש על החוגגים. עשרות נפצעו, ואחת הצעירות, ורדה פרידמן, מתה מפצעיה. פרידמן לא הייתה בת פטיש. היא גדלה בכפר ויתקין הוותיק והמבוסס, והחליטה להיענות לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לצעירים מההתיישבות הוותיקה לסייע למושבי העולים הצעירים שבנגב. ורדה, שמילאה תפקיד של עובדת סוציאלית ומדריכה ביישוב הצעיר, הפכה לסמל לאומי. נתן אלתרמן כתב עליה את שירו “בחודש האביב”. לאחר הרצח, ביקר בפטיש ראש הממשלה בן גוריון, והמשיך להלווייתה של ורדה. בת עשרים וחמש הייתה במותה, ועמדה להינשא שבועות מספר לאחר מכן. על קברה נכתב “נפלה על משמרתה ברחבי הנגב בקומה לעזרת נדחי עם בהשתרשותם על אדמתם”.

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר – אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב! / אָבֹא לְעֵת עֶרֶב – אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב! / אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!”. קשים היו חייו של רבי אברהם בן עזרא, “אברהם הספרדי”, כפי שכינה את עצמו. הוא חי חיי עוני והיה תלוי במתנת ידם של נדיבים. בחייו, נדד ברחבי אירופה, והגיע  מטולדו בספרד שבה נולד, גם לאנגליה ולאיטליה. יחד עם זאת, היה אבן עזרא מגדולי אנשי האשכולות של העם היהודי. פירושיו לתורה ולנ”ך הפכו לאבני יסוד בלימוד התורה, ודורות עמלו ועמלים על הבנת רעיונותיו ופירושיו. בד בבד, היה אבן עזרא מתמטיקאי ובלשן מחונן, שכתב עשרות ספרים בתחומים אלו. אבן עזרא נודע בקשריו עם גדולי ישראל שבדורו, ובהם רבי יהודה הלוי, שעִמו היה מחותן. הוא אף עסק לא פעם בחידות ובפתגמים שנונים. שלוש מאות הפיוטים שחיבר, עוסקים בכל תחומי הקודש והחול. הנודעים שבהם, כמו “אגדלך אלוקי כל נשמה” ו”כי אשמרה שבת”, מושרים בבתי ישראל מדי שבת. ביום א’ באדר א’ ד’תתקכ”ד (25.1.1164) נפטר אבן עזרא באחת מארצות נדודיו.

התותחים המצריים שהחריבו; הבלונים והעפיפונים הפלשתינים השורפים; המרחק ממרכז הארץ; החום הכבד; חוסר המים; העמידה מרחק קילומטרים ספורים מליבה של רצועת עזה הפרועה. כל אלו לא הרתיעו ולא מרתיעים את חלוצי קבוצת “עלומים” של בני עקיבא וממשיכיהם, שביקשו להקים קיבוץ בדרום. אחרי שנים של המתנה בנתניה ובהרצליה, עלו על הקרקע אנשי הקבוצה ביום יב בתמוז תש”ז ((11.7.1947), במבצע בסגנון “חומה ומגדל”. תחילה נקרא הקיבוץ “עלומים”, כשם הקבוצה שהקימה אותו. אולם, במהרה הוחלף השם ל”סעד”, לנוכח העזרה שהגישה הקבוצה ליישובי הנגב הבודדים (השם “עלומים” זכה לקיבוץ סמוך משלו לאחר הקמת המדינה). בקרבות מלחמת העצמאות עמד הקיבוץ, כמו גם קיבוץ בארות יצחק הסמוך, במצור ובהפגזות אין סופיות ונחרב כמעט כולו. עם סיום המצור, ולאחר שהוזז מעט מזרחה כדי להתגונן קצת יותר מהאש העזתית, החל סעד לפרוח. ענפי חקלאות של חיטה, פופקורן, פרחים ותפוחי אדמה, מפעלי תעשייה ובעיקר מפעלי חינוך ורווחה שבהם תורמים הקיבוץ ואנשיו לכלל הציבור הוקמו על אדמת הנגב, והציבו מודל מופלא לחיים של תורה ועבודה.

הוא גדל בערבות סיביר, ובגיל חמש עשרה שימש כמנהל בית יציקה. עלה לארץ בימי העלייה השנייה, היה בין מקימי הארגונים בר גיורא והשומר, וכן היה ממייסדי כפר גלעדי. אלכסנדר זייד, ה”שומר”, שנודע כאגדה עוד בחייו, נולד ברוסיה (1886) ונרצח בידי כנופיית ערבים שארבה לו בי”ב בתמוז תרצ”ח (11.6.1938). זה קרה סמוך למקום מגוריו בגבעות שייח’ אבריק בעמק יזרעאל, שם התיישב עם רעייתו ציפורה וילדיו ושמר על אדמות הקרן הקיימת. זייד השרירי והאמיץ נודע כמי שלא נרתע ממאבק ומקרבות מול שודדים ומבקשי רעתם של היישובים היהודיים, שעליהם שמר במשך השנים. פציעה בראשו שליוותה אותו במשך שנים וממנה סבל כתוצאה ממאבקים אלו לא הרתיעה אותו. לאחר נפילתו של זייד, הוקמה סמוך למערות בית שערים העתיקה (שאותן חשף במהלך סיוריו) אנדרטה מרשימה של דמותו התמירה על סוס. היישוב בית זייד שהוקם בסמוך למקום נפילתו, הספר “אנשי בראשית” שחובר לאור דמותו והיה אחד מספרי היסוד של הנוער בימי המנדט וראשית המדינה, והשיר “אדמה אדמתי” שחיבר לזכרו חברו המשורר, אלכסנדר פן, הנציחו את זכרו לדורות.

“האזור מזכיר את רומניה”, כתב דוד שוב לחבריו בשעה שקנה בשמם את אדמות המושבה הנטושה “גיא אוני”. תיאורו בדבר המים הזורמים בנחל, השלגים הנצפים מרחוק והאדמה הטובה שכנע את חבריו ל”חברה ליישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה” שאותה הקים ברומניה, והם מיהרו לרכוש ערימות של גזעי עצים כדי לבנות סירות להשטה במי הנחל הגועשים המצפים להם. כמה חודשים לאחר מכן, פגשו העולים מרומניה מציאות שונה וחמה במקצת. למרות האכזבה, בהובלתו של שוב, שנולד בשנת 1854. ייסדו העולים את המושבה תחת הסיסמה “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. שוב הנהיג את המושבה שנים ארוכות, הקים את בית הספר והוביל בו את לימודי העברית המתחדשת. בשליחותו של הברון רוטשילד, סייע שוב להקמת המושבות משמר הירדן ועין זיתים הסמוכות. עם ביקורו של הרצל בארץ ישראל, הוא נלווה עם מלוויו ומדריכיו. שוב, שהמשיך לנדוד ברחבי הארץ והעולם, ולעשות נפשות לרעיון תחיית העברית ויישוב הארץ, נפטר בב’ באדר ב’ תרצ”ח (23.3.1938)  ונקבר בראש פינה, המושבה שרחובה הראשי נושא את שמו.

לא הייתה זו הלוויה ממלכתית ומסודרת. הצניעות והפשטות שבה הוא חי כל ימיו באו לידי ביטוי גם בהלווייתו. רבבות צעדו אחרי המיטה, פוסעים בסמטאות ירושלים וצועדים במעלה הר הזיתים. מנחם בגין נפטר ביום ד’ באדר ב’ תשנ”ב (9.2.1992). הוא העדיף שלא להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, אלא בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של משה ברזני ושל מאיר פינשטיין, שהעדיפו לפוצץ עצמם ולא להיתלות בידי הבריטים. בהר הזיתים הגיע לקיצו מסע החיים של אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל. מי שהיה ראש בית”ר בפולין, ושרד מאסר סובייטי אכזרי, הנהיג את האצ”ל במרד נגד הבריטים ומנע מלחמת אחים בין חלקי היישוב היהודי בארץ. בגין היה לאות ולמופת למנהיג דמוקרטי, שהמתין בסבלנות ליום שבו יינתן בידו הגה השלטון. הוא שינה את פני הכלכלה ואת פני החברה בישראל, ונתן מקום בהנהגה הישראלית גם לחלקים של החברה שהודרו ממנה עד אז. כלוחם נחוש בטרור, כבונה ההתיישבות ברחבי יהודה והשומרון, כמספח הגולן וכמביא השלום עם מצרים, זכה בגין לאהדת העם בחייו, ואף לאהדה גדולה יותר לאחר פטירתו.

החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.

תפריט נגישות