כינוס ועידת המפלגה הנאצית נועד תחילה להוות בימה לנאום מרכזי של היטלר ביחס למדיניות החוץ. אולם, במהלך ימי הכינוס בעיר נירנברג החליט היטלר כי האירוע יתמקד במה שהוא כינה בשם “הבעיה היהודית”, ובכך גרם לעיר נירנברג להיות זכורה לדיראון עולם. לאחר נאום ארסי במיוחד על “הסכנה היהודית”, אישרו חברי הרייכסטאג הגרמני (בית הנבחרים), ביום י”ז באלול תרצ”ה (15.8.1935), את שלושת “חוקי נירנברג”: “חוק הדגל” הגדיר את צלב הקרס כדגל הגרמני החדש, ואסר את הנפתו בידי יהודים. “חוק אזרחות הרייך” שלל את זכויות האזרח מכל מי שאיננו “ארי”. ו”החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני” אסר על נישואים או קרבה גופנית בין גרמנים ליהודים בכל צורה שהיא. מסמכים משפטיים עבי כרס הוכנו כדי להגדיר מיהו יהודי על פי חוקים אלו, ו”מדע” שלם הוקדש לשאלת מעמדם של בני התערובת. החוקים החמירו עד מאוד את מצבם של יהודי גרמניה. ארבע שנים לאחר מכן, בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939), פרצה מלחמת העולם השנייה, ומכונת הרשע הגרמנית עברה מחקיקה לרצח.
הפרובוקציה הנאצית שבמסגרתה אולצו אסירים שהולבשו במדי הצבא הפולני לתקוף תחנת רדיו גרמנית הייתה התירוץ. הגייסות הגרמניים שהמתינו לאורך גבולותיה הארוכים של פולין קיבלו את האות. בחסות הסכם אי ההתקפה בין הנאצים לרוסים (הסכם ריבנטרופ־מולטוב) שנחתם שבוע קודם לכן, ומתוך הערכה נאצית מוצדקת בדבר חולשתם ונרפותם של בריטניה ושל צרפת, שעטו הטנקים הגרמניים לתוך פולין, וחיל הפרשים המפואר שלה לא הצליח להודפם. תוך הפעלת הפצצות טרור אוויריות שהחריבו את ורשה ואת רוב עריה של פולין, ויישום שיטת מלחמת הבזק (“בליצקריג”), נרמסה פולין תוך שלושה שבועות. המלחמה, שהחלה בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939) גרפה לתוכה את העולם כולו, החריבה את אירופה, הביאה למותם של עשרות מיליונים ואפשרה את התחוללותה של השואה הנוראה. שלושה מיליון יהודי פולין נדונו מייד לרדיפות ולהתעללויות בידי חיל הכיבוש הנאצי, ובמהרה נדחקו לגטאות, סבלו מרעב ומדיכוי, ובסופו של דבר הושמדו.
הוא שרד את הגטאות, את המחנות ואת צעדות המוות. הבריח מידע למחתרת, ולחם בשורות הפרטיזנים. אולם, את מאבקו הגדול בנאציזם החל שמעון ויזנטל דווקא עם סיום המלחמה. ויזנטל זיהה זמן קצר לאחר תום הקרבות, כי השלטונות האמריקאיים והאירופאיים אינם ששים להעמיד לדין נאצים שנותרו בחיים, ואף מעוניינים לשלב אותם במערכות השלטון והכלכלה, תוך ניצול ניסיונם הארגוני והצבאי. ויזנטל החל בעבודת נמלים של איסוף מסמכים ועדויות על מאות פושעי מלחמה נאציים, הגיש דרישות לחקירה משטרתית, הפעיל את דעת הקהל ברחבי העולם ואילץ את השלטונות ללכוד ולהעניש למעלה מאלף פושעי מלחמה. בין השאר, סייע ויזנטל בהעמדתם לדין של מפקדי מחנות טרבלינקה וסוביבור, ושל רוצחיה של אנה פרנק. הוא אף סייע באיסוף החומר שהביא לבסוף ללכידתו של אדולף אייכמן. בהשפעתו, נחקקו ברחבי העולם חוקים שמנעו התיישנות על פשעי הנאצים. במהלך השנים, זכו ויזנטל ופעולותיו לשם עולמי, ו”מרכז ויזנטל” שהוקם בלוס אנג’לס מהווה עד היום מרכז עולמי למחקר ולתיעוד פשעי הנאצים ולמאבק באנטישמיות. ויזנטל, שבני משפחתו עלו ברובם לארץ, נפטר בט”ז באלול תשס”ה (20.9.2005) ונקבר בהרצליה.
“מדוע קיבלנו חוק נישואין וגירושין?” כתב ראש הממשלה דוד בן גוריון (שבעצמו התחתן בנישואים אזרחיים…) לאחר שביום ט”ו באלול תשי”ג (26.8.1953) עבר בכנסת חוק שיפוט בתי דין רבניים, המחייב את אזרחי ישראל מכל הדתות להתחתן (וחלילה להתגרש) במסגרת דתית. “האם כי אנו חושבים שרק בארמית ניתן לתת גט? קיבלנו חוק זה כדי לא להביא לקרע בעם ישראל. שיהודי דתי לא יוכל להתחתן עם בתו של יהודי לא דתי. קיבלנו זאת באהבה. לא עשינו זאת כטובה לדתיים, אלא עשינו מה שמוטל עלינו כמנהיגי העם היהודי”. יש היסטוריונים הטוענים כי בסופו של דבר המניעים כן היו פוליטיים, אבל בשורה התחתונה, החוק (שמקורו בהסכם הסטטוס קוו ובנוהג שהיה מקובל בארץ עוד מימי הטורקים) נשאר בתוקפו עד היום. וזאת, למרות ניסיונות חוזרים ושונים מצד גופים פוליטיים ומשפטיים לכרסם בו ולקעקעו. למרות הפגיעה המסוימת בחופש מדת, ולמרות הביקורת הרבה (המוצדקת והלא מוצדקת) על מוסדות הרבנות, מרבית הציבור ממשיך לרצות לבוא בברית הנישואים כדת משה וישראל. מזל טוב.
שלוש משפחות מהיישובים הוותיקים יותר בבנימין שעלו להתיישב בפסגות שממזרח לציר שישים ביום י”ד באלול תשמ”ד (10.9.1984) היו ההתחלה. מסע הפרסום של “הזריחה בעלי”, הסמוכה לשילה, עירו של הכהן הגדול, הביא ליישוב רבים נוספים – דתיים וחילוניים, עולים וותיקים. הראשונה והגדולה במכינות הקדם צבאיות בישראל, מכינת “בני דוד” שהוקמה ביישוב חמש שנים לאחר ייסודו, קיבעה את מקומה של עלי בתודעה הישראלית. רבים מבוגרי המכינה התיישבו בתשע השכונות של היישוב, המשתרעות על היקף כולל של אלפיים דונם ומשקיפות על נופיה המרהיבים של ארץ בנימין. קשיים לא מעטים ידע היישוב. ברחובותיו ובמעיינותיו מונצחים בניו שנפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור, וביניהם כמה שנודעו כגיבורי האומה. גם קשיים משפטיים ומזג האוויר הקפוא בפסגות לא מנעו את התעצמותה של עלי והפיכתה ליישוב המונה למעלה מאלף משפחות. רבים מבני היישוב משרתים בזרועות הביטחון ובשירות הציבורי בתפקידים בכירים, אחרים עוסקים בחקלאות, בתעשייה, בחינוך במסחר ובמקצועות חופשיים. בקרוואנים שעל פסגות ההרים בונים זוגות צעירים בית חדש. ציר הכניסה ליישוב הנקרא בשם “יד באלול” מזכיר את העבר, ומבטיח את העתיד.
השיירה הקטנה של אנשי האו”ם שנסעה ברחובות שכונת טלביה הירושלמית בבוקר י”ג באלול תש”ח (17.9.1948) נעצרה לפתע, בשעה שג’יפ צבאי חסם את מסלולה. בשיירה נסע הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ראש משקיפי האו”ם בארץ. ברנדוט, שמחד נודע (בעיקר בזכות פרסומיו העצמיים) כמציל יהודים בשלהי השואה מטעם הצלב האדום, ומאידך נודע לימים כמי שהיה בעל נטיות אנטישמיות מובהקות ואולי אף שימש כסוכן נאצי, גילה בתפקידו כמתווך מטעם האו”ם נטייה פרו־ערבית ברורה. בהצעותיו, זמם לגזול מישראל את כל הישגיה הצבאיים, להשיב לשטח המדינה הצעירה את כל הפליטים הערביים (אותם השווה לניצולי השואה), ואף להעביר את ירושלים כולה לריבונות ערבית. ממשלת ישראל התנגדה להצעותיו, ואילו אנשי הלח”י החליטו לחסלו. מהג’יפ ירדו שלושה מאנשי המחתרת ובראשם יהושע כהן, מפקד הלח”י בירושלים. הם ניגשו אל השיירה, ירו בברנדוט ובעוזרו הצרפתי ונמלטו מהמקום. המדינה הצעירה סערה. מעצרים המוניים בוצעו בקרב אנשי הלח”י והאצ”ל, וישראל הרשמית הביעה, לפחות כלפי חוץ, את צערה. בפועל, המשך ההישגים הצבאיים של צה”ל במלחמה הביאו לגניזת תוכניותיו הבעייתיות של הרוזן.
מאה ספרים, מאתיים פיוטים, חמישים שנות הנהגה. רבי יוסף חיים, שנולד בבגדד בשנת 1835 ונודע בכינויו “הבן איש חי”, נחשב לגדול מנהיגיה של יהדות עיראק בעת החדשה. הוא נולד למשפחת רבנים ידועה, ולאחר פטירת אביו, בהיותו בן עשרים וארבע, החל להנהיג את קהילת בגדד. ה”בן איש חי” נודע בדרשותיו המרתקות, שאותן נשא מדי שבת בשבתו בפני אלפי (ולעיתים יותר מכך) מאזינים. בדרשותיו ובספריו, הרבה לשלב עניני הלכה ואגדה, ודאג להנגשתם לכלל חלקי האוכלוסייה. ה”בן איש חי” (שחיבב מאוד את דמותו התנ”כית של בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, וקרא לספריו בשמות כינוייו השונים של בניהו) אהב את ארץ ישראל, ובעת ביקורו בקבר רבי שמעון בר יוחאי, חיבר את הפיוט הידוע “ואמרתם כה לחי”. רבי יוסף סירב לקבל שכר מהקהילה עבור רבנותו, ועסק במסחר יחד עם אחיו. בי”ג אלול תרס”ט (30.8.1909) בשעה שעלה להתפלל על קברו של יחזקאל הנביא בצפון עיראק, נפטר ה”בן איש חי”, ומאה אלף איש ליוו אותו למנוחות בבגדד.
התקפות הטרור של חוליות “הפדאיון” שיצאו מרצועת עזה, גרמו לנפגעים ולנזק ברחבי ישראל כמעט מדי יום. עשרים ושתיים פעולות טרור נערכו רק בשבוע שלפני המבצע, והזעם בישראל גבר. פעולת התגמול הגדולה “חץ שחור” שפגעה בבסיסי המצרים ברצועה לא השיגה את ההרתעה המבוקשת. בליל י”ג באלול תשט”ו (31.8.1955) יצא גדוד הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון להתקפה על משטרת חאן־יונס שבה שכנת מפקדת הפדאיון. המבצע נקרא על שם סעדיה אלקיים, לוחם הצנחנים שנודע באמרתו “אם אני לא אלך – מי ילך?” ונהרג במהלך מבצע חץ שחור. לראשונה השתמשו כוחות הצנחנים בזחל”מים שסייעו בהסתערות על מבנה המשטרה המבוצר שבלב העיר ועל המוצבים שמסביבו. עשרה מהלוחמים נפצעו וטופלו תחת אש, ואמנון לביא מקיבוץ שריד נהרג. שניים ממפקדי המבצע קיבלו ציון לשבח. אבדות המצרים היו כבדות. בניין משטרת חאן־יונס קרס לאחר הפעלת מאות ק”ג של חומר נפץ, וקרוב לשבעים חיילים מצריים נהרגו. ממשלת מצרים הבינה את המסר. פעולות הפדאיון פחתו, אך דעכו כליל רק אחרי מבצע קדש שנערך כמה חודשים מאוחר יותר.
שנות השישים המוקדמות היו שקטות בדרך כלל מבחינה ביטחונית, בעיקר בגבול ישראל-ירדן. אולם, לקראת אמצע העשור, החלו ארגוני מחבלים לשוב ולפגוע במדינת ישראל, כשהם יוצאים מתוך ממלכת ירדן, גם אם נגד רצון ממשלתה. לאחר שנרצחו שלושה מחיילי צה”ל, לא הרחק מערד, החליטה ישראל לפעול. בבוקר ל’ חשוון תשכ”ז (13.11.1966) יצאו גדוד צנחנים ופלוגת שריון, לעבר הכפר סמוע, שבדרום הר חברון. מטרתו של המבצע שנקרא “מגרסה”, הייתה לפוצץ בתים בכפר, ממנו הגיעו מחבלים רבים, כדי להזהיר ולהרתיע. המטרה הושגה בהצלחה, אולם בניגוד לתכנון, התערב הצבא הירדני בנעשה, והחלו קרבות אוויר ושריון, בין צה”ל לצבא ירדן. במבצע נהרגו עשרות לוחמים ירדנים, ומכוחתינו נפל מג”ד הצנחנים סא”ל יואב שחם (לזכרו, הוקם הישוב גבעת יואב ברמת הגולן). הירדנים, זעמו על הפעולה, והיא עמדה ככל הנראה ברקע החלטתם, חצי שנה מאוחר יותר, לצאת למלחמה עם ישראל, במלחמת ששת הימים. מתוך כך, בסופו של דבר, התגלגלו האירועים לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון.
עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.
