הטייס

האלוף מוטי הוד ישב ליד סוללת מכשירי הקשר והמתין בדריכות לדיווחים. אט אט החל חיוך לעטר את שפתיו. מבצע “מוקד” להשמדת חילות האוויר הערביים, שאותו הוביל כמהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים, נחל הצלחה היסטורית. הדרך לבור הפיקוד של חיל האוויר החלה שנים קודם לכן בקיבוץ דגניה. שם נולד הוד, ושם הוא הצטרף לפלמ”ח שבמסגרתו עסק בארגון מפעל ההעפלה. עם קוּם המדינה, היה הוד מהטייסים הראשונים של חיל האוויר, וסייע בהבאת מטוסי הקרב הראשונים מצ’כסלובקיה לארץ. אחרי שהתגבר על התנגדות קיבוצו להמשך השירות הצבאי, חזר לחיל ופיקד על סדרת מבצעים בשנות החמישים והשישים בכלל, ובמהלך מערכת סיני בפרט. בשנת 1966 מונה למפקד החיל, והשלים את ההיערכות שאותה החל קודמו בתפקיד, עזר וייצמן, לקראת מבצע מוקד. הוד פיקד על החיל גם בימים הקשים מלחמת ההתשה, שבה התמודד חיל האוויר עם משימות תקיפה אינטנסיביות בעומק מצרים וסוריה. עם שחרורו, כיהן הוד כמנכ”ל אל־על וכמנכ”ל התעשייה האווירית, ויִיעץ בנושאי ביטחון לראשי המדינה. מוטי הוד נפטר בכ”ט בסיוון תשס”ג (29.6.2003)

פלוגות השדה ושירות הידיעות, ישובי חומה ומגדל וארגון ההתגייסות לצבא הבריטי, מפעלי התע”ש (התעשיה הצבאית ) הראשונים ופלוגות הפלמ”ח, אלפי הנוטרים במשטרת הישובים העבריים ואחת עשרה החטיבות שיצאו לקרב ערב הקמת המדינה. כל מפעל האדירים של ארגון ההגנה החל בחוות כנרת ביום כט סיון תר”פ (15.6.1920), כאשר על רקע ארועי תל חי והפרעות שחוללו הערבים בירושלים בפסח תר”פ התכנסו אנשי “אחדות העבודה”, והחליטו כי לצורך הגנת הישוב היהודי בארץ לא ניתן להסתמך יותר על ארגון ה”שומר” הקטן שפעל בעשור שקדם להתכנסות בכנרת, או על הגדודים העבריים שהבריטים הגבילו את פעילותם. המתכנסים החליטו  “להבטיח הגנה עצמית באץ על ידי סידור חבר עובדים מסורים  שעומדים על המשמר בכל עניני ההגנה”. בהדרגה חדלה  ההגנה מלהיות ארגון המזוהה בעיקר עם מפלגות השמאל והפכה לגוף ארצי , המקובל על רוב) חלקי הישוב היהודי בארץ ישראל. קרוב לשלושה עשורים שרתה ההגנה את  הישוב היהודי ואפשרה, למרות פילוגים ומחלוקות, את התעצמותו ואת הקניית היכולת להפוך בתש”ח מישוב יהודי למדינת ישראל ומ”ההגנה” ל”צבא ההגנה לישראל”.

מכוניתם של המתנקשים נצמדה למכוניתו של שר החוץ הגרמני שנסע ברחובות ברלין, בבוקר כ”ח בסיוון תרפ”ב (24.6.1922). צרורות הירי והרימונים שהושלכו לעבר הרכב לא הותירו לשר החוץ, ולתר רתנאו, שום סיכוי. רתנאו נולד בברלין (1867) למשפחה יהודית אמידה מאוד. אביו היה מייסד חברת הענק AEG, ורתנאו עצמו עמד בראשה במשך עשרות שנים. מלבד פעילותו כאיש עסקים מבריק, הפך לאחד מאישי הכלכלה המובילים בגרמניה והוביל את כלכלת המדינה בהצלחה רבה בימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, היה מראשי המשלחת הגרמנית לשיחות ורסאי, וכשר חוץ הוביל מהלכים מדיניים מוצלחים שסייעו לגרמניה לצאת מהמשבר שפקד אותה עם סיום המלחמה. רתנאו קרא בכל הזדמנות ליהודי גרמניה לנטוש את זהותם הלאומית ולהתבולל בחברה הגרמנית, ובמכתב להרצל טען כי “היהודים לא יהיו יותר לעולם אומה”. האנטישמים שרדפו אותו כל חייו, ורצחו אותו לבסוף, סברו אחרת. מיליון איש השתתפו בהלווייתו, ויהודי גרמניה התעודדו מהגינוי הציבורי המקיף. הנאצים, שעשור לאחר מכן הפכו את רוצחי רתנאו לגיבורים, הוכיחו בדיעבד ליהודים את טעותם.

שתיים מחוויות הילדות של יִגָּאֵל ידין, שנולד בשנת 1917בירושלים, עיצבו את מהלך חייו. הראשונה הייתה דמותו של אביו, הארכיאולוג אליעזר סוקניק. יגאל סוקניק, שעיברת את שמו ל’ידין’, הלך בעקבות אביו, והפך לבולט מבין הארכיאולוגים הארץ־ישראליים במאה העשרים. בין השאר, הוביל את מבצעי החפירות במצדה, במערות בר־כוכבא שבמדבר יהודה, במגידו ובאתרים רבים נוספים, והמשיך את מאמציו של אביו בהעברת “המגילות הגנוזות” לידי מדינת ישראל. חוויה שנייה של ידין מימי ילדותו, הייתה הפְּרעות וההתקפות הערביות על שכונות ירושלים. בגיל חמש עשרה התנדב ידין ל”הגנה”, ומילא בה מגוון תפקידי פיקוד. במלחמת העצמאות היה ראש אגף המבצעים, וניהל בהצלחה רבה את קרבות מלחמת העצמאות. בשנת 1949, בגיל 32 בלבד, מונה ידין לרמטכ”ל השני, ועיצב את דמותו ואת מבנהו של צה”ל. בשל התנגדותו לקיצוץ הכספי שביקש בן גוריון להשית על הצבא, התפטר ידין מתפקידו, ושב לעסוק במחקר. במהלך השנים מילא ידין תפקידים ציבוריים שונים, ואף כיהן כסגן ראש הממשלה בממשלתו של מנחם בגין. נפטר בכ”ח בסיוון תשמ”ד (28.6.1984).

חברי קיבוץ רביבים לא האמינו למראה מזלם הטוב. שיטפון פתאומי שהתחולל בעיצומו של הקיץ הלוהט מילא את מאגרי המים הריקים, ושדה פרחי הסייפן החל לפתע לפרוח בשלל צבעים מרהיבים. הפריחה והזרימה הגיעו בדיוק בזמן להרשים את האורחים החשובים שבאו לראות את פלאי ההתיישבות היהודית בנגב באותו יום, חברי ועדת אונסקו”פ. אחד עשר חברי ועדת החקירה של האו”ם לפתרון בעיית ארץ ישראל (UNSCOP) הגיעו לארץ בכ”ח בסיוון תש”ז (16.6.1947) וסיירו בה קרוב לחודש. היישוב היהודי קיבל בהתלהבות את הוועדה. ראשיו הופיעו בפניה וטענו בלהט בזכות הקמת מדינה יהודית, וחברי הוועדה הוזמנו לסיורים בהתיישבות היהודית בכל רחבי הארץ. בסיוריהם התרשמו חברי הוועדה מההצלחה היהודית בהפרחת השממה בנגב ובאזור ים המלח, והזדעזעו למראה גירושם של מעפילי אוניית “אקסודוס” מהארץ, שהתרחש באותם ימים שבהם שהתה הוועדה באזור. הערבים, מבחינתם, החרימו את הוועדה והודיעו שיתנגדו בכוח לכל פשרה. מהארץ, המשיכה הוועדה לסיורים במדינות ערב ובאירופה, ובסופם העבירו חבריה לאו”ם את ההמלצה לחלק את הארץ לשתי מדינות. מדינת ישראל יצאה לדרך.

הכתובת הייתה רשומה על הקיר באותיות של קידוש לבנה. התראות אין ספור ניתנו למנהיגיה של ברית המועצות, אולם אלו מיאנו להאמין כי גרמניה הנאצית תפר את הסכם השלום עימם ותתחיל במלחמה. בבוקר כ”ז בסיוון תש”א (22.6.1941) התבררה טעותם של המנהיגים הסובייטים. ארבעה מיליון חיילים גרמניים ובעלי בריתם חצו את הגבול במסגרת “מבצע ברברוסה” לכיבושה של ברית המועצות, ודהרו כמעט באין מפריע ברחבי האימפריה הקומוניסטית. בימים הראשונים למלחמה חוסל לחלוטין חיל האוויר הרוסי, על אלפי מטוסיו, ומיליוני חיילים רוסיים נהרגו או נפלו בשבי. תוך זמן קצר שלטו הגרמנים על מרחביה של אוקראינה, כיתרו את לנינגרד ועמדו בשעריה של מוסקווה. אולם, לאחר ההלם הראשוני התנערו הרוסים והחלו להשיב מלחמה. הנחישות הרוסית, משאבי כוח האדם הבלתי נדלים ותנאי מזג האוויר הקשים (שהגרמנים לא היו רגילים להם), הביאו בהדרגה למהפך במלחמה ולנפילתה של גרמניה בתום ארבע שנים נוספות של מלחמה אכזרית מאין כמותה. עבור היהודים, סימל מבצע ברברוסה את ראשיתו של השלב הקטלני ביותר של השואה – שלב “הפתרון הסופי”.

את לוח השנה של ילדי ישראל מלווים שיריו כבר קרוב למאה: “שנה טובה” בפרוס תשרי; מגוון שירי החנוכה, מ”נר לי דקיק” ועד “חנוכה חג יפה”, בואכה “אני פורים”; סיפורי “אגוז של זהב” בפסח; “הוא היה גיבור” בל”ג בעומר; ו”סלינו על כתפינו” בשבועות. שמונה מאות סיפורים, שש מאות שירים ומאה ספרים הותיר אחריו לוין קיפניס, שנולד בשנת 1890 בפולין, ונפטר שְׂבַע ימים ושירים בכ”ז בסיוון תש”ן (20.6.1990) בתל אביב. זמן קצר לאחר עלייתו לארץ ולימודיו בבית הספר “בצלאל” בימי העלייה השנייה, התבקש קיפניס לסייע בכתיבת שירים וחומרי למידה בעברית לילדי הגנים ולתלמידי הכיתות הנמוכות, מלאכה שממנה לא פסק עד יומו האחרון. הוא הוביל את ילדי הארץ לחפש את “הרקפת שמתחת לסלע”, דרבן את בוני המולדת ב”מי יבנה בית בתל אביב”, וטיפח ערכים של מסירות, משפחתיות עזרה לזולת והתנדבות, תוך שהוא עוסק בניהול בית יתומים ומוסדות חינוך, וכן בהפקת הצגות תיאטרון לילדים. בשירו האחרון “אסיף”, שנכתב מעט לפני פטירתו, כתב: “מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!”, וראויים הדברים לכותבם.

יוחאי בן נון נולד בחיפה (1924) וגדל בירושלים, שם חווה גם את מאורעות תרפ”ט שהטביעו חותם עמוק על אישיותו, וסייעו בהחלטתו להקדיש את חייו לביטחון ישראל. שירת בפלמ”ח והקים את החוליה לחבלה ימית, שעסקה בפגיעה בספינות בריטיות. במלחמת העצמאות הקים את פלוגת הנמל בחיפה. לחם בקרבות ירושלים ושם נפצע קשה. עסק במבצעי רכש והקים את שייטת 13. על תפקודו באחד ממבצעיה הראשונים של השייטת, שבו פיקד על השמדת אוניית הדגל המצרית “האמיר פארוק” וניהל את המבצע תוך סיכון עצמי והתגברות על תקלות רבות, קיבל את התואר “גיבור ישראל”. היה ממפקדי חיל הים במבצע סיני, והוביל את לכידת המשחתת המצרית “אברהים אל אוואל” שניסתה להפגיז את חיפה. כמפקד החיל בשנות השישים, הוביל את קליטת הצוללות, את פיתוח הטיל “גבריאל” ואת ספינות הסער שסייעו לניצחונות החיל בששת הימים וביום כיפור. לאחר שחרורו, מילא תפקידים ביטחוניים שונים, והקים את המכון לחקר הימים והאגמים בחיפה, המְרַכּז את חקר הים והחקלאות הימית בישראל. נפטר בכ”ז בסיוון תשנ”ד (6.6.1994)

“האזור מזכיר את רומניה”, כתב דוד שוב לחבריו בשעה שקנה בשמם את אדמות המושבה הנטושה “גיא אוני”. תיאורו בדבר המים הזורמים בנחל, השלגים הנצפים מרחוק והאדמה הטובה שכנע את חבריו ל”חברה ליישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה” שאותה הקים ברומניה, והם מיהרו לרכוש ערימות של גזעי עצים כדי לבנות סירות להשטה במי הנחל הגועשים המצפים להם. כמה חודשים לאחר מכן, פגשו העולים מרומניה מציאות שונה וחמה במקצת. למרות האכזבה, בהובלתו של שוב, שנולד בשנת 1854. ייסדו העולים את המושבה תחת הסיסמה “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. שוב הנהיג את המושבה שנים ארוכות, הקים את בית הספר והוביל בו את לימודי העברית המתחדשת. בשליחותו של הברון רוטשילד, סייע שוב להקמת המושבות משמר הירדן ועין זיתים הסמוכות. עם ביקורו של הרצל בארץ ישראל, הוא נלווה עם מלוויו ומדריכיו. שוב, שהמשיך לנדוד ברחבי הארץ והעולם, ולעשות נפשות לרעיון תחיית העברית ויישוב הארץ, נפטר בב’ באדר ב’ תרצ”ח (23.3.1938)  ונקבר בראש פינה, המושבה שרחובה הראשי נושא את שמו.

לא הייתה זו הלוויה ממלכתית ומסודרת. הצניעות והפשטות שבה הוא חי כל ימיו באו לידי ביטוי גם בהלווייתו. רבבות צעדו אחרי המיטה, פוסעים בסמטאות ירושלים וצועדים במעלה הר הזיתים. מנחם בגין נפטר ביום ד’ באדר ב’ תשנ”ב (9.2.1992). הוא העדיף שלא להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, אלא בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של משה ברזני ושל מאיר פינשטיין, שהעדיפו לפוצץ עצמם ולא להיתלות בידי הבריטים. בהר הזיתים הגיע לקיצו מסע החיים של אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל. מי שהיה ראש בית”ר בפולין, ושרד מאסר סובייטי אכזרי, הנהיג את האצ”ל במרד נגד הבריטים ומנע מלחמת אחים בין חלקי היישוב היהודי בארץ. בגין היה לאות ולמופת למנהיג דמוקרטי, שהמתין בסבלנות ליום שבו יינתן בידו הגה השלטון. הוא שינה את פני הכלכלה ואת פני החברה בישראל, ונתן מקום בהנהגה הישראלית גם לחלקים של החברה שהודרו ממנה עד אז. כלוחם נחוש בטרור, כבונה ההתיישבות ברחבי יהודה והשומרון, כמספח הגולן וכמביא השלום עם מצרים, זכה בגין לאהדת העם בחייו, ואף לאהדה גדולה יותר לאחר פטירתו.