ארבעים המשפחות הראשונות מקרב עולי תימן, שהגיעו זה עתה לארץ במבצע “מרבד הקסמים”, היו הראשונות שהתיישבו ביום כ”ב בתמוז תש”ט (16.7.1949) במעברה הצפונית ביותר בארץ, שהוקמה בכפר הערבי הנטוש ח’לסה. בתחילה נקרא המקום קריית יוסף, על שם טרומפלדור שנפל יחד עם חבריו בתל חי הסמוכה. בהמשך, שונה השם לקריית שמונה, על שם שמונת חללי תל חי. הריחוק ממרכז הארץ, מזג האוויר הקשה והמצב הביטחוני הסבוך בעיירה שהוקמה סמוך לגבול, הכבידו על התפתחות המקום. אולם, אט אט החלו עוד קבוצות עולים להגיע ליישוב, והוא הפך למרכז האזורי של הגליל העליון. החל משלהי שנות השישים הפכה העיר יעד להתקפות טרור והפגזות קשות מצד ארגוני הטרור בלבנון. במהלך הפעילות הצבאית הממושכת שניהלה ישראל מול ארגונים אלו, היוותה קריית שמונה מקום התארגנות ולסיוע לאלפי חיילי צה”ל בדרכם צפונה. ישיבת ההסדר הגדולה שהוקמה בעיר, המכללה האקדמית תל חי, מגוון מפעלים ומרכזים של תרבות ונופש, יחד עם נחישותם של תושביה, אפשרו את צמיחתה של קריית שמונה למרות כל הקשיים. היום מונה העיר למעלה מעשרים אלף תושבים.
“נחלאים א”. כך קראו לעצמם מאה הצעירים שהתיישבו בבוקר כ”ב בתמוז תשי”א (26.7.1951) על שדותיו של קיבוץ בארות יצחק, כמה מאות מטרים מגבול רצועת עזה. “נחל עוז” נקרא המקום לאחר זמן, והיה ראשון למאות היאחזויות הנח”ל ברחבי הארץ. בצילה של הרצועה המאיימת, שגשגה רפת גדולה, ושדות המשק עובדו עד המטר האחרון, מתוך נאמנות לתפיסה: “במקום בו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול”. נחל עוז הפך לסמל. אישים ועיתונאים מהארץ ומהעולם ביקרו תכופות בקיבוץ שאנשיו אחזו במגל ובחרב לאורך כל שעות היממה. בין הקורבנות הרבים ששילם הקיבוץ במהלך השנים, היו מפקד הקיבוץ, רועי רוטברג, שנפל בשנות החמישים (הספדו של הרמטכ”ל, משה דיין, על קברו של רועי היה אחד מהנאומים המכוננים בתולדות ישראל), וכן והילד דניאל טרגמן, שנרצח מירי החמאס בשלהי מבצע צוק איתן. רבים מחברי הקיבוץ נודעו ברחבי הארץ כדמויות פוליטיות ותרבותיות. כקיבוצים רבים, עבר נחל עוז טלטלות כלכליות וחברתיות. כשבעים שנה לאחר הקמתו, הקיבוץ (המופרט) מונה כמאה ועשרים משפחות, מכינה קדם צבאית ומגוון מוסדות חינוך ותרבות הקולטים משפחות צעירות מכל הגוונים.
שיירת הרכבים הארוכה שנסעה במרחבי עמק בית שאן בבוקר כ”א בתמוז תרצ”ז (30.6.1937) בישרה את הקמתו של הקיבוץ הדתי הראשון – טירת צבי. החום באזור היה בלתי נסבל (ב-1942 נמדדה במקום הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בתולדות ארץ ישראל: חמישים וארבע מעלות). המרחק מיישובי העמק הוותיקים היה גדול, והמרחב הערבי לא האיר פנים. ובכל זאת, תשעים חלוצי “הפועל המזרחי”, אנשי קבוצת רודגס, לא נרתעו. הם הקימו את אוהליהם מסביב לטירה הערבית העשויה לבני בוץ שנקנתה בידי הקרן הקיימת, והפכה לבניין המרכזי ביישוב. הם קראו למקום על שם מבשר הציונות, הרב צבי קלישר, ויצאו לדרך. שנים ארוכות ומאתגרות עברו על אנשי טירת צבי. הם ידעו לקשור קשרים טובים עם ערביי הסביבה, ובד בבד עמדו בהתקפות קשות של כנופיות ערביות ב-1938 וב-1948, יכלו להם והפכו ברחבי הארץ לסמל של גבורה ושל יכולת עמידה. אלפי התמרים שניטעו מסביב לקיבוץ, מפעל הבשר הנודע, ארבעה דורות שגדלו מאז ימי “חומה ומגדל”, והחיים התורניים והחברתיים הפכו את טירת צבי לאחד מסמליה הבולטים של ההתיישבות בארץ ישראל.
חייו של חיים נחמן ביאליק השתקפו בשירתו. ילדותו בכפר האוקראיני שבו נולד בשנת 1873 השתקפה בשירי היתמות ובתיאור החוויות הקשות מהימים שבהם נאלץ אביו להפעיל בית מרזח לשיכורי הכפר. לימודיו בישיבת וולוז’ין הונצחו ביצירת הענק של “המתמיד” וב”על סף בית המדרש”; השקפתו הציונית מתבטאת ב”אל הציפור”, ב”תחזקנה” וב”שיר העבודה”; חוויותיו מימי הפרעות ברוסיה משתקפות ב”עיר ההריגה” וב”על השחיטה”; ואהבתו הגדולה לילדים, שלהם לא זכה, התגשמה ב”נדנדה”, וב”קן לציפור”. מי שכונה “המשורר הלאומי”, נדד מרוסיה לגרמניה ומשם לתל אביב. שם, זכה להערצה אדירה מכל חוגי היישוב היהודי בארץ, שרבבות מבניו השתתפו בהלווייתו בכ”א בתמוז תרצ”ד (4.7.1934). ביאליק היה מתרגם פורה, ייסד הוצאות ספרים, חידש שלוש מאות מילים בעברית והיה ממובילי תפיסת הציונות הרוחנית של אחד העם, שדגלה בחיבה ובהערכה למסורת אך ללא מחויבות לקיום מצוות. הוא נודע גם בשירי הטבע והאהבה הרבים שכתב (וביניהם “קומי צאי” ו”הכניסני תחת כנפך”), וכן בתיאורי ההיסטוריה היהודית המפעימים (“מגילת האש” ו”מתי מדבר”). כינס את אגדות חז”ל ב”ספר האגדה”. הונצח בסדרה של שמות רחובות, יישובים ומוסדות ברחבי הארץ.
משה רוסנק נולד בסלובקיה (1924). בגיל צעיר עלה עם משפחתו בצורה בלתי לגלית לארץ, וגדל בירושלים. לצד עבודתו בחנות הכובעים המשפחתית, פעל רוסנק במחתרות השונות ומונה למפקד מחלקה ב”הגנה”. עם תחילת קרבות מלחמת העצמאות, נשלח לפקד על מחלקת תגבור שפעלה ברובע היהודי הנצור בעיר העתיקה בירושלים. הוואקום הפיקודי והמנהיגותי במקום גרם במהרה לכך שרוסנק בן העשרים וארבע הפך למפקדם של אלפיים התושבים ומאתיים הלוחמים ברובע הנצור. רוסנק פיקד על הרובע בתבונה ובגבורה בימי המצור הקשים כשהוא מתמודד עם בעיות חברתיות מורכבות, עם כוחות ערבים עדיפים מכוחותיו בעשרות מונים, ועם יחס אדיש יחסית מצד מפקדי ההגנה לרובע היהודי. תחת הנהגתו של רוסנק לחמו אנשי הרובע עד שכלתה כל תקווה. מתוך רצון למנוע טבח בתושבים, חתם רוסנק על כניעת הרובע ושהה בשבי הירדני חודשים ארוכים. עם פטירתו בכ”א בתמוז תשס”ו (17.7.2006) נקראה על שמו הכיכר המרכזית ברובע. על קברו בהר הזיתים נכתב “והאיש משה עניו מאוד, כאן נטמן לצד לוחמיו מפקד העיר שבין החומות”.
עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.
שנות השישים המוקדמות היו שקטות בדרך כלל מבחינה ביטחונית, בעיקר בגבול ישראל-ירדן. אולם, לקראת אמצע העשור, החלו ארגוני מחבלים לשוב ולפגוע במדינת ישראל, כשהם יוצאים מתוך ממלכת ירדן, גם אם נגד רצון ממשלתה. לאחר שנרצחו שלושה מחיילי צה”ל, לא הרחק מערד, החליטה ישראל לפעול. בבוקר ל’ חשוון תשכ”ז (13.11.1966) יצאו גדוד צנחנים ופלוגת שריון, לעבר הכפר סמוע, שבדרום הר חברון. מטרתו של המבצע שנקרא “מגרסה”, הייתה לפוצץ בתים בכפר, ממנו הגיעו מחבלים רבים, כדי להזהיר ולהרתיע. המטרה הושגה בהצלחה, אולם בניגוד לתכנון, התערב הצבא הירדני בנעשה, והחלו קרבות אוויר ושריון, בין צה”ל לצבא ירדן. במבצע נהרגו עשרות לוחמים ירדנים, ומכוחתינו נפל מג”ד הצנחנים סא”ל יואב שחם (לזכרו, הוקם הישוב גבעת יואב ברמת הגולן). הירדנים, זעמו על הפעולה, והיא עמדה ככל הנראה ברקע החלטתם, חצי שנה מאוחר יותר, לצאת למלחמה עם ישראל, במלחמת ששת הימים. מתוך כך, בסופו של דבר, התגלגלו האירועים לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון.
דומה היה כי השבועות הארוכים של מבצע “צוק איתן”, שבמסגרתו פעל צה”ל נגד מוקדי הטרור בעזה, עומדים בפני סיום, והפסקת האש שנכנסה לתוקפה בבוקר ה’ באב תשע”ד (1.8.2014) השרתה לכאורה שקט באזורי הקרבות. מחבלי החמאס, כהרגלם, הפרו את כל ההסכמים. כוח של סיירת גבעתי, שסרק אחר מנהרות באזור רפיח מתוך הנחה שהפסקת האש נשמרת, הופתע ממארב מחבלים. מפקד סיירת גבעתי רס”ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמל ליאל גדעוני נהרגו מיד. לאחר שהתברר כי המחבלים הצליחו לחטוף את גופתו של הדר, הכריזו כוחות צה”ל על “נוהל חניבעל”, וכוחות גדולים הופעלו לאיתור הנעדר. אלפי פגזים נורו לעבר אזור החטיפה, ועשרות רבות של מחבלים נהרגו. בסופו של דבר, הצליחו הכוחות באומץ לב לחדור אל תוך המנהרה שאליה נחטף הדר, ולזהות חלק מגופתו. החללים, שהיו דמויות מופת של לוחמים, הונצחו במסגרות רבות, וציונים לשבח ניתנו לרבים מהמעורבים בקרב ובחילוץ חלק מהגופה. חמאס סירב להשיב את גופתו של הדר, ומשפחתו וחבריו, יחד עם כל עם ישראל, מצפים לשובו.
שנתיים בלבד הוא שהה בצפת, בלב הרי הגליל, עד שנפטר בה’ באב ה’ של”ב (25.7.1572). אותן שנתיים הספיקו לגרום למהפכה ביהדות, אשר הדיה ממשיכים להישמע עד ימינו. רבי יצחק לוריא נולד בירושלים למשפחה של מגורשי ספרד, גדל במצרים ושם התוודע לתורת הקבלה. בגיל שלושים ושש, שנתיים לפני פטירתו, הגיע לצפת. רבי יצחק, שכונה בפי תלמידיו האר”י (אדוננו רבי יצחק) הקדוש, הורה לתלמידיו את סודות הקבלה, ובראשם את חובת איסוף ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם והמכוסים בידי קליפות הטומאה. איסוף זה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ויבוא לסיומו בעת הגאולה. בהנהגתו, חודש בצפת מנהג “קבלת שבת”, ומשם נפוץ לכל קהילות ישראל. כמו כן, הונהג בימיו סדר תפילה בשם “סידור האר”י” שהשפיע על נוסח “ספרד”, נוסח התפילה הנפוץ ביותר – ככל הנראה – עד היום. פיוטיו של האר”י לשלוש סעודות השבת, פעילותו למען העצמת מנהג העלייה לקברי הצדיקים בגליל, כתביו הקבליים שנפוצו בעיקר לאחר מותו, ותלמידיו הגדולים – כל אלו הביאו להשפעה עצומה על העולם היהודי בכלל, ועל תורת החסידות שהתפתחה לימים במזרח אירופה בפרט.
כבר בגיל שלושים ושלוש הוא כונה “רבן של כל בני הגולה”. הוא לא נשא במשרה רשמית, אבל היה ברור לכל שאין חשוב ממנו בהנהגת היהדות החרדית בליטא ובפולין. הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שכונה בפי כל ר’ חיים עוזר, נולד ב1863 בליטא למשפחת רבנים, ולמד בישיבת וולוז’ין. שם נודע מגיל צעיר כעילוי וכשקדן. במקביל ללמדנותו ולכתיבת ספרי ההלכה שלו, ובראשם ספר “אחיעזר” (שאלות ותשובות בכל תחומי התורה) שהפך לספר יסוד בארון הספרים הישיבתי והלמדני עד ימינו, עסק בפעילות ציבורית. עמד מאחורי הקמת ועד הישיבות (על אף שבאופן רשמי לא עבד באף אחת מהן), ועמד בראש מסעות לגיוס כספים ולסיוע לעולם התורה. הנהיג את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ענה לשאלות שהגיעו אליו מכל חלקי העולם היהודי, וטיפח תלמידי חכמים צעירים במסגרת “הקיבוץ של ר’ חיים עוזר”. את ספרו האחרון הוציא בשעה שכבר התקדרו ענני הסופה מעל אירופה. נפטר בה’ באב ת”ש (9.8.1940), זמן קצר לפני הפלישה הנאצית לליטא. רבים ראו בהלווייתו ההמונית את הלווייתה של יהדות ליטא כולה.
