רבע מיליון איש, ובהם גם אלף וארבע מאות הצאצאים שזכה להם בחייו (בתוכם שני בני נינים), הלכו בכ”ח בתמוז תשע”ב (18.7.2012) אחרי מיטתו של הרב יוסף שלום אלישיב. הרב אלישיב, יליד ליטא שגדל בירושלים, היה בצעירותו ממקורבי הרב קוק, ונשא לאשה את בתו של הרב אריה לוין. בגיל שלושים מונה לדיין וכיהן בתפקיד עשרות שנים, עד שהתפטר מתפקידו בעקבות חילוקי דעות עם הרב גורן. הרב אלישיב, שחי כל ימיו בבית קטן בקצה שכונת מאה שערים, נמנע מלשאת בתפקיד רשמי, והקדיש את כל חייו ללימוד תורה. את לימודו הפסיק הרב אלישיב בדרך כלל רק כדי לענות לאלפי השאלות בהלכה שהופנו אליו בכל תחומי החיים. הוא עצמו היה אוטו־דידקט ולא למד במסגרת מסודרת, אך בד בבד החשיב מאוד את עניני החינוך, ולחם באפליות על רקע עדתי שנתגלעו במוסדות החינוך החרדיים. במשך שנים ארוכות נחשב הרב אלישיב כפוסק המרכזי של הציבור החרדי־ליטאי, וכמי שקיבל הכרעות ציבוריות רבות בעלות משמעות לאומית בתחומי שבת, רפואה, מצוות התלויות בארץ ועוד.
הרב יהודה עמיטל (קליין במקור) נולד בשנת 1924 בטרנסילבניה ולמד בישיבותיה. חווה את אימי השואה במחנות כפייה והעפיל ארצה מיד לאחריה. במקביל ללימודיו בישיבת חברון, שירת בהגנה ובצה”ל הצעיר. כר”מ בישיבת הדרום ברחובות, היה מהוגי רעיון ישיבות ההסדר, ואחרי מלחמת ששת הימים נקרא להקים את ישיבת “הר עציון” שבאלון שבות, ובראשה עמד עד יום פטירתו בכ”ז בתמוז תש”ע (9.7.2010). בענוותנותו, הזמין הרב עמיטל את הרב ליכטנשטיין, מגדולי התורה שבארה”ב, לכהן לצידו בתפקיד זה. תחת הנהגתו, הפכה הישיבה לאחד המוסדות החשובים בתחום לימוד התורה בעולם היהודי, ואלפים מתלמידיו ממשיכים את דרכו באהבת התורה, במעורבות ובעשייה בכל תחומי החיים ובאכפתיות לעוולות חברתיות ולאומיות. בספרו “המעלות ממעמקים” הציע לציבור הנבוך לאחר מלחמת יום כיפור חזון ותקווה, ומאוחר יותר החל לעסוק בפעילות ציבורית שבמסגרתה הקים את מפלגת “מֵמד” וכיהן כשר. על אף שעמדותיו המדיניות לא היו מקובלות על רוב הציבור הדתי לאומי, זכה הרב עמיטל להוקרה מכל חלקי ציבור זה בזכות אישיותו, בזכות מסירותו לתורה ולדרך ארץ ובזכות דרכו החינוכית.
“שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק” היו הזוג שסיפור אהבתם הטרגי הפך לסמל למסירות ולהקרבה של דור תש”ח. שמוליק קופמן היה עילוי שכולם ציפו לו גדולות במוסדות האקדמיים ברחבי העולם. במסגרת שירותו בפלמ”ח, פגש שמוליק את זהרה לביָטוב, ילידת קריית ענבים. האהבה ביניהם שהונצחה בסדרת מכתבים מרגשת שיצאו לאור לאחר מותם, הביאה במהרה לאירוסין. אולם, ביום שבו התכוון שמוליק להשתחרר מהפלמ”ח הוא נהרג בתאונת רימון. זהרה השבורה ניסתה לשקם את חייה, והחלה ללמוד רפואה בארצות הברית. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, נטשה את הלימודים, עברה קורס טיס מזורז שנוהל בפילדלפיה מטעם ההגנה ומיהרה לארץ. כאן, שירתה כטייסת תובלה ששמרה על הקשר עם ירושלים ועם יישובי הנגב הנצורים. קשר אהבה חדש שיצרה זהרה עם חברה לטיס, אמנון ברמן, הסתיים כאשר מטוסו הופל בידי אויב. ביום כ”ז בתמוז תש”ח (3.8.1948) התרסק מטוסה של זהרה בעת המראה משדה תעופה בירושלים. סיפור חייה הונצח בסדרת ספרים ומחזות, בראשם רב המכר “לאהוב עד מוות” שכתבה דבורה עומר על סיפורם של בני הזוג.
הרי הגליל התחתון בערו בחומו של חודש תמוז, ואלפי הסוסים של צבא הצלבנים תרו אחר טיפות מים בשיא השרב. את מסעו של טור הצבא הצלבני שיצא מציפורי במגמה להגיע אל טבריה הנצורה, התקיפו כבר כמה שעות כוחות רגליים ופרשים של הצבא המוסלמי המאוחד בפיקודו של צאלח א־דין. בבוקר כ”ו בתמוז ד’תתקמ”ח (4.7.1187) החליטו הצלבנים לנוע לעבר המעיינות שליד הרמה שעליה שולטות הפסגות של הר קרני חיטין. החלטה זו הייתה עוד טעות בשרשרת הטעויות של הצבא הצלבני, שכוחותיו יצאו לקרב מפוזרים ומפוצלים, כאשר כוח אחד איננו מקבל את מרותו של רעהו. אל מול הצלבנים המפוצלים, פעלו אלפי חייליו של צאלח א־דין – רבים יותר, מאמינים יותר ובעיקר מלוכדים יותר נגד האתגר הצלבני. הקרב התלקח במהירות ובסיומו הושמד כמעט כל הצבא הצלבני. מאה שנות שלטון צלבני בארץ ישראל הסתיימו, ותקופת השלטון המוסלמי־איובי בארץ ישראל החלה. שמונה מאות שנים אחר הקרב הנורא, נותרו משחקי שחזור ספורטיביים שבהם אבירים נוצריים ומוסלמיים לוחמים, לכאורה, זה בזה בצילו של דגל ישראל.
אנדרה היידו נולד בהונגריה (1938) שרד את ימי השואה והמרד ההונגרי, היגר לפריס ומשם לטוניס ולארץ. מגיל צעיר מאוד עסק במוסיקה ובגיל ארבע עשרה חיבר בעצמו אופרה ובמקביל למד מגדולי המוסיקאים בהונגריה וצרפת. זמן רב הקדיש היידו לחקר המוסיקה הצוענית ואף חי תקופה ארוכה בין צועני הונגריה. בעת שהותו באי ג’רבה שבתוניס שם עסק בחקר המוסיקה ובהוראתה החליט לקיים מצוות והקדיש את חייו לעולמה של המוסיקה היוצאת לדבריו מתוך דפי המשנה, התנ”ך והגמרא ומתוך המסורות של עדות ישראל השונות. בארץ עסק היידו בחיבור יצירות ששילבו בין המורשת היהודית לתרבות העולמית, בהוראת מוסיקה באוניברסיטאות השונות, בחקר תולדות המוסיקה היהודית ובגידול דורות צעירים של מוסיקאים מוכשרים ביניהם האחים רזאל, יוני רכטר ושם טוב לוי. גם בהיותו פרופסור בעל שם עולמי וחתן פרס ישראל לחקר המוסיקלוגיה, פעל היידו לטיפוח החינוך המוסיקלי בגני הילדים, בי הספר ומוסדות ההשכלה הגבוהה תוך שהוא מחבר תכופות יצירות משותפות עם תלמידיו מגילאי שמונה ועד שמונים. נפטר בכו תמוז תשע”ו (1.7.2016)
הדיהָ של הצהרת בלפור הגיעו למנצ’סטר שבבריטניה, ולא הותירו את נשות הקהילה היהודית אדישות. קבוצה של נשים ציוניות, וביניהן ורה ויצמן (אשתו של חיים ויצמן) ורבקה זיו, החליטו להקים ארגון נשים שיפעל למען קידום הציונות. כך נוסד בכ”ה בתמוז תר”פ (11.7.1920) ויצ”ו – ארגון נשים ציוניות (Women’s International Zionist Organization). בעקבות משלחת שנשלחה מטעם המייסדות לבדוק את צרכיו של היישוב בארץ ישראל, הוחלט בויצ”ו לפעול בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה כדי לסייע למתיישבים ולעולים המתמודדים עם המציאות הקשה בארץ ישראל. אחיות בריטיות שנשלחו מטעם ויצ”ו הדריכו את האימהות הצעירות ביישובים החדשים, ותחנות לחלוקת חלב (“טיפת חלב”) לנשים שלא יכלו להניק את ילדיהן נפתחו בערים הגדולות. במהלך השנים הקימה ויצ”ו רשת ענפה של מעונות יום, שנים עשר מוסדות חינוך, מחלקות משפטיות וסוציאליות שסייעו בידי נשות ישראל, ומועדוני נוער וספריות ניידות שנשלחו ליישובי עולים מרוחקים. במהלך השנים העבירה ויצ”ו את הנהלתה מבריטניה לארץ. גם כיום, רבע מיליון חברות ויצ”ו הפזורות בחמישים ארצות, עמלות ומתנדבות למען קידום פעילויות שונות עבור החברה בישראל.
הימים – ימי מאורעות תרצ”ו־תרצ”ט. אדמות הגליל התחתון שיוועו ליישובים יהודיים שישמרו על הקרקעות שקנתה הקרן הקיימת מפני השתלטות עוינת. אנשי ארגון “מולדת”, קבוצת צעירים מעולי גרמניה שהתארגנו בנהלל, ולאחר מכן בכפר טוביה, נקראו לדגל. שנים עשר רווקים ושלושה זוגות, מלווים במספר נוטרים, עלו בכ”ה בתמוז תרצ”ז (4.7.1937) לאדמות הבזלת של רמת יששכר. קשיים עצומים עמדו בפני המתיישבים: המציאות הביטחונית הייתה מעייפת ומורכבת. הניסיונות למציאת מים נכשלו, ובמשך שנים ארוכות היה תלוי היישוב באספקת מים ברכבים שהגיעו ממרחק. חלקות האדמה היו קטנות ומפוצלות. ויכוח פנימי קשה, על מהות היישוב כמושב שיתופי או כמושב רגיל, הקשה על ההתקדמות והביאו אף לפיצול היישוב ולעזיבת חלק ממייסדיו לטובת ייסוד “שדמות דבורה”. לצרות נוספו גם שרפה שכילתה כליל את הצריפים בשנת 1939, מגפת טיפוס, ואפילו ויכוח ארוך שנים עם המוסדות המיישבים שהתעקשו לקרוא למושב בשם “בני ברית” בניגוד לרצון המתיישבים. למרות הכול, הפך “מולדת” למושב פורח ומשגשג, ולמעלה משמונה עשורים לאחר ייסודו מתגוררים בו יותר מאלף תושבים.
הישוב הדרומי ביותר בארץ ישראל עד אותם ימים הוקם בשיטת “חומה ומגדל” בידי גרעין של השומר הצעיר בכה בתמוז תש”ט (12.7.1939) ושמו נקבע בהתאם למיקומו-נגבה. במלחמת העצמאות עמדה נגבה במוקד ציר ההתקדמות של הכוחות המצרים שפלשו לארץ והקבות עליה הפכו לאחד מסמלי המלחמה. מפקד נגבה יצחק דובנו (“יואב”) נהרג מיד בתחילת הקרבות וימים מספר לאחר מכו הותקף הישוב בידי כוחות שריון, אויר ורגלים מצרים. את המצב הנואש הושיעה יחידה פשיטה בפיקודו של ישראל כרמי שהגיעה למקום וסייעה בהדיפת הפולשים. חודש מאוחר יותר, ביום השנה התשיעי להקמת הישוב התקיפו המצרים שנית את נגבה. המשק נהרס כולו מהפצצות והפגזות אולם תעוזתם שלוחמי המשק ומאות המוקשים שהונחו מסביב לישוב הדפו את האויב. חודשים מאוחר יותר נפלה משטרת עיראק סודיאן, מפקדת הכוחות המצרים שהפגיזה ללא הפסקה את נגבה בידי כוחות צה”ל והפכה למצודת יואב, המקום משמש כיום כמפקדה וכמוזיאון של חטיבת גבעתי.בית העלמין של נגבה בו קבורים חללי הקרב, אנדרטה מרשימה שהוקמה במקום ואתר חומה ומגדל מזכירים את ימי תש”ח
המוני הפליטים היהודיים שהתדפקו על דלתות הקונסוליות הזרות ברחבי ליטא במהלך שנת 1940 היו נואשים. תחושת האיום (המוצדקת עד מאוד) מהנאצים שעוד רגע קט יפלשו למדינה וירצחו את יהודיה מזה, ורדיפות המשטרה החשאית של סטלין ששלטה בינתיים בעיר מזה, גרמו לרבים לחפש מוצא בכל מחיר. שערי העולם היו סגורים, והדרך היחידה אל החופש עברה במסלול מסובך ומפותל דרך מרחבי רוסיה והמזרח הרחוק. השער אל החופש היה כרוך בוויזות, שאותן התנדבו להנפיק קונסולים זרים, חסידי אומות העולם, בעידוד ובתמיכה של עסקנים יהודיים ובראשם ד”ר זרח ורהפטיג. בין הקונסולים בלט סמפו סוגיהרה, דיפלומט יפני מבריק, שבניגוד גמור להוראות ממשלתו הנפיק קרוב לרבבת אשרות מעבר עבור הפליטים היהודיים (ובתוכם כל תלמידי ישיבת מיר). סוגיהרה המשיך להנפיק ויזות אפילו בשעה שבה ישב ברכבת שלקחה אותו מקובנה לתפקידו החדש בברלין. לאחר המלחמה הודח סוגיהרה ממשרד החוץ היפני בשל פעילותו, וחי חיי עוני. לימים, הוכר כחסיד אומות העולם והפך להיות דמות מופת וגיבור לאומי ביפן. נפטר בכ”ד בתמוז תשמ”ו (31.7.1986)
העיר סבסטופול, בירתו של חצי האי קרים, ואחד מנמליה החשובים של האימפריה הסובייטית לחוף הים השחור הייתה יעד מרכזי לכוחות הנאצים שפלשו לברית המועצות עם תחילת מבצע ברברוסה. עמידת הגבורה של המגינים הרוסים ביבשה בים ובאוויר הפכה לאחד מסמלי המלחמה ברוסיה. מאתיים וחמישים ימים נמשך המצור הנאצי על העיר, עד שהצליחו הגרמנים לפרוץ את קוי ההגנה, להשתלט על העיר ולטבוח במגיניה ביום כד תמוז תש”ב (9.7.1942), רבבות הרוגים נפלו משני הצדדים ועמידתה הממושכת של העיר סייעה לריתוק כוחות צבא גדולים שלא יכלו להצטרף למאמץ הגרמני בעומק רוסיה. סרטים, ספרים ואתרי הנצחה רבים הוקמו לזכר ימי המצור. מיד לאחר כיבוש העיר אספו הגרמנים אלפים מיהודי המקום באצטדיון העירוני ורצחו אותם בחורשות שמסביב לסבסטופול. הקהילה היהודית העתיקה והייחודית של קרים “הקרימצ’יקים”, יחד עם רבבות המתיישבים היהודים החקלאים שהתיישבו ברחבי חצי האי קרים , ביניהם חלוצים בני העלייה השלישית שירדו מהארץ לרוסיה כדי להגשים את הסוציאליזם במלואו, הושמדו על ידי הגרמנים ועוזריהם. הקראים תושבי המקום שזוהו כלא יהודים לא נפגעו .
