עשרות שנים עמד שמעון פרס במוקדי קבלת ההחלטות והעשייה במדינת ישראל. הוא נולד כשמעון פרסקי בפולין, גדל בתל אביב ובכפר הנוער בן שמן, ועִברת את שמו ל”פרס” בעקבות התרשמותו מהעוף המרשים בשעת טיול בנגב בשנות הארבעים. מגיל צעיר עסק פרס בנושאים פוליטיים ושימש כעוזרו המסור של בן גוריון קרוב לשנות דור. בתפקידיו השונים בראשות משרד הביטחון, הוביל פרס את הברית האסטרטגית עם צרפת, סייע להקמת התעשיות הביטחוניות ונחשב כאביה של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. פרס, שר וחבר כנסת, שימש כשר הביטחון בשנות השבעים והיה שותף להכרעות שאפשרו את מבצע יונתן ואת הקמת היישובים הראשונים בשומרון. בשנת 1977 הפך פרס למנהיג מחנה השמאל הישראלי, ושימש כראש ממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר וכממלא מקומו של יצחק רבין לאחר הירצחו. בתקופה זו, זכה פרס ליוקרה בינלאומית רבה, אך גם לביקורת ציבורית נוקבת בעיקר בשל אמונתו בחזון “המזרח התיכון החדש” ובהסכמי אוסלו שאותם יזם. בסוף ימיו, כיהן פרס כנשיא מדינת ישראל בין השנים 2007 – 2014, ונפטר ביום כ”ה באלול תשע”ו (28.9.2016).
את הונו הרב צבר דוד וולפסון בשתי ידיו. הוא נולד בשנת 1856 בליטא, וגדל במשפחת רבנים. היגר לגרמניה, ושם הפך לסוחר חשוב שהיה מקורב כל ימיו לרעיון שיבת ציון. קריאה בספר “מדינת היהודים” של הרצל הותירה עליו רושם עצום. הוא נסע לווינה, והפך לעוזרו האישי של הרצל עד יום מותו. וולפסון היה זה שייסד את השבועון הציוני “העולם”, הקים את “הסתדרות ציוני גרמניה”, יזם את רעיון “השקל” הציוני, הגה את רעיון הדגל הכחול לבן שהתנוסס בקונגרס הציוני הראשון, וליווה את הרצל בכל מסעותיו ושליחויותיו ברחבי העולם. הונו וכישוריו הכלכליים של וולפסון אפשרו במידה רבה את פעילותה של התנועה הציונית בימיה הראשונים, ועמדו מאחורי הקמת “אוצר התיישבות היהודים” ובנק אפ”ק (לימים בנק לאומי). לאחר פטירת הרצל שימש וולפסון כנשיא התנועה הציונית עד שנת 1911. את הונו הותיר וולפסון לתנועה הציונית, ומכספו נבנה הבניין המרכזי באוניברסיטה העברית בהר הצופים. נפטר בכ”ד באלול תרע”ד (15.9.1914). עצמותיו ועצמות רעייתו הועלו לארץ לאחר קום המדינה. על שמו נקרא קיבוץ “ניר דוד” בעמק יזרעאל.
בשנת 1829 נולד בגרמניה לוי שטראוס. בהיותו בן שבע עשרה, חיפשו לוי ומשפחתו חיים טובים יותר מעבר לאוקיינוס, והיגרו לניו־יורק. בארצות הברית, הפך לוי לסוחר זריז ופיקח. הוא הבחין כי מחפשי הזהב שהגיעו בהמוניהם לקליפורניה בתקופת “הבהלה לזהב” במחצית המאה התשע עשרה, זקוקים למכנסיים חזקות ועמידות לצורך עבודתם. תוך זמן קצר החל שטראוס למכור לכורי הזהב מכנסיים שיוצרו מבד גס כחול, שבמקורם שימשו כמכנסי מלחים בעיר הנמל האיטלקית ג’נובה (ומכאן שמם – Jeans”) . פגישה בין שטראוס לבין חייט יהודי שפעל באזור בשם יעקב דיוויס, הביאה להצעה להוספת מסמרי מתכת לכיסי המכנסיים, והפכה את המכנס לעמיד יותר ולנוח יותר. חברתLeavis’ ‘, שנוסדה בידי שטראוס ומשפחתו, שיווקה את מכנסי הג’ינס, והפכה לחברת הבגדים הגדולה בעולם, תואר שבו היא מחזיקה עד היום. לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו מכנסי הג’ינס ממכנסי עבודה למוצר אופנתי פופולרי שנפוץ בכל רחבי העולם. נכון להיום, מחזיקה חברת ‘ליוויס’ בשבע מאות מפעלים בשישים מדינות, ומייצרת מאתיים דגמים שונים של מכנסי הג’ינס. נפטר בכ”ד אלול תרס”ב (26.9.1902)
“שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, והאמת והשלום אהבו…הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, ונעמיד במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו והיה מחננו טהור ומקודש”. דברי צוואתו של הרב בן ציון מאיר עוזיאל שנפטר בכ”ד באלול תשי”ג (4.9.1953) משקפים היטב את קורות חייו. מי שנולד בירושלים וחי בילדותו חיי עוני ומחסור, הפך כבר בצעירותו למנהיגם של יהודי יפו, ולאחר מכן לרבם של בני סלוניקי ותל אביב ול”ראשון לציון” – רבה של ארץ ישראל. במשך כל ימיו הקפיד הרב עוזיאל על החתירה לאחדות ולשלום, ופעל רבות למיזוג העדות ולאיחוד המנהגים. כציוני נלהב, התנה את רבנותו בסלוניקי בכך שיוּתר לו לפעול למען עליית הנוער לארץ ישראל, ושימש כנשיא תנועת המזרחי. הרב ייצג את היישוב היהודי בפני הטורקים והבריטים בימי בניין הבית הלאומי ומלחמות העולם. בכתביו הרבים עסק, בין השאר, בשאלת זכות השביתה, בדרכי ההתמודדות עם הטרור הערבי, במעמד האישה ובשאלות הגיור. הוא בחן כל סוגיה מתוך נאמנות להלכה, לצד רצון לקרב ולהקל. על שמו הוקם היישוב בית עוזיאל שבשפלה.
הוא השם הראשון העולה ליהודי דתי כאשר הוא מנסה להימנע מלשון הרע, הוא פוסק ההלכה החשוב ביותר בדורות האחרונים של יהודי אשכנז, הוא היה סופר פורה, צדיק, עניו, מנהיג היהדות החרדית בפולין, ניסה להתיישב בפתח תקוה אך הדבר לא עלה בידו בשל מחלתו (ברחוב חפץ חיים) וקיבוץ חפץ חיים בדרום קרוי על שמו.
רבי ישראל מאיר פופקא הכהן מראדין, הידוע על שם ספרו “החפץ חיים”, העוסק באיסורי רכילות ולשון הרע, נפטר בכ”ד אלול תרצ”ג (15.9.1933), כיהן כראש ישיבת ראדין , היה מיוזמי החינוך התורני לבנות במסגרת רשת “בית יעקב”, וכתב ספרי הלכה לכל חלקי הציבור היהודי בזמנו: מהמהגרים היהודים לאמריקה ועד החיילים בצבא הצאר, מדאגה לפועלים שהלינו את שכרם ועד קריאה ללימוד נושא הקרבנות. ספרו “משנה ברורה” הפך לספר ההלכה האולטימטיבי של יהודי ארופה, ומעל הכל הקפיד לקרוא בכל אתר ואתר לשמירה על איסורי לשון הרע ורכילות. החפץ חיים לא הצטרף לתנועה הציונית אך יקד באהבת עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. גם שמונה וחצי עשורים אחרי פטירתו כמעט בכל בית מדרש וישיבה בעולם לומדים את ספריו והוגים בדרשותיו. יהי זכרו ברוך.
מאז הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, הנחתה את כל ממשלות ישראל “דוקטרינת בגין”, לפיה מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי למנוע ממדינות ערב להשיג נשק גרעיני. לקראת שנת 2006 החלו בגופי המודיעין הישראליים לחשוד שמא בסוריה הולך ומוקם כור גרעיני בסיוע צפון קוריאה ואיראן. פעולות מיוחדות וסודיות של יחידות מובחרות, שככל הנראה אספו ממצאים מהאזור, איששו את החשש. ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט החליטה לא לתת למדינות “ציר הרשע” להשיג את הנשק האימתני. תמיכה אמריקאית שקטה הושגה, ולאחר עבודת מודיעין מדוקדקת פעלו בליל כ”ג באלול תשס”ז (6.9.2007) מטוסי חיל האוויר. שישה מטוסי קרב בסיוע פעילות ענפה של לוחמה אלקטרונית הגיעו אל הכור שבמזרח סוריה, השליכו עליו שמונה עשר טון של חומר נפץ והשמידו אותו כליל. ישראל לא הודתה בהפצצה והעדיפה לשמור על עמימות. רק עשור מאוחר יותר פרסם צה”ל את פרטי המבצע, וסרטונים המתעדים את השמדת הכור. השמדת הכור מנעה מהסורים (וגרוע מכך, מכוחות דאעש שהשתלטו על אזור הכור כמה שנים מאוחר יותר) את היכולת הגרעינית.
ניו יורק, כ”ג באלול תשס”א (11.9.2001) שום דבר לא רימז על האסון העתיד להתחולל באותו בוקר יום שלישי. בשעה תשע בבוקר התרסק המטוס הראשון אל תוך מגדלי התאומים וזמן קצר אחריו עשה זאת מטוס חטוף נוסף. קרוב לשלושת אלפים איש נרצחו בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה שבמסגרתו הותקפו גם משרד ההגנה האמריקאי ויעדים נוספים. הפיגוע התאפשר במידה רבה תודות לשאננות של שרותי הבטחון במדינות העולם שאנשיהם לא האמינו כי הטרור יכה בלב ארצותיהם. העולם כולו נחשף לרצחנות של ארגוני הטרור של האיסלאם הקיצוני. המתקפה הסעירה את העולם. מלחמת חורמה הוכרזה על הטרור, סידורי בטחון קפדניים הונהגו בכל שדות התעופה, צבא ארצות הברית השתלט על אפגניסטן ועיראק בנסיון לדכא את הטרור במאורותיו, ואוסמה בן לאדן, מנהיג הרוצחים חוסל בפעולת קומנדו. אתרי הנצחה לזכר הקורבנות הוקמו ברחבי העולם (כולל ביערות ירושלים) ו”גראונד זירו” בניו יורק הפך לאתר הנצחה עולמי ומרשים. ארגון אל קעידה שהמשיך בפעולות הטרור שלו גם שנים ארוכות לאחר אסון התאומים חוסל בסופו של דבר, אולם הטרור ממשיך ומאיים על העולם.
הדרך הייתה קשה. המוסדות הציוניים לא התלהבו מאפשרות הקמתו של יישוב חקלאי על ידי בני הציונות הדתית. בשלב מסוים עלו אנשי “הפועל המזרחי” על הקרקע בעמק יזרעאל, גם ללא אישור הגורמים המוסמכים. ארבע שנים נמשך המאבק שבו היו מעורבים גורמים בארץ ובחו”ל, ואף נדרשה מעורבותו של הרב קוק, שקרא לתמוך במתיישבים שהם “נוצרי תורה ושומרי אמונים”, עד שאושרה הקמתו של היישוב סמוך לגבעות שיח אבריק. בכ”ב באלול תרפ”ז (20.8.1927) עלו אחד עשר המתיישבים הראשונים לאדמותיו של מושב שדה יעקב, הראשון מבין מושבי הפועל המזרחי. חיי תורה ועבודה עשירים נוצרו במושב שנקרא על שמו של הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי. היער הסמוך והנאה נקרא בשם יער שח”ל, על שם שמואל חיים לנדוי, ממייסדי הפועל המזרחי. למושב הצטרפו במשך השנים עולים ומתיישבים רבים. כרמי זיתים, רפתות, מוסדות חינוך מגוונים, מפעלי תיירות, בית כנסת העומד על תילו כבר קרוב לשמונים שנה ויחסי שכנות טובים עם היישובים הסמוכים מלווים את שדה יעקב עד ימינו.
תשע עשרה שנים חיכו גולי גוש עציון שנאלצו לעזוב את ביתם במלחמת העצמאות עד שיכלו לשוב לביתם. שנה אחר הביטו מרחוק אל עבר האלון הבודד שנותר מגוש הישובים המפואר וחיכו. מלחמת ששת הימים השיבה את עם ישראל אל הגוש, אבל ממשלת ישראל שחלק מבכיריה חיכו “לטלפון מירדן” כדי להחזיר לידה את השטחים ששוחררו היססה. לחצם של בני הגוש בראשות הרב חנן פורת זצ”ל ויוחנן בן יעקב יבל”א נשא בסופו של דבר פרי. “נו קינדרעלך, אם אתם רוצים לעלות -תעלו”, סיכם ראש הממשלה לוי אשכול את הדיון. בכ”ב באלול תשכ”ז (27.9.1967) נוסד מחדש כפר עציון. בסופו של הטקס החגיגי בו השתתפו אישי ציבור רבים נותרו פחות ממניין מתיישבים על ההר והחלו במלאכת הבניין. עמל של למעלה מיובל שנים הפך את כפר עציון למרכזו של גוש ישובים פורח ובו למעלה משתי רבבות של מתיישבים ממשיכים כיום את דרכם של אבות האומה שצעדו בהרי חברון ושל לוחמי תש”ח שנפלו בהגנה על הדרך לירושלים. בצמוד לישוב הוקם אתר הנצחה מרשים המספר את סיפור תש”ח לדורות הבאים. שבו בנים לגבולם.
יהודה עמיחי, המשורר הישראלי המתורגם ביותר בעולם ומי שנחשב לגדול “משוררי דור המדינה”, נולד בגרמניה (1924) בשם לודוויג פפויפר. הוא גדל בחינוך דתי, אולם נטש אותו כאשר הצטרף לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולפלמ”ח בקרבות מלחמת העצמאות. זמן קצר לאחר סיומם של קרבות תש”ח החל עמיחי לפרסם את שיריו, שזכו מייד להתעניינות ולהצלחה ניכרת. הוא היה ירושלמי כל ימיו, ונחשב כאחד מגדולי המשוררים שתיארו את העיר על יופייה ועל מורכבותה. חוויות מלחמת העצמאות השפיעו מאוד על עמיחי, ובשיריו הוא הרבה להדגיש את הצורך, לדעתו, במעבר מה”אנחנו” המגויס של ימי הקמת המדינה, ל”אני” הפרטי והליברלי. עמיחי עסק בכתיבת סיפורים, תרגומים, מחזות ואלפי שירים שבהם תיאר את רוח האדם. שיריו הפכו לחלק מתוכניות הלימודים בארץ ובמדינות המערב, והוא זכה לפרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם “פרס ישראל”. עמיחי החזיק בעמדות שמאל כל ימיו, ולא היסס להביע את דעותיו הפוליטיות שהיו לא פעם שנויות במחלוקת. אולם, הוא הוערך וכובד על ידי כל חלקי הציבור. נפטר בכ”ב באלול תש”ס (22.9.2000)
