משני צדדיה של החומה העבה הביטו בה עיניים רבות בהתרגשות ובציפייה דרוכה. החומה  שסבבה את מצודת עכו שרדה את תותחיו של נפוליאון, ושימשה את הטורקים ואת הבריטים כמעטפת לבית הסוהר המרכזי בארץ. אסירי המחתרות שנכלאו בה, רצו בכל מחיר לצאת לחופשי ולהצטרף לחבריהם הלוחמים. עתה, שלושים וחמישה לוחמי האצ”ל המחופשים לחיילים בריטיים בחוץ, ותשעים אסירי האצ”ל והלח”י הכלואים בפנים, עמדו לחולל היסטוריה. ביום י”ד באייר תש”ז (4.5.1947) בשעה 16:22 ניתן האות. פיצוץ החומה מן החוץ, ופיצוצים שביצעו האסירים בעזרת חומר נפץ שהוברח פנימה, אפשרו את הבריחה הגדולה. ארבעים לוחמים כלואים יצאו לחופשי ודהרו עם מושיעיהם בסמטאות עכו. המחיר היה כבד: בהתנגשות עם הצבא הבריטי נהרגו מפקד הפעולה דב כהן ועוד שמונה לוחמים. חמישה נשבו, ושלושה מהם – אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס – הועלו על ידי הבריטים לגרדום. הפעולה יצרה הד חסר תקדים בעולם, והפנתה את תשומת הלב למאבקה של המחתרת העברית במשעבד הבריטי. שבעה עשורים מאוחר יותר, מְסַפּר מוזיאון אסירי המחתרות המרשים, השוכן במבצר, את סיפור הגבורה.

הוא היה בין חמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, שאפשרו את שיקומו של עם ישראל לאחר מרד כוכבא. יחסיו עם רבו, אלישע בן אבויה – “אחר” שבגד בעמו והתפקר – התנהלו תחת האמרה “רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק”. הגמרא מספרת כי מוצאו ממשפחת גרים, ואולי אפילו מנירון  קיסר. נודע כאחד מגדולי התנאים, וכמי שאשתו ברוריה הייתה תלמידת חכם ואישיות מרתקת בפני עצמה. פסקיו והנהגותיו בכל תחומי ההלכה וההנהגה ממלאים את כרכי הש”ס, והתקבלה האמרה שלפיה כל משנה שלא מצוין שם מחברהּ, היא בדרך כלל שלו. רבי מאיר, שנפטר ביום י”ד באייר, כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, נודע כמנהיג דגול ורגיש לעם ישראל בתקופה קריטית. זיהוי קברו בטבריה איננו ברור על פי המחקר, ויש הטוענים כי זה קברו של “רבי מאיר בעל הנס” אחר, אולם עם ישראל קידש את המקום, וקופות הצדקה “קופת רבי מאיר בעל הנס”, שבהן נתנו נשות ישראל צדקה לעניי ארץ ישראל מדי ערב שבת, היו אחד מסממני הקשר ההדוק בין העם לארצו בשנות הגלות.

רוחבם כשני ק”מ; מתחת לפני הים נמצאות שוניות אלמוגים מרהיבות ביופיין; בתקופה הביזנטית שכנה באי שבמרכזם מושבה צבאית יהודית; ומאז הקמת מדינת ישראל הם היו כבר עילה לשתי מלחמות. בשנת 1950 ביקשה מצרים מערב הסעודית את השליטה על האיים טיראן וסנפיר, במגמה מוצהרת לחסום את מצרי טיראן ולמנוע את אפשרות התחבורה הימית לאילת וממנה. מבצע קדש בשנת 1956 הכריח את המצרים, בגיבוי ערבויות בינלאומיות, לפתוח את המְצרים. אחת עשרה שנה מאוחר יותר, בי”ג באייר תשכ”ז (23.5.1967) הודיע שליט מצרים ג’מאל עבדול נאסר, על חסימתם מחדש של המְצרים לקול תרועות המון חוגג בחוצות קהיר. מדינות העולם התכחשו להבטחותיהן לערוב לחופש השיט. מלחמת ששת הימים הפכה לבלתי נמנעת. שבועיים לאחר מכן, לצלילי הלהיט “אנחנו נעבור במצרי טיראן”, השתלטו כוחות חיל הים על המקום, והדרך לאילת נפתחה. ברחבי ישראל נמצאים לא מעט ילדים שנולדו באותה תקופה הקרויים בשם טירן או סנפיר.

בני משפחת גרין שעלו ארצה מגליציה, עשו חיל בעסקיהם והיו בעלים של חברות שונות בתחום הרפואה והמסחר ומגואלי האדמות שעליהן תקום לימים חולון. צעיר הבנים, אברהם (יליד 1892), נשלח על ידי אחיו הבוגרים ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כדי שיוכל להשתלב בעסקי הרפואה של המשפחה בקהיר. בסיום לימודיו, למגינת לב אחיו, החליט להתיישב בצפת הענייה ולכהן בה כרופא. הרופא הצעיר זכה לאמונם של אנשי העיר על כל לאומיה ועדותיה, ונודע גם כמי שדאג למצבם הכלכלי של רבים ממטופליו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היכו הרעב והמגפות בעיר. רבים ממנהיגי הציבור נפטרו, גורשו או נעצרו בידי הטורקים, וגרין לקח על עצמו את הטיפול בניהול כספי הסיוע (המעטים) שהגיעו לעיר ובהתנהלות מול השלטונות. האתגרים שעמד בפניהם החריפו כאשר לעיר הגיעו גם מאות ממגורשי יפו ותל אביב שסבלו מרעב וממחלות. גרין רץ מחולה לחולה, וניסה לארגן עוד מעט סיוע לעיר הגוועת. במסגרת טיפולו בחולי הטיפוס, נדבק גם הוא, ונפטר בי”ג באייר תרע”ח (25.4.1918), חצי שנה לאחר לידת בתו הראשונה והיחידה, מירונה.

שנות השישים המוקדמות היו שקטות בדרך כלל מבחינה ביטחונית, בעיקר בגבול ישראל-ירדן. אולם, לקראת אמצע העשור, החלו ארגוני מחבלים לשוב ולפגוע במדינת ישראל, כשהם יוצאים מתוך ממלכת ירדן, גם אם נגד רצון ממשלתה.  לאחר שנרצחו שלושה מחיילי צה”ל, לא הרחק מערד, החליטה ישראל לפעול. בבוקר ל’ חשוון תשכ”ז (13.11.1966) יצאו גדוד צנחנים   ופלוגת שריון,  לעבר הכפר סמוע, שבדרום הר חברון.  מטרתו של המבצע שנקרא “מגרסה”, הייתה לפוצץ בתים בכפר, ממנו הגיעו מחבלים רבים, כדי להזהיר ולהרתיע. המטרה הושגה בהצלחה, אולם בניגוד לתכנון, התערב הצבא הירדני בנעשה, והחלו קרבות אוויר ושריון, בין צה”ל לצבא ירדן.   במבצע נהרגו עשרות לוחמים ירדנים, ומכוחתינו נפל מג”ד הצנחנים  סא”ל יואב שחם (לזכרו, הוקם הישוב גבעת יואב ברמת הגולן).  הירדנים, זעמו על הפעולה, והיא עמדה ככל הנראה ברקע החלטתם, חצי שנה מאוחר יותר, לצאת למלחמה עם ישראל, במלחמת ששת הימים. מתוך כך, בסופו של דבר, התגלגלו האירועים לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון.

עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.

כבר בגיל שלושים ושלוש הוא כונה “רבן של כל בני הגולה”. הוא לא נשא במשרה רשמית, אבל היה ברור לכל שאין חשוב ממנו בהנהגת היהדות החרדית בליטא ובפולין. הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שכונה בפי כל ר’ חיים עוזר, נולד ב1863 בליטא למשפחת רבנים, ולמד בישיבת וולוז’ין. שם נודע מגיל צעיר כעילוי וכשקדן. במקביל ללמדנותו ולכתיבת ספרי ההלכה שלו, ובראשם ספר “אחיעזר” (שאלות ותשובות בכל תחומי התורה) שהפך לספר יסוד בארון הספרים הישיבתי והלמדני עד ימינו,  עסק בפעילות ציבורית. עמד מאחורי הקמת ועד הישיבות (על אף שבאופן רשמי לא עבד באף אחת מהן), ועמד בראש מסעות לגיוס כספים ולסיוע לעולם התורה. הנהיג את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ענה לשאלות שהגיעו אליו מכל חלקי העולם היהודי, וטיפח תלמידי חכמים צעירים במסגרת “הקיבוץ של ר’ חיים עוזר”. את ספרו האחרון הוציא בשעה שכבר התקדרו ענני הסופה מעל אירופה. נפטר בה’ באב ת”ש (9.8.1940), זמן קצר לפני הפלישה הנאצית לליטא. רבים ראו בהלווייתו ההמונית את הלווייתה של יהדות ליטא כולה.

שנתיים בלבד הוא שהה בצפת, בלב הרי הגליל, עד שנפטר בה’ באב ה’ של”ב (25.7.1572). אותן שנתיים הספיקו לגרום למהפכה ביהדות, אשר הדיה ממשיכים להישמע עד ימינו. רבי יצחק לוריא נולד בירושלים למשפחה של מגורשי ספרד, גדל במצרים ושם התוודע לתורת הקבלה. בגיל שלושים ושש, שנתיים לפני פטירתו, הגיע לצפת. רבי יצחק, שכונה בפי תלמידיו האר”י (אדוננו רבי יצחק) הקדוש, הורה לתלמידיו את סודות הקבלה, ובראשם את חובת איסוף ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם והמכוסים בידי קליפות הטומאה. איסוף זה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ויבוא לסיומו בעת הגאולה. בהנהגתו, חודש בצפת מנהג “קבלת שבת”, ומשם נפוץ לכל קהילות ישראל. כמו כן, הונהג בימיו סדר תפילה בשם “סידור האר”י” שהשפיע על נוסח “ספרד”, נוסח התפילה הנפוץ ביותר – ככל הנראה – עד היום. פיוטיו של האר”י לשלוש סעודות השבת, פעילותו למען העצמת מנהג העלייה לקברי הצדיקים בגליל, כתביו הקבליים שנפוצו בעיקר לאחר מותו, ותלמידיו הגדולים – כל אלו הביאו להשפעה עצומה על העולם היהודי בכלל, ועל תורת החסידות שהתפתחה לימים במזרח אירופה בפרט.

דומה היה כי השבועות הארוכים של מבצע “צוק איתן”, שבמסגרתו פעל צה”ל נגד מוקדי הטרור בעזה, עומדים בפני סיום, והפסקת האש שנכנסה לתוקפה בבוקר ה’ באב תשע”ד (1.8.2014) השרתה לכאורה שקט באזורי הקרבות. מחבלי החמאס, כהרגלם, הפרו את כל ההסכמים. כוח של סיירת גבעתי, שסרק אחר מנהרות באזור רפיח מתוך הנחה שהפסקת האש נשמרת, הופתע ממארב מחבלים. מפקד סיירת גבעתי רס”ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמל ליאל גדעוני נהרגו מיד. לאחר שהתברר כי המחבלים הצליחו לחטוף את גופתו של הדר, הכריזו כוחות צה”ל על “נוהל חניבעל”, וכוחות גדולים הופעלו לאיתור הנעדר. אלפי פגזים נורו לעבר אזור החטיפה, ועשרות רבות של מחבלים נהרגו. בסופו של דבר, הצליחו הכוחות באומץ לב לחדור אל תוך המנהרה שאליה נחטף הדר, ולזהות חלק מגופתו. החללים, שהיו דמויות מופת של לוחמים, הונצחו במסגרות רבות, וציונים לשבח ניתנו לרבים מהמעורבים בקרב ובחילוץ חלק מהגופה. חמאס סירב להשיב את גופתו של הדר, ומשפחתו וחבריו, יחד עם כל עם ישראל, מצפים לשובו.

הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.