שערי המחנה נפתחו בפני הנער הצעיר. הוריו, אחותו, וכמעט כל בני קהילתו, לא שרדו את אושוויץ ואת צעדות המוות. ניצול השואה אלי ויזל, החליט להקדיש את חייו לזכרון השואה ולהנצחתה. עשרות הספרים שחיבר על השואה ועל תולדות העם היהודי, הפכו לרבי מכר, והגיעו לכמעט כל בית בארצות המערב. כל ימיו לחם נגד האדישות, שאפשרה את השואה ומעשי רצח עם אחרים, הנאום שנשא בבית הלבן בוושניגטון  בדבר “סכנות האדישות”, נחשב לאחד הנאומים החשובים  שנאמרו במאה העשרים.  בנאומיו ובפעילותו הציבורית , התמודד ויזל, עם השאלות האמוניות והחברתיות הכרוכות בשואה, ועם האתגרים השונים העומדים בפני העם היהודי. בח’ כסלו תשמ”ז (10.12.1986) קיבל אלי ויזל את פרס נובל לשלום. ויזל שחי בארצות הברית, הרבה לכתוב על  החסידות ורעיונותיה, והיה מידידיה הגדולים של מדינת ישראל. בין השאר תמך באצ”ל, פעל למען שלמות ירושלים, וסייע להקמת אתר התיירות הגדול של עיר דוד. בשנותיו האחרונות הוצע לו להיות נשיא מדינת ישראל, אך הוא סירב.  נפטר בכ”ו סיוון תשע”ו (2.7.2016) ונקבר בניו יורק.

תחת גשם שוטף שירד על ראשיהם של המתכנסים בהר הרצל בח’ כסלו תשל”ט (8.12.1978), ובליווי משמר כבוד של חיילים וחיילות (שחלקן נעלו את “נעלי גולדה” שכונו כך עוד בחייה), הובאה גולדה מאיר למנוחות.

היא נולדה ברוסיה, גדלה במילווקי שבארצות הברית, חיה כקיבוצניקית וכפעילה ציונית במרחביה שבעמק יזרעאל, ומילאה מגוון תפקידים ציבוריים. ערב הקמת המדינה ניסתה, תוך סיכון עצמי רב, לשכנע את עבדאללה מלך ירדן שלא להצטרף למדינות ערב הפולשות. כשגרירה בברית המועצות, הפכה גולדה לסמל ולמופת ל”יהדות הדממה” שנאנקה תחת עולו של סטלין. כְּשֹרת העבודה, הקימה וביססה את יסודות מדינת הרווחה, וכשֹרת החוץ כוננה את קשריה של ישראל עם מדינות אפריקה. לאחר פטירתו של לוי אשכול ב1969, נבחרה כראש ממשלה. גולדה דגלה בלחימה בלתי מתפשרת בטרור. היא טענה כי העם הפלשתיני הוא סוג של “פיקציה” היסטורית, והתירה את ההתיישבות היהודית המחודשת בחברון. אירועי מלחמת יום כיפור והעובדה שנתפסה כאחראית לחלק מהמחדלים שנתגלו בה, הביאו בסופו של דבר להתפטרותה מהתפקיד. הונצחה בפארקים, בבתי חולים ובאתרים שונים ברחבי הארץ.

בשעה אחת עשרה בבוקר נדמו התותחים. רעשי המלחמה שליוו את אירופה ואת העולם כולו מאז ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה השתתקו, כשהם מותירים אחריהם מיליוני הרוגים ופצועים, ובהם כעשרת אלפים איש שנהרגו ביום הפסקת האש (ז’ בכסלו תרע”ט, 11.11.1918) עצמו. אירופה יצאה מ”המלחמה הגדולה” בתחושה שאימיהָ ומוראותיהָ לא יחזרו עוד לעולם. במדינות רבות הוכרז היום כחג לאומי. בבריטניה הוא משמש עד היום כיום הזיכרון לחללי המלחמות (שטקסיו ואופיו השפיעו רבות גם על יום הזיכרון לחללי צה”ל), ובארצות הברית הוא מכונה כ”יום הווטרנים” המוקדש לכבוד הלוחמים בכל מלחמותיה של אמריקה. העם היהודי יצא ממלחמת העולם הראשונה  מוכה וחבול, בעיקר בשל הפגיעה הקשה בקהילות שבמזרח אירופה, אך גם עם תקווה גדולה לאחר השתלטותה של בריטניה על ארץ ישראל ומתן הצהרת בלפור. אולם נגד לכל התקוות לשלום, בבית חולים בגרמניה, חייל צעיר בשם אדולף היטלר זעם על שביתת הנשק. בעיצומן של חגיגות השלום נזרעו זרעיה של המלחמה הנוראה אף יותר, שתפרוץ כעבור עשרים שנה בדיוק.

דמות רבת סתירות וניגודים. מחד, “עבד אדומי”, כפי שכונה בפי חז”ל, שהשמיד באכזריות את כל צאצאי משפחת החשמונאים, כולל ילדיו ואשתו האהובה מרים. מאידך, גדול בנאיה של ארץ ישראל בכל הדורות. מי שהותיר את חותמו במצדה ובהרודיון, באמות המים ובבנייה “ההרודיאנית”, בקיסריה ובסבסטיה. וכמובן, במקדש האדיר ששיפץ בירושלים, שעליו נאמר: “מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו”. מחד, נאמן רומי שדיכא ללא רחמים כל ביטוי לגאווה לאומית של תושבי הארץ. העדיף בכל הזדמנות את האוכלוסייה של הנוכרים תושבי הארץ על פני היהודים, הוציא להורג ללא משפט את קנאי הגליל, ולא היסס להפיל את אימתו על חברי הסנהדרין. ומאידך, מי שבשנות מלכותו הארוכות והסוערות זכתה הארץ לשגשוג כלכלי יחסי וליציבות ביטחונית, שאפשרו גם פריחה תרבותית ורוחנית.
נולד לאב אדומי שגויר בידי יהודים  ולאם ממוצא נבטי, התחנך ברומא, התחתן עם בנות החשמונאים, ונקבר באחוזה המפוארת שבהרודיון בפאתי מדבר יהודה. מלך יהודה, שלא היה מלך היהודים, נפטר בז’ בכסלו שנת ארבע לפנה”ס.

ליל שביעי של פסח. רחובותיה הצרים של שכונת “שערי חסד ” הירושלמית, מלאים בהמון אדם. הכל נעים לעבר ביתו של הרב יעקב משה חרל”פ. בביתו, מוקף בכל יקירי ירושלים, חשו הרב והסובבים אותו כאילו הם על שפת ים סוף. מכל עבר נשמעים דברי הלכה וקבלה, וריקודים של התעלות, מתקיימים אף בתוך גיגיות מים, להמחשת הנס.

הרב חרל”פ נולד  בשנת 1882 בירושלים למשפחת רבנים, ונפטר בז’ כסלו תשי”ב (6.12.1951) .  הוא גדל בתורה בישיבות ירושלים, נודע כעילוי וכמחפש  דרכים לעבודת ה’.  בשבועות תרס”ד (1904) הוא פוגש את הראי”ה קוק. תפילה משותפת אחת של שני הענקים קשרה בין הלבבות. הרב חרל”פ, הופך לתלמידו ולנאמן ביתו של הראי”ה.  ביחד עם רבו, הוא קורא להתיישבות בארץ ולשיבת עם ישראל לכל חלקיה. את תלמידיו הוא מחנך  לאהבת חינם, ולהעמקה בכל חלקי התורה. לאחר פטירתו של הראי”ה קוק, הופך לראש ישיבת מרכז הרב, וממשיך לעסוק בפנימיות התורה, ולהסביר לאורה את האירועים ההיסטוריים של דור “אתחלתא דגאולה”.

שדה בוקר. ו’ כסלו תשל”ד (1.12.1973) אלפי המלווים התפזרו לבתיהם. שמונים ושבע שנים של חיים סוערים, הגיעו לסופם. הוא נולד בפולין כדוד גרין. בסג’רה וביפו של ימי העלייה השנייה, הוא הפך לדוד בן גוריון.  בשנות העשרים הוא היה מזוהה יותר מכל עם ההסתדרות ותנועת העבודה. בשנות הארבעים הוא כבר היה “הזקן” שהוביל את הישוב היהודי לעבר עצמאות, ובה’ באייר תש”ח הוא נכנס לדפי ההיסטוריה, כשהכריז על “הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. איש קשוח שעשה גם טעויות.  במעשיו ובפעולותיו, לא תמיד היה קשוב למגוון דעות והשקפות, שלא תאמו את רצונותיו. אבל מעל הכל-הוא היה מנהיג!  מנהיג עם יכולת הכרעה וחזון. מנהיג  שידע לתמרן בין המעצמות הזרות ובין החלקים השונים של העם היהודי, מנהיג שהוביל לנצחון במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. מנהיג שעם כל הקשיים והטעויות, הצליח לעמוד באתגר, של קליטת העלייה ההמונית. מנהיג שעיצב את תפיסת הממלכתיות שלפיה גובשו מוסדות המדינה והצבא. דוד בן גוריון- מנהיג.

הימים – ימי השפל במצבה המדיני של מדינת ישראל, שנבגדה במהלך מלחמת יום הכיפורים בידי בעלות בריתה מאסיה ומאפריקה, ועמדה כמעט לבדה אל מול עוצמתן של המדינות הקומוניסטיות. הקנוניה שנרקמה במוסקווה ובידי מנהיגי המחבלים הפלשתינים הייתה צינית במיוחד. הצעת החלטה שעל פיה הציונות היא “צורה של גזענות ואפליה” הובאה לעצרת האו”ם ביום ו’ בכסלו תשל”ו (10.11.1975). היא אושרה ברוב עצום של תשעים ושבע מדינות, מול שלושים וחמש מתנגדות (בעיקר ממדינות המערב) ושלושים ושתים נמנעות. לאחר שנציג ארה”ב הודיע כי זו אינה מכירה בהחלטה, נשא חיים הרצוג, שגריר ישראל, נאום שהוגדר בידי רבים כאחד מהגדולים שנישאו מפי אישי ציבור במהלך המאה העשרים. לאחר שהבהיר כי הציונות היא תנועת השחרור האצילית ביותר והמוסרית ביותר שקמה אי פעם, קרע הרצוג את ההחלטה והצהיר כי “היטלר היה מרגיש כאן בבית”. בתגובה להחלטה, החליטה ממשלת ישראל על הקמה של ארבעה יישובים חדשים בגולן, כדי להמחיש את נחישותנו להמשיך ולהתיישב. יהודים מכל העולם התייצבו לצד ישראל. לימים, ב1991, ביטל האו”ם את ההחלטה, וזו נזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה.

המַשדֵר שממנו שודרו שידוריה של תחנת “קול ציון הלוחמת” נתפס על ידי השוטרים הבריטיים בשעה שחיפשו בביתם של בני הזוג יהודה ואסתר נאור. העונש היה מיידי: שני הפעוטות הושארו אצל הסבא והסבתא, יהודה נשלח למחנה מעצר באפריקה לארבע שנים, ואילו אסתר, בהריון מתקדם, נשלחה לבית הכלא בבית לחם. המעצר לא הרתיע את אסתר נאור. כאחותו של דוד רזיאל, מפקד האצ”ל, וכבת למשפחה דתית לאומית נלהבת, עסקה אסתר כל חייה בפעילות מסורה למען הכלל. את עבודתה כמורה בתל אביב נאלצה לעזוב לאחר שהתגלה כי היא חברת בית”ר. במקצועה השני, כאחות, סייעה בטיפול בלוחמי האצ”ל והשתתפה בעצמה בפעולות השונות. אסתר שימשה כקריינית בתחנת השידור וכחברת מפקדת הארגון. לאחר ששוחררה ממעצרה וילדה את ביתהּ, אפרת (על שם העיר בית לחם), המשיכה בסיוע ללוחמים. לאחר הקמת המדינה, כיהנה כעשרים וחמש שנים כחברת כנסת מטעם תנועת החירות. רזיאל, חדת הלשון והנמרצת, עסקה במהלך השנים בפעילויות חינוך שונות, והייתה מעמודי התווך של תנועות החירות והליכוד. נפטרה בו’ בכסלו תשס”ג (11.11.2002)

פירושיו לתלמוד הבבלי, הן על חלק ההלכות והן על האגדות, הפכו לנכסי צאן ברזל של לומדי התורה, והם נלמדו בכל הישיבות מפולין וליטא ועד צפון אפריקה. עד היום אין כמעט מי שלומד את פירוש “התוספות” על הגמרא ולא נעזר בחידושיו ובהסבריו של המהרש”א. פירושיו לאגדות חז”ל גדושים ברעיונות ובתובנות בענייני מוסר ואמונה. את שם משפחתו, אידל’ס, קרא על שם חותנתו אידל , שתמכה בו בעת לימודיו ובשעה שהקים את ישיבתו. רבי שמואל  אליעזר הלוי אידל’ס (המהרש”א) נולד בפולין, ושימש כרב בערים ובעיירות שונות. בשנותיו האחרונות פעל בעיר אוסטרוה שבאוקראינה. בית הכנסת שהקים שם קרוי על שמו, והוא שופץ בחודשים האחרונים והוכשר כמקום תפילה למבקרים במקום. נודע במעשי החסד שלו, ועל דלת ביתו חקק את הפסוק “דלתי לאורח אפתחנו”. היה מראשי ההנהגה היהודית בפולין, ופעל לקביעת התקנה ולפיה אין לקנות משרות רבנות בכסף. התנגד לפלפולים לשם פלפול בלימוד, ודרש ללמוד בצורה ישרה ובהירה   ולא ב”פלפול של הבל המטריד את האדם מן האמת ומרחיקו מהתכלית המבוקש”. נפטר בה’ בכסלו ה’שצ”ב (30.11.1631).

ערפילי הבוקר התפזרו  אט אט מעל הרי ירושלים. ארבעה צעירים שעלו זה מכבר מפולין, ושומר שנלווה אליהם, עשו דרכם מביתם שבקרית ענבים, במעלה ההר.  מטרתם  הייתה לפרוץ דרך בין הסלעים, כדי לאפשר את המשך  נטיעת העצים באזור. התאריך היה ה’ כסלו תרצ”ח (9.11.1937). מטחי היריות הזעיקו למעלה ההר את חבריהם. הבשורה שפשטה ברחבי הארץ הייתה קשה. פורעים ערבים רצחו את החמישה, ולחבריהם לא נותר אלא ללוותם למנוחת עולמים. רבבות מיהודי ירושלים השתתפו בהלוויה, שהסתיימה בבית הקברות של קרית ענבים. שירו של המשורר ש. שלום, הפך לאחד מהשירים המוכרים של התקופה: “חמישה יצאו מולדת לבנות..חמישה שם עמדו וסללו וחלמו, מסילות וכבישים”. בתגובה על הרצח, פתחו לוחמי האצ”ל בסדרת פעולות נקם ברחבי הארץ. חבריהם של החמישה, החליטו להתגבר על כל הקשיים ולתת “תשובה ציונית הולמת”. באזור הרצח. קם קיבוץ “מעלה החמישה”. עמדה חיונית במאבק על השליטה באזור,  קיבוץ פורח, ואתר תיירות ונופש מרהיב ביופיו, גם בימינו.  סופו  של השיר של ש. שלום :”ובלילה בהרים..הלמו מחדש, חמישה פטישים” התגשם.

תפריט נגישות