זכריה גלוסקא נולד בתימן. בן חמש עשרה עלה עם משפחתו בשנת 1909 לשכונת שבזי, שהפכה לימים לחלק מתל אביב. גלוסקא, שהתייתם בגיל צעיר, עבד לפרנסת משפחתו בבניין ובחקלאות, ובמקביל החל לעסוק בפעילות ציבורית למען יהדות תימן. בפעילותו בהסתדרות הכללית, באסיפת הנבחרים של היישוב היהודי, בקונגרסים הציוניים ובכנסת הראשונה שאליה נבחר מטעם “התאחדות התימנים”, פעל למען עלייתם של בני העדה לארץ ולהסדרת קליטתם והתיישבותם. בעקבות סדרת פגישות שערך עם הנציב העליון הבריטי, התאפשר גם לזקנים בני שבעים ומעלה מתימן לעלות לארץ, למרות התנגדות הבריטים לעלייה בגיל זה. זאת, בזכות טיעוניו של גלוסקא בדבר הבריאות האיתנה המקובלת בקרב זקני תימן. פעילות אחרת של גלוסקא הביאה לאישור העלאת יתומים מתימן, אשר הצילה יתומים רבים מאִסלום בכוח, כפי שדרש השלטון בתימן. לאחר הקמת המדינה, עסק גלוסקא במאבק נגד האפליה שבה נתקלו העולים, ולא נרתע גם מול ביקורת נוקבת עליו מצד הממסד. בכ”ז באלול תש”ך (19.9.1960), נפטר גלוסקא בשעה ששהה בצפון אמריקה לצורך גיוס תרומות למען קליטת יהודי תימן בארץ.

הרב שלום רוקח, “השר שלום” או ה”דער ערטשער רב” (הרב הראשון) בפי חסידי בלז, נולד בשנת 1871 למשפחת רבנים מיוחסת. לאחר נשואיו החל להתעניין בחשאי בחסידות, ולפי המסורת ה”בלזאית” הסתייע ברעייתו כדי לחמוק מבעד לחלון ביתו מדי ערב במגמה ללמוד ולהתחבר למנהיגי החסידות – החוזה מלובלין ורבי אלימלך מליז’נסק – מבלי שמשפחתו ומשפחת רעייתו ה”מתנגדים” ימנעו זאת. את חצרו הקים בעיירה בלז, שם גם מונה לרב העיר. בבלז נאלץ להתמודד לא פעם עם הצקות השלטונות, אך הדבר לא מנע ממנו להקים חסידות מפוארת. במרכזה, עמד בית כנסת שהיה אחד היפים והגדולים בזמנו, והוא היווה השראה למרכז העצום של חסידות בלז היום, השוכן בצפון ירושלים (בקירותיו משוקעות אבנים מבית הכנסת בבלז שבגליציה). נודע כפוסק חשוב, גדול מנהיגי החסידות בגליציה ואף מחוצה לה, ומייסד שושלת בלז. הותיר אחריו תובנות ורעיונות לעבודת האדם ולקירוב הגאולה באמצעות ספרי הלכות ודרשות שרשמו תלמידיו. היה מהאדמו”רים שהדגישו את חשיבות הניגון והשמחה, וניגוניו מושרים עד היום בחסידות. נפטר בכ”ה באלול תרט”ו (8.9.1855)

הוא התקבל מתוך מחלוקת אדירה בעם, והופר בידי הפלשתינים פעמים רבות, כמעט מהרגע הראשון. אולם, למרות הכול, החזיק “הסכם אוסלו” מעמד – פחות או יותר – קרוב לשש שנים. בקיץ תש”ס הפך ההסכם למלחמה. על רקע סירובם של הפלשתינים לקבל את הצעות השלום המופלגות מאוד שהוצעו להם בוועידת קמפ דיוויד, וכנראה גם מתוך תפיסתם של מנהיגי המחבלים כי גל טרור ומהומות יביא לכניעתה של ישראל לדרישותיהם בתחומים נוספים (כפי שלפי הבנתם קרה זמן קצר לפני כן בלבנון), כך החלה בערב ראש השנה תשס”א (29.9.2000) אינתיפאדת “אל אקצא”, גל הטרור הקשה ביותר שידעה ישראל מעודה. פקד יוסי טבג’ה,   שנפל  בעת  סיור המשותף  עם “עמיתים” פלשתינאים בקלקיליה, ולוחם פלחה”ן גבעתי  דוד בירי שנפל  בעת ליווי שיירה לישוב נצרים., היו הנופלים הראשונים במערכה ומהומות דמים שהתלקחו בירושלים כביכול על רקע ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, היו האות לפתיחת התקופה הקשה. מהומות בשטחי יש”ע וגם בקרב ערביי ישראל, וגל טרור איום שהביא לרציחתם של למעלה מאלף ישראלים שטפו את הארץ במשך קרוב לארבע שנים, עד שדעכו בעקבות מבצע חומת מגן ופעילות נחושה של צה”ל למיגור הטרור.

בכ”ט באלול תש”ב (11.9.1942) הובל הרב הלל צייטלין אל כיכר השילוחים שבגטו ורשה. לאחר שהטמין באדמה את כתביו האחרונים (שלא נמצאו עד היום, ובהם גם תרגום הזוהר לעברית), יצא הרב בן השבעים ואחת אל המרצחים הנאציים, כשהוא לבוש בטלית ואומר את הווידוי. פרשת חייו הסוערת של צייטלין החלה שבעים ואחת שנה קודם לכן בבית חב”די בבילורוסיה. בצעירותו, נחשף צייטלין לספרות הפילוסופיה והדתות העולמית, הפך לעיתונאי ומחבר מסות רעיוניות שהיכו גלים בקרב יהדות פולין, ולפעיל התנועה הציונית. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שב צייטלין והתחבר לדת ולתורת החסידות, וביקש דרכים לקִרבה אל האלוקים בעידן המודרני. קשר מיוחד נרקם בינו לבין תלמידיו שעזבו את הדרך הדתית, ובהם יצחק שדה ויוסף חיים ברנר. במאמרים ובספרים הרבים שפרסם, ביקש לחדש את רוחה של תנועת החסידות ולשוב אל ימי הנבואה, וחיבר מאות תפילות מרגשות המבוססות על תורת הנסתר. גם עשרות שנים לאחר מותו יוצאים לאור עוד ועוד כתבים מפרי עטו, ותיכון דתי מרכזי בתל אביב קרוי על שמו. שנה טובה!

ניצולי המחנות שפשפו את עיניהם בתדהמה. בין כוחות בעלות הברית ששחררו אותם מהשעבוד הנאצי, הם ראו לפתע חיילים עם תג יחידה ייחודי. מגן דוד על רקע צהוב, אותו צבע שסימן את השעבוד וההשמדה, וצמודים אליו צבעי התקומה- הכחול הלבן.

נושאיו הגאים של התג היו חיילי “החטיבה היהודית הלוחמת”- “הבריגדה היהודית”, חטיבת חיל רגלים שפעלה במסגרת הצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם השנייה, ושעל הקמתה הוכרז בכט אלול, ערב ראש השנה תש”ה (17.9.1944). ביחידה פעלו אלפי מתנדבים יהודים מארץ ישראל שלחמו בנאצים כבר כמה שנים, וכעת, רגע לפני סיום המלחמה, אוחדו ליחידה צבאית אחת. סמלה של היחידה על צבעיו הייחודיים סימן את הכרת  הבריטים בסבלם של היהודים בשואה, ובמידת מה גם בחלומם לעצמאות.  שלושים חללים הותירה אחריה הבריגדה בנתיב הקרבות שלה באירופה בימים האחרונים של המלחמה, אולם עיקר פעילותה   הייתה בימים שאחרי תום הקרבות. אנשיה סייעו לניצולי השואה, היו ממארגני  תנועת “הבריחה” ו”ההעפלה”, ותרמו מנסיונם הקרבי להקמתו של צה”ל, שנים ספורות לאחר מכן.

הוא תרם לזמר הישראלי אחדים מהגדולים שבלחניו. מתחת ידו יצאו הלחנים המרטיטים ל”שיר הרעות” המיתולוגי ול”אליפלט” המרגש. סשה ארגוב, שנולד ברוסיה בשנת 1914 ונודע מילדותו כמוסיקאי מחונן, היה אחראי גם ללחנים של כמה משירי האהבה והחולין הגדולים, כמו “הוא לא ידע את שמה”, וליווה את הדאגה לאהובים ב”שיר ערש” וב”שיר משמר”. ארגוב עלה לארץ בגיל עשרים ועסק רבות בהלחנת לחנים לאירועים השונים של תנועת העבודה. הוא עבד למחייתו כפקיד בנק וכמוכר בחנות ספרים, ובמקביל הלחין קרוב לאלף ומאתיים לחנים לשיריהם של גדולי המשוררים העבריים, ביניהם חיים חפר, יהורם טהר לב ונתן יונתן. ארגוב עסק גם בכתיבת לחנים לסרטים ולהצגות. הידועה שבהן הייתה “שלמה המלך ושלמאי הסנדלר”. שירי הגעגועים לילדות תמה כמו “היה היה פנס בודד” ותיאור המציאות שבה “הכל זהב”, היו חלק מיצירותיו שהיו ידועות במקצב גאוני ובהרמוניה מלאה בין כל חלקי השיר. חתן פרס ישראל לזמר העברי. לחניו נחשבים כקלאסיקה של המוסיקה הישראלית. נפטר בתל אביב בג’ בתשרי תשנ”ה (27.9.1995)

ימי התשובה בהם אנו מצויים מזוהים בדרך כלל עם התשובה האישית אותו צריך לעשות כל אדם ואדם. אולם, הרב יהודה חי אלקלעי, איש ירושלים וסרייבו שבבלקן, שנפטר היום לפני מאה וארבעים שנה  בד’ תשרי תרל”ט (1.10.1878), חשב אחרת. לדבריו, במקביל לתשובה האישית על עם ישראל לבצע גם תשובה לאומית-“התשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם” בהשפעת עלילת הדם בדמשק הוא פיתח את רעיון “הגאולה בדרך הטבע”, קרא לתחיית העברית, למיזוג העדות, להתיישבות בארץ ולהקמת תנועה יהודית כלל עולמית לקידום השיבה לארץ ישראל. הרב אלקלעי פרסם ספרים רבים וערך  מסעות בקרב קהילות ישראל באירופה כדי לקדם את רעיונותיו, אך ללא הצלחה. רק שנים לאחר מותו נקלטו רעיונותיו והוא החל להקרא בשם אחד “ממבשרי הציונות”. על שמו העיר אור יהודה.

העוני שממנו סבל כל ימיו והמחסור בכסף לגיליונות נייר, גרמו לו לכתוב את חידושי התורה שלו על הטיח שכיסה את קירות ביתו. בן שש עשרה התייתם הרב אברהם גומבינר (יליד 1637)  מאביו, שנרצח על ידי קוזקים. את ספרו המפורסם ביותר ובו חידושיו על חלק אורח־חיים שבשולחן ערוך, ביקש להוציא בשם “נר ישראל” כדי לא לפרסם את שמו, אך לא הצליח להוציא אותו לאור בחייו. לאחר מותו, הצליח בנו, למרות קשיים רבים, להוציא לאור את הספר בשם “מגן אברהם”, שהפך להיות אחד מספרי הפסיקה המרכזיים של יהדות אשכנז. הספר, שנכתב בתמציתיות רבה, מנתח את דברי הראשונים. הוא זכה לפירושים ולביאורים, וביניהם, ספר “מחצית השקל” וספר “פרי מגדים”. בין פסקיו הידועים: ההיתר לבעל מום לשמש כשליח ציבור בתפילה (“כי דרך הקב”ה להשתמש בכלים שבורים”), וההיתר לכפות על חולה טיפול רפואי בניגוד לרצונו. ה”מגן אברהם”, כפי שכונה, הספיק  טרם פטירתו בגיל ארבעים ושש לכתוב גם פירושים על מדרשים ועל חלקים בגמרא, ולחבר פיוטים שונים. נפטר בג’ בתשרי תמ”ג (5.10.1682)

הרב מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (מלבי”ם) נולד שנת 1809 באוקראינה, ולמד בישיבות פולין. מנערותו, נודע המלבי”ם כגדול בתורה, וכבעל יכולת כתיבה מהירה ובהירה. לאחר כהונה ברבנות של מספר קהילות בפולין, מונה המלבי”ם לשמש כרבה של יהדות רומניה, והוא התיישב בבוקרשט. במשך שנים ארוכות הנהיג המלבי”ם את הקהילה, תוך שהוא מתמודד עם אתגרים מורכבים בתחומי החינוך ושמירת המצוות. בשל מאבקו נגד התנועה הרפורמית, נרדף המלבי”ם בידי השלטונות. הוא נעצר מספר פעמים, ולבסוף גורש מרומניה. בשנותיו האחרונות, הוצע למלבי”ם להתמנות לרב הראשי של מספר קהילות גדולות באירופה, ואף להיות מנהיג הציבור היהודי הדתי בארצות הברית הצעירה. אולם, בשל מצב בריאותו, הוא העדיף להישאר במזרח אירופה, והשקיע את זמנו בעיקר בכתיבת ספריו המרובים. פירושו המונומנטלי לתנ”ך, “התורה והמצווה”, נועד להוכיח “כי כל דברי תורה שבעל פה, מוכחים ומוטבעים בפשט” – בתורה שבכתב. פירושו זה, המשלב גם ידע דקדוקי רב מאוד וגם פרשנות מקורית ומרתקת, הפך לאחד מפירושי התנ”ך הנפוצים בעולם היהודי. נפטר בראש השנה, א’ בתשרי תר”מ (18.9.1879)

קשים היו חיי היהודים בלבוב של המאה השבע עשרה. אולם, למרות חיי העוני והרדיפות, הצליח יצחק בן נחמן שרנדליס להפוך לאיש עסקים אמיד ומכובד, שהיה מקורב למלכי פולין. בכספו מימן יצחק פעילויות תורה וחסד, ובעיקר את בנייתו של בית הכנסת המפואר והגדול של יהודי העיר. ראשי הכנסייה שחשקו במבנה המפואר לחצו על השלטונות, ואלו הפקיעו את המבנה לטובת הכנסייה. תשלומי שוחד ותחינות של שרנדליס ושל כל אנשי הקהילה שכנעו את השלטון לבטל את רוע הגזירה. מסורת שלא ברורה לגמרי נכונותה מספרת כי שליט העיר דרש שכלתו של שרנדליס – צעירה בשם רוזה שהתאלמנה לא מכבר מבעלה ונודעה בשל יופיה בשם “גילדנע רויז” (שושנת הזהב) – היא זו שתביא לו את התשלום ותסכים להינשא לו. רוזה הגיעה לארמון, השיגה עבור הקהילה את מפתחות בית הכנסת, וקפצה אל מותה ביום ד’ בתשרי השצ”ח (22.9.1637) מבלי להיענות לדרישות השליט. במשך דורות בית הכנסת נקרא בשם “שושנת הזהב”. הוא נחרב בידי הנאצים ולאחרונה הוקם בו אתר הנצחה.