יהודה (ליאון) פינסקר נולד בשנת 1821 ברוסיה, וגדל באודסה במשפחה יהודית שנטשה את אורח החיים המסורתי, אך שמרה על זיקה לאומית. בצעירותו עבד כמורה, ולאחר מכן החל ללמוד רפואה, התקרב לרעיונות הליברליים, והאמין כי מתן שוויון זכויות ליהודי רוסיה יאפשר את השתלבותם בחברה. הפרעות שפקדו את רוסיה בסוף המאה התשע עשרה זעזעו את פינסקר, והוא החל לתמוך ברעיון הלאומי הציוני. בחוברת שפרסם בשנת 1882 בשם “אוטו אמנציפציה” (שוויון זכויות עצמי), טען כי היהודים מעוררים פחד בקרב העמים בשל היותם עם ללא מולדת, ובשל כך נגרמת האנטישמיות. בחוברת, קרא פינסקר לפעול למען הקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, אם לא תתאפשר ההתיישבות בארץ ישראל. את ספרו פתח פינסקר בקריאה “אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי”. ספרו של פינסקר היכה גלים בקרב יהודי רוסיה, וסייע בהתארגנותה של תנועת “חיבת ציון”, שבשלהי ימיו עמד בראשה. בכ’ בכסלו תרנ”ב (21.12.1891) נפטר פינסקר. לימים, הועלו עצמותיו למערת ניקנור שבהר הצופים. המושב “נחלת יהודה”, שהפך לשכונה בראשון לציון, נקרא על שמו.

“יכין”. כך נקרא למבצע, פסק איסר הראל שהיה ראש  המוסד. “יכין”, כי העלייה ממרוקו היא  אחד מעמודי התווך של מדינת ישראל, כפי שיכין היה אחד העמודים עליהם עמד בית המקדש, הסכים עימו ראש הממשלה  דוד בן גוריון. “יכין”, שיננו לעצמם היהודים ברבאט וקזבלנקה שזמן כה רב  חלמו ושאפו להגיע לציון.  “מבצע יכין” יוצא לדרך, הודיעו אנשי “המסגרת”, שלוחת “המוסד” בקרב יהודי מרוקו. כ’ בכסלו תשכ”ב (28.11.1961) . האוניות והמטוסים החלו לצאת מחופי מרוקו, לעבר צרפת ואיטליה ומשם  לארץ ישראל. קרוב למאה אלף מיהודי המדינה הגיעו לישראל, במהלך המבצע שנמשך שלוש שנים.  המבצע התאפשר רק לאחר שנים ארוכות וקשות של עלייה חשאית ומסוכנת, שבמסגרתה נמלטו יהודים ממרוקו אל החרות. כאשר האונייה “אגוז” שהבריחה עולים ממרוקו לספרד, טבעה על מ”ג נוסעיה, סערה דעת הקהל העולמית, וממשלת מרוקו נכנעה ללחץ. תמורת תשלום של חמישים דולר לכל יהודי, אותו העבירה לה ממשלת ישראל ובסיוע הקהילה היהודית בארצות הברית, הותרה יציאת היהודים לאירופה ומשם לישראל.  קהילת מרוקו שבה הביתה.

סוכני המשטרה החשאית הסובייטית שהו בכל מקום. עוד ועוד מלמדי תורה ופעילים ציונים הושלכו לכלא ונשלחו לסיביר. הנער משה צבי מנקין, יליד כ”א שבט תרע”ג (29.1.1913) לא נרתע  והמשיך ללמוד בצל האימה, עד שהגיע האישור המיוחל לעלות לארץ ישראל. גם בארץ לא נרתע מנקין, ששינה את שם משפחתו לנריה מאתגרים. הוא חבר לרב קוק, שתה בצמא את תורתו, ובהמשך חייו פרסם עשרות ספרים העוסקים במשנתו. הוא חבר לתנועת בני עקיבא הצעירה, הפך לאחד ממנהיגיה, כתב את שיריה, ועסק בבירור משנתה. לנוכח המשבר הקשה שפקד את הנוער הדתי בארץ ישראל של ימי המנדט, הוביל הרב נריה להקמת ישיבות תיכוניות, ובראשן ישיבת כפר הרא”ה, ועמד בראש  המהפכה של “דור הכיפות הסרוגות”. במשך השנים  הקים עשרות מוסדות חינוך, היה מחנך דגול, חבר כנסת וחתן פרס ישראל, וכתב עוד ועוד על משמעותה האמונית וההלכתית של המדינה. והוא ורעייתו רחל  הוגדרו דמות המופת של החמ”ד לשנת תשע”ט . ביט’ כסלו תשנ”ו (12.12.1995) נפטר הרב . מילותיו האחרונות היו “קדושה, אני מבקש”.

העימותים בין החסידים למתנגדיהם בקהילות בליטא וברוסיה הגיעו לשיאם בשנים האחרונות של המאה השמונה עשרה. חרמות, התנכלויות והלשנות הדדיות ליוו את תהליך התעצמותה של תנועת החסידות ברחוב היהודי. במסגרת המאבק, הלשינו מתנגדי החסידות למשטר הרוסי כי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, עוסק בחתרנות נגד המשטר ומסייע לאויבי המדינה. הרוסים, שהיו רגישים לכל סוג של חתרנות על רקע המהפכה הצרפתית שהתחוללה באותם ימים, מיהרו לעצור את הרב למשך חמישים ושלושה ימים. חקירות ממושכות, שבהן הסביר הרב לחוקריו את עקרונות החסידות, יחד עם השתדלות החסידים ופעילותם של פרקליטי צמרת רוסיים, הביאו לשחרורו של הרבי ביום י”ט בכסלו תקנ”ט (29.11.1798). מאז, נחגג היום בקרב חסידי חב”ד בכל העולם כיום הצלחתה של תנועת החסידות להתגבר על מתנגדיה. אירועים המוניים, לבוש חגיגי, אכילת דייסת כוסמת (שכדוגמתה אכל הרבי בכלאו), שירה וריקודים מאפיינים את “ראש השנה לחסידות” בכל אתר ואתר. בשנים האחרונות מציינים חסידי חב”ד את היום גם בפסטיבל “צמאה” המנגיש את החסידות, את ניגוניה ואת תורתה לקהל הרחב, ובעיקר לציבור הדתי לאומי.

ביום י”ח בכסלו תשנ”ג (13.12.1992) לפנות בוקר, יצא סמל ניסים טולדנו – תושב לוד, נשוי ואב לשניים – מביתו לבסיס מג”ב שבמרכז העיר. ברחוב השומם והחשוך עצרה לפתע לידו מכונית ובה ארבעה מחבלים שאחזו בו והכניסוהו בכוח לרכבם. זמן קצר לאחר מכן הודיעו המחבלים, אנשי החמאס, כי ירצחו את טולדנו אם לא תשחרר ישראל את בכירי החמאס שהיו עצורים בידיה. בעוד המשא ומתן מתנהל, רצחו המחבלים באכזריות את טולדנו. בתגובה לפיגוע, החליטו ראש הממשלה יצחק רבין וראשי מערכת הביטחון לגרש מאות מראשי החמאס ללבנון. המבצע, שאורגן בחשאי, עמד לפי כל ההערכות לפגוע פגיעה קשה מאוד בארגון הטרור ולהרתיע את אנשיו מהמשך הפיגועים. אולם, בלחצם של ארגוני שמאל הורו שופטי בג”ץ על עיכוב הגירוש, ולאחר מכן על צמצומו. מחלוקת קשה נתגלעה בין השופטים בנושא, והשופט אהרן ברק הוביל את התפיסה שלפיה המאבק בטרור אינו מצדיק ענישה מסוג זה. בסופו של דבר, שבו המחבלים לארץ והובילו בהמשך מאות פעולות טרור. רוצחי טולדנו נתפסו ונעצרו, אך שוחררו במסגרת עסקת שליט.

המרחבים האדירים, השקט המשכר, מפלי המים והשלגים ב”ארץ ירדן וחרמונים”. לא סתם הפך הגולן לאחד האזורים החביבים על תושבי ישראל.  לסיבות אלו חברו גם ההערצה למתיישבים שנאחזו בסלעי הבזלת, לאחר שחרור הרמה במלחמת ששת הימים, כמו גם חורבות העיר גמלא ובתי הכנסת הרבים שהתגלו ברחבי הגולן וחשפו את עובדת קיומו של ישוב יהודי גדול שפעל  ברמה  לאורך דורות. גם החשיבות הביטחונית העילאית של האזור, כפי שהתגלתה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, סייעה לרצון העממי לראות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. כל אלו דרבנו את תושבי הגולן לפתוח במסע ציבורי למען החלת הריבונות הישראלית על הגולן, תחת הכותרת  “אסור לאבד את הצפון”. ביח’ כסלו תשמ”א ( 14.12.1981) נענתה הקריאה. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל בנחישות את המהלך. כדי להמנע מלחץ בין לאומי בוצעה מלאכת החקיקה  בהליך מזורז,  של שלוש קריאות באותו יום. בסופו של היום נקבע  כי” המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה” יחולו על שטח רמת הגולן. הגולן הפך להיות חלק בלתי נפרד מישראל.

המהומות ההמוניות שפרצו במחנה הפליטים ג’באליה שברצועת עזה בבוקר י”ח בכסלו תשמ”ח (9.12.1987), לאחר שנפוצו בו שמועות שווא על רצח מכוון של פלשתינים בידי נהג יהודי, לא נתפסו תחילה כאירוע חריג במיוחד. אולם, כרסום ההרתעה הישראלית בשל הנסיגה מלבנון, עסקת ג’יבריל ותהליכים פנים ערביים הביאו במהירות להתפשטות המהומות בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה. בשל מורכבות האתגר ובשל כשלים שונים, כשל צה”ל בניסיון לדכא את המהומות, ואווירה של אנרכיה פשטה בשטח. הצילומים של הפגנות הענק של האזרחים שהשתמשו כביכול “רק” בנשק קר הביאו לאהדה עולמית לפלשתינים, וללחצים קשים על ישראל לאפשר להם מדינת עצמאית. שנות האינתיפאדה הביאו גם להעמקת המחלוקת בנושא עתיד שטחי יש”ע בחברה הישראלית ולהקמת תנועת החמאס. במהלך האירועים נרצחו כמאה ישראלים. כאלף וחמש מאות פורעים פלשתינים נהרגו בידי חיילי צה”ל, ועוד כאלף נרצחו בידי אחיהם בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. לאחר מספר חודשים, הצליחה ישראל להשיג שליטה על המצב, ואירועי ההתקוממות הפלשתינית – “האינתיפאדה” כפי שכונתה – הלכו ודעכו במהלך ראשית שנות התשעים.

בעלי חברות הגומי האמריקאיות  גויסו כדי ללחוץ על ליבריה, איתה קיימו יחסי מסחר הדוקים. בצרפת  הגיע ראש הממשלה  לשעבר, הישיש והחולה, היהודי ליאון בלום, לישיבת הממשלה והתחנן בפני השרים לא להחמיץ את הרגע. אל מול הכותל המערבי נישאו תפילות ללא הרף, ומקובלי ירושלים עסקו בתעניות ותחינות.  העיתונים ברחבי העולם נפעמו מכך, שלראשונה צועדות ארצות הברית וברית המועצות יד ביד למען המטרה. נציג ברזיל שכיהן כנשיא עצרת האו”ם, נקט בכל תרגיל אפשרי  כדי לתת לציונים עוד כמה דקות  לגייס עוד קול ועוד קול.   מוצאי שבת, י”ז (טו”ב) בכסלו תש”ח. (29.11.1947). אפגינסטן-לא! ארגניטינה- נמנעת, וכך עוד ועוד מדינות. ובסופו של הלילה, שלושים ושלוש בעד, שלוש עשרה נגד, עשר נמנעות ואחד נעדר. אלפיים שנות גלות, קרוב ליובל שנים של פעילות ציונית. החלטה אחת, כואבת וקשה הגוזרת גם על חלוקת הארץ, אבל הפור נפל. אומות העולם הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העם היהודי יצא לחגוג בחוצות הערים, הפלשתינאים סירבו באש ודם. למחרת בבוקר, כבר החלה מלחמת העצמאות.

במוצאי שבת, י”ז בכסלו תש”ח (29.11.1947), רקדו רבבות ברחובות תל אביב ובכל המרכזים היהודיים בעולם. החלטת האו”ם ההיסטורית על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הציתה את השמחה בלבבות. אולם, במהירות רבה הומרה השמחה בתוגה ובדאגה. בארץ ישראל החלו מיד קרבות מלחמת העצמאות, ואילו בקהילות היהודיות העתיקות של המזרח התיכון החלו פרעות חסרות תקדים בחומרתן. בצפון האזור, בקהילה העתיקה של ארם צובה (חַלַבּ) שבסוריה, התנפל על בתי הקהילה היהודית המון מוסת שביקש למחות על החלטת האו”ם. כשבעים וחמישה יהודים נרצחו באכזריות, מאות נפצעו ובתים רבים – ובהם בית הכנסת העתיק הנודע של הקהילה – עלו בלהבות. באומץ רב הבריחו חברי הקהילה את “כתר ארם צובה”, ספר התנ”ך העתיק בעולם מתוך הלהבות, ובדרך לא דרך העבירו אותו לישראל. באותה עת אחזה האש גם בקהילה התימנית בעיר עַדַן  שבדרום האזור. המוני פורעים רצחו באכזריות עשרות יהודים, הציתו ובזזו מבנים ופצעו מאות. הפרעות סימנו את קיצן של הקהילות היהודיות העתיקות שבארצות ערב, ולזכרן מצוין בישראל יום היציאה של היהודים מארצות ערב.

רבי יוסף ויזל הלוי הורוויץ (יליד 1850) לא חשב לעסוק בתורה ובחינוך. אולם, פגישה מקרית במסגרת מסעותיו כסוחר בעיירות ליטא, עם רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שינתה את חייו. הוא הקדיש את חייו ללימוד תורה ולעבודה עצמית על אופיו ועל מידותיו. לאחר חודשים ארוכים שבהם הסתגר והתבודד, מתוך רצון להגיע למדרגה גבוהה יותר בתחומי מוסר ויראה, החל לנדוד במרכזים היהודיים במזרח אירופה, כשהוא מפיץ בכל מקום את תורת המוסר ואת הדרישה לכנות ולהתקדמות בעבודת ה’. בשנת 1896 יסד את ישיבת נובהרדוק, שבה יישם את שיטתו החינוכית והרוחנית שדגלה בשבירת יצריו של האדם ובחינוך תובעני ורדיקלי, כדי לסייע לתלמידים לבנות את אישיותם ולעמוד בכל מצב ובכל מחיר על אמונתם. תלמידי נובהרדוק חונכו לסגפנות קיצונית, לאומץ לב ציבורי בכל מצב, ולחשבון נפש מתמיד ונוקב. בהוראתו, יצאו תלמידיו לרחבי העולם היהודי, ולמרות הביקורת שנמתחה על דרכם, סחפו אחריהם אלפי תלמידים, והקימו סניפים של נובהרדוק באתרים רבים. הרב הורוויץ עצמו נפטר בי”ז בכסלו תר”פ (9.12.1919), בשעה שטיפל בתלמידיו שחלו במגפה.

תפריט נגישות