רוזה לוקסמבורג נולדה בפולין (1871) במשפחה יהודית מסורתית שנטתה להשכלה. רוזה עצמה שלטה בארבע שפות על בוריין וכתבה דוקטורט במדעי המדינה. מנערותה נמשכה לרעיונות הסוציאליזם והמהפכה החברתית. היא התכחשה ליהדותה והאמינה בביטול הלאומיות ובתיקון החברה. בכתביה ובנאומיה הציגה ופיתחה את רעיונות תיקון החברה והפמיניזם, ועסקה בשאלות של ספרות, של מוסר ושל תיאור חיי הנפש. הייתה ממקימות המפלגה הקומוניסטית בפולין, ברוסיה ובגרמניה, ודגלה בפתרונות הקיצוניים ביותר של המהפכה, אם כי בדרך כלל שללה אלימות. במהלך מלחמת העולם הראשונה נכלאה בגרמניה לזמן ממושך בשל התנגדותה למלחמה, ועם שחרורה ניסתה להוביל מהפכה קומוניסטית בגרמניה. בי”ד בשבט תרע”ט (15.1.1919) על רקע הכאוס הכללי ששרר בגרמניה, נרצחה יחד עם חברים נוספים בהנהגת המפלגה, בידי אנשי ימין קיצוני בברלין. רוזה הפכה להיות אחד מסמלי הקומוניזם העולמי, ולמודל לחיקוי עבור צעירות וצעירים יהודיים שהאמינו בחלום המהפכה העולמית. ספריה, יומניה ומאמריה תורגמו לשפות רבות, ביניהן עברית. את התרגומים לעברית כתבה לאה גולדברג, שהייתה ממעריצותיה. קרן על שמה מממנת עד היום פעילות של ארגוני שמאל קיצוני ברחבי העולם.
“שלֵו הייתי בביתי”, סיפר הרב יהושע פאלק (נולד בשנת 1680), שכיהן כרבה של העיר לבוב שבגליציה בשנת 1702. ולפתע, בשעה שלמד עם תלמידיו, החריד קול פיצוץ אדיר את העיר. “מראה אש הגדולה והמתלקחת אשר עלה בארמנותינו ובחלוננו”. האסון שנגרם בשל פיצוץ חומרי הנפץ שהיו מרוכזים באחד ממחסני העיר, הביא למותם של אשתו, ביתו, ועוד רבים מבני משפחתו ומיהודי העיר. בהיותו קבור מתחת ההריסות, נדר הרב פאלק כי אם יצליח לצאת בחיים מהעיר החרבה, יקדיש את חייו ללימוד תורה. זו הייתה תחילת הדרך לכתיבת ספרו של הרב פאלק, “הפני יהושע”. את סיפור האסון ונס הצלתו, כתב הרב פאלק בהקדמה לספר, שהפך במהירות לאחד מספרי העיון החשובים והמוכרים ביותר בקרב תלמידי הישיבות. במקביל, כיהן הרב פאלק, כרבן של ערים חשובות באירופה, ובהן ברלין ופרנקפורט. עמדתו התקיפה על עקרונות ההלכה והמוסר, כמו גם מלחמתו נגד מי שהיו חשודים בשַבּתאוּת, גרמו לא פעם לחיכוכים בינו ובין ראשי הקהילות, והוא נאלץ לעבור מעיר לעיר. נפטר בי”ד בשבט תקט”ז (16.1.1756)
הג’יפים של גדוד חיל הרגלים 322 מהארמייה 60 של הצבא האדום, בפיקודו של המג”ד אנטולי שפירו היהודי, עברו בשערי המחנה. עיניים כבויות של שלדי אדם הביטו בהם בדממה. בי”ג בשבט תש”ה (27.1.1945) תמה פעילותו של מחנה אושוויץ בירקנאו, הגדול במחנות הריכוז וההשמדה שהקימו הנאצים. 7,650 יהודים שרדו את הסלקציה, את ההשמדה, את ההתעללות, את ההרעבה ואת מצעדי המוות. מיליון ומאתיים אלף יהודים ונרדפים אחרים בידי הנאצים נרצחו במחנה בחמש שנות קיומו. הלוחמים הסובייטיים ההמומים סייעו ככל יכולתם לניצולים, ומיהרו להזעיק את צלמי הצבא האדום. התמונות והסרטים שהפיצו ברחבי תבל זעזעו את העולם. עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 2005, החליטה עצרת האו”ם לציין את התאריך הלועזי של יום שחרור אושוויץ (27.1.) כיום הזיכרון הבינלאומי לזכר השואה. טקסים ואירועים שונים מתקיימים ביום זה ברחבי העולם ובישראל. מדי שנה בתאריך זה מוגש לחברי ממשלת ישראל דו”ח על התפתחות האנטישמיות בעולם. בשנת 2020, זמן קצר לפני התפרצות מגפת הקורונה, התכנסו ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה רבים ממנהיגי העולם בירושלים לסדרה של טקסים וחנוכת אתרי הנצחה לשואה ולחלליה.
“לכולכם בקשה – אל תבכו. את האומלל מבכים. אני מאושר כי נפל בחלקי להיות בחיר היישוב, להביא את דברו, עידודו ועזרתו לגולה”. הצוואה שהותיר אבא ברדיצ’ב למשפחתו ולחבריו, זמן קצר לפני שנרצח בידי הנאצים בי”ב בשבט תש”ה (26.1.1945) במחנה מטהואזן, סימלה את חייו הסוערים והייחודיים. אבא ברדיצ’ב, יליד רומניה (1920) ובן למשפחה חסידית המיוחסת לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב, היה פעיל ציוני מנעוריו. במהלך מלחמת העולם, הגיע לארץ ישראל על גבי אוניית מעפילים, וזמן קצר לאחר קליטתו בארץ הצטרף ליחידות הצנחנים העבריים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי. ברדיצ’ב צנח בסרביה, פעל בסיוע לפרטיזנים, אך נכשל בניסיונו להגיע לרומניה, ושב לבסיסו באיטליה. במקום לשוב לארץ, התנדב ברדיצ’ב למשימה נוספת, והפעם נשלח לסלובקיה, שם סייעו הוא וחבריו למרד הסלובקי. לאחר שדיכאו הנאצים את המרד, ניסו חבורת הצנחנים להימלט להרים, אך נשבו ונרצחו. חבריו של ברדיצ’ב מהנוער הציוני החליטו לקרוא ליישוב החדש שהקימו על אדמות ולדהיים, המושבה הטמפלרית הנטושה בעמק יזרעאל, בשם “אלוני אבא”.
המים הגועשים שזרמו במפגש הנהרות הירדן והירמוך, שיקפו במידה רבה את חייו הגועשים של המהנדס שעמד והתבונן בהם מעל אחת הגבעות. בארבעים השנים שעברו מאז יום הולדתו ביב’ שבט תרל”ט (5.2.1879) עד היום בו עמד ותכנן את מפעל החשמל העתיד לקום במפגש הנהרות, הספיק פנחס רוטנברג לא מעט. רוטנברג גדל בבית דתי, הצטרף אל המהפכנים הקומוניסטים, התנקש באישי ממשל, התנצר, נמלט מרוסיה, חזר ליהדות, הפך לפעיל ציוני נלהב באירופה ובאמריקה, שב בשנית לרוסיה וכיהן כסגן ראש עיריית סנט פטרבורג, נמלט לארץ ישראל ובין לבין הספיק ללמוד הנדסת מכרות וגשרים. כעת, במקביל לעבודתו כאחראי על ניקוז הביצות בעמק יזרעאל, החליט רוטנברג להקים את חברת החשמל. אחרי תחנת הכח אותה הקים בנהריים (ושהקנתה לו את הכינוי “הזקן מנהריים”) הוקמו תחנות בתל אביב ובחיפה, והארץ זכתה לאור. עד יום מותו בשנת תש”ב (1942) נחשב רוטנברג לאחד מראשי הישוב וכמי שהיה מקובל על הכל, כמפשר במחלוקות הנוקבות ביותר. תחנת הכח רוטנברג באשקלון מאירה עד היום לזכרו.
יריות אקדח החרידו את שלוות עיר הקיט השוויצרית דאבוס בבוקר י”א בשבט תרצ”ו (4.2.1936). בביתו של וילהלם גוסטלהוף, מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ שפעל ללא לאות לטיפוח האנטישמיות ולדרבון שוויץ להצטרף לרייך הגרמני, עמד דוד פרנקפורטר, סטודנט יהודי שנמלט מגרמניה ובידו אקדח. חיסולו של גוסטלהוף, שתוכנן בידי פרנקפורטר כנקמה על רדיפת היהודים בגרמניה, הסעיר את העולם. הנאצים נמנעו אומנם מלנקום ביהדות גרמניה (כפי שיעשו ב”ליל הבדולח” שנתיים מאוחר יותר, לאחר התנקשותו של הרשל גרינשפן בדיפלומט גרמני בפריז) בשל האולימפיאדה הקרבה, אך תעמולה נאצית אגרסיבית השפיעה על בית המשפט השוויצרי, שלא נתן לפרנקפורטר בכלל להתבטא במשפט. פרקליטיו פירטו בפני השופטים את מעללי הנאצים ואת ממדי ההתעללות ביהודים וזכו לאהדה בדעת הקהל, אך לא מנעו את גזר הדין של שמונה עשרה שנות מאסר. פרנקפורטר הפך לגיבור לאומי יהודי, ועם סיום המלחמה זכה לחנינה ועלה לארץ. כאן התקבל כגיבור, ורחובות נקראו על שמו. גוסטלהוף עצמו הונצח בספינה גרמנית שטובעה בידי הרוסים בימיה האחרונים של המלחמה, ובה כעשרת אלפים חיילים ואזרחים נאציים.
“השיירה שנושאת עמה את חלקי המטוסים שקנינו מהבריטים בעקרון, חייבת להגיע לתל אביב”. זו הפקודה שקיבל אליהו (אליק) שמיר, ביום יא’ שבט תש”ח (22.1.1948). אליק, מפקד יחידת הנוטרים שאבטחה את הכביש המחבר בין תל אביב לדרום ולירושלים (כיום כביש 44), החליט לקחת עימו את לוחמיו, כדי לבדוק האם ניתן לעבור בתוך הכפר העוין יאזור. כפר שתושביו פגעו יום אחר יום בשיירות שניסו לעבור ברחובו הראשי בדרכם דרומה ומזרחה. המוקש הגדול שהתפוצץ מתחת לגלגלי טנדר הנוטרים פגע ברובם. הנותרים לחמו עד טיפת דמם האחרונה כנגד תושבי המקום שהתנפלו עליהם בנשק חם וקר. בתגובה לנפילתם בקרב של שבעת הנוטרים, פתחו כוחות ההגנה במתקפה על יאזור, עד שתושביו נטשוהו. עולים חדשים הקימו אותו מחדש כמועצה מקומית אזור. בסמלה של אזור, בשמות רחובותיה ומוסדותיה, במושב משמר השבעה הסמוך ובמחלף הקרוב, מונצחים שבעת הגיבורים. דמותו של אליק נחקקה בהיסטוריה הודות לספר “במו ידיו” ,אותו כתב אחיו הסופר משה שמיר. ספר שהפך לאחד מהספרים המזוהים ביותר עם דור תש”ח.
ארבע מאות וחמישים הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, שאותה הקימה מועצת המדינה הזמנית. חברי הוועדה, ובהם הצייר ראובן רובין והארכיאולוג אליעזר סוקניק, דנו שוב ושוב בהצעות השונות לסמל המדינה והחליטו לבסוף, בי”א בשבט תש”ט (10.2.1949), לקבל את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. הצעתם של האחים התבססה על המנורה, שלדבריהם “מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם”. חברי הוועדה ביקשו מהאחים להשתמש דווקא בצורת המנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא, כדי להמחיש את תקומתו של עם ישראל מהחורבן ומהגלות. לצידה של המנורה, הוסיפו האחים את ענפי הזית – סמל השלום, והעץ הארצישראלי המוכר ביותר. בדיעבד, כיוונו האחים (גם אם לא הכירו אותו בשעת הכנת הסמל) לפסוקים בספר זכריה (פרק ד) המתארים “מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ…וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ”. סמל המנורה העתיק שהצטרף אל העם היהודי עוד מימי המשכן, מקדש שלמה והבית השני, ושליווה את עם ישראל בכל גלויותיו, שב הביתה.
איש של הפכים: הלוחם המהולל והנועז שהחיה את רוח הלחימה של צה”ל בימיו כמפקד יחידה 101, אך גם מי שהסתבך בקרב מיותר בחלקו במִתלה. אסטרטג־על שהושיע את ישראל בקרבות גבורה בסיני ובגולן במלחמת ששת הימים, והוביל את צליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, ויחד עם זה, כשר ביטחון שקע עם כל המדינה בבוץ הלבנוני במהלך שנות השמונים. ראש הממשלה שהוביל את מבצע “חומת מגן” שבו הוכה הטרור הפלשתיני כפי שלא הוכה מעולם, אך גם מי שיש הטוענים כנגדו כי אפשר לחמאס להשיג את הגדול שבניצחונותיו עם הנסיגה מעזה. אביר ההתיישבות והאדם שהקים את מספר היישובים הגדול ביותר ביהודה, בשומרון, בעזה ובסיני, ומי שגם שהוביל את הנסיגה וההרס של יישובים יהודיים בחבל ימית ובגוש קטיף. אחד מראשי הממשלה החזקים ביותר בתולדות המדינה, שבדיוק כשעמד בשיא כוחו הפוליטי, שקע בתרדמת ארוכה עד לפטירתו. אריק שרון. הילד שנולד בכפר מל”ל שבשרון בשנת 1928, והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות מדינת ישראל, לטוב ולמוטב, נפטר בי’ בשבט תשע”ד (11.1.2014).
“וגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ..ולא התעניינתי בו כלל”. הרב יששכר שלמה טייכטל הרים לרגע את מבטו מעל כתב היד. קירות עליית הגג בבודפשט בה הסתתר מפחד הגרמנים וההונגרים היו ריקים מספרים. את ספרייתו הגדולה ששימשה אותו לכתיבת ספריו הרבים הוא הותיר מאחור בשעה שנמלט מביתו שבסלובקיה, מפחד הכובש הגרמני. אבל, גם העדר הספרים לא יעצור אותו כעת מלכתוב את ספרו המהפכני “אם הבנים שמחה”. אחרי שנים ארוכות של התנגדות לתנועה הציונית, על רקע מאורעות השואה, הוא משנה את דעתו. מהזיכרון הוא מצטט מאות מקורות מכל חלקי התורה שבכתב ובעל פה והמסקנה העולה מהם היא אחת: “שכל אחד מישראל ישתדל בבניין ארצנו הקדושה שבזה תלויה כל גאולתינו”. באורח פלא הספר מצליח לצאת לאור בבודפשט, רגע לפני שפושטים עליה הרוצחים הגרמנים. הרב עצמו נמלט בחזרה לסלובקיה ונרצח ככל הנראה באושוויץ או בדרך אליה ביום י’ שבט תש”ה (24.1.1945). ספרו הפך לאבן יסוד בהגות הציונית דתית, וקריאתו “נסיר כל דבר הגורם לפירוד לבבות” נשארת לדורות.
