כינוס ועידת המפלגה הנאצית נועד תחילה להוות בימה לנאום מרכזי של היטלר ביחס למדיניות החוץ. אולם, במהלך ימי הכינוס בעיר נירנברג החליט היטלר כי האירוע יתמקד במה שהוא כינה בשם “הבעיה היהודית”, ובכך גרם לעיר נירנברג להיות זכורה לדיראון עולם. לאחר נאום ארסי במיוחד על “הסכנה היהודית”, אישרו חברי הרייכסטאג הגרמני (בית הנבחרים), ביום י”ז באלול תרצ”ה (15.8.1935), את שלושת “חוקי נירנברג”: “חוק הדגל” הגדיר את צלב הקרס כדגל הגרמני החדש, ואסר את הנפתו בידי יהודים. “חוק אזרחות הרייך” שלל את זכויות האזרח מכל מי שאיננו “ארי”. ו”החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני” אסר על נישואים או קרבה גופנית בין גרמנים ליהודים בכל צורה שהיא. מסמכים משפטיים עבי כרס הוכנו כדי להגדיר מיהו יהודי על פי חוקים אלו, ו”מדע” שלם הוקדש לשאלת מעמדם של בני התערובת. החוקים החמירו עד מאוד את מצבם של יהודי גרמניה. ארבע שנים לאחר מכן, בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939), פרצה מלחמת העולם השנייה, ומכונת הרשע הגרמנית עברה מחקיקה לרצח.

“לקצץ בחינוך זוהי חרפה שלא נוכל לשאת בה”. אמר דוד בן גוריון לפקידים שניסו לשכנעו שמדינת ישראל הצעירה, הכורעת תחת נטל מלחמת העצמאות וקליטת העלייה, לא תוכל לבנות מערכת חינוך חובה וחינם. בהנחייתו, גיבש שר החינוך זלמן שזר את “חוק לימוד חובה”, הראשון מבין חוקי החינוך בישראל. החוק קבע כי כל תלמיד אזרח ישראל חייב להיות במסגרת לימודית שתוענק לו חינם בידי המדינה מגיל חמש עד גיל ארבע עשרה. לימים, אחרי גלגולים ארוכים הורחב חוק חינוך חובה חינם לגילים שלוש עד שמונה עשרה. במציאות העוני הקשה ששרר במדינת ישראל הצעירה, לא היה החוק מובן מאליו. קציני ביקור סדיר עמלו קשות כדי לדאוג שגם ילדים ממשפחות קשות יום, שעבדו בדרך כלל לפרנסת משפחתם, יוכלו ללמוד ולהתקדם. “…וביום הראשון בבוקר השמש תצחק טובה. וילכו כל תינוק ותינוקת לקיים חוק חינוך חובה…” כתב נתן אלתרמן עם קבלת החוק בי”ח באלול תש”ט  (12.9.1949). חוק, שרבים ראו בו עוד סימן לרצונה של המדינה – שאך זה קמה – להיות כמתוקנות שבאומות ולהמשיך את מורשת עם הספר.

“שלושה יצאו לדרך עם שקיעה / מנגד להטו הרי אדום”. כך שר אריק לביא בשיר שנפסל לשידור בקול ישראל, כדי שלא יעודד צעירים לבצע את חווית האקסטרים הגדולה ביותר של ישראל בשנות החמישים – המסע אל הסלע האדום. הראשונים היו מאיר הר ציון וחבריו. אחריהם, בי”ט באלול תשי”ג (30.8.1953) יצאו בדרך אל העיר האסורה והאגדית – פטרה החצובה בסלע האדום שבדרום ממלכת ירדן – שלושה בחורים ושתי בחורות בוגרי הפלמ”ח. אירועי אותו יום לא התבררו במלואם. יש הטוענים כי אחד מהמטיילים הוכש בידי נחש, וכשפנו ארבעת חבריו לבקש עזרה ממשטרה ירדנית סמוכה נרצחו כולם. יש הטוענים כי בדואים שפגשו בדרכם לא הותירו להם סיכוי. העובדה הידועה היחידה היא כי בסוף היום הושבו חמש הגופות לישראל. חמשת הצעירים היו הראשונים לשורה ארוכה של צעירים וצעירות שנהרגו בדרכם להגשים את חלום הסלע האדום. הסכם השלום עם ירדן הפך את פטרה ליעד מבוקש ונגיש, ואנדרטה לזכר ההולכים לפטרה הוצבה סמוך ליישוב פארן שבערבה. צעירי ישראל פנו לחפש אפשרויות אקסטרים ביבשות רחוקות יותר, או שפשוט ויתרו על הסיכון.

שפיק עדס היה התגלמות ההצלחה של יהודי עיראק בתקופת השלטון הבריטי: בן למשפחת סוחרים מֵחַלַבּ שהיגר לבגדד והפך לאחד מעשירי העיר והמדינה. עדס, שהיה יבואן המכוניות הגדול בעיראק, ועסק בייבוא ובייצוא בשלל תחומים, השתלב בחברה הגבוהה העיראקית ובביתו המפואר בבצרה התארחו שרים ומושלים. עם כשלון הצבא העיראקי במלחמתו עם ישראל בתש”ח, הפך עדס לשעיר לעזעזאל. הכספים הרבים שתרם לצבא ולמפלגות הלאומיות במדינה לא סייעו לו בשעה שההמון ביקש פורקן לאכזבתו מכשלון המלחמה. לאומנים עיראקיים הפגינו בחוצות בגדד בקריאה לרדיפת היהודים, ועדס הואשם על לא עוול בכפו במכירת נשק לישראל ובחתרנות קומוניסטית. בנוכחות אלפי צופים משולהבים, נדון עדס בי”ט באלול תש”ח (23.9.1948) למוות. הוא נתלה מול ביתו, בעוד בני משפחתו ושכניו היהודיים מסתגרים בביתם, מביטים מבעד לחרכי החלון בבעתה ומדליקים נרות נשמה לזכרו. העיראקים התעללו בגופתו של עדס אחרי הוצאתו להורג, וגל רדיפות נגד היהודים פשט ברחבי המדינה. מותו של שפיק הפך לקו פרשת המים בתולדות יהודי עיראק, ודרבן רבבות מהם להימלט ולעלות לארץ במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.

הוויכוח היה כנראה הנוקב ביותר שהתנהל במדינה הצעירה מאז הקמתה. מחד גיסא, טענו בן גוריון ואנשיו כי חובה על גרמניה לשלם על הרכוש העצום שנגזל בידי הנאצים מהעם היהודי, וכי מדינת ישראל הצעירה זקוקה נואשות לסיוע כספי. מנגד, טענו המתנגדים, ובראשם מנחם בגין, כי הסכם שבמסגרתו תשלם גרמניה פיצויים (“שילומים”) למדינת ישראל יהווה פגיעה אנושה בזכר נרצחי השואה, ויאפשר לגרמניה לחוש כי היא כיפרה על פשעיה. הפגנות ענק נערכו בארץ, ובשיאן נערכה הפגנה גדולה של תנועת החרות תחת הכותרת “נמחה את החרפה”. ההסכם אושר בכנסת ברוב דחוק, ובכ’ באלול תשי”ב (10.9.1952) נחתם הסכם השילומים בין ממשלת גרמניה לממשלת ישראל. במסגרת ההסכם שילמו הגרמנים כספים רבים למדינה ולארגונים יהודיים ברחבי העולם, העניקו כספים לניצולים וסייעו בהנצחת זכר השואה. למפרע, יש הרואים בהסכם גורם שחילץ את ישראל ממצוקתה הכלכלית הקיומית, ויש הרואים בו פשע מוסרי שבסופו של דבר לא סייע לכלכלת המדינה, העמיק את הפער העדתי ופגע בזיכרון השואה ובכבודו של עם ישראל.

“בהר ציון תהיה פליטה” אמר החפץ חיים לתלמיד הצעיר, שנודע כבר בראשית המאה העשרים בכישוריו החינוכיים והארגוניים. “בהר ציון תהיה פליטה”, הדהדו הדברים בראשו של הרב שלמה יוסף כהנמן (יליד 1888) בשעה שהקים ישיבה אחר ישיבה בליטא שבין שתי מלחמות עולם, וכיהן כציר בבית הנבחרים של המדינה. המילים הפכו לברורות הרבה יותר בשנות השואה.  בדרך לא דרך הגיע הרב כהנמן לארץ. אשתו, ילדיו, תלמידיו וישיבתו נותרו בליטא הבוערת. מתוך ההפכה הוא החליט לקום מחדש. על גבעה שאותה רכש במושבה בני ברק, נוסדה מחדש ישיבת פוניבז’ שחרבה בניכר. על קיר הכניסה נחקק הפסוק שעליו חזר החפץ חיים. בתקופה של שיא החילון והידלדלות עולם התורה, חלם הרב כהמן על התחיה הגדולה בהר ציון. בניגוד לרבים מעמיתיו, ראה בעין יפה את הציונות, ובהתאם למורשתו מניפה עד היום הישיבה – הנחשבת כאחד מסמלי העולם החרדי – את הדגל הכחול לבן ביום העצמאות. מסירות הנפש לארגון ולגיוס המשאבים להקמת מוסדות התורה ולהקמת מוסדות חסד וחינוך לקליטת ניצולי השואה נמשכו עד פטירתו בכ’ באלול תשכ”ט  (3.9.1969)

ההצעה הגרמנית הייתה ברורה. דב לופטין, ראש היודנראט המקומי בעיירה הקטנה לחווא שבמזרח פולין נדרש להכין את תושבי הגטו לגירוש, שלשני הצדדים הייתה ברורה משמעותו לאור הבורות שהוכנו בפאתי העיר. בתמורה, הבטיחו הגרמנים כי יערבו לחייו ולחיי משפחתו. לופטין, שבחודשים שעברו מאז הכיבוש הגרמני עשה הכול כדי להקל על חיי היהודים מפני גזירות הגרמנים המתחדשות בכל יום, השיב במהירות “או שנחיה כולם או שנמות כולם”. הוא הזעיק את חברי המחתרת שהקימה תנועת בית”ר בגטו, ובהנהגתם קיבלו תושבי הגטו את הכוחות הגרמניים ואת עוזריהם בגרזנים, בבקבוקי תבערה ואף בהסתערות בידיים חשופות. המרד בלחווא, מרד הגטאות הראשון בהיסטוריה, פרץ בכ”א באלול תש”ב (2.9.1942), וכלל הצתה המונית של בתי הגטו בידי היהודים בראשות לופטין, כדי להקשות על הגרמנים. מאות יהודים נרצחו מיד, אך עשרים גרמנים ואוקראינים נהרגו בידי המורדים. כאלף יהודים הצליחו לברוח ליערות, וכעשירית מהם שרדו את המלחמה. לופטין הקים מקרב הבורחים יחידת פרטיזנים שפעלה נגד הגרמנים. הוא עצמו נהרג בקרב סמוך לסיום המלחמה.

הדרך הייתה קשה. המוסדות הציוניים לא התלהבו מאפשרות הקמתו של יישוב חקלאי על ידי בני הציונות הדתית. בשלב מסוים עלו אנשי “הפועל המזרחי” על הקרקע בעמק יזרעאל, גם ללא אישור הגורמים המוסמכים. ארבע שנים נמשך המאבק שבו היו מעורבים גורמים בארץ ובחו”ל, ואף נדרשה מעורבותו של הרב קוק, שקרא לתמוך במתיישבים שהם “נוצרי תורה ושומרי אמונים”, עד שאושרה הקמתו של היישוב סמוך לגבעות שיח אבריק. בכ”ב באלול תרפ”ז (20.8.1927) עלו אחד עשר המתיישבים הראשונים לאדמותיו של מושב שדה יעקב, הראשון מבין מושבי הפועל המזרחי. חיי תורה ועבודה עשירים נוצרו במושב שנקרא על שמו של הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי. היער הסמוך והנאה נקרא בשם יער שח”ל, על שם משה חיים לנדוי, ממייסדי הפועל המזרחי. למושב הצטרפו במשך השנים עולים ומתיישבים רבים. כרמי זיתים, רפתות, מוסדות חינוך מגוונים, מפעלי תיירות, בית כנסת העומד על תילו כבר קרוב לשמונים שנה ויחסי שכנות טובים עם היישובים הסמוכים מלווים את שדה יעקב עד ימינו.

חודשיים ימים שהו תלמידי ישראל בביתם. נחמד לחזור לבית הספר, אבל דומה שלא רבים בכו מאושר עם השיבה לכיתות. אבל לפעמים חזרה אל הבית נראית לגמרי אחרת.

תשע עשרה שנים חיכו גולי גוש עציון שנאלצו לעזוב את ביתם במלחמת העצמאות עד שיכלו לשוב לביתם. שנה אחר  הביטו מרחוק אל עבר האלון הבודד שנותר מגוש הישובים  המפואר וחיכו.

מלחמת ששת הימים השיבה את עם ישראל אל הגוש., בכ”ב באלול תשכ”ז (27.9.1967) נוסד מחדש כפר עציון .המתיישבים שבו הביתה. בשיבה הזאת היו הרבה דמעות של אושר.

כפר עציון היה הראשון בשרשרת של ישובים   הפורחים כיום בהרי עציון. למעלה משתי רבבות של מתיישבים ממשיכים כיום את דרכם של אבות האומה שצעדו בהרי חברון ושל לוחמי תש”ח שנפלו בהגנה על הדרך לירושלים.

שבו בנים לגבולם.

ניו יורק, כ”ג באלול תשס”א (11.9.2001) . שום דבר לא רימז  על האסון  העתיד להתחולל באותו בוקר יום שלישי. בשעה תשע בבוקר התרסק המטוס הראשון  אל תוך מגדלי התאומים וזמן  קצר אחריו עשה זאת מטוס חטוף נוסף. קרוב לשלושת אלפים איש נרצחו בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה שבמסגרתו הותקפו גם משרד ההגנה האמריקאי ויעדים נוספים.  העולם כולו נחשף לרצחנות של ארגוני הטרור של האיסלאם הקיצוני.

המתקפה הסעירה את העולם. מלחמת חורמה הוכרזה על הטרור,  צבא ארצות הברית השתלט על אפגניסטן ועיראק בנסיון לדכא את הטרור במאורותיו, ואוסמה בן לאדן, מנהיג הרוצחים חוסל בפעולת קומנדו. אתרי הנצחה לזכר הקורבנות הוקמו ברחבי העולם (כולל ביערות ירושלים) והמסר העולה מהם ברור: אסור להיכנע לטרור. החרות, הצדק, השלום והאחווה  ינצחו ככלות הכל את כוחות הרוע.

והטוב בסוף ינצח.