לפי המסורת, הוא נולד בתשעה באב. הרמב”ם מנה את האמונה בביאתו כאחד משלושה עשר העיקרים של אמונת ישראל. מקרים רבים בתולדות ישראל שבהם היה נדמה כי הנה הוא מגיע, הסתיימו במפח נפש, במשיחיות שקר ובאסון. התקווה לבואו הציתה את דמיונם של הלוחמים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, של מחשבי הקיצין ושל שואפי תקומת ישראל בכל הדורות. צורת הופעתו איננה ברורה. יש המחלקים את הגעתו לשלבים שונים, יש הרואים בו ביטוי לתנועה לאומית, יש המבקשים להחיש בואו באמצעות עיסוק בנסתרות, בקידום הנושאים שבין אדם לחברו או בתפילות ופיוטים. מנגד, או במקביל, יש המאמינים בפעילות אקטיבית כדי להביאו ובעשיית מעשים בדרך הטבע. “חבלי המשיח” האמורים להקדים את בואו זוהו כסדרה של אסונות ופרעות לאורך ההיסטוריה. משוררים רבים, שומרי תורה ומצוות וכאלו שאינם, חלמו וכתבו על השאיפה להגעתו. יש שהפכו את האמונה בביאתו והציפייה לו לכינוי גנאי, ויש הרואים בה את המניע המרכזי להתגברות על מכשולי ההווה ואת היכולת לפעול לתיקון העם והעולם בעתיד. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו. צום מועיל ותפילה להגעתו.
התאריך נבחר בכוונת מכוון בערב הצום. בח’ באב תש”ב (21.7.1942) פשטו כוחות הס”ס (S.S) על מטה היודנראט בוורשה, עצרו את מרבית יושביו, והודיעו לנותרים כי הוחלט לפנות את יהודי הגטו ליישוב מחדש במזרח. משימת ארגון משלוחים הוטלה על היודנראט, וראשיו נצטוו לוודא שמדי יום יתייצבו בכיכר ה”אוּמְשְלַגְפְּלָץ” כששת אלפים יהודים. בתחילה, האמינה אוכלוסיית הגטו כי מדובר במשלוח למקומות נוחים יותר מהגטו הצפוף והרעב. גם הפיתויים בדמות שלושה ק”ג לחם וק”ג ריבה שהבטיחו הגרמנים למתייצבים לגירוש עשו את שלהם. אולם, עד מהרה הובהרה התמונה ולפיה הרכבות הגדושות עושות דרכן להשמדה בטרבלינקה. אוכלוסיית הגטו ניסתה להימלט מהגירוש, והמונים צבאו על בתי חרושת, שאישור העבודה בהם היה אמור להגן מפני חטיפה לאוּמְשְלַגְפְּלָץ. מעשה זה לא תמיד עזר לעובדים, ובוודאי לא לבני משפחותיהם. בתחילת הגירוש, שלח ראש היודנראט, אדם צ’רניקוב, יד בנפשו, וממלאי מקומו שיתפו פעולה עם הגרמנים במחשבה כי כך ינצלו חייהם וחיי קרוביהם. למעלה מרבע מיליון יהודים נשלחו במהלך הקיץ, עד סיומה של “האקציה הגדולה”, אל מותם בטרבלינקה.
עשרות הנוסעים ששהו על סיפונו של מטוס אל־על שיצא מלונדון כמה שעות קודם לכן, לא חשבו שמשב הרוח החזק שטלטל אותם מעל הרי יוגוסלביה יביא למותם. הרוח הסיטה את המטוס ה”לוקהיד קונסטליישן “ממסלולו לתוך השטח האווירי של בולגריה, וזו הזניקה שני מטוסי קרב שמסיבה לא ברורה הפעילו את תותחיהם והפילו את המטוס. כל חמישים ושמונה הנוסעים, מתוכם ארבעה עשר ישראלים, נהרגו מייד. האסון שהתחולל בח’ באב תשט”ו (27.7.1955) זעזע את ישראל הצעירה. הנספים הובאו למנוחות בהלוויה ממלכתית המונית, תוך ציון יום אבל לאומי ברחבי המדינה. הם נטמנו בקבר אחים בבית העלמין בקריית שאול. בהלוויה, שבה נטמנו הנוסעים הנוצריים והיהודיים כאחד, השתתפו גם כמרים לצד אנשי הרבנות הצבאית. היישוב ניר ח”ן, על שם חמישים ושמונה הנוסעים, הוקם זמן קצר לאחר מכן בחבל לכיש. הבולגרים אומנם הענישו וכלאו את הטייסים היורים, אך התחמקו מנטילת אחריות, ורק לאחר דיונים ארוכים בבית המשפט הבינלאומי הסכימו לשלם סכום פיצויים קטן למשפחות הקורבנות.
ז’אוואו מיגז נולד בפורטוגל בשנת 1525 למשפחת אנוסים אמידה. בילדותו, נמלטה המשפחה לאנטוורפן מפחד האינקוויזיציה. שם, החל לסייע לקרובת משפחתו, דונה גרציה, בעסקיה הענפים. מיגז סייע בחילוץ ביתה של דונה גרציה ריינה מידיו של אציל ספרדי שביקש לשאת אותה. לאחר מסע דרמטי, שבמהלכו חמקו בני המשפחה מזרועות האינקוויזיציה והשלטונות בהולנד ובאיטליה, התיישבה המשפחה באיסטנבול, שאליה הגיעה בהזמנת הסולטן. באיסטנבול שב מיגז ליהדותו בגלוי, וקרא לעצמו מעתה בשם דון יוסף נשיא. הוא הפך לאחד מאנשי העסקים החשובים בדורו, וליועצו ומקורבו של הסולטן, שאף העניק לו תוארי אצולה. משפחת נשיא הפעילה את השפעתה כדי לסייע ליהודי העולם. בשיא כוחם, יזמו דון יוסף וחמותו דונה גרציה את חכירתה של טבריה החרבה מידי השלטונות, ואת בנייתה לשם חידוש היישוב היהודי בגליל. חומת העיר החלה להיבנות, ושליחים שנפוצו ברחבי אירופה קראו ליהודים לעלות לעיר ש”קבלה בידם שלטבריה עתידים לחזור ומשם יבנה המקדש”. חילופי שלטון באיסטנבול הביאו לירידת קרנו של דון יוסף ולהפסקת הבנייה. נפטר בז’ באב ה’של”ט (30.7.1579)
“הגיעה העת לריכוז המאמץ היהודי למען יסוד הבית הלאומי היהודי”. ההחלטה שהתקבלה בכינוסם של ראשי התנועה הציונית בלונדון בז’ באב תר”פ (22.7.1920) נתנה את האות להקמתו של מפעל גיוס הכספים הגדול בהיסטוריה היהודית. ארגון “קרן היְסוֹד”, או כפי שהוא ידוע בשמו המקובל בארצות הברית – “המגבית היהודית המאוחדת”, סייע מאז אותו כינוס בלונדון להקמתם של תשע מאות יישובים ברחבי ישראל, ולקליטתם של למעלה משלושה מיליון עולים. מאה שנות פעילות של הארגון הביאו להידוק הקשר בין יהודים ואוהבי ישראל אמידים, וגם כאלה שאינם, לבין המפעל הציוני המתחדש במולדת. מפעלים כלכליים ועבודות תשתית, רבבות ילדים הלומדים במיזמים חינוכיים של עליית הנוער, מאות שכונות שאומצו בפרויקט שיקום השכונות, מאות אלפי צעירים המגיעים לארץ בפרויקט “תגלית”, והיד עוד נטויה. ארגון קרן היסוד הפרוס בשישים מדינות ומרכזו בירושלים (מרכז שגם הותקף וחרב בפיגוע קשה בראשית מלחמת העצמאות), זכה לחוק מיוחד שהסדיר את פעילותו מול רשויות המדינה, ולרחובות שנקראו על שמו ברוב ערי ישראל. התרומה אפשרה לבנות וליצור, וחשוב מכך – לשמור על הקשר בין כל חלקי העם.
בקיץ 1993 הסלימו התקפות החיזבאללה על מוצבי צה”ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. לאחר שתשעה חיילים נהרגו תוך מספר שבועות, ושוב ושוב הומטרה אש על יישובי הצפון, החליט ראש הממשלה רבין לצאת למבצע. בז’ באב תשנ”ג (25.7.1993) יצא מבצע “דין וחשבון” לדרך. אלף גיחות הפצצה של חיל האוויר, אלפי פגזי ארטילריה ופעולות נועזות של יחידות עילית שפשטו על בסיסי המחבלים וסימנו מטרות לחיל האוויר היוו את מרכיביו המרכזיים של המבצע, ובכך למעשה חנכו את שיטת הלחימה החדשה במבצעי צה”ל, הכוללת בעיקר אש מרחוק ללא הכנסת כוחות קרקעיים גדולים. שיטה זו נמשכת במידה רבה עד ימינו אלה. עשרות מחבלים נהרגו במהלך המבצע, כמו גם עשרות אזרחים שנהרגו מירי לא מכוון. לאחר שמאות אלפים מתושבי דרום לבנון נמלטו מבתיהם, הגיעו ישראל והחיזבאללה (בתיווך האו”ם) להבנות ולפיהן שני הצדדים יימנעו מפגיעה באזרחים. תוצאות המבצע זכו לביקורת ניכרת בטענה שהם נתנו למעשה לגיטימציה לחיזבאללה להמשיך לתקוף את חיילי צה”ל. ואכן, זמן קצר לאחר סיום המבצע, שבה התכתשות הדמים ברצועת הביטחון לקדמותה.
בליל ו’ באב תשכ”ט (20.7.1969) עצר העולם את נשימתו. שש מאות מיליון איש עקבו בשידור חי ובחרדה אחרי ניל ארמסטרונג היורד לאיטו מתא הנחיתה של החללית אפולו 11 אל השממה הסלעית של הירח. הדיווח שהעביר בקשר – “צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות” – היווה את שיאו של חלום אנושי בן אלפי שנים בכלל, ואת סופו של “המרוץ אל החלל” שהתחולל במהלך כל שנות השישים בין ארצות הברית וברית המועצות בפרט. האסטרונאוטים האמריקאים הנרגשים שסיימו טיסה ארוכה ומסוכנת בת ארבעה ימים מבסיס השיגור בפילדלפיה, אספו במשך שעתיים דגימות מדעיות שונות מאדמת הירח, הציבו במקום לוחות זיכרון (בתוכם גם ברכתו של נשיא ישראל, שז”ר: “ורוב שלום עד בלי ירח”), וחזרו בשלום לחללית האם ומשם מרחק של 384,000 קילומטר הביתה לכדור הארץ. המרוץ לחלל הזניק את תעשיית הטילים והמחשבים, הביא לפיתוחים טכנולוגיים רבים, ובעיקר עודד את הרוח האנושית לחפש עוד ועוד אתגרים. יובל שנים לאחר מכן, כמעט הצליחה מדינת ישראל גם היא להנחית חללית על הירח, אבל גם זה יקרה בע”ה.
קרוב לשלוש שנים בערה האש על גדות תעלת סואץ. אלפי פגזים מצריים הומטרו על חיילי צה”ל שהתבצרו במעוזים של “קו בר לב”, בניסיון להתיש את ישראל ולגרום לנסיגת כוחותיה מחצי האי סיני. צה”ל הגיב בהפצצות ובפשיטות לעומק מצרים, שהלכו והתעצמו בהיקפן ובתעוזתן והביאו בשיאן למעורבות סובייטית ישירה בקרבות. התחושה בישראל הצוהלת אחרי ששת הימים הייתה כי למרות כאב המלחמה והנופלים, “תל אביב מוארת והתעלה בוערת” כמאמר חיים גורי באותם ימים. מצרים מאידך, נקלעה למשבר כלכלי אדיר ממדים וספגה נזקים עצומים. בתיווך אמריקאי, ולמרות התנגדות חלק משרי הממשלה, הסכימה מדינת ישראל להפסקת אש שנכנסה לתוקף בו’ באב תש”ל (8.8.1970). למרות ההסכם שחייב את הצדדים שלא להפר את הסטטוס קוו הצבאי בגזרה, מיהרו המצרים, בחסות הפסקת האש, לקדם סוללות טילים לקרבת התעלה. על אף ההפרה הבוטה של ההסכם, נמנעה ישראל מלהגיב. שלוש שנים לאחר מכן, שילמה ישראל מחיר כבד ביותר על הבלגתה, כאשר סוללות הטילים אפשרו את צליחת התעלה בידי המצרים ביום הכיפורים תשל”ד מבלי שחיל האוויר הישראלי יוכל להפריע.
דומה היה כי השבועות הארוכים של מבצע “צוק איתן”, שבמסגרתו פעל צה”ל נגד מוקדי הטרור בעזה, עומדים בפני סיום, והפסקת האש שנכנסה לתוקפה בבוקר ה’ באב תשע”ד (1.8.2014) השרתה לכאורה שקט באזורי הקרבות. מחבלי החמאס, כהרגלם, הפרו את כל ההסכמים. כוח של סיירת גבעתי, שסרק אחר מנהרות באזור רפיח מתוך הנחה שהפסקת האש נשמרת, הופתע ממארב מחבלים. מפקד סיירת גבעתי רס”ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמל ליאל גדעוני נהרגו מיד. לאחר שהתברר כי המחבלים הצליחו לחטוף את גופתו של הדר, הכריזו כוחות צה”ל על “נוהל חניבעל”, וכוחות גדולים הופעלו לאיתור הנעדר. אלפי פגזים נורו לעבר אזור החטיפה, ועשרות רבות של מחבלים נהרגו. בסופו של דבר, הצליחו הכוחות באומץ לב לחדור אל תוך המנהרה שאליה נחטף הדר, ולזהות חלק מגופתו. החללים, שהיו דמויות מופת של לוחמים, הונצחו במסגרות רבות, וציונים לשבח ניתנו לרבים מהמעורבים בקרב ובחילוץ חלק מהגופה. חמאס סירב להשיב את גופתו של הדר, ומשפחתו וחבריו, יחד עם כל עם ישראל, מצפים לשובו.
שנתיים בלבד הוא שהה בצפת, בלב הרי הגליל, עד שנפטר בה’ באב ה’ של”ב (25.7.1572). אותן שנתיים הספיקו לגרום למהפכה ביהדות, אשר הדיה ממשיכים להישמע עד ימינו. רבי יצחק לוריא נולד בירושלים למשפחה של מגורשי ספרד, גדל במצרים ושם התוודע לתורת הקבלה. בגיל שלושים ושש, שנתיים לפני פטירתו, הגיע לצפת. רבי יצחק, שכונה בפי תלמידיו האר”י (אדוננו רבי יצחק) הקדוש, הורה לתלמידיו את סודות הקבלה, ובראשם את חובת איסוף ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם והמכוסים בידי קליפות הטומאה. איסוף זה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ויבוא לסיומו בעת הגאולה. בהנהגתו, חודש בצפת מנהג “קבלת שבת”, ומשם נפוץ לכל קהילות ישראל. כמו כן, הונהג בימיו סדר תפילה בשם “סידור האר”י” שהשפיע על נוסח “ספרד”, נוסח התפילה הנפוץ ביותר – ככל הנראה – עד היום. פיוטיו של האר”י לשלוש סעודות השבת, פעילותו למען העצמת מנהג העלייה לקברי הצדיקים בגליל, כתביו הקבליים שנפוצו בעיקר לאחר מותו, ותלמידיו הגדולים – כל אלו הביאו להשפעה עצומה על העולם היהודי בכלל, ועל תורת החסידות שהתפתחה לימים במזרח אירופה בפרט.
