עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.

הרב שאר ישוב כהן נולד בירושלים (1927) לאביו, ה”נזיר הירושלמי” הרב דוד הכהן, מגדולי תלמידיו של הרב קוק, ולאימו שרה – ממייסדות תנועת “אמונה”. אביו גידל אותו עד גיל שתים עשרה כנזיר לכל דבר, וגם לאחר שבית דין התיר את נדר הנזירות אותו נדר אביו, המשיך לנהוג בחלק ממנהגי הנזירות, כמו הקפדה על צמחונות כל ימיו. למד בישיבת מרכז הרב, והיה מתלמידי הרב צבי יהודה קוק והרב הרצוג. לחם במסגרת האצ”ל וההגנה במלחמת העצמאות. נפצע קשה בקרבות ברובע היהודי, ושהה חודשים ארוכים בשבי הירדני. שירת שנים רבות בצה”ל כרב פיקודי וכרב חיל האוויר. לאחר מכן, כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים, ובמשך קרוב לארבעה עשורים כרבה הראשי של חיפה. תרם רבות לחקר המשפט העברי וליישומו בחוקי המדינה. נודע בעמדותיו הלאומיות הנחושות למען שלמות הארץ, ובמקביל כיהן כאחראי על שיחות עם ראשי הנצרות והאסלאם מטעם הרבנות הראשית לישראל. יזם את הקמתם של מוסדות אריאל לעידוד לימוד התלמוד הירושלמי ותורת ארץ ישראל, וכתב ספרים ומאמרים בתחומי מחשבה והלכה. נפטר בג’ באלול תשע”ו (5.9.2016).

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק נולד בשנת 1843 בליטא, ומגיל צעיר נודע כאחד מגדולי ישראל. במשך שנים ארוכות שימש ברבנות בעיר דווינסק ונערץ על תושביה. נודע לדורות בזכות ספרו הלמדני “אור שמח” על הרמב”ם, ויותר מכך, בשל פירושו על התורה “משך חכמה”. הפירוש, שנחשב עד היום כאחד מהפירושים היפים, המחודדים והחשובים שנכתבו על התורה בדורות האחרונים, זכה למחקרים ולציטוטים רבים. במסגרת פירושו, שילב תובנות פסיכולוגיות דקות ורעיונות מקוריים התואמים את דרך הפשט, ולא נמנע גם מלהתייחס לאירועי תקופתו. כך חזה בנבואה מצמררת, כעשור לפני עליית היטלר לשלטון, את אחריתם של מי שחשבו כי “ברלין היא ירושלים”. אף על פי שלא תמך במפורש בתנועה הציונית, כתב, לבקשת אנשי הקרן הקיימת לישראל וחברי המזרחי בעירו, כי בעקבות ועידת סן רמו והמנדט הבריטי, “סר פחד השבועות” (דברי חז”ל ולפיהם אין לבצע פעולות אקטיביות לקידום הגאולה), וכי מצווה על כל ישראל לקדם את שיבת העם לארצו. נפטר בד’ באלול ה’תרפ”ו (14.8.1926).

זה היה נגד כל הסיכויים. עשירי העם סירבו לסייע. חובבי ציון לא התלהבו. המתבוללים סיכלו את קיומו של האירוע במינכן. ובכל זאת, במאמץ עילאי, נפתח בקזינו העירוני של בזל ביום א’ באלול תרנ”ז (29.8.1897) הקונגרס הציוני הראשון, בנוכחות 208 צירים. שלושה ימים של דיונים השיגו יעדים חסרי תקדים. קמה תנועה ציונית מאורגנת ולה מוסדות דמוקרטיים שהחזיקו מעמד עשרות שנים. נציגים מכל העולם היהודי הסכימו לתוכנית בזל, ולפיה “הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט הכלל”. דגל כחול־לבן הונף ברגע האחרון בכניסה לבניין, והפך במהירות לדגל הלאומי. ומעל הכול, דעת הקהל היהודית והעולמית התוודעה לרעיון הציוני. העיתונאי הצעיר, בנימין זאב הרצל, שחולל את המהפכה, שב למלונו וכתב במידה רבה של אופטימיות, שלא לקחה בחשבון את הקשיים המרובים שעוד היו צפויים: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. בעוד חמש שנים, ולכל המאוחר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, הכריז האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

אל מול המשבר שפקד את הנוער היהודי בימיו, הוא הציע דרך חדשה המבוססת על אופטימיות, חינוך מותאם אישית, מתן אמון בילד ותפיסה תורנית המגיעה ממעמקיה של תורת החסידות ומשתמשת בשיטות פסיכולוגיות חדשות ובדמיון מודרך. תלמידיו הרבים בישיבת “דעת משה” שבראשה עמד, הפנימו את אמרתו כי “הדבר החשוב ביותר בחיים זה לעשות טוב למישהו אחר”. לדבריהם, אמרה זו היא שסייעה להם לשמור על אנושיות בימי האימה. רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו”ר מפיאסצנה, נולד בשנת 1889.  במהלך התקופה שבין שתי מלחמות עולם, היה מראשי הציבור בפולין, וסייע בהתמודדות הציבור עם מצוקות השעה. ספריו, “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”, סללו דרך חדשה בחינוך. בימי השואה שכל את כל משפחתו, אך המשיך להוביל את הפעילות הרוחנית בגטו ורשה, ולעודד את חסידיו. דרשותיו מימי השואה הוסתרו בכדים והוטמנו באדמה. לאחר המלחמה הם נמצאו והפכו לספר ה”אש קודש” – אחד המסמכים הדתיים המכוננים מימי מלחמת העולם השנייה. האדמו”ר נרצח בד’ בחשוון תש”ד (3.11.1943) במחנה עבודה בפולין. דמותו ומורשתו הפכו לאבני דרך בהגות היהודית שלאחר המלחמה.

שלושים ושש  משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב.  תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, אבל בסוף המדבר פרח. שישים ושלוש שנים לאחר הקמתה בדימונה גרים בעיר כשלושים וחמישה אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל , וכל מילה נוספת מיותרת

הרב יצחק ידידיה פרנקל נולד (1913) בפולין, ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר היה מקורב לאדמו”רי חסידות גור, שאליהם היה מקורב גם בארץ. כיהן ברבנות בקהילות שונות בפולין, ועקב האנטישמיות הגוברת החליט לעלות לארץ. בארץ, שימש עשרות שנים כרבה של שכונת פלורנטין בתל אביב, וביתו במקום הפך למרכזה הרוחני והתרבותי של השכונה. יזם את מנהג “ההקפות השניות” במוצאי שמחת תורה בעצם ימי השואה כדי להזדהות עם קהילות ישראל בגולה, ואת מנהג אמירת שירת הים בחוף ימה של תל אביב בליל שביעי של פסח. עסק רבות בסיוע למחתרות, והיה בין אלו שפעלו למניעת מלחמת אחים לאחר אירועי אלטלנה בתש”ח. פעל רבות להנצחת השואה וחלליה, ועסק בהעברת חומרים תורניים ליהודי רוסיה שמעבר למסך הברזל. כתב ספרי הלכה ושו”ת רבים, ובהם התייחס לסוגיות שעלו בימי כהונתו ברבנות בקהילות השונות. בשנת 1973 נבחר כרבה הראשי של תל אביב, ועמד בראש ישיבה שאותה הקים בעיר. נפטר בד’ באלול תשמ”ו (8.9.1986) כשהוא מותיר אחריו משפחת רבנים מפוארת, ובראשם חתנו, הרב ישראל מאיר לאו, ונכדו הרב דוד לאו – הרבנים הראשיים לישראל.

הפרובוקציה הנאצית שבמסגרתה אולצו אסירים שהולבשו במדי הצבא הפולני לתקוף תחנת רדיו גרמנית הייתה התירוץ. הגייסות הגרמניים שהמתינו לאורך גבולותיה הארוכים של פולין קיבלו את האות. בחסות הסכם אי ההתקפה בין הנאצים לרוסים  (הסכם ריבנטרופ־מולטוב) שנחתם שבוע קודם לכן, ומתוך הערכה נאצית מוצדקת בדבר חולשתם ונרפותם של בריטניה ושל צרפת, שעטו הטנקים הגרמניים לתוך פולין, וחיל הפרשים המפואר שלה לא הצליח להודפם. תוך הפעלת הפצצות טרור אוויריות שהחריבו את ורשה ואת רוב עריה של פולין, ויישום שיטת מלחמת הבזק (“בליצקריג”), נרמסה פולין תוך שלושה שבועות. המלחמה, שהחלה בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939) גרפה לתוכה את העולם כולו, החריבה את אירופה, הביאה למותם של עשרות מיליונים ואפשרה את התחוללותה של השואה הנוראה. שלושה מיליון יהודי פולין נדונו מייד לרדיפות ולהתעללויות בידי חיל הכיבוש הנאצי, ובמהרה נדחקו לגטאות, סבלו מרעב ומדיכוי, ובסופו של דבר הושמדו.

כינוס ועידת המפלגה הנאצית נועד תחילה להוות בימה לנאום מרכזי של היטלר ביחס למדיניות החוץ. אולם, במהלך ימי הכינוס בעיר נירנברג החליט היטלר כי האירוע יתמקד במה שהוא כינה בשם “הבעיה היהודית”, ובכך גרם לעיר נירנברג להיות זכורה לדיראון עולם. לאחר נאום ארסי במיוחד על “הסכנה היהודית”, אישרו חברי הרייכסטאג הגרמני (בית הנבחרים), ביום י”ז באלול תרצ”ה (15.8.1935), את שלושת “חוקי נירנברג”: “חוק הדגל” הגדיר את צלב הקרס כדגל הגרמני החדש, ואסר את הנפתו בידי יהודים. “חוק אזרחות הרייך” שלל את זכויות האזרח מכל מי שאיננו “ארי”. ו”החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני” אסר על נישואים או קרבה גופנית בין גרמנים ליהודים בכל צורה שהיא. מסמכים משפטיים עבי כרס הוכנו כדי להגדיר מיהו יהודי על פי חוקים אלו, ו”מדע” שלם הוקדש לשאלת מעמדם של בני התערובת. החוקים החמירו עד מאוד את מצבם של יהודי גרמניה. ארבע שנים לאחר מכן, בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939), פרצה מלחמת העולם השנייה, ומכונת הרשע הגרמנית עברה מחקיקה לרצח.

“לקצץ בחינוך זוהי חרפה שלא נוכל לשאת בה”. אמר דוד בן גוריון לפקידים שניסו לשכנעו שמדינת ישראל הצעירה, הכורעת תחת נטל מלחמת העצמאות וקליטת העלייה, לא תוכל לבנות מערכת חינוך חובה וחינם. בהנחייתו, גיבש שר החינוך זלמן שזר את “חוק לימוד חובה”, הראשון מבין חוקי החינוך בישראל. החוק קבע כי כל תלמיד אזרח ישראל חייב להיות במסגרת לימודית שתוענק לו חינם בידי המדינה מגיל חמש עד גיל ארבע עשרה. לימים, אחרי גלגולים ארוכים הורחב חוק חינוך חובה חינם לגילים שלוש עד שמונה עשרה. במציאות העוני הקשה ששרר במדינת ישראל הצעירה, לא היה החוק מובן מאליו. קציני ביקור סדיר עמלו קשות כדי לדאוג שגם ילדים ממשפחות קשות יום, שעבדו בדרך כלל לפרנסת משפחתם, יוכלו ללמוד ולהתקדם. “…וביום הראשון בבוקר השמש תצחק טובה. וילכו כל תינוק ותינוקת לקיים חוק חינוך חובה…” כתב נתן אלתרמן עם קבלת החוק בי”ח באלול תש”ט  (12.9.1949). חוק, שרבים ראו בו עוד סימן לרצונה של המדינה – שאך זה קמה – להיות כמתוקנות שבאומות ולהמשיך את מורשת עם הספר.