דומה היה כי השבועות הארוכים של מבצע “צוק איתן”, שבמסגרתו פעל צה”ל נגד מוקדי הטרור בעזה, עומדים בפני סיום, והפסקת האש שנכנסה לתוקפה בבוקר ה’ באב תשע”ד (1.8.2014) השרתה לכאורה שקט באזורי הקרבות. מחבלי החמאס, כהרגלם, הפרו את כל ההסכמים. כוח של סיירת גבעתי, שסרק אחר מנהרות באזור רפיח מתוך הנחה שהפסקת האש נשמרת, הופתע ממארב מחבלים. מפקד סיירת גבעתי רס”ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמל ליאל גדעוני נהרגו מיד. לאחר שהתברר כי המחבלים הצליחו לחטוף את גופתו של הדר, הכריזו כוחות צה”ל על “נוהל חניבעל”, וכוחות גדולים הופעלו לאיתור הנעדר. אלפי פגזים נורו לעבר אזור החטיפה, ועשרות רבות של מחבלים נהרגו. בסופו של דבר, הצליחו הכוחות באומץ לב לחדור אל תוך המנהרה שאליה נחטף הדר, ולזהות חלק מגופתו. החללים, שהיו דמויות מופת של לוחמים, הונצחו במסגרות רבות, וציונים לשבח ניתנו לרבים מהמעורבים בקרב ובחילוץ חלק מהגופה. חמאס סירב להשיב את גופתו של הדר, ומשפחתו וחבריו, יחד עם כל עם ישראל, מצפים לשובו.
מיוחדים היו גדולי התורה שפעלו באיטליה בתקופת הרנסנס. שילוב של חוכמת ההלכה, בד בבד עם חוכמת הקבלה, ושתיהן יחד בצוותא עם עושר ופעילות בנקאית ענפה אפיינו רבים מחכמי התקופה. בין הבולטים שבהם, היה רבי מנחם עזריה מפאנו, שנולד בצפון איטליה (1548) ונפטר בד’ באב שנת הש”פ (3.8.1620). מגיל צעיר היה הרמ”ע בקשר עם חכמי דורו באיטליה, ומהר מאוד הגיע שִמעו גם לצפת הרחוקה, שחכמיה שלחו לו את ספריהם. משפחתו האמידה ומקצועו כבנקאי אפשרו לו לסייע לרבים מחכמי ישראל, ובין השאר הדפיס חלק מספריו של רבי יוסף קארו. כתב כשלושים ספרים בחוכמת הקבלה שזכו להשפעה רבה, כמו גם פסקי הלכה רבים ותקנות שפשטו בקהילות השונות והשפיעו על מנהגיה של יהדות איטליה עד ימינו אלה. בין השאר, קרא להנחת תפילין בעת תפילת המנחה בתענית ציבור. עסק רבות בענייני תפילה, כתב חיבורים שונים על הכוונות הנדרשות בה וחיבר פיוטים. בני קהילתו, שהעריצו את רבם, סיפרו כי נפטר בשעת תפילה מתוך סערת דבקות והתלהבות.
לא רבים ידעו כי מאבטחו וידידו הקרוב ביותר של דוד בן גוריון בשנים שבהן חי בשדה בוקר, עמד שנים ספורות קודם לכן בראש המחתרת שהייתה גדולת יריבותיו. יהושע כהן, יליד פתח תקווה (1922) הצטרף בגיל צעיר ללח”י, ועמד בראשו בשנים הקשות ביותר לאחר רצח יאיר. בשל המצוד העיקש שניהלו הבריטים אחריו, הסתתר חודשים ארוכים בפרדסי כפר סבא, וניזון מתפוזים וממזון שהביאה לו חברתו נחמה. עמד בראש פעולות נועזות של הלח”י, ובין השאר היה עצור באריתריאה והיה ממחסלי הרוזן ברנדוט לאחר הקמת המדינה. את שדה בוקר הקים עם חבורה של יוצאי צבא, שביקשו להקים בנגב יישוב שיגשר על ההבדלים המפלגתיים והתנועתיים. הקרבה שנוצרה בינו לבין בן גוריון סימלה במידה רבה את הפיוס בין המחנות היריבים. הקדיש את חייו לחינוך לאהבת הארץ, והקים את “בית ספר שָׂדה – שְׂדה בוקר”, ולאחר מלחמת ששת הימים את “בית ספר שדה – גוש עציון”, אחד מהמוסדות החשובים לידיעת הארץ בישראל. נפטר בג’ באב תשמ”ו (8.8.1986).
רבי שמשון מאוסטרופול שבאוקראינה (נולד ב1600) נחשב כאחד מגדולי הרבנים והמקובלים שפעלו במזרח אירופה במאה השבע עשרה. מבני משפחת המהר”ל מפראג. מגיל צעיר עסק בחקר ובלימוד של היבטים שונים בחוכמת הקבלה לדורותיה, בספרים ובפירושים. במסגרת הסגולות השונות שפרסם, עסק תכופות בגימטריות מבריקות ובנתינת משמעות מעמיקה למספרים שונים המופיעים בתורה (כמו מ”ב המסעות שאותם הלכו בני ישראל במדבר), ודרכם הדגיש מסרים רוחניים מורכבים. את רוב פירושיו כתב כתוצאה מחזיונות ומחלומות אשר להם זכה. הידוע שבכתביו הוא פירושו לאחד ממאמרי האר”י לפסח, המוכר כ”איגרת רבי שמשון האוסטרופולי”. באיגרת זו, המודפסת כמעט עם כל הגדה של פסח, הסביר את מהלך הכוחות הרוחניים שפעלו ביציאת מצרים, ואת פעולותיהם העתידיות בעת הגאולה. ספריו זכו לתפוצה רבה בקרב לומדי הקבלה בעולם כולו, ובעיקר בתנועת החסידות, שצאצאיו היו בין מייסדיה ומנהיגיה (ובן עירו, הרשל’ה האוסטרופולי, נחשב הבדחן הרשמי של תנועה זו). נרצח יחד עם כל בני קהילתו בשעת תפילה בבית הכנסת בפולונה, כאשר הקוזקים, שטבחו ביהודי פולין בימי פרעות ת”ח-ת”ט, פשטו על המקום ורצחו את היהודים ביום ג’ באב הת”ח (22.7.1648)
בשעה ארבע לפנות בוקר ביום ב’ באב תש”ב (16.7.1942) ניתן האות. ארבעת אלפים וחמש מאות שוטרים וחיילים צרפתיים פשטו על בתיהם של אלפי יהודים ברחבי פריז, והובילו אותם ל”ול דאיב” – אצטדיון החורף העירוני, לא הרחק ממגדל אייפל. המבצע שכּונה “מבצע רוח אביב”, תוכנן על ידי קציני ס”ס מחיל הכיבוש הגרמני יחד עם ראשי שלטון וישי – הממשלה הצרפתית שאנשיה שיתפו פעולה בהתלהבות רבה עם הגרמנים במבצע איסוף היהודים. שלושה עשר אלף יהודים, מהם ארבעת אלפים ילדים, נכלאו לכמה יממות באצטדיון, כמעט ללא מים וללא תנאים סניטריים. אלו שניסו לברוח נורו במקום, ומעטים הצליחו להימלט בסיוע אנשי כמורה ואנשי מחתרת צרפתיים. לאחר מספר ימים, הועברו היהודים למחנות ברחבי צרפת, בראשם מחנה דרנסי, ומשם נשלחו להשמדה באושוויץ. שנים רבות התכחשה ממשלת צרפת לאירועים, בטענות מטענות שונות, החל בעובדה שבאירוע נלכדו “רק” יהודים ששהו בצרפת ללא אזרחות קבועה, וכלה בטענה שהאירוע נכפה על המשטרה הצרפתית בידי הנאצים. רק בסוף המאה העשרים ביקש נשיא צרפת מחילה מהנספים, ואתר הנצחה הוקם במקום.
קרוב לארבע שנים עמדו המכונות דוממות. מפעלי חברת האשלג הארץ ישראלית, אחד הסמלים הגדולים של התנועה הציונית ומפעל חייו של המהנדס משה נובומייסקי, הושבתו בימי מלחמת העצמאות. החזון הגדול של מהנדס המכרות מסיביר, שהקים לתחייה את ים המלח ואת הערבה, נראה כי אבד לבלי שוב. הירדנים החריבו את המפעל בצפון ים המלח שנותר בשטחם, והתפיסה הכלכלית המפא”יניקית של מדינת ישראל לא עודדה את פיתוח היוזמה הפרטית במפעל שנותר בסדום. בב’ באב תשי”ב (24.7.1952), לאחר שהחברה הולאמה, החלו מפעלי חברת האשלג לפעול שנית, הפעם בניהול ממשלתי. הזהב הלבן של מחצבים מִים המלח הפך לאחד ממוצרי הייצוא המרכזיים של ישראל. הניהול הממשלתי (כדרכו…) לא צלח במיוחד, ועשור ומחצה לאחר מכן נמכרה חברת האשלג לחברת “כימיקלים לישראל” ומאז היא בבעלותם של האחים עופר. לצד היותה של החברה מפעל חשוב ורווחי ומקור תעסוקה מרכזי לערי הדרום, נמתחה במשך השנים ביקורת על היקף התמלוגים של החברה למדינה ועל סוגיות של איכות הסביבה ופגיעת החברה בים המלח ובמוקדי התיירות שסביבו.
באשמורת הבוקר של יום א’ באב תשס”ו (26.7.2006), במהלך מלחמת לבנון השנייה, התקדמו כוחות גולני שפעלו נגד מחבלי החיזבאללה לתוככי העיירה בינת ג’ביל. שמונה שנים קודם לכן, במסגרת נאום הניצחון שלו לאחר נסיגת צה”ל מאזור הביטחון, עמד מנהיג החיזבאללה נסראללה בעיירה זו, והכריז כי “החברה הישראלית עשויה מקורי עכביש”. כעת, במסגרת מבצע “קורי פלדה 2”, ביקשו הלוחמים להוכיח לנסראללה את טעותו. בתחילה חוסלו מחבלים רבים ללא נפגעים לכוחותינו. אולם, סמוך לשעה 5:30 בבוקר, נקלעה מחלקת החוד של גדוד 51 בפיקודו של עמיחי מרחביה למארב בהיותה בשטח נחות. לוחמים רבים ובהם כל שדרת הפיקוד נפגעו. הסמג”ד רועי קליין עמד בראש כח החילוץ. בשיא הקרב הושלך לעבר הכוח רימון, שהיה עלול לגרום לנפגעים רבים. קליין, יליד 1975, בוגר המכינה הקדם צבאית בעֵלי ותושב היישוב, נשוי ואב לשניים, לא היסס. הוא נשכב על הרימון, זעק “שמע ישראל” והציל רבים מלוחמיו. רגע לפני מותו, הספיק לדווח בקשר על מצבו והעביר את הפיקוד. רועי קליין, שהפך לסמל לאומי לגבורה, קיבל את עיטור העוז לאחר מותו. יחד עימו, נפלו בקרב עוד שבעה קצינים ולוחמים.
“הוא בא מגיהינום, משנאה ומגז. הוא צועד לשחרור אל מולדת וחוף. לארץ ישראל, אל ימי האור”. המנונם של ארבעת אלפים וחמש מאות מעפילי “אקסודוס” (שהושר במקור ביידיש), היה פס הקול לאחת הדרמות הגדולות שהביאו לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. אלפי המעפילים שעלו בצרפת על האונייה שנקראה בשמו הלטיני של ספר שמות (ובעברית, “יציאת אירופה תש”ז”), לא הסתירו את כוונתם לפרוץ את המצור שהטילו הבריטים על חופי הארץ, והיו מוכנים היטב להתנגשות עימם. בליל א’ באב תש”ז (18.7.1947) הסתערו חיילי הצי הבריטי על הספינה, ורק לאחר שעות ארוכות של התנגדות עזה, ולאחר שנהרגו ארבעה מעפילים, הצליחו הבריטים להשתלט על האונייה ולהביאה לנמל חיפה. הובלתם של המעפילים בחיפה מה”אקסודוס” לאוניות הגירוש, ומסעם הארוך של אוניות הגירוש בחזרה למחנות העקורים בגרמניה, שם אילצו הבריטים את המעפילים לרדת, צולמו ושודרו בכל רחבי העולם וגייסו את דעת הקהל נגד המדיניות הבריטית. בין הצופים בגירוש המעפילים היו גם חברי ועדת החקירה ששלח האו”ם לארץ, והמראות הקשים השפיעו על החלטתם בדבר הצורך בהקמת מדינה יהודית.
סופר, נואם, משורר ומתרגם מחונן. האיש שידע לעמוד באומץ על דעותיו גם בשעה שנרדף. הוגה דעות מקורי ומבריק שהנחיל לנו מושגים כמו “חד־נס” בדבר חשיבות הכלכלה החופשית, “וחמשת המ”מים” כבסיס לצדק חברתי. הוא חינך לשלמות הארץ ב”שתי גדות לירדן”, קרא לחינוך לצבאיות בעידן התקומה, ולשילוב בין ליברליות ללאומיות. זאב ז’בוטינסקי – איש העלייה השנייה, מקים הגדודים העבריים, מארגן ההגנה על ירושלים בימי הפרעות, ראש בית”ר, מצביא האצ”ל ומנהיג התנועה הרביזיוניסטית – נפטר בפתאומיות בעודו בגלות שנכפתה עליו בידי הבריטים בניו יורק בכ”ט בתמוז ת”ש (4.8.1940). מי שמתנגדיו מנעו את הבאת עצמותיו לארץ במשך שני עשורים, נקבר בסופו של דבר בהלוויית ענק בהר הרצל. במרוצת השנים, הפך ז’בוטינסקי להוגה הפוליטי שכמעט כל המחנות בחברה הישראלית מנסים לצטט את דבריו כראייה לצדקת דרכם. זכה למספר הרב ביותר של רחובות שנקראו על שמו בערי ישראל. מילותיו המְצווֹת על “עִבְרִי (להיות) גַּם בְּעֹנִי בֶּן־שַׂר” והבטחתו בדבר “דִּגְלִי – דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר” שתחתיו יחיו להם ב”שֶׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבְנִי”, ממשיכים להדריך רבים גם כיום.
המסורת היהודית מספרת על הריון שהתעכב שנים ארוכות, ועל כוך ניסי בקיר סמטה שהציל את האם המעוברת מפני פרש שניסה לדורסה. כך הגיע לעולם (בשנת 1040) רבנו שלמה יצחקי (רש”י). רש”י שגדל סמוך לגבול גרמניה וצרפת, השלים במסירות ובגאונות את פירושו לספרי התורה ולרוב מסכתות הש”ס. הפירוש ממזג בתוכו מדרשי חז”ל, הבחנות פשטניות חדות, ידע רב בדקדוק ובחוכמות העולם, וגם יכולת לומר בצניעות “לא ידעתי”. הפירוש נפוץ במהירות ברחבי העולם היהודי, ורש”י קיבל את הכינוי “פרשנדתא”, הפרשן בהא הידיעה. במקביל למפעלו הפרשני הגדול, נודע רש”י כמנהיג הקהילות היהודיות באשכנז בימים הקשים של מסעי הצלב. הוא עסק גם בפייטנות ובפסיקת הלכה, ואף סדר הפרשיות בתפילין נקבע בדרך כלל לפי שיטתו. רש”י הותיר אחריו משפחה מפוארת, ובראשה בנותיו, תלמידות חכמים בפני עצמן, ונכדיו, שהיו בין מחברי פירוש “התוספות” על פירושו לגמרא. בבתי ישראל נלמד עד היום “חומש עם רש”י” כלימוד התורה הבסיסי ביותר, ועשרות מפרשים לאורך הדורות ניסו לעמוד על עומק כוונתו בפירושיו לתורה ולגמרא. נפטר בכ”ט תמוז ד’תתס”ה (13.7.1015)
