“נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף יהודים שב’ירושלים דליטא’ [=וילנה] שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאיתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו…כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר, ופונאר היא מוות!…היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! אחים! מוטב ליפול כלוחמים בני חורין, מלחיות בחסד מרצחים. להתגונן! עד הנשימה האחרונה”. מאה וחמישים חברי תנועות הנוער שהתאספו באולם נסתר בגטו וילנה בליל י”א בטבת תש”ב (1.1.1942) האזינו בדממה לדבריו של אבא קובנר (אשר לימים יהיה מפקד פרטיזנים, קצין התרבות של חטיבת גבעתי, משורר ומאישי הרוח הבולטים של מדינת ישראל). אחרי חודשים ארוכים שבהם חוו את הרצח ההמוני, נענו הצעירים לקריאתו של קובנר. בדיון שנערך לאחר סיום דבריו, הוחלט על הקמת “ארגון הפרטיזנים המאוחד” – המחתרת היהודית הראשונה שהוקמה באירופה הכבושה על ידי הנאצים. דבריו של קובנר נפוצו מוילנה לשאר ערי פולין וליטא המדממות, ודרבנו רבים מבני הנוער היהודי להצטרף לארגוני התנגדות ומחתרות.
יש מחז”ל הטוענים כי מלאכי הוא עזרא הסופר. יש המייחסים את האחרון שבספרי תרי עשר למרדכי היהודי. ויש הטוענים שאכן שמו האמיתי של הנביא המסתורי היה מלאכי. בחמישים וחמישה פסוקי הספר, מתאר הנביא את החובה לחזק ולשקם את הברית בין העם לאלוקיו, את המאבק בין יעקב לעשו, את הצורך לשמור על כבוד המקדש ואת חובת המלחמה חסרת הפשרות בנישואי תערובת. יותר מכל, נודע ספר מלאכי בזכות הנבואה על אליהו הנביא שיופיע לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא, “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. המסורת קבעה את יום פטירתו של מלאכי לתאריך הסמלי של עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים (ובימינו גם יום הקדיש הכללי לזכר נספי השואה), אולי במעין סגירת מעגל של נבואת הגאולה הגדולה דווקא ביום המסמל את תחילת החורבן. הספר זכה למעמד מיוחד בשל נבואת הגאולה שבו, ונקרא פעמיים בשנה בהפטרת פרשת תולדות ובהפטרת “שבת הגדול” שלפני פסח. בשל נבואות הגאולה שבו, זכתה דמותו של הנביא גם (להבדיל) למעמד מיוחד בקרב עמי העולם.
“הגיע הזמן לעשות סדר במועדי הזיכרון השונים”, טען הרב הרצוג בפני מועצת הרבנות הראשית. מחוץ לאולם הכינוסים עדיין רעמו תותחיה של מלחמת העצמאות, אולם ליבם של הרבנים, שהתכנסו בירושלים בכסלו תש”ט (1949) נתון היה להנצחת זכר קרבנות השואה שהסתיימה שלוש שנים קודם לכן. לבסוף התקבלה ההחלטה, שהורחבה ואושרה שנית שנתיים מאוחר יותר: “יום העשירי בטבת נקבע על ידינו ליום השנה לקהילות ישראל שניספו בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה” . לימים נוספו להחלטה , קריאות להדלקת נר נשמה בכל בית יהודי, לביקור במרתף השואה בהר ציון ולאמירת סליחות וקינות מיוחדות. בפועל משמש היום, בנוסף לתוכנו המסורתי של יום עשרה בטבת, כיום אמירת קדיש בידי קרוביהם של קרבנות השואה שיום פטירתם לא נודע. במישור הציבורי הלכה וקטנה משמעותו של יום זה, והוא איבד את בכורתו בתודעה הלאומית לטובת יום כ”ז בניסן, יום השואה הממלכתי. אולם בחלק ממוסדות החינוך הדתי, ובעיקר בהקשר למנהג אמירת הקדיש כזכר לנספים, הוא נוכח ומשמעותי.
הקואליציה המצרית שנועדה לעמוד מול צבאות הבבליים על סמלי אריותיהם שעלו מן המזרח, לא סיפקה את הסחורה. בבוקר עשרה בטבת שנת 588 לפנה”ס, נוכח צדקיהו מלך יהודה כי ההימור הפוליטי שלו על הברית עם מצרים נכשל. צבאות בבל כיתרו את העיר, ומצור נוראי בן כשנה וחצי, שתואר על כל מוראותיו וזוועותיו בספר ירמיהו ובמגילת איכה יצא לדרך. . באותו בוקר, אלפי קילומטרים משם, בעיר תל אביב שעל גדות נהר כְּבָר שבבבל, התנבא הנביא יחזקאל “בעצם היום הזה” לגולי יהודה שכבר ישבו בבבל, על חורבן קרב שבו ישלם העם על פשעיו. שלוש שנים מאוחר יותר, הגיע הפליט מירושלים החרבה ובישר ליושבים בבבל כי הוכתה העיר וחרב המקדש . צום העשירי של חודש טבת, הפך להיות הראשון מהצומות שציינו את חורבן ירושלים. לימים, נקבע היום גם כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה. “צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים” (זכריה ח’).
“עיר היהודים”, כך כונתה גרנדה של המאה האחת עשרה בפי רבים מתושביה. עשרות שנים כיהן שמואל הנגיד, המצביא, הפייטן, המנהיג ותלמיד החכם כראש השרים, והפך את הממלכה המוסלמית שבספרד לפורחת ומשגשגת, ואת חיי היהודים ששהו בה לסוג של תור זהב. עם מותו של שמואל הנגיד, תפס בנו יהוסף (יליד 1035) את מקומו. בעזרת כישורים פוליטיים, ארגוניים וכלכליים הפך, בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, לראש השרים של המלך באדיס. אולם, ימי תור הזהב של יוסף הנגיד ושל הקהילה היהודית לא ארכו. בעוד יהוסף עוסק בפיתוח הממלכה, במלאכת הפיוט ובהנהגת הקהילה, החלו להתרקם בחצר המלוכה תככים ומזימות. המלך באדיס, שהיה חולה ושיכור בשנותיו האחרונות, לא עמד יותר לצידו, וזעם ההמון על היהודים השולטים כביכול במוסלמים הלך וגאה. ניסיונותיו של יהוסף לכונן בריתות להגנתו בתוך הממלכה ומחוצה לה כשלו, ובליל ט’ בטבת ד’תתכ”ז (30.12.1066) פשט המון זועם על ביתו, רצח אותו באכזריות, שרף את ספרייתו ופנה לרצוח עוד אלפים מיהודי העיר. תור הזהב של קהילת גרנדה תם.
זעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בַכְּלִמָּה וָחֵפֶר/חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר/טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר (מתוך הקינה “אזכרה מצוק”, לעשרה בטבת)
שבי ציון כמעט וכשלו. העולים המעטים לא הצליחו להתמודד עם הקשיים הכלכליים ועם השכנים העוינים. גם המקדש הצנוע שהוקם בידי זרובבל ואנשי העלייה הראשונה לא נתן מענה לקשיים הגשמיים ובעיקר לאלו הרוחניים. עזרא, הסופר הגדול שעלה מבבל עם אלפי עולים, הגיע בדיוק בזמן. חמוש בגיבויה של האימפריה הפרסית פנה מיד לתיקון. הוא ביצע בנחישות את הניתוח הכואב של ביטול נישואי התערובת בעם ישראל, עמל על הנחלת התורה והקים את “הכנסת הגדולה”. ביחד עם נחמיה הצליח להביא את העם לחתימה על “האמנה” בין עם ישראל לאלוקיו. תיקן סדרה ארוכה של תקנות שהסדירו את היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ועשה סדר בכתב הא”ב ובלוח השנה העברי. בט’ בטבת ג’ תמ”ב (319 לפני הספירה) נפטר עזרא. עם ישראל זוכר אותו כ”מי שראוי היה שתנתן תורה על ידו”, ולימים תקרא אחת תנועות הנוער הציוניות דתיות על שמו.
הזעקה “אני חף מפשע” הדהדה ברחובות פריז. היא נשמעה באוזני המוני החיילים והקצינים שכונסו ביום ט’ בטבת תרנ”ה (5.1.1895) לחזות בטקס הביזוי, כמו גם באוזני ההמון שליווה את הטקס בשאגות “מוות ליהודים”. קפיטן אלפרד דרייפוס, קצין ארטילריה מצטיין, בן למשפחה יהודית מתבוללת, הואשם – על סמך ראיות קלושות שנופחו על ידי קצינים אנטישמיים – בריגול לטובת גרמניה. רק לאחר שדרייפוס הושפל וגורש למושבת עונשין נידחת בדרום אמריקה, החלו פקפוקים כאלו ואחרים באמינות ההרשעה. במסגרת מסע ציבורי שהובילו קצין המטה הצרפתי ז’ורז’ פיקאר והסופר אמיל זולא, נטען שדרייפוס הואשם על לא עוול בכפו, וכי האשם האמיתי הוא הקצין אסטרהזי. הפרשה טלטלה את צרפת, הפילה ממשלות וגרמה לקרע פנימי רחב ממדים במדינה. לבסוף, לאחר כמעט עשור, הושב דרייפוס לצרפת וזוכה מכל אשמה. פרשת דרייפוס הונצחה בסרטים ובספרים והפכה לסמל לעלילות שווא. בין העיתונאים שסיקרו את פרשת דרייפוס היה העיתונאי האוסטרי תיאודור הרצל, שנוכח האנטישמיות שאליה נחשף בבירת הנאורות האירופאית, פריז, כתב את ספרו “מדינת היהודים” והחל לפעול להקמת התנועה הציונית.
אלכסנדריה של אמצע המאה השלישית לפני הספירה (250-) הייתה מטרופולין של חכמה ושל דעת. גאוותה הייתה הספרייה הגדולה בתבל ששכנה במרכזה. על פי אגרת אריסטיאס (אחד מן “הספרים החיצוניים”), המלך תלמי השני, ששלט במצרים ובארץ ישראל באותה תקופה, ביקש להוסיף לאוצר החכמה העולמית את תורת ישראל. תיאור האירועים כפי שהשתמר במגוון מקורות הלניסטיים ויהודיים מספר על שבעים (ושניים?) זקנים שהוזמנו על ידי תלמי לתרגם את התורה ליוונית. “תַרגום השבעים” השתמר על ידי הנוצרים כחלק מ”הברית הישנה” – גרסת התנ”ך המקובלת על העולם הנוצרי. פילון האלכסנדרוני מעיד כי יהודי מצרים ציינו את יום התִרגום – ח’ בטבת – כיום חג המסמל את הקשר בין תרבות ישראל ותרבות יוון. חכמי ארץ ישראל התלהבו פחות מהתרגום ומחשיפת כתבי הקודש לעיניהן של אומות העולם: במקורות חז”ל אמנם מסופר על הנס שנעשה בעת התרגום (כל שבעים הזקנים ביצעו שינויים זהים, אף על פי שלא היה להם קשר זה עם זה), אך בד בבד נאמר שבאותו זמן שררו בעולם “שלושה ימי אפֵלה”, ואף קינות על התרגום הוכנסו לתפילות עשרה בטבת.
הרב יצחק סמואל נולד בגרמניה (1902), ולמד לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין. היה מראשי תנועת המזרחי של הציונות הדתית, וכיהן מטעמה כציר בקונגרסים הציוניים. בשנת 1930 נבחר להיות רבה הראשי של הקהילה היהודית הקטנה בנורווגיה, ועמד בראשה בימים הקשים של עליית האנטישמיות והכיבוש הנאצי. בתקופה זו נודע כדרשן, כמחנך, כמנהיג וכסופר מחונן. הרבה לכתוב על עקרונות היהדות בעיתונות היהודית והכללית. לאחר הכיבוש הנאצי נחקר מספר פעמים, ושוטרים שחפצו בטובתו רמזו לו כי עומדים לעצרו. אף על פי שהוצעה לו אפשרות בריחה, סירב הרב סמואל להימלט, מתוך הרצון שלא לנטוש את עדתו בשעת צרה, ומתוך חשש שמא הגרמנים ינקמו בקהילה היהודית אם ימלט. לאחר מעצרו הועבר לגרמניה, ומשם למחנה אושוויץ, שם נרצח בח’ בטבת תש”ג (16.12.1942). אשתו הנרייטה וילדיו הוברחו בידי המחתרת הנורווגית לשבדיה, בתוך מטען של תפוחי אדמה. לאחר השואה עלתה המשפחה לארץ, ואשתו העידה במשפט אייכמן. לימים, זכתה ביתו, פרופ’ אסתר סמואל כהן, בפרס ישראל לסטטיסטיקה, וילדיו האחרים כיהנו בתפקידים בכירים באקדמיה, ברבנות ובחינוך.
החזית החדשה שפתחו ארגוני הטרור הפתיעה את ישראל. בשלהי 1968 החלו ארגוני המחבלים להתקיף מטוסים ישראליים, וזרעו רצח ואימה בשדות התעופה באירופה. חטיפת מטוס אל על לאלג’יר והתקפה רצחנית על מטוס אל על באתונה הגדישו את הסאה. ישראל החליטה להגיב על אדמת לבנון, המדינה שממנה יצאו המחבלים למשימות הטרור שלהם באירופה. בליל ז’ בטבת תשכ”ט (28.12.1968) נשלחו כוחות צנחנים וסיירת מטכ”ל לשדה התעופה בביירות. שלושה מסוקים הנחיתו את הלוחמים בלב השדה, תוך שכוחות נוספים מהיבשה ומהאוויר חוסמים את דרכי הגישה אליו. הלוחמים איתרו בשטח ארבעה עשר מטוסים בבעלות חברות לבנוניות, גירשו את הנוסעים שישבו בהם באיומי נשק, והצליחו לפוצץ את המטוסים. כוחות לבנוניים שניסו להתקרב לשדה נבלמו באש מהאוויר. תוך פחות משעה הסתיים המבצע ללא תקלות, והכוחות שבו לישראל. אגדה צה”לית ידועה (שלא ברורה אמינותה) טוענת כי במהלך המבצע נכנס רפול לבית קפה מקומי, שילם בכסף ישראלי, שתה בנחת, והמשיך בביצוע המשימה. המבצע היכה גלים ברחבי העולם, והמחיש את התעוזה ואת היצירתיות של צה”ל.
