הקשה והטראומתית ביותר מבין הגזרות שמהן סבלה יהדות רוסיה במאה התשע עשרה, הייתה פקודת הקנטוניסטים שאותה יזם הצאר, ניקולאי הראשון, בשנת 1827. הגזרה נועדה לקדם מגמות של המרת דת כפויה והתבוללות בקרב האוכלוסייה היהודית. היא חייבה אחוז מסוים מבני הנוער היהודי שבכל קהילה להתגייס לצבא הרוסי לשירות שאורכו הגיע לעיתים לחצי יובל שנים. הפקודה כוונה תחילה לבני שבע עשרה ומעלה, אולם בפועל רוב הקנטוניסטים (כך נקראו המגויסים) היו בין גיל שתים עשרה לחמש עשרה. מילוי הגזרה הוטל על הנהגת הקהילות היהודיות, וראשיהם נקלעו לדילמות נוראיות. הם נדרשו להחליט את מי להעביר לידי השלטונות כדי למלא את גזירת הגיוס, שפירושה המעשי היה ניתוק מוחלט ולתמיד של המגויס הצעיר ממשפחתו, מעמו ומדתו. פעמים רבות העדיפו החטפנים (“חעפרים”) שנשכרו בידי ראשי הקהילות לחטוף ילדי עניים ואלמנות מבתיהם כדי למלא את הפקודה. גזירת הקנטוניסטים עוררה סערת רוחות בקהילה היהודית, וניסיונות שונים נעשו כדי לבטלה או לרככה. בכ”ה באב תרט”ז (26.8.1856) ביטל הצאר אלכסנדר השני את הגזרה. בשביל רבבות נערים יהודיים, זה היה כבר מאוחר מדי.
“חמוש בעוז וענווה, אזור אומץ וגבורה, אוהב בוראו ועמו, צופה לעת ישועה”. המילים החרותות על מצבתו של סגן־אלוף עמנואל מורנו בבית העלמין שבהר הרצל רומזות, ולו במעט, על אישיותו של עמנואל מורנו, שנולד ב1971 מורנו, יליד צרפת שעלה לארץ עם הוריו בגיל צעיר, למד במוסדות שונים בירושלים ובמחזור השני של המכינה הקדם־צבאית בְעֵלי. בשירותו הצבאי שירת בסיירת מטכ”ל, ובה הגיע לדרגת סגן־אלוף. כמעט כל הפעולות שאותן ביצע מעבר לקווי האויב עדיין חסויות, ולאחר נפילתו הפך מורנו לחלל צה”ל הראשון שתמונתו אסורה בפרסום עד היום, כדי לא לחשוף את פעולותיו בקֶרֶב כוחות האויב. ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, כ”ה באב תשס”ו (19.8.2006) נפל מורנו בפעולה מסתורית של סיירת מטכ”ל בבקעת הלבנון. עשרות אתרים, מפעלים חברתיים ומוסדות נקראו על שמו. חלק מהנצחתו הייחודית בא לידי ביטוי בשיריהם של הזמרים אודי דוידי ועידן רייכל, שסבבו סביב “חמש השניות” – שיחה קצרה שניהל מורנו סמוך למותו עם אחד מחבריו, בדבר החובה לנצל כל שנייה ושנייה בחיי העולם הזה.
ארבעים יום וארבעים לילה נפתחו ארובות השמים ונבקעו המעיינות. חודשים רבים עברו עד ששככו מעט המים, וניתן היה לפתוח צוהר לתיבה. משלוח העורב כשל, וכך גם שילוחה הראשון של היונה. ביום כ”ד באב (לפי שיטתו של הרמב”ן), נראתה סוף סוף התקווה. היונה שנשלחה עם בוקר שבה לעת ערב, ו”הנה עלה זית טרף בפיה”. תם עונשו של דור המבול, ונוח ומשפחתו ירדו מהתיבה וקיבלו הזדמנות להתחיל מחדש. עלה הזית שהביאה היונה בפיה הפך לאחד הסמלים הידועים בהיסטוריה. במורשת היהודית מבטא ענף הזית סמל של עצמאות, כמאמר המדרש בפי היונה החותרת לעצמאות ולקבלת מזונותיה מהבורא: “מוטב יהיו מזונותי מרורים כזית אך מידך, ולא מתוקים כדבש ומידו של אדם”. זו הייתה גם הסיבה לענף הזית בסמלה של “ההגנה”. הנצרות, לעומת זאת, אימצה מתרבות יוון את עלה הזית כסמל השלום, ושילבה אותו יחד עם היונה של נוח. סמל יונת השלום הפך לסמל אוניברסלי, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, והתגלגל גם לסמלה של מדינת ישראל ולביטוי הפוליטי “מדיניות יונית”.
בקיבוץ בארי שבגבול הרצועה, בקריה החינוכית והאקדמית שבבית ברל ובאתרים רבים ברחבי הארץ, זוכרת את מדינת ישראל את ברל, אחד האידאולוגים ואישי הרוח הבולטים בתנועת העבודה הציונית. ברל כצנלסון, שנולד ברוסיה בשנת 1887 (25.1.1887). עלה לארץ בימי העלייה השנייה והפך במהרה להוגה וליוצר שנחשב למורה דרכם של תנועת העבודה בכלל ושל דוד בן גוריון בפרט. הוא זה שניסח את נוסח ה”יזכור” לחללי תל חי, שהפך לימים לנוסח היזכור לחללי צה”ל, והוא זה שהקים את הוצאת הספרים “עם עובד” ואת העיתון דבר, כדי להעצים את היצירה הרוחנית והתרבותית בקרב הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. במאמריו ובכתביו קרא ברל לאחדות ישראל, חלוציות, ובניין האומה ברוח הסוציאליזם. בשונה מחלק מחבריו, לא מרד ברל במסורת היהודית, היה מאוהדיה של הציונות הדתית (אם כי לא פעם חלק על דרכה) ותקף בחריפות את אלו שביקשו לפגוע באבל ביום תשעה באב או לייבא לארץ בשר חזיר. ברל, נפטר במפתיע בגיל 57 ביום כד’ אב תש”ד (12.8.1944) .
המחנך הדגול שעמד בראש צעדת הילדים בדרכם אל הרכבת לטרבלינקה, שם נרצחו בכ”ד באב תש”ב (7.8.1942), נודע עוד מצעירותו כאחת הדמויות הייחודיות שהצמיחה יהדות פולין. הנריך גולדשמידט, שנהג לחתום בשמו הספרותי “יאנוש קורצ’ק” נולד בפולין (1878), גדל במשפחה קשת יום, למד רפואה ושירת כרופא צבאי בצבא הרוסי ובצבא הפולני. לאחר שירותו, החל לעבוד כרופא ילדים, ובמקביל פרסם ספרי ילדים והגות חינוכית, שבה קרא לשמור על זכויות הילד ולהאמין בכוחם של בני הנעורים. המודלים החינוכיים שפיתח אומצו בימי חייו ולאחר מותו בידי מחנכים בכל העולם. קורצ’ק, שלא זכה להקים משפחה, עמד בראש בית יתומים גדול בוורשה. שם יישם את שיטותיו החינוכיות, וטען כי בעיניו הילדים שטיפל בהם ושגידל אותם היו ילדיו לכל דבר. מי שהיה ממקימי השומר הצעיר, מחבר סדרת הספרים המופלאה “המלך מתיא”, דמות ייחודית שזכתה להערכה רבה מכלל האוכלוסייה גם בפולין האנטישמית, נאבק עד הרגע האחרון להציל את ילדיו בגטו ורשה הגווע, ומשלא עלה הדבר בידו, סירב לכל הצעות המילוט והלך עימם אל מותם.
ליל שבת עבר בשלווה בבית משפחתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס. השר, מנהיגה של תנועת המזרחי, כיהן כראש בנק המזרחי וכסגן ראש עיריית תל אביב, היה מחותמי מגילת העצמאות והיה חבר ממשלות ישראל מאז הקמתה. הוא לא שיער כי החלטותיו המקצועיות יעלו לו בחייו. זמן קצר קודם לכן, במסגרת מדיניות ה”צנע”, נדרשו אזרחי ישראל להימנע מלנסוע ברכביהם יומיים בשבוע כדי לחסוך דלק. שר התחבורה הורה כי אחד מהימים שבהם יושבתו הרכבים יהיה יום השבת. הזעקה נגד מה שנתפס ככפייה דתית הייתה מרה, ומסע הסתה נוהל נגד פנקס. לשני קיצוניים חילוניים, המקורבים ל”תנועת הכנענים” זה הספיק. השניים – הסופר עמוס קינן וחברו שאלתיאל יאיר – זרקו רימון לבית משפחת השר בליל שבת. הרימון לא התפוצץ ולכן חזרו השניים על מעשיהם למוחרת. השר לקה בליבו וחש ברע. חודשיים לאחר מכן, ביום כ”ג באב תשי”ב (14.8.1952), נפטר. השניים נעצרו ונחקרו, אולם התייחסות סלחנית של המשטרה ושל בתי המשפט הביאה לשחרורם המהיר. דומה כי פרשת ההתנקשות הראשונה בפוליטיקאי ישראלי לאחר הקמת המדינה נמחקה באופן תמוה מההיסטוריה.
הרב יעקב קנייבסקי נולד באוקראינה (1899) בעיירה הורנוסטייפל (אשר על שמה נקרא לימים “הסטייפלר”), ולמד מנעוריו בישיבות ליטא. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הרוסי, ולאחריה נמלט מרוסיה הסובייטית לפולין עם חבריו מישיבת נוברדהוק. כבר בצעירותו הוציא לאור ספר שעסק ביסודות ההלכה. בגיל עשרים ושש עלה לארץ והתיישב בבני ברק, בסמוך לגיסו ה”חזון איש”, שבו ראה את מורו ורבו והיה מקורב אליו מאוד. במהלך השנים הפך לאחד מהמנהיגים המרכזיים בציבור החרדי, ורבים עלו לביתו להתייעץ ולהתברך. פסק בתחומים רבים והתמחה בענייני רפואה ובהדרכות בתחומים חינוכיים שונים. בעולם התורה נודע לדורות בזכות סדרת הספרים שכתב על סוגיות הגמרא בשם “קהילות יעקב”. בספריו העמיק במחשבת הגמרא ובמפרשיה, וחינך דורות לחשיבה שיטתית ולהעמקה בתוכני הלימוד. נפטר בכ”ג באב תשמ”ה (10.8.1985) והובא למנוחות בבני ברק. בנו, הרב חיים קנייבסקי, משמש כיום כמנהיג הבולט של הציבור החרדי בישראל.
ה”מיוחסים” היו שֵם דבר בירושלים. המשפחה עלתה לארץ לאחר גירוש ספרד, ועד מהרה הפכה לחלק מרכזי בהנהגה היהודית בירושלים. בני המשפחה כיהנו פעמים רבות כ”ראשון לציון”, נשלחו כשליחים מהארץ לאסוף כספים בתפוצות הגולה, פעלו למען קיבוץ הגלויות והיו בין הראשונים שקידמו נישואים בין העדות. בהמשך, היו בין המתיישבים הראשונים מחוץ לחומות וביתם, “בית מיוחס” שבכפר שילוח, היווה את אחד המקומות שבהם התחדשה בשנים האחרונות ההתיישבות היהודית בעיר דוד. בין הבולטים שבבני המשפחה היה חכם בכור רפאל מיוחס, פוסק ותלמיד חכם שכיהן כרבם של יהודי ארץ ישראל באמצע המאה השמונה עשרה, ונפטר בכ”ב אב תקל”א (2.8.1771) חכם רפאל, שנודע בפירושיו על הרמב”ם ועל השולחן ערוך, יצא בשליחות תושבי ירושלים לאיסטנבול (=קושטא של אותם ימים) כדי להצילם מגזרותיו של מושל עות’מאני עריץ בירושלים, ומפני רעב ובצורת שפקדו את הארץ. את התלאות שעבר במסעו ואת הצלתו בדרך ניסית מפגעי הטבע ומשודדים שניסו לרצחו נפש במדבר סיני, הנציח במגילה מיוחדת שביקש מצאצאיו לקרוא מדי שנה בתאריך הצלתו. יום זה כונה במסורת המשפחתית “פורים די לוס מיוחס”.
“אתם עומדים על סף השחרור, בקרוב תגיעו לארץ החרות ותתגשם שאיפתכם לבנות את ארץ ישראל … ובנו את ארצכם כך שתהיה לכל היושב בה מקור של חופש וזכות קיום ולא תדעו עוד מלחמה”, יופ וסטרוייל סיים את דבריו ונפרד לשלום מהקבוצה. עוד כמה עשרות נערים יהודים עברו הלילה בהדרכתו את הגבול . הוא פנה לחזור לרוטרדם שם עבד כמנהל בית הספר. עליו לעבוד כרגיל, כדי שאיש לא יחשוד במעשיו בלילות. וסטרוויל שנולד בשנת 1889 נודע כאישיות ייחודית. הוא דגל בהימנעות מאלימות בכל מחיר ופיתח שיטות חינוך חדשות וייחודיות שהתפרסמו בכל הולנד. כאשר החלו הנאצים לגרש את יהודי הולנד להשמדה, הוא החליט לא לעמוד מנגד, ויחד עם אשתו וילי עסק בהברחתם של מאות צעירים יהודים מהמדינה. כאשר נתפס בידי הנאצים העדיף לעבור עינויים קשים ולא הסגיר את חבריו למבצע. לאחר שהוצא להורג בידי הגרמנים, מעט לפני סיום המלחמה, בכ,ב אב תש”ד (11.8.1944) היה יופ אחד מחסידי אומות העולם הראשונים שעץ לכבודם ניטע ביד ושם.
“אני ד”ר הרצל, עזור לי להקים את המדינה היהודית”. הבקשה שהייתה בפיו של הגבר המזוקן שפקד את ביתו בלונדון בסוף 1895 זעזעה את עולמו של ישראל זנגביל. זנגביל, בן למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה שהתיישבה בלונדון, כבר נודע בתקופה זו כסופר מפורסם, שספריו על המשבר שחווה העם היהודי נודעו ברחבי העולם. זנגביל נשבה בקסמו של הרצל והיה מראשי הכותבים בעיתונות הציונית. כמי שהעריך שהסיכוי להתיישבות בארץ ישראל קלוש, תמך בהתלהבות בהצעת אוגנדה שבה ראה מענה לבעיה היהודית. לאחר דחיית ההצעה ומות הרצל, פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה “הטריטוריאליסטית”, שביקשה להקים מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם שבו נראה כי יש סיכוי ריאלי יותר להצלחה מאשר בארץ ישראל. באחרית ימיו חי זנגביל בארצות הברית, ומחזהו, “כור ההיתוך”, שעסק במהגרים באמריקה, טבע את מטבע הלשון שהיה בשימוש שנים רבות – לשבח או לגנאי – בארצות הברית ולאחר מכן גם בישראל. זנגביל, שיחד עם רעייתו אדית איירטון, היה פעיל בתנועה לשוויון זכויות הנשים, נפטר בכ”ב באב תרפ”ו (1.8.1926)
