תריסר החברים נחו מעט מעמל הקמתם של המבנים הראשונים, והביטו בחדווה אל מרחבי הנגב המערבי. בעיצומם של ימי השואה בכ”ב בשבט תש”ג (26.1.1943), אחרי טלטולים ותלאות, עמד עוד קיבוץ דתי על תילו. השם נקבע ‘בארות יצחק’, על שמו של הרב יצחק ניסינבוים, ממנהיגי ‘המזרחי’ שנספה בשואה, ולכבוד בארותיו של יצחק אבינו שפעל באזור. בחמש שנים הספיק הקיבוץ הצעיר לפרוח ולהוות בסיס לפעולות הגנה והתיישבות בכל מרחבי הנגב. אולם, עם פתיחת מלחמת העצמאות, נקלע הקיבוץ למערכה אכזרית. לאחר תקופה ארוכה של מצור והפצצות, ביולי 1948, התקיפו המצרים את המשק. קרב עז, שבמהלכו נפלו שבעה עשר מהחברים, הביא כמעט לנפילתו של הישוב. אך מסירותם של מגניו, והסיוע שהגיע מחטיבת הנגב ברגע האחרון, הצילו את המצב. לאחר המלחמה, התקשו החברים להישאר במקום שבו ספגו כמות כה גדולה של אבדות, והישוב הועתק למרכז הארץ, שם הקימו קיבוץ פורח ומשגשג. לאחר שנים של התעלמות מצד מוסדות המדינה, הוקם בשנת 2013 אתר הנצחה לקיבוץ ולגבורתו ב”בארות שבנגב“.
“אין דבר שלם יותר מלב שבור”; “אלוקים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס”; “המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול – רשע טוב הימנו”. אמרותיו החדות והשנונות של רבי מנחם מנדל מקוצק, משכו אליו אלפי חסידים שביקשו להיות מושפעים מתביעת האמת המוחלטת שהתקיימה בחצרו. הרבי מקוצק נולד ב1787, והיה תלמידו של החוזה מלובלין. הוא לא קירב את כל החסידים, מתוקף תפיסתו ולפיה “רק באמצע הולכים סוסים, בני אדם הולכים בקצוות”. הוא קירב אליו רק את מתי המעט, העילית שבעילית שהוא חש שתוכם כברם. חסידים אלו חיו שנים בעוני ובחיי שיתוף, כשהם ממתינים למילה או לאמרה של הרבי שתאיר באור חדש את דרך עבודת ה’ שלהם. במשך קרוב לעשרים שנה, עד ליום פטירתו בכ”ב בשבט תרי”ט (27.1.1859), הסתגר הרבי בחדרו ועסק בבירור עצמי ובעבודת המידות. במהלך השנים, עזבו רוב החסידים וייסדו חסידויות חדשות שהושפעו מרוחה של קוצק, אם כי ברוח מתונה יותר, ובראשן חסידות גור. הרבי עצמו הפך לסמל לדרישה מוחלטת לאמת, להתנגדות לכל סוג של הונאה עצמית ושל גאווה. תלמידיו אמרו כי מתורת הרבי לא נשארו ספרים, אבל נשארו ספרים חיים.
הפרובוקציה שביצעו התושבים הנוכריים בעיר יבנה נשאה פירות. פסלו של הקיסר קליגולה, שהוקם על ידיהם במרכז העיר, נועד להתריס בפני שכניהם היהודים, ואלו אכן מיהרו להורסו. תגובת הקיסר לא איחרה לבוא. הוא הורה להקים צלם ענק בדמותו ולהציבו במרכז המקדש שבירושלים. את הכוחות הרומאיים שהגיעו לעכו כדי להתחיל את מסע הפסל ירושלימה קידמופ רבבות יהודים, כשהם פושטים את צוואריהם לפני חרבות הלגיונות הרומאיים. היהודים הודיעו לרומאים, כי אם ברצונם להציב את הפסל בירושלים, יהיה עליהם להשמיד תחילה את כל עם יהודה. המחאה הדרמטית הרשימה את פטרוניוס, הנציב הרומאי שמונה למלא את המשימה, והוא השהה ככל יכולתו את השלמת הצלם ואת תחילת המסע לירושלים. מחאות היהודים ותחנוניהם, המתוארים בדרמטיות בכתביהם של יוספוס ושל פילון, הצליחו להשהות את המזימה. קליגולה נרגז על כך שפקודתו לא מולאה, והורה לפטרוניוס לאבד עצמו לדעת. אולם למזלו, הידיעה על מותו של גאיוס קליגולה, העריץ המטורף, הקדימה את הגעת הפקודה המצווה על ההתאבדות. עם פרסום מותו של קליגולה בכ”ב בשבט בשנת 41 לספירה, נשם עם ישראל לרווחה.
עבד אל מג’יד ח’אדר נולד (1920) בכפר בדואי בעמק יזרעאל. כנער, הצטרף לכנופיות שפעלו נגד היישובים היהודיים במאורעות תרצ”ו – תרצ”ט, אך עד מהרה החליט להצטרף לכוחות היהודיים. במהלך מלחמת העצמאות, במסגרת עבודתו בבית הזיקוק בחיפה, סייע לעובדים יהודיים רבים להינצל מהטבח שאותו חוללו הפועלים הערביים במקום. מייד עם הקמת המדינה, התגייס באופן רשמי לצה”ל, שינה את שמו לירקוני (כשמו הערבי: ח’אדר) והפך לאבי יחידות הגששים בצה”ל. בעזרת מיומנותו וכישורי המנהיגות שלו, הקים את יחידות הגששים, ופיתח את שיטות הפעולה שלהם. ירקוני נפצע פעמים רבות בהיתקלויות עם מסתננים ועם מחבלים, ואיבד בין השאר את ידו השמאלית. הוא זכה לעיטורים רבים, המשיך להילחם כשהוא נעזר בפרוטזה, והקים בשנות השישים את סיירת שק”ד (שומרי קו דרום), שנועדה לשמור על הגבולות הארוכים שבאחריות הפיקוד. ירקוני הפך לאגדה, ושימש בתפקיד מושל צפון סיני לאחר מלחמת ששת הימים. השתחרר מצה”ל בדרגת סגן אלוף. נפטר בכ”ג בשבט תשנ”א (7.2.1991), ומחנה גדוד הסיור של חטיבת גבעתי ליד משמר הנגב נקרא על שמו.
הרעש היה אדיר. ארכיאולוגים מעריכים אותו ב7.5 בסולם ריכטר. האדמה רעדה בכל הארץ. עדויות מספרות על גלי צונאמי בכינרת, ועל התמוטטות מסגד כיפת הסלע שנבנה כמה שנים קודם לכן. התאריך המדויק אינו ברור, אולם ככל הנראה “רעש השביעית” התחולל בשנת השמיטה (השביעית) בכ”ג בשבט ד’תק”ט (18.1.749). חכמי ארץ ישראל קבעו צום וקינות לזכרו. עיקר הנזק היה באזור עמק הירדן. העיר הגדולה והמפוארת בית שאן חרבה לחלוטין, על עשרים אלף תושביה. אתר העתיקות המרשים שלה והחיזיון האור קולי שמוצג בשנים האחרונות בעתיקותיה, נותרו לתאר את מוראות היום. טבריה הסמוכה, שבה נכתב מפעל הפיוט והמדרש הארץ ישראלי בשנים שקדמו לרעש, חרבה אף היא ולא חזרה שוב לתפקידה כעיר גדולה ומשמעותית בארץ ישראל. מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמיים מתארים כפרים שלמים שנמחו לבלי שוב. בתי הכנסת המפוארים בסוסיתא ובאום אל קנטיר שבגולן ננטשו והמתינו אלפי שנים לארכיאולוגים שיחדשו את ימיהם. עמק הירדן שב מאז לאיתנו, אבל נראה שזהירות מרעש דומה בשבר הסורי אפריקאי לא תזיק.
הקרב היה אבוד. מרכבות הברזל של הפלישתים שטפו את עמק יזרעאל בדרכם לחצוץ בין שבטי הצפון לשבטי אזור ההר, ולוחמי צבא ישראל נסו אל עבר הר הגלבוע. יהונתן, אבינדב ומלכישוע, בני המלך, נפלו עם תחילת הקרב, ולאחר כמה שעות נוספות נפצע גם המלך שאול בעצמו. מי שהיה משיח ה’, המלך הראשון שאיחד את שבטי ישראל, שחטא והסתבך במרדף אין קץ אחר דוד, הגיע למערכה לאחר ליל אימים בעין דור. שם, בביתה של בעלת האוב, התגלה אליו שמואל וסיפר לו על מפלתו הקרבה. למרות הכול, המלך לא נס, והעדיף ליפול על חרבו (ובכך לפתוח דיון הלכתי גם בין פוסקי זמננו לגבי אפשרות של התאבדות, חלילה, בנסיבות צבאיות דומות) מאשר ליפול בידי הפלישתים. התבוסה הנוראית שאירעה, לפי המסורת, ביום כ”ח באלול התעצמה לאחר שכבשו הפלישתים את ערי האזור והתעללו בגוויותיהם של שאול ובניו. הגוויות חולצו מאוחר יותר במבצע נועז בידי יושבי יבש גלעד הסמוכה. תבוסת הגלבוע מונצחת היום בפסגותיו, בשמות היישובים שבסביבותיו הקרויים על שם בני משפחתו של המלך הראשון.
זה לקח הרבה מאוד זמן. המעצמות סייעו והפריעו ושוב סייעו והפריעו, גויי הארץ איימו וניסו לחבל והורידו את המורל, וגם בתוך העם היו בעיות כלכליות חברתיות ודתיות בלי סוף. אבל זה בסוף הצליח. נחמיה בן חכליה, “הפחה”, מושל ירושלים שהגיע מפרס בימי המשבר הגדולים של שבי ציון, ראה את החומה השבורה, החליט שירושלים תקום מחדש וגם חומתה. הוא לא נרתע מהאיומים, אנשיו עבדו כאשר האחד ידו “אוחזת במלאכה” ו”אחת מחזקת בשלח”-בנשק, נגד כל אויב ומתנקש.
היום, כ”ה באלול, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה הושלמה חומת ירושלים. המיקום והגודל של החומה הנוכחית כמובן אינם זהים לזו של שבי ציון, אבל העיקרון אותו עיקרון- על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים.
הימים – ימי גזירות השמד שלאחר מרד בר כוכבא. בניסיון לשבור את רוחו של העם היהודי שמרד שוב ושוב באימפריה, הורה אדריאנוס הקיסר על איסור קיומן של מצוות העשה, ובראשן לימוד התורה. ההנהגה היהודית והמוני העם המשיכו במסירות נפש בקיום המצוות למרות הכול. בה’ בתשרי (136?), למרות שהוזהר על ידי חבריו מהפיקוח הרומאי, נעצר רבי עקיבא יחד עם עוד שמונה חכמים בשעה שלימדו תורה ברבים. נסיבות מעצרו, הקפדתו על קיום מצוות גם בתנאי המצוקה של הכלא הרומאי, וקריאת שמע שקרא בשעה שסרקו את גופו במסרקות של ברזל כמה ימים מאוחר יותר באצטדיון הגדול של קיסריה, נחקקו במסורת ישראל. וכך גם שאר הפרקים נוראי ההוד בתולדות חייו של התנא המופלא, שגדל כרועה צאן פשוט, נישא לרחל והפך לחשוב שבין חכמי התורה שבעל פה. בערב יום הכיפורים, זמן קצר לפני תפילת “כל נדרי”, נוהגים בקהילות רבות לומר את הפסוק “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” – סופי תיבות עקיבה, לזכרו של התנא.
התקפות הטרור של חוליות “הפדאיון” שיצאו מרצועת עזה, גרמו לנפגעים ולנזק ברחבי ישראל כמעט מדי יום. עשרים ושתיים פעולות טרור נערכו רק בשבוע שלפני המבצע, והזעם בישראל גבר. פעולת התגמול הגדולה “חץ שחור” שפגעה בבסיסי המצרים ברצועה לא השיגה את ההרתעה המבוקשת. בליל י”ג באלול תשט”ו (31.8.1955) יצא גדוד הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון להתקפה על משטרת חאן־יונס שבה שכנת מפקדת הפדאיון. המבצע נקרא על שם סעדיה אלקיים, לוחם הצנחנים שנודע באמרתו “אם אני לא אלך – מי ילך?” ונהרג במהלך מבצע חץ שחור. לראשונה השתמשו כוחות הצנחנים בזחל”מים שסייעו בהסתערות על מבנה המשטרה המבוצר שבלב העיר ועל המוצבים שמסביבו. עשרה מהלוחמים נפצעו וטופלו תחת אש, ואמנון לביא מקיבוץ שריד נהרג. שניים ממפקדי המבצע קיבלו ציון לשבח. אבדות המצרים היו כבדות. בניין משטרת חאן־יונס קרס לאחר הפעלת מאות ק”ג של חומר נפץ, וקרוב לשבעים חיילים מצריים נהרגו. ממשלת מצרים הבינה את המסר. פעולות הפדאיון פחתו, אך דעכו כליל רק אחרי מבצע קדש שנערך כמה חודשים מאוחר יותר.
שנות השישים המוקדמות היו שקטות בדרך כלל מבחינה ביטחונית, בעיקר בגבול ישראל-ירדן. אולם, לקראת אמצע העשור, החלו ארגוני מחבלים לשוב ולפגוע במדינת ישראל, כשהם יוצאים מתוך ממלכת ירדן, גם אם נגד רצון ממשלתה. לאחר שנרצחו שלושה מחיילי צה”ל, לא הרחק מערד, החליטה ישראל לפעול. בבוקר ל’ חשוון תשכ”ז (13.11.1966) יצאו גדוד צנחנים ופלוגת שריון, לעבר הכפר סמוע, שבדרום הר חברון. מטרתו של המבצע שנקרא “מגרסה”, הייתה לפוצץ בתים בכפר, ממנו הגיעו מחבלים רבים, כדי להזהיר ולהרתיע. המטרה הושגה בהצלחה, אולם בניגוד לתכנון, התערב הצבא הירדני בנעשה, והחלו קרבות אוויר ושריון, בין צה”ל לצבא ירדן. במבצע נהרגו עשרות לוחמים ירדנים, ומכוחתינו נפל מג”ד הצנחנים סא”ל יואב שחם (לזכרו, הוקם הישוב גבעת יואב ברמת הגולן). הירדנים, זעמו על הפעולה, והיא עמדה ככל הנראה ברקע החלטתם, חצי שנה מאוחר יותר, לצאת למלחמה עם ישראל, במלחמת ששת הימים. מתוך כך, בסופו של דבר, התגלגלו האירועים לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון.
