רב ומדינאי, איש חינוך ואיש מעשה, פוליטיקאי ואיש חזון. הרב בני אלון נולד וגדל בירושלים (1954) ולמד בישיבת מרכז הרב. שימש כרב בכמה ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, ושירת כסגן בחיל התותחנים. עסק בהפצת תורת הרב קוק וייסד עם רעייתו, הסופרת אמונה אלון, את הוצאת הספרים “בית אל” לקידום ספרות תורנית ואמונית. יחד עם הרב חנן פורת ייסד את ישיבת “בית אורות” על פסגת הר הזיתים, נוכח פני הר הבית. לאחר שבלט כמנהיג בפעולות המחאה נגד הסכם אוסלו, נבחר לכנסת במסגרת “מולדת” ו”האיחוד הלאומי”. כיהן כשר התיירות ופעל לשיווקה התיירותי של ארץ ישראל כמרכז דתי עולמי. כמנהיג פוליטי, הביע דעות מקוריות ופעל בין השאר להצגת יוזמה ישראלית לפתרון בעיית הפליטים במסגרת משא ומתן עם מדינות ערב ללא הזדקקות לרשות הפלשתינית, ולהעצמת הקשר בין המחנה הלאומי בישראל לבין “נוצרים אוהבי ישראל” (בעיקר מארצות הברית) למרות המורכבות הדתית שבקשר זה. חתן פרס מוסקוביץ להגשמת הציונות בדורנו. נפטר בדמי ימיו ממחלת הסרטן בט’ באייר תשע”ז (5.5.2017) ונקבר בהר המנוחות
אלפי האורחים, ביניהם ראשי המדינה וחמש מאות אורחים שהגיעו במיוחד מחו”ל, התכנסו ברחבת הכניסה שנבנתה בשטחה של שכונת גבעת רם הירושלמית. התאריך היה ט’ באייר תשכ”ה (11.5.1965). לאחר שנים ארוכות של חלומות, של תכנון ושל גיוס כספים, יצא מוזיאון ישראל לדרך. המוזיאון הוגדר כמוזיאון הלאומי של מדינת ישראל, ונבנה בתמיכת ממשלת ארצות הברית ונדבנים יהודיים. במוזיאון ישראל קובצו מיטב הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בשטחי הארץ, ובראשם כתבי היד העתיקים של “המגילות הגנוזות” מימי בית שני, וכן איגרות בר כוכבא, שאוחסנו בהיכל הספר המפואר. מאות חפצי אומנות יהודית ותשמישי קדושה לוקטו במשך שנים מכל רחבי העולם היהודי, והוצגו ב”ביתן לאומנות יהודית” הגדול מסוגו בעולם. מליוני המבקרים שפקדו את מוזיאון ישראל מאז פתיחתו נהנו גם מדגם ירושלים של ימי בית שני, מאגף נוער פעלתני ויצירתי, וממיטב התערוכות והמיצגים של האומנות הבינלאומית שהגיעו לירושלים מרחבי תבל. למעלה מיובל שנים עברו מאז נפתח המוזיאון על שלושה עשר ביתניו הראשונים, ומאז הוא שופץ והורחב כמה וכמה פעמים, תוך שהוא ממשיך לשמש כאחד מסמליה הלאומיים של מדינת ישראל.
במסגרת נסיעה מִקרית של אנשי “התנועה לארץ ישראל השלמה” ואנשי “גוש אמונים” ברחבי השומרון, הבחינו כמה מהם כי בהר בעל חצור המתנשא מצפון לרמאללה, מבצע צה”ל עבודות בנייה נרחבות. רחל ינאית בן צבי, מנשות התנועה, נזכרה בימי העלייה השלישית והציעה להקים “קבוצת עבודה” שתסייע בבניית המתקנים הצבאיים במקום, ותעקוף בכך את האיסור הממשלתי שהוטל על ההתיישבות. ההצעה התקבלה, וכמה מפעילי התנועה הציעו את עצמם למשרד הביטחון כעובדי בניין. שישה חודשים קשים עברו על אנשי הקבוצה בראשותם של יהודה עציון ויוסי אינדור. חוסר ניסיון בעבודה, קשיי מזג האוויר והדרכים המשובשות לא הרתיעו אותם. ביום ט’ באייר תשל”ה (20.4.1975) נשארו ה”עובדים” ללינת לילה במחנה צבאי ירדני נטוש. שר הביטחון שמעון פרס הורה שלא להפריע להתיישבות החדשה שנקראה בשם עפרה. תוך מספר ימים הצטרפו לעובדים בני משפחותיהם. במהרה הפך המקום לאחד מהיישובים הפורחים ביותר ביהודה ושומרון. שבע מאות בתי אב, מוסדות חינוך ותרבות וענפי תעשייה, מסחר ותיירות ממלאים היום את רחובות עפרה. חלומה של קבוצת העבודה הפך למציאות.
מפקדי ההגנה באזור חיפה חששו מאוד מפלישה אפשרית של צבא לבנון, שתמוטט את יישובי הגליל המערבי שהיו נצורים כבר כמה חודשים. שיירה גדולה ובה אספקה ולוחמים יצאה מחיפה כדי לפרוץ את הדרך צפונה. שם המבצע היה “בן עמי”, על שם בן עמי פכטר, מפקד שיירת יחיעם שנפל בקרב. לאחר קרבות קשים נפרצה הדרך. במקביל לחידוש הקשר עם יישובי הצפון ופריסת הכוחות לאורך הגבול לקראת פלישה של צבא לבנון (שלא התרחשה לבסוף), השתלטו כוחות חטיבת כרמלי על הגבעות השולטות על עכו ובראשן תל נפוליאון. העיר הגדולה כותרה לחלוטין. מנהיגיה נמלטו ומורל תושביה התמוטט. עם יציאת הכוחות הבריטיים ממחנות הצבא הגדולים ששכנו מצפון לעיר ניתן האות, ובמהלך כל שעות ח’ באייר תש”ח (16.5.1948) הורעשה העיר על ידי כוחות ההגנה. לאחר שעות ארוכות של קרב, הניפו תושבי עכו את הדגל הלבן. דגל ישראל הונף מעל מבצר עכו, שבו נכלאו ועלו לגרדום לוחמי המחתרות. עכו, עירם של התנאים והאמוראים, של הרמב”ן והרמח”ל, שעמדה בפני תותחי נפוליאון, עברה לשליטתה של מדינת ישראל.
שנים רבות פרחו הקהילות היהודיות בעמק נהר ריין שבגרמניה. בקהילות שו”ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא) נהנו היהודים מהגנתם של שליטי המקום, שגשגו כלכלית, ובעיקר עסקו בתורה בבתי מדרשם של רבינו גרשום מאור הגולה, ושל רש”י ותלמידיו. אבל לפתע נקטעה האידיליה. המוני איכרים קנאים נענו לקריאתו של האפיפיור לצאת למסע־צלב לארץ ישראל, כדי לגאול את ארץ הקודש מידי המוסלמים. בדרכם למזרח התיכון, החליטו הצלבנים שלפני המלחמה במוסלמים עליהם לטפל ב”כופרים” שעל אדמת אירופה. בח’ באייר תתנ”ו (3.5.1096) התנפל ההמון על קהילת שפירא, וימים ספורים לאחר מכן גם על וורמייזא ועל מגנצא. מאות יהודים נרצחו באכזריות. בדילמה שהועמדה בפני היהודים – להתנצר או להיהרג – בחרו רובם בקידוש השם, ויצרו לדורות אתוס של שמירה על אמונת ישראל בכל מחיר. לימי האבלות המסורתיים של “ספירת העומר” שבין פסח לשבועות, נוספה משמעות חדשה. אירועי מסעי־הצלב נצרבו בתודעתם של יהודי אשכנז, והונצחו בספרי זיכרונות, בקינות ובתפילת “אב הרחמים” הנאמרת בקהילות רבות מדי שבת.
מסתורין ותעוזה. פעולות חילוץ וחבלה מדהימות בעוצמתן ובמקוריותן. התמודדות עם אתגריה הביטחוניים הקשים ביותר של מדינת ישראל. ובעיקר, איסוף שקט ונועז של מודיעין הכרחי להצלחת כל פעילות. סיירת מטכ”ל (“היחידה”) נוסדה הודות לשיגעונו של אדם אחד – אברהם ארנן – שנפטר בז’ באייר תש”ם (23.4.1980) ממחלה קשה. ארנן (הרלינג במקור) נולד בשנת 1930 למשפחה דתית לאומית בירושלים. התגייס להגנה ולחם בשורות הפלמ”ח במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה, השתתף בפעולות מודיעין נועזות לחילוץ קהילות יהודיות מארצות אויב, והיה ממקימי מערך הסוכנים החשאיים של צה”ל. בסוף שנות החמישים, יזם את הקמתה של יחידת עילית של אגף המודיעין, שתעסוק באיסוף מידע וזיהוי מטרות בשטח האויב, כמו גם בפעולות חילוץ וסיכול. ליחידה גויסו יוצאי יחידה 101 המיתולוגית, וכן יוצאי יחידת המסתערבים של הפלמ”ח. אחרי הקמת היחידה, המשיך ארנן למלא תפקידים ביטחוניים שונים, ביניהם ייעוץ לראש הממשלה בענייני לוחמה בטרור. ארנן סיים את שירותו בדרגת תת אלוף, ובמקביל לפעילותו הביטחונית, היה מיודד עם רבים מאישי התרבות של ישראל, ובראשם חברו הטוב – הזמר יהורם גאון.
הצעירים שעלו לגבעה שממערב למושבה פתח תקווה ביום ז’ באייר תרפ”ה (1.5.1925) היו ברובם חברי “החלוץ” שהגיעו לארץ לבנות ולהיבנות. כקבוצות קבלניות, עבדו אצל איכרי המושבה, וכשהתאפשר, הקימו על הגבעה את קיבוץ גבעת השלושה, על שם שלושה מפועלי פתח תקווה שנרצחו בידי הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה. שגשוגו של הקיבוץ הביא, כעשור לאחר הקמתו, להקמת חדר אוכל מפואר וגדול שהיה המבנה הגדול ביותר שנבנה עד אותה עת בכל יישובי התנועה הקיבוצית. מתחת לחדר האוכל הוסתר סליק גדול של “ההגנה”, ויחידות הפלמ”ח ששכנו בקיבוץ יצאו ממנו לפעולות ולאימונים. לאחר קום המדינה ועל רקע הוויכוח הסוער (וההזוי למפרע…) בין חברי התנועה הקיבוצית בדבר שאלת היחס לברית המועצות, התפצל הקיבוץ תוך מחלוקת סוערת שבשיאה הוצב קיר באמצע חדר האוכל שחצץ בין המחנות היריבים. בסופו של דבר הוקמו שני קיבוצים חדשים ממזרח לפ”ת, גבעת השלושה ועינת. שדות הקיבוץ ומפעל הנעליים שלו חולקו בין שניהם. שני הקיבוצים (המופרטים) ממשיכים לפעול גם כיום, ואילו על הגבעה ההיסטורית הוקם בית אבות ולצידו ישיבת דרכי נעם, מהבולטות והחשובות בישיבות התיכוניות בישראל.
מגיל צעיר החל הרב יחיאל מיכל פינס לכתוב ולפעול למען הרעיון הציוני, והיה בין הראשונים שגיבשו את עקרונות הציונות הדתית. כמי שהאמין ב”לאומיות שמשנתה התורה וחיותה המצוות”, מונה מטעם תנועת “חובבי ציון” לסייע בעידוד ההתיישבות בארץ ישראל. בין היתר, היה הרב פינס בין יוזמי ההתיישבות בפתח־תקווה, בכפר־סבא ובמוצא. הוא סייע לחברי ביל”ו, והקים מוסדות חינוך שונים. הרב פינס שלח ידו גם במלאכת הכתיבה. הוא כתב הלכות לעלייה לארץ ישראל בסגנון “משנה תורה” של הרמב”ם, והיה ממייסדי הספרייה הלאומית. סייע רבות לאליעזר בן יהודה, וכחלק ממחדשי השימוש בלשון העברית, המציא את המילים שעון, עגבנייה ומילים נוספות. שירו “חושו אחים חושו לארץ אבותינו” הפך לאחד מההמנונים של ימי העלייה הראשונה. כמי שדעותיו אתגרו הן את העולם הדתי והמסורתי והן את העולם החילוני, ספג לא פעם ביקורת משני המחנות וסבל מכך לא מעט. בו’ באדר ב’ תרע”ג (15.3.1913) נפטר הרב פינס. כעשרים שנה מאוחר יותר, הקימו עולים ממרכז אירופה, בני הציונות הדתית, את המושב כפר־פינס בצפון השרון.
נציגי המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה ניצלו את השלווה שהשרתה עליהם עיר הקיט האיטלקית סן רמו, כדי לקבל החלטות דרמטיות לגבי גורלם של שטחי האימפריה העות’מאנית שנפלו בידיהם במהלך המלחמה. לאחר הדיון על גורלן של סוריה ושל עירק, הגיע ביום ו’ באייר תר”ף (24.5.1920) תורהּ של ארץ ישראל. ההחלטה הייתה חד משמעית. בריטניה קיבלה לידיה את השליטה בארץ ישראל (משני עברי הירדן), בתנאי ברור ומפורש שעליה להביא להקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל, כפי שהבטיחה בהצהרת בלפור. בהמשך, אושררה ההחלטה בידי חבר הלאומים. אנשי המשלחת הציונית לוועידה, בראשותו של חיים ויצמן, לא ידעו את נפשם מאושר. בבתי הכנסת ברחבי העולם היהודי שרו המונים את ההלל ואת הפיוט “אתא (הגיע) הבוקר”, המרמז על בוא הגאולה. הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק הכריז קבל עם כי “סר פחד השבועות”, וכי הסכמת האומות מאפשרת לעם ישראל לשוב לארצו על פי התורה. הרב קוק כתב בהתרגשות על “תחיית ישראל ההולכת ונעשית בעולם”. הדרך לתש”ח עוד תהיה ארוכה ומסובכת, אבל הרכבת יצאה לדרך.
רבי לוי בן גרשום, מגדולי פרשני המקרא ומאנשי האשכולות בתולדות עם ישראל, נולד (1288) ופעל בחבל פרובנס שבדרום צרפת. חיבר עשרות ספרים בכל תחומי התורה, והחשוב שבהם היה פירושו על התנ”ך, שבו לצד פירוש מילים ונושאים כתב את “התועליות” המוסריות והערכיות שניתן ללמוד מכל פרשה ופרשה בדברי התורה. רלב”ג, שהיה מגדולי הפילוסופים בישראל ובעמים, היה בעל דעות מקוריות על סוגיות כמו אמונה ובחירה, בריאת העולם, נבואה והשגחת ה’. אולם, למרות המחלוקות הקשות שעוררו דעותיו (עד כדי הכינוי שנתנו מתנגדיו לספרו “מלחמות השם” – “מלחמות בשם), היה פירושו לתורה חביב על גדולי ישראל בכל הדורות .במיוחד נודע פירושו הפילוסופי, המעמיק והמקורי על ספרי שיר השירים ואיוב. הרלב”ג נודע גם כמתמטיקאי מחונן שחיבר כמה מספרי היסוד במתמטיקה האירופית של ימי הביניים. הוכר גם כרופא וכאסטרונום שמכשירי הניווט שפיתח סייעו בידי מגלי הארצות הגדולים שפעלו במאות הארבע עשרה והחמש עשרה למצוא דרכם בלב ים. נפטר בו’ באייר הק”ד (1.4.1344)
