“דבר אל בני ישראל ויסעו”-דא”ביו. זו הייתה ההצעה הראשונה שהתקבלה בכנס הסטודנטים היהודים בעיר חרקוב שבאוקרינה, בא’ שבט תרמ”ב (21.1.1882). “שם שכזה עשוי להתפרש כאל קריאה המופנית לאחרים, ומה עם הדוגמא האישית שלנו?! ” טענו אחדים מהסטודנטים, שהתכנסו על רקע גלי הפוגרומים שפקדו את יהדות רוסיה. הפשרה שהתקבלה (בהורדת ב”אור ה’ ‘” מהפסוק המקורי, בשל אופייה החילוני של הקבוצה) הייתה ביל”ו-“בית יעקב לכו ונלכה.” מתוך מאות הנאספים הנלהבים, עלו בסופו של דבר רק ארבעה עשר לארץ ישראל, לאחר מסע תלאות ארוך. תוכניתם להקים בארץ חברה ציונית סוציאליסטית נתקלה בקשיים רבים. אנשי ביל”ו עבדו במקווה ישראל, ניסו ליצור קבוצת בעלי מלאכה בירושלים והקימו את המושבה גדרה. כל זאת, תוך שהם מנסים לשלב ציונות, חקלאות, חיים שיתופיים ותפיסה חילונית, אם כי לא בוטה מדי כדי לא להסתכסך עם שאר יהודי הארץ. שמם של הבילו”יים הצעירים והתוססים נודע ברחבי העולם היהודי. לימים הפך הביטוי ביל”ויי לשם נרדף לחלוץ, למרות שהיו בארץ כידוע גם חלוצים לא מעטים אחרים.
יהודי טריפולי (בירת לוב דהיום) חיו בשלווה יחסית בשלהי המאה השמונה עשרה, תחת שלטונם של בני השושלת הקאראמלית – שליטים מוסלמיים, מתונים וסבלניים. מלחמת ירושה שפרצה בסוף המאה בתוך משפחת המלוכה, הביאה לתסיסה ולאי יציבות. שליט אלג’יריה דאז, עלי ג’ורג’ (בורגול), ניצל את המצב, ובראש צי של שודדי ים הסתער על חופי תוניסיה ולוב, וזרע הרס וחורבן. בימי שלטונו של בורגול נגזר על היהודים לחלל שבת, הצבא הפולש והאוכלוסייה המקומית פרעו בהם, ועשרות ממנהיגי הקהילה נשרפו חיים בידי השלטון החדש. תבוסתו של בורגול לצבא הקאראמלי ביום כ”ט בטבת תקנ”ה (11.1.1795) הביאה תשועה לקהילה היהודית, ופרנסיה החליטו לקבוע יום זה לדורות כ”פורים בורגול”. מנהגי השמחה כללו סעודות, תפילות ושירת הפיוט “מי כמוך” בשבת שלפני כ”ט בטבת. את הפיוט, המתאר את השתלשלות האירועים, חיבר מנהיג הקהילה חכם אברהם כלפון (שבנו, דוד, נרצח על ידי בורגול): “…אזכיר מעשה ה’ בקהל עדתו / אשר לא עזב חסדו ואמתו /… /…נפשנו מיד צר צורר הציל / ועלינו להודות לשבח ולהלל / כי הוציאנו מיד עובד אליל…”
לוחם רב מעללים היה נחמיה תמרי, בן קיבוץ עין חרוד. היה מפקד סיירת מטכ”ל ומפקד חטיבת הצנחנים. לחם בקרבות הדמים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, ורבים ניבאו כי ימשיך ויעלה במעלה הפירמידה הצבאית. בליל כ”ט בטבת תשנ”ד (12.1.1994), בעת ששימש כאלוף פיקוד המרכז, הוזעק יחד עם ראש לשכתו המסור, רס”ן אופיר קאופמן, לפקד על מרדף אחר מחבלים שחדרו לאזור שייקרא לימים “גני חוגה” בעמק בית שאן. המרדף הסתיים בשלום, אולם עם שובו מהמרדף נקלע המסוק שבו טסו השניים למזג אוויר קשה, סמוך לבסיס פיקוד מרכז. התנאים הקשים והערפל הכבד הביאו בסופו של דבר להתנגשות המסוק באנטנה גבוהה. תמרי, קאופמן והטייסים אסף אשר ועופר יואלי נספו. אבל כבד ירד על ישראל, ורבים ובהם ראשי צה”ל והמדינה השתתפו בהלוויות. בתי ספר ומוסדות ציבור נקראו על שם הנופלים. גם בסיס פיקוד מרכז השוכן בכניסה המזרחית לירושלים (וכונה עד אז בשם “מצודת כפיר”) קיבל את השם “מחנה נחמיה”.
הסערה העזה שפקדה את חופי מרוקו בליל כ”ב בטבת תשכ”א (10.1.1961) לא הותירה לספינה הקטנה שום סיכוי. בהפלגתה השלוש עשרה מחופי מרוקו לעבר גיברלטר, שקעה “אגוז” במצולות כשעל סיפונה ארבעים וארבעה עולים. בין המפליגים היו ילדים רבים, משפחות שלמות, ואנשי “המוסד” והמחתרת היהודית שעסקו בהברחת היהודים ממרוקו. אסון אגוז סימל את שיא המאבק של מדינת ישראל ושל התנועות הציוניות במרוקו להבריח רבבות יהודים מהמדינה שנשטפה בגלי לאומנות אסלאמית, ולאפשר את עלייתם למדינת ישראל. כאשר התפרסם דבר האסון, החלה דעת הקהל העולמית לתבוע ממרוקו, שקבלה לא מכבר עצמאות מצרפת, לאפשר ליהודים החיים בה להגר. לא עבר זמן רב, ומבצע “יכין”, שבמסגרתו עלו בגלוי ובאישור מאות אלפי יהודים ממרוקו, יצא לדרך. גופותיהם של נספי אגוז נפלטו מהים ונקברו תחילה בעיירת חוף מרוקאית. במשך שנים ארוכות ניסו מנהיגים יהודיים מהארץ ומחו”ל לשכנע את שלטונות מרוקו להביא את הגופות למדינת ישראל, ובשנת 1994 המאמצים נשאו פרי. גופותיהם של נספי אגוז הובאו לקבורה בהר הרצל, ונקברו לצידם של מעפילים ממדינות אירופה השונות שעשו דרכם לארץ המובטחת.
אשר גינזבורג (אחד העם) נולד באוקראינה (1856) למשפחה חב”דית. בבגרותו, התנכר לדת והיה אחד מהבולטים באישי הרוח שניסו לכונן זהות לאומית חילונית לעם ישראל. מגיל צעיר נודע כעיתונאי וכסופר מבריק, והמסות שחיבר שימשו שנים ארוכות כחומר קריאה חובה בבתי הספר בישראל. אחד העם, כפי שכינה את עצמו במאמריו, הטיף להקמת מרכז רוחני של קבוצות עילית יהודיות בארץ ישראל, שיפתחו תשתית רעיונית ותרבותית עבור המוני היהודים שיוותרו בינתיים בגולה, עד שיוכשרו התנאים לעליית כל חלקי העם. כחלק מתפיסתו זו, שכונתה “הציונות הרוחנית”, היה מגדולי מבקריו של הרצל, וטען נגדו כי הוא מנסה לפתור את צרת היהודים, בשעה שהבעיה המרכזית היא צרת היהדות. בהשראת אחד העם הוקמה אגודת “בני משה” שאנשיה עמדו מאחורי ייסוד רחובות, מאחורי הוצאת כתב העת “השילוח” (שהיה החשוב בכתבי העת היהודים בשלהי המאה הי”ט) ומאחורי מפעלים תרבותיים שונים כמו “ספר האגדה”. במאמריו, ביקר בחריפות תופעות שונות בעם היהודי, והטיף לאימוץ סמלים יהודיים (כמו השבת), גם בלי קשר למשמעותם הדתית. נפטר בתל אביב בכ”ח בטבת תרפ”ז (2.1.1927).
הגדרת המטרות של הפלשתינים שהתכנסו במלון אינטרקונטיננטל (כיום, מלון “שבע הקשתות”) בהר הזיתים שבירושלים הכבושה בידי הירדנים הייתה ברורה: השמדתה של מדינת ישראל באמצעות מאבק מזוין, והקמת מדינה פלשתינית על חורבותיה, מהים עד הירדן. הנציגים שהגיעו מארצות ערב השונות הכריזו על הקמת הארגון לשחרור פלשתין, ועל הקמת הזרוע הצבאית שלו, הפַתְ”ח. זמן קצר לאחר מכן, בכ”ז בטבת תשכ”ה (1.1.1965), יצאו מחבלי הפת”ח לפעילות הטרור הראשונה. חולייה שחדרה מהרי השומרון הניחה מטעני חבלה ליד מתקני המוביל הארצי בגליל, אשר נחנך זה עתה והיה אחד מסמליה של תקומת ישראל בשנות השישים. המטענים נתגלו ופורקו בלי פגע. המחבלים ששבו לירדן נתקלו בכוחות ירדניים, ואלה הרגו שניים מהם. אולם למרות הכישלון הצורב, מציינים עד היום הפלשתינים את התאריך בחגיגיות רבה, כיום ניצחון כביכול במאבקם מול ישראל. מאז, הובילו מחבלי הפת”ח נתיב דמים ארוך של פגיעה אכזרית בגברים, בנשים ובילדים בארץ ובעולם. מנגד, הפכו יעד למלחמת חורמה של חיילי צה”ל ושל אנשי כוחות הביטחון, שרדפו ורודפים עד היום אחרי המבקשים לפגע במדינה ובאזרחיה.
התבוללות מואצת וגוברת מזה, והחלטה להמנע מכל יתרונות ההשכלה והמודרנה מזה. גישה שלישית בין שתי הגישות הקיצוניות שניצבו בפני יהדות אירופה בסוף המאה התשע עשרה הציע רבי שמשון רפאל הירש (רש”ר) שנפטר בכז’ טבת תרמ”ט (31.12.1888). הדרך הניאו אורתודכסית שפיתח רש”ר, בעיקר בימים בהם כיהן כרבה של העיר פרנקפורט שבגרמניה, הציעה לשלב תורה עם חכמה, “תורה עם דרך ארץ”, השכלה כללית ואקדמית יחד עם הקפדה על קוצו של יוד בשמירת ההלכה. את דרכו החינוכית הייחודית, ליווה הרש”ר הירש בכתיבה וביצירה רוחנית. הוא כתב לנוער ולמבוגרים, הסביר את טעמי המצוות ואת עקרונות התורה בצורה מרתקת, ופרושו לתורה נחשב עד היום כאחד מהפרושים המקוריים והיפים שנכתבו אי פעם. לימים נמתחה גם ביקורת לא מעטה על הרש”ר. התנגדותו לראשית פעולותיה של התנועה הציונית, ונכונותו לפעול למען הפרדות מוחלטת מהקהילות הלא אורתודוכסיות בגרמניה , לא היו פופלריות גם בקרב מי שראו את עצמם ממשיכי דרכו, אולם, מורשתו הבסיסית המשלבת תורה מדע וחוכמה, מפרנסת את דרכם הרוחנית של רבים עד היום.
בגיל שמונה בלבד נותרו יעקב גדיש ואחותו בודדים מכל משפחתם שנרצחה בגטאות פולין. בניסיון להימלט מאירופה הבוערת, עבר הילד הצעיר גבולות, נהרות ויערות, עד שהצליח להגיע לארץ ישראל ולקבוצת יבנה, שבו חי עד יומו האחרון. גדיש, איש תורה ועבודה, התבלט במהירות כמנהל וככלכלן מבריק. בזכות המנהיגות הכלכלית שלו ושל חבריו לקיבוצה, שמר הקיבוץ על חוסנו הכלכלי לאורך שנים. כאשר נתמנה להוביל את תנועת הקיבוץ הדתי כולה, הצליח למנוע מהקיבוצים הרפתקאות חסרות אחריות. בכך, אפשר לקיבוץ הדתי להיות התנועה הקיבוצית היחידה שלא התמוטטה כלכלית במשבר הקיבוצים בשנות השמונים. בהמשך חייו, הוביל את “הזרם השיתופי” שביקש למנוע את הפרטת הקיבוץ, תוך התאמתו למאה העשרים ואחת. תפיסתו בזכות יושר, רגישות, מקצועיות, דוגמה אישית והסתפקות במועט הנחתה אותו גם בעבודתו כראש אגף התקציבים במשרד האוצר, וכן בעת שעמד בראש ועדות שונות שעסקו ברפורמות משמעותיות במבנה המשק הישראלי. דבריו על כך שכשורד שואה הוא מעוניין להקדיש את ימיו ליצירה, לחיים, לבנייה ולתרומה ליוו אותו עד יומו האחרון. יעקב גדיש נפטר בגיל שבעים ואחת בכ”ז בטבת תשס”ה (8.1.2005).
הרב יהושע ממן נולד במרוקו בשנת 1917 למשפחת רבנים מצאצאי הרמב”ם. בגיל צעיר החל לכהן כרב, ובגיל עשרים ושמונה הוסמך כדיין הצעיר ביותר במרוקו. במהלך השנים כיהן הרב ממן כאב בית הדין בערים רבאט ומרקש. בהיותו בן חמישים, ויתר על האפשרות לכהן כרבה הראשי של מרוקו, ועלה לארץ כדי לסעוד את אימו הקשישה. בארץ, כיהן הרב ממן כרבה של נהריה, היה מראשי ישיבת פורת יוסף והיה חבר בית הדין הרבני הגדול. במהלך כהונתו בת עשרות השנים כדיין, הצהיר כי עשה כל מאמץ להשגת שלום בית, ושכל הזוגות שהגיעו אליו לדיון הצליחו להתפייס. בספריו הרבים עסק במגוון נושאים בהלכה, בפרשנות המקרא, בתורת הנסתר ובהגדה של פסח. עסק רבות במסירת שיעורים ברחבי הארץ וכיהן גם כאב בית הדין בבאר שבע. בספר השאלות ותשובות שלו “עמק יהושע” על שבעת כרכיו, התמודד עם שאלת ההתאמה בין מנהגי מרוקו לבין המנהג המקובל בקרב יהודי ארץ ישראל, ונטה לפעול לאחדות בין העדות ולקבלת מנהג מוסכם. נפטר בכ”ו בטבת תשע”ח (13.1.2018)
הדרך אל המוצבים הבריטים במדבר מעולם לא היה נראתה ארוכה יותר. שני נציגיה של מחתרת ניל”י שחיפשו דרך לחדש את הקשר שנותק עם המודיעין הבריטי, טעו בחולות סיני. ההליכה במדבר הסתיימה תוך זמן קצר במפגש טראגי עם בדואים מקומיים וחיילים טורקים. אור לכו’ טבת תרע”ז (20.1.1917) נורה ונהרג אבשלום פינברג וחברו יוסף לישנסקי נמלט פצוע בחזרה למטה המחתרת בזיכרון יעקב. חייו הקצרים של אבשלום היו גדושים ומלאים. הוא היה סופר ומשורר, הוגה פוליטי ומרגל נועז. יחד עם חבריו למחתרת ביקש לסלק את האימפריה העותומנית העריצה והמושחתת מארץ ישראל, ולקרב את הקמתה של המדינה היהודית. יובל שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, אותרו עצמותיו של פינברג בחולות ליד רפיח, כשהן טמונות מתחת לדקל שצמח מגרעיני תמר שהיו בכיסו. אבשלום נקבר בהלוויה ממלכתית בהר הרצל ומצבה ( (המוצבת כיום במוזיאון פינברג בחדרה) הוקמה ליד הדקל שצמח במקום נפילתו. סיפורו של יוסף לישנסקי (שנפל בידי התורכים כשנה מאוחר יותר) ורבים הטילו ספק באמינותו, סוף סוף אומת.
