מהרכבת לכנסת

מאות אלפי הנוסעים הגודשים מדי יום את תחנת הרכבת תל אביב מרכז, מכירים את שמו היטב מקולות הכורזים ברכבות. מנחם סבידור נולד בפולין, התייתם בגיל צעיר, ועם תחילת מלחמת העולם ניסה לשווא לשכנע את קרוביו ואת אחיו להימלט. לאחר שנכשל בניסיונות שכנועיו, פנה סבידור אל חסיד אומות העולם, הקונסול היפני בליטא, סמפו סוגיהרה, ובעזרת האישורים שקיבל ממנו הוביל חבורת צעירים לארץ ישראל במסע ארוך והרה סכנות דרך רוסיה, סין והודו. בארץ, שירת סבידור בצבא הבריטי בתפקידי ניהול ומטה, וצבר ידע רב שאותו העביר לצה”ל עם הקמתו. בשורות צה”ל שירת כסגן אלוף. בשנת 1954 החל סבידור קדנציה בת עשור כמנכ”ל רכבת ישראל, תפקיד שזיכה אותו לימים בקריאת שם התחנה המרכזית בארץ על שמו. לאחר סיום תפקידו, כיהן סבידור בתפקידים ציבוריים שונים, ביניהם חבר מועצת עיריית תל אביב (שכמעט עמד בראשה) ונשיא תנועת מכבי העולמית. בראשית שנות השמונים נבחר סבידור לכהן כיושב ראש הכנסת מטעם הליכוד. בכ”ב במרחשוון תשמ”ט  (2.11.1988) נפטר סבידור, ונטמן ליד רעייתו רעיה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים.

הרעיון המקורי היה חיובי למדי.  שיטת ממשל שבה יבוטל הרכוש הפרטי, ימוגרו העוני ופערי המעמדות, כל אדם יעבוד כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. הרעיון שכונה בשמות שונים במהלך עיצובו, התגבש לבסוף כרעיון תחת הכותרת “קומוניזם”. והחל לצאת אל הפועל בכב’ חשוון תרע”ח ( 7.11.1917, תאריך שהשתנה ל24.10 בשל שינויים שבוצעו בלוח  השנה).  ביום זה השתלטה המפלגה הקומוניסטית-הבולשביקית על רוסיה.  הקימה לאחר מלחמה ארוכה ומרה את ברית המועצות, והחל הנסיון  הגדול תולדות האנושות, לחיי שיוויון ואחווה תחת הדגל האדום.  לא ארכו הימים והחלום הפך לסיוט. המהפכה הקומוניסטית רמסה את זכויות האדם,  מיליונים  נרצחו בשם ערכיה, היא שללה את החירות, והביאה בסופו של יום, גם לחורבן כלכלי ולעוני. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמהפכה (שרבים מאוד ממנהיגיה  ומחולליה היו יהודים, והיא השפיעה מאוד על עיצוב דמותו של הישוב היהודי בארץ), העלתה את הנושא החברתי, על סדר היום העולמי, והשפיעה לא מעט, גם על הסדרים חברתיים שכולנו נהנים מהם.

רחל לנדאו נולדה בפולין (1910), עלתה לארץ עם משפחתה בימי העלייה השלישית, וגדלה בקיבוץ בית אלפא. מגיל חמש עשרה הייתה חברה בהגנה, ובמקביל לעבודתה כמורה, הוזמנה להיות האישה היחידה בקורס הטייס הראשון של חברת “אווירון” (סוג של מסווה ל”שירות האוויר” של המחתרת). רחל שירתה שנים רבות כטייסת. בתקופת המנדט, גם בהיותה אמא לתינוקות צעירים, העבירה אספקה וחומרים מסווגים ליישובים מבודדים, מתוך הנחה שהבריטים לא יחשדו בטייסת הצעירה שראו בה בת עשירם מפונקת. השתתפה במשימות שונות במלחמת העצמאות (אם כי הסתייגה משילוב נשים במשימות טייס קרביות), ועסקה בפעילות רכש אינטנסיבית בבריטניה ובארצות הברית לצורך רכישת מטוסים לחיל האוויר הצעיר של מדינת ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים, כיהנה רחל (שנישאה למרדכי מרקובסקי) כראש “קלוב התעופה בישראל”,  ופיתחה בהתמדה ובשיטתיות את תחום התעופה האזרחית במדינה. לאחר לימודיה לד”ר למשפטים ולקרימנולוגיה, יזמה מרקובסקי לנדאו את פרויקט “אחים בוגרים”, שבמסגרתו הוצמדו חונכים בוגרים ליתומים שאבותיהם נפלו במערכות ישראל. על מעשיה קיבלה אותות ופרסים רבים. נפטרה בכ”ב במרחשוון תשס”ב (19.11.2011).

בתחומים רבים ומגוונים הותיר את חותמו חיים ויצמן, מנהיג התנועה הציונית ונשיאה הראשון של מדינת ישראל, שנפטר בכ”א במרחשוון תשי”ג (9.11.1952). בתחום המדע סימל ויצמן, הנער היהודי מהעיירה הקטנה ברוסיה שהפך לאחד מגדולי הכימאים והמדענים בזמנו, את כוחן של ההתמדה ושל היצירתיות. תכונות אלו סייעו לו להציל את בריטניה בימי מלחמת העולם (בזכות פיתוח הטכניקות להפקת האצטון), וכן בהקמת מכון ויצמן, העומד בחזית המדע העולמי עד ימינו. בתחום הפעילות הציונית, הקים ויצמן אגודה להפצת הציונות וללימוד העברית כבר בגיל חמש עשרה, יזם את רעיונות “הציונות הסינטתית” שחיברה בין הציונות המדינית והמעשית, עסק בתחומי תרבות וחינוך והנהיג את התנועה הציונית קרוב לשני עשורים. בתחום הפעילות המדינית, עמד ויצמן על ערש הולדתה של הצהרת בלפור, ויצר את הקשר ההדוק ביו הציונות לבריטניה. בערוב ימיו, גם לאחר שהוזז מהנהגת התנועה הציונית ובהיותו חולה ועיוור, השתמש ויצמן בקשריו הבינלאומיים וביוקרתו כדי לסייע למדינת ישראל בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המדינה. ויצמן הספיק לכהן קצת יותר משנתיים כנשיאה הראשון של ישראל, ונטמן בחצר ביתו שברחובות.

מבצע יואב הסתיים בהשתלטותם של כוחות צה”ל על מרחב באר שבע. כעת הגיע הזמן לממש את ריבונותה של המדינה הצעירה על מרחבי מדבר יהודה, וליצור קשר עם המתיישבים ועם הלוחמים שהיו נצורים בסדום למעלה מתשעה חודשים. קצין המבצעים של פיקוד דרום, עוזי נרקיס, נתן את פקודת היום: “כל מקום בו נדרוך ונאחז, לנו הוא. המלאכה לא נשלמה, עד שנגיע לגבולות ארצנו”. ביום כ”א במרחשוון תש”ט (23.11.1948) יצא לדרך מבצע “לוט”, להשתלטות על אזור סדום. בחלקו הראשון, שכונה “מבצע דבמבם” (על שם גרשון דובינבוים, מפקד נערץ בחטיבת הנגב שנפל בקרבות מבצע יואב), השתלטו כוחות הפלמ”ח על אזור כורנוב (ממשית הסמוכה לדימונה). אחר כך יצאו יחידות סיור למסע רגלי לבדיקת עבירוּת הדרך לסדום. כוחות שיצאו מסדום הנצורה פגשו את הלוחמים במצד “זוהר” שבדרום ים המלח, וחגגו יחדיו את סיום המצור על המקום. בהמשך, במבצע הנדסי ולוגיסטי מסובך הוכשרו דרכים באזור מעלה עקרבים, והכוחות הישראליים הגיעו לדרום ים המלח ולצפון הערבה. המבצע, שלא כלל היתקלויות צבאיות, הכשיר את הדרך למבצע “עובדה”.

דירת פאר בהונגריה. חוף הים בקסריה. בית הכלא בבודפשט. תחנות בחייה של משוררת, לוחמת, וסמל לאומי, שהלכה לעולמה, והיא רק בת עשרים ושלוש. ילידת הונגריה שהצטרפה  לתנועה הציונית. כחלוצה בקיבוץ שדות ים, כתבה את המילים  שיהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית: “אלי, אלי שלא יגמר לעולם, החול והים”,” “קול קרא והלכתי,  הלכתי כי קרא הקול”.  כאשר הגיעו הידיעות על שואת יהודי הונגריה, התנדבה לצנוח, כחברת פלמ”ח, וכחיילת בריטית, כדי להגיש סיוע לאחיה בשעת צרה, ואולי גם כדי להציל את אמה שנותרה בהונגריה.  הצנחנים הארץ ישראלים אליהם הצטרפה, צנחו ביגוסלביה, ובתום מסע ארוך ומסוכן, נתפסו בידי חיילים הונגרים. בית הדין הצבאי בהונגריה דן אותה כבוגדת, והורה להוציאה להורג, ביום כא’ חשוון תש”ה, (7.11.1944). סיפור חייה הפך לסיפור מורשת לאומי ודורות גדלו על משנתה. השיר שכתבה כמה חודשים לפני מותה, נתגלה כצוואה לממשיכי דרכה: “אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות, אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות. אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד…אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.

הרב מרדכי יפת־תעיזי נולד בתימן והתייתם בגיל צעיר. בהיותו בן חמש עשרה עלה לארץ, התיישב בירושלים והחל ללמוד בישיבת בית אל. מצעירותו נמשך ללימודי הקבלה, ונחשב כאחד מגדולי המומחים בה. רבים מגדולי ישראל מכל הזרמים שחרו לפתחו כדי שילמד אותם את סתרי הקבלה. בשנת תשכ”ד התמנה הרב לראש ישיבת נהר שלום, שאותה ייסד על שמו של גדול מקובלי תימן  (הרש”ש). בשלב זה, שינה הרב את שמו ל”שרעבי”, שם שאותו פירש כראשי תיבות של שלום רב על ישראל. דָגַל בתפיסת “דרכיה דרכי נעם” בסוגיות שונות שעמדו על הפרק ביחסי דתיים־חילונים בפרט ובכלל. תלמידיו העידו שנטה לשיטת הרב קוק, שראתה בחיוב את בנין הארץ בימינו. בימי המאבק בבריטים, ערב הקמת המדינה, אפשר לאנשי האצ”ל להקים סליק של נשק בביתו. ניסה לפעול בכל כוחו לקרב נערים שיצאו ממסגרות החינוך הרגילות, וביתו היה פתוח לעצה, לתפילה ולברכה לבני כל הזרמים. בכ’ במרחשוון תשמ”ד (27.10.1983) נפטר הרב שרעבי ונקבר בהר המנוחות.

כמדי יום בסוף יום העבודה, פתח הנהג את דלת הרכב, בפני הלורד. וולטר אדוארד גינס , שכונה הלורד מוין, מי שהיה למעשה השליט של כל אזור המזרח התיכון מטעם האימפריה הבריטית,  התכוון להכנס לביתו שבקהיר, כאשר לפתע, הגיחו המתנקשים.  התאריך היה כ’ חשוון תש”ה (6.11.1944). אליהו חכים, ואליהו בית צורי, שני לוחמי הלח”י, שהגיעו במיוחד מארץ ישראל, ראו בלורד, את האחראי,  על מדיניות “הספר הלבן”, שמנעה מניצולי שואה להגיע לארץ. הם  ירו בו מטווח קצר, נמלטו על אופניים ונלכדו  לאחר זמן קצר, בידי שוטרים מצרים. הפעולה עוררה תגובות מעורבות. מחד, היו שראו בה פעולת גבורה, שנועדה להסב את תשומת לב העולם לעוולות אותם מבצעת בריטניה. זה גם היה המסר, עליו חזרו השניים במשפטם, קודם שנדונו למוות והוצאו להורג. מאידך, הנהגת הישוב היהודי ראתה בפעולה מעשה חסר אחריות, והורתה לפתוח בפעולה מקיפה נגד האצ”ל והלח”י (תקופת “הסזון”).  גופותיהם של חכים ובית צורי נותרו במצרים עוד שנים רבות. משהגיעו לארץ, ונטמנו בהר הרצל, התברר שהם נותרו שלמות לחלוטין. “הרוגי מלכות אין רימה שולטת בהם”.

הרב דוד צבי הופמן (הרד”צ) נולד בשנת 1843 בהונגריה, והתחנך בישיבות ובבתי המדרש הגדולים במרכז אירופה. מגיל צעיר היה מקורב לראשי התנועה הניאו-אורתודוקסית בגרמניה, וביניהם הרש”ר הירש והרב הילדסיימר, וביקש ללכת בדרכם – “תורה עם דרך ארץ”. במקביל ללימודיו התורניים, למד באוניברסיטאות ברלין ווינה, שם הגיע לתואר פרופסור והשתלם בלימודים קלאסיים ובמדעי העזר לחקר המקרא שהחלו להתפתח בימיו. הרד”צ שימש כרב, כפוסק וכדרשן, ועמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין עשרות שנים עד יום פטירתו. מפעל חייו של הרב הופמן הוקדש להתמודדות עם ביקורת המקרא שהתעצמה מאוד בדורו. הוא הכיר את שיטות הביקורת השונות, ועמד על המוטיבציה האנטישמית שעמדה בבסיס חלק מתומכי השיטה. בפירושו לתורה לא התחמק מאף אחת מהטענות וההסברים החלופיים למסורת שאותם הציעה הביקורת, אלא התמודד איתם וסתר אותם בזה אחר זה, תוך הסתמכות על ידיעותיו המקיפות במדעי המזרח הקדום ובלימודים הקלאסיים. פירושו השיטתי והמעמיק, שעמד בקריטריונים המדעיים המחמירים ביותר, הפך לאחד מפירושי המקרא הקלאסיים. נפטר בי”ט במרחשוון תרפ”ב (20.11.1921).

הקרע בין החלוצים, שהרימו את דגל החילוניות, לבין שומרי המסורת נראה קשה מתמיד. על סף התהום, יזם הרב קוק, רבן של יפו ושל המושבות, את המסע. גדולי הרבנים בארץ יצאו בי”ט במרחשוון תרע”ד (19.11.1913) למסע בן חודש ימים בעשרים ושישה יישובים חדשים, בעיקר באזור הכרמל והגליל. למרות חילוקי הדעות הנוקבים, התקבלו הרבנים בכבוד בכל היישובים. היו מקומות שדבריהם בדבר השיבה לתורה ולמצוות נשמעו, היו מקומות שנדחו, אבל בכל מקום ניכר היה שהלבבות צמאים לשיח ולקירוב.  בשיאו של המסע, לבש הרב קוק בגדי שומר ממושבות הגליל ורקד עם החלוצים, תוך שהוא מצהיר: “לא באנו להשפיע. רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש”. המסע תועד, בספר שהוציאו מקורבי הרב קוק בשם “אלה מסעי”. שני מסעות דומים של רבנים במרחבי ההתיישבות החדשה, החילונית ברובה, נערכו בשנות העשרים של המאה הקודמת. המסעות סימלו את דרכו הייחודית של הראי”ה קוק להעצמת כוחה של אחדות ישראל ושל תורת ישראל. לימים, הוכרז יום י”ט במרחשוון כ”יום הרב קוק” במערכת החמ”ד.