“כל  נתינינו, ללא הבדל אומה ודת, לאחר שהם מתקבלים ונסבלים במדינותינו, יקחו חלק במשותף באושר הציבורי,  ייהנו מחירות בהתאם לחוק ולא ייתקלו בשום מניעה להשגת קיומם ולהגדלת חריצותם הכללית בכל דרך מכובדת..”. רעיונותיה של תנועת הנאורות, שדגלה בזכויות אדם ובמניעת אפליה על רקע דתי, הגיעו סוף סוף גם לחצר הקיסר בוינה. בטז’ טבת תקמ”ב (2.1.1782) פרסם יוזף השני, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה (לימים אוסטרו-הונגריה) את צו הסובלנות. לאחר  אלפי שנים של אפליה, של איסור על מגורים באזורים שונים ואיסור על עיסוק במקצועות רבים, זכו יהודי הקיסרות לשיוויון זכויות (אמנציפציה).  אך לצו הסובלנות היה גם מחיר לא פשוט. הקיסר  ביקש להפוך את היהודים לאזרחים שווי זכויות, אך גם פעל בכל כוחו לביטול ייחודם הדתי והתרבותי. האוטונומיה של החינוך היהודי צומצמה עד מאוד, מוסדות הקהילה היהודית איבדו חלק ניכר מסמכויותיהם, והיהודים נדרשו לנטוש את שפת העברית או האידיש ולהשתלב בתרבות המרכז אירופאית הכללית. עידן חדש של אפשרויות חדשות, אך גם אתגרים מורכבים עמד בפני יהדות אירופה.

התנאים היו נראים בלתי אפשריים. ליל ט”ז בטבת (22.12.1953) היה מושלג וקפוא. דרך של עשרים ואחד קילומטרים לכל כיוון עם הפרשי גובה של חמש מאות מטרים הפרידה בין הלוחמים ליעדם. למרות הכול, אנשי יחידה 101 לא התכוונו לוותר. ההוראה לפוצץ בית מרכזי בחברון (מבצע ,כפפות משי” ) כגמול לירדנים על רצח שניים מחיילינו, הייתה ברורה. מפקד הפעולה, סמל מאיר הר ציון, ושלושה לוחמים נוספים יצאו לדרך. התנאים הבלתי אפשריים כמעט הביאו להחלטתם באמצע הדרך לסגת או לבצע את הפעולה בדרך לחברון. אבל הדבקות במשימה ניצחה. בית מרכזי בחברון פוצץ. במהלך ההתקלות הספיקו הלוחמים להרוג כמה תושבים ולוחמים ירדניים, ואף לקחת בשלל אקדח עם עיטורים נאציים. בעת הנסיגה, שם לב הכוח לחסרונו של אחד הלוחמים ושב לחלצו. הפעולה הסתיימה בארבע שעות נוספות של ריצה לגבול. ביומנו, כתב מאיר הר ציון: “הצלחנו. ביצענו!…איננו חוששים עכשיו משום דבר… “. מבצע “כפפות משי”, כפי שכונה, המחיש את שלושת הערכים שהנחילה יחידה 101 לצה”ל: מנהיגות המפקד, לא מפקירים לוחמים ופצועים בשטח ודבקות במשימה.

מזג האוויר בחופיה של צפון צרפת היה חורפי וסוער במיוחד באותו לילה. תושבי עיר הנמל שרבורג העדיפו להיות ספונים בבתיהם החמים, סביב ארוחות חג המולד, מאשר לבדוק מה פשר הרעשים הבוקעים מהנמל שעל שפת האוקיינוס. המבצע יצא לדרך מיד לאחר שממשלת צרפת החליטה, בעקבות מלחמת ששת הימים, לבטל את עסקאות הנשק שהיו לה עם צה”ל, וביניהן מכירתן של ספינות טילים חדישות לחיל הים הישראלי, שתמורתן כבר שולמה. לאחר שכשלו כל ניסיונות המשא ומתן, החליטה ישראל לחלץ מדי הצרפתים את הספינות. סדרה של תחבולות והטעיות שבוצעו בידי אנשי “המוסד” ואנשי חיל הים, הדר קמחי ומרדכי (מוקה) לימון, אפשרו ללוחמי חיל הים לעלות על הספינות בליל ט”ו בטבת תש”ל (25.12.1969) ולהובילן בבטחה למדינת ישראל, גם ללא הסכמת הצרפתים. המבצע יצר אמנם משבר דיפלומטי חריף בין ישראל לצרפת, אך, בסופו של דבר, נאלצו הצרפתים להודות שהצדק היה עם ישראל. חשוב מכך, שלוש שנים מאוחר יותר, הובילו ספינות שרבורג את חיל הים הישראלי לניצחון מוחץ בחזית הימית במלחמת יום כיפור.

הצי ההולנדי בן שבעים האוניות שהופיע בחופיה של ברזיל נסך תקווה עצומה בלב מאות האנוסים היהודיים. הם חיו כבר עשרות שנים במושבה הפורטוגזית, בצילה של משטרת האינקוויזיציה שבלשה אחר מעשיהם והעלתה על המוקד את כל מי שנחשד בשמירת היהדות. סדרה קצרה של קרבות, שבהם סייעו היהודים האנוסים המקומיים לצי הפולש, הביאה לכיבוש ברזיל בידי ההולנדים, ואלו לא הכזיבו. ביום ט”ו בטבת שצ”ד (16.12.1633) הכריז המושל ההולנדי על מתן חופש דת לכל התושבים. בעיר רסיפה נפתח תוך זמן קצר בית הכנסת “קהל ישראל”, שהוא בית הכנסת הראשון שהוקם ביבשת אמריקה. אל האנוסים המקומיים שחזרו לצור מחצבתם הצטרפו מאות יהודים מהולנד שנהנו מהמסחר המשגשג באזור. אולם, השמחה לא ארכה זמן רב. שובם של הפורטוגזים לאחר כעשרים שנה הביא לחורבן הקהילה היהודית. חלק מבניה נמלטו צפונה וייסדו קהילה במושבה הולנדית חדשה בשם ניו אמסטרדם, שלימים תקרא ניו יורק. יהודים שבו לברזיל עם קבלת עצמאותה בראשית המאה התשע עשרה, ופיתחו בה קהילה גדולה ומשגשגת, עם פינה חמה למדינת ישראל, וכמובן, גם לכדורגל.

ליל י”ד בטבת תש”ג (22.12.1942) עבר תחילה בנעימים על רבים מהחיילים ומהקצינים הגרמניים ששהו בקרקוב, בירת הממשל הגרמני בפולין הכבושה. בקבוקי תבערה, רימונים שהושלכו למרכזי הבילוי הגרמני, בסיסים שהותקפו בכל רחבי העיר ודגלי פולין שהונפו על בניינים מרכזיים הפרו את שלוות חופשת חג המולד. הגרמנים הזועמים שספגו לא מעט אבדות, בעיקר בהתקפה על קפה ציגנריה שבמרכז העיר, פתחו במצוד נרחב שבסופו לכדו את רוב המבצעים. לתדהמתם, התברר כי היו אלה חברי תנועות הנוער היהודיות שפעלו בגטו קרקוב והתארגנו במסגרת מחתרות “החלוץ הלוחם” ו”איסקרא” (הניצוץ). הלוחמים, שכשלו בניסיונות קודמים לפרוץ לפרטיזנים, ועסקו עד עתה בפגיעות מקומיות בחיילים גרמניים או במלשינים יהודיים, החליטו לבצע פעולות מתוך השטח הארי בעיר כדי לא לסבך את היהודים שנותרו בגטו בפעולות נקם. רוב אנשי המחתרת נרצחו מיד, ואחרים הועברו למחנות ההשמדה (שם הצטרפו לא פעם למחתרות שפעלו במחנות אלו). הרושם שהותירה פעולת הנקם היה רב. “שלוש השורות בהיסטוריה” שיספרו על גבורת הצעירים היהודיים שביקש דולק ליבסקינד, מפקד המחתרת, להנציח לדורות – נכתבו.

מעל דפיו נכתבו מסות תורניות על ידי גדולי הרבנים, במשך עשרות שנים התנהלו באמצעותו פולמוסים אידיאולוגיים שהסעירו את כל גווני הציונות הדתית. בחורי הישיבות התיכוניות זכו לקראו מדי יום מעל לוחות המודעות, ונהנו להתבדח לא פעם על סגנונו הייחודי. עיתון הצפה, בטאונה של התנועה הדתית לאומית, נוסד באוגוסט 1937. ביום יג’ טבת תרצ”ז ( 17.12.1937), הפך ליומון שליווה את הישוב היהודי ואת מדינת ישראל מדי יום, עד לסגירתו בשנת 2008. עורכו הראשון היה הרב מאיר ברלין (בר אילן) ותחת הנהגתו והנהגת העורכים שבאו בעקבותיו, עסק העיתון בהרחבה בשאלת עיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, הוביל העיתון את התמיכה במפעל ההתיישבות בשטחי יש”ע. לאורך כל שנותיו ליווה את מפעליה, מוסדותיה ומנהיגיה של הציונות הדתית. עם שקיעתה של העיתונות המפלגתית בישראל, נקלע  גם עיתון הצפה  לקשיים כלכליים ובסופו של דבר נסגר. רבים מעורכי העתון, ומהכותבים בו  השתלבו במערכות התקשורת השונות בישראל, והנחילו את המסרים והרעיונות בהם דגל “הצפה” שנים ארוכות לדור חדש של כותבי וקוראים.

נתיב הדמים של יחיא עייאש היה ארוך. מְחוֹלָה, חדרה, עפולה, רחוב דיזנגוף בתל אביב ורחובות ירושלים. מכוניות התופת שהכין עייאש, מהנדס בהכשרתו ומראשי החמאס, הביאו לרציחתם של מאות ישראלים. עייאש, יליד השומרון, הצטרף בצעירותו לארגון האחים המוסלמים והיה ממייסדי “עז עדין אל קאסם” – גדודי הטרור של החמאס. שנים ארוכות רדפה מדינת ישראל אחר הרוצח. בי”ג בטבת תשנ”ו (5.1.1996) נסגר המעגל. סוכני השב”כ איתרו בבית להיה שברצועת עזה את מיקומו. בהוראתם, מסר מודיע של השב”כ טלפון סלולרי לידי “המהנדס”, מבלי שידע מה הוא מכיל. מצותתי השב”כ זיהו את קולו של עייאש בשעה ששוחח עם אביו במכשיר הנייד, ומטען זעיר שהוטמן בו התפוצץ והביא מיד לחיסולו. מאה אלף פלשתינים השתתפו בהלווייתו, והוא הפך לסמל פעולות הרצח והטרור. גם הרשות הפלשתינית שהתחייבה כביכול  להסתייג מדרך הטרור, קראה לקריית הממשל הראשית שלה ברמאללה על שמו. מבחינת ישראל, הפך חיסולו של עייאש לדוגמא ולמופת ליכולתם הטובה של שירותי הבטחון הישראליים, ולהוכחה לכך שבמוקדם או במאוחר תבוא ישראל חשבון עם אויביה.

אסתר שפירא נולדה ברוסיה (1881), ובגיל צעיר עלתה עם הוריה לראשון לציון, שם גדלה. פקידי הברון במושבה, כמו גם הפעילים להחייאת העברית שפעלו בה, שמו לב לכישרונותיה והציעו לה להשתלם באחד מגני הילדים הראשונים שנפתחו בארץ באותן שנים, במגמה לפתוח גן דומה בראשון לציון. אסתר השתלמה בגן ילדים בירושלים שהתנהל בשפה האנגלית, ושבה לראשון לציון בשנת 1898 כדי לפתוח את גן הילדים העברי הראשון בארץ. אנשי הברון רוטשילד סיפקו לה ציוד למשחקים ולפעילות פדגוגית. פעילי העברית במושבה סייעו בידה לתרגם שירים ומשחקים לעברית. שפירא ניהלה את הגן במשך שבע שנים שבמהלכן למדו ילדי המושבה “עברית בעברית”, ובזכות משחקיהם ושירתם החלו  גם משפחות ההורים לדבר בעברית. צעירות מכל הארץ הגיעו לגן והוכשרו בידי שפירא להפיץ את בשורת גני הילדים העבריים בארץ כולה. לאחר נשואיה, עברה עם בעלה (ששימש כנציג יקב ראשון לציון בלונדון ) לבריטניה, וחיה שם עשרות שנים, תוך שהיא ממשיכה להעניק לילדיה ולילדי חבריה את השימוש בשפה העברית המתחדשת. נפטרה בתל אביב בי”ג בטבת תשכ”ה (5.1.1965)

יום ההקמה הרשמי של שייטת 13, אחת מיחידות העילית הצה”ליות ואחת מהטובות מסוגה בעולם, נקבע לי”ב בטבת תש”י (1.1.1950). זהו היום שבו אוחדו יחידות הפלי”ם (פלמ”ח־ים) השונות ויחידות הקומנדו הימי שפעלו במהלך מלחמת העצמאות. השם 13 נבחר לכבוד התאריך שבו קבעו אנשי הפלי”ם להיפגש מדי חודש לאחר שאחד מאנשיהם ניצל מטביעה ביום זה. לוחמי השייטת, המעוטרים באות ה”עטלף” והחווים מסלול מיון והכשרה מפרך הנמשך קרוב לשנה וחצי, שירתו את מדינת ישראל במאות מבצעים ופעילויות שרובם לא הותרו לפרסום, במרחק רב מחופי הארץ. במהלך השנים, פעלה השייטת בנמלי אויב, בהשתלטות על ספינות שהובילו נשק לארגוני הטרור, במבצעי חילוץ והצלה של קהילות יהודיות מסוריה ומאתיופיה, בפעולות יבשתיות מורכבות בזירות הלחימה השונות ובפשיטות על מוצבים ועל מפקדות ברחבי המזרח התיכון. בסיסה ההיסטורי של השייטת בתוככי מתחם המבצר הצלבני העתיק בעתלית הוא המקום שבו מונצחים לוחמיה שפעלו במשך השנים, וביניהם אלו שנפלו באסון השייטת בחופי לבנון בשנת 1997 ובפעולות שונות בארץ ובחו”ל. רבים ממפקדי השייטת הפכו במהלך השנים לקצינים בכירים בצה”ל ולדמויות בולטות בחברה הישראלית.

אמריקה הגדולה והעשירה פתחה לרווחה את שעריה בפני הכַּנָּר המהולל ברונסילב הוברמן, יהודי יליד פולין שהפליא לנגן על בימות אירופה. הוברמן, שביקש בחכמה רבה לצאת מהיבשת ההולכת ומתלקחת, העדיף להגיע לארץ ישראל הענייה והנחשלת, ולייסד בה את התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית. הבריטים חובבי המוסיקה אפשרו להוברמן להעלות לארץ מאות רבות של נגנים ידועים מאירופה, שגורשו מהתזמורות שבשטחי השליטה הנאצית (את פני מאות נגנים אחרים הוא נאלץ לצערו להשיב ריקם), ובכך הצילם ממוות בטוח. בי”ב בטבת תרצ”ז (26.12.1936) התאסף המון רב באולם “יריד המזרח” בתל אביב, ושמע בשמחה את היצירות הקלאסיות הגדולות במסגרת  הופעת הבכורה של התזמורת. בהדרגה, הפכה התזמורת לאחת מהידועות והמצליחות בעולם, וגדולי המנצחים (ביניהם ארתורו טוסקניני וזובין מהטה) הוזמנו לנצח עליה. לאורך השנים הופיעה התזמורת בפני חיילי בעלות הברית וחיילי צה”ל, בפני קהילות יהודיות ברחבי העולם וכן באולמות הקונצרטים הגדולים בתבל. מקום מושבה הקבוע של התזמורת הוא בהיכל התרבות בתל אביב (שלצידו הרחובות הוברמן וטוסקניני), ועד היום היא נחשבת לאחד מסמליה התרבותיים של המדינה.

תפריט נגישות