בברית המועצות של סטלין, הוא לא נרתע מרדיפות ומאיומים והנהיג את קהילתו ברוח התורה, תוך התמודדות עם אתגרי התקופה. משהפכו החיים היהודיים במדינה לבלתי אפשריים, יצא הרב משה פיינשטיין לארצות הברית, התמנה לראש ישיבת “תפארת ירושלים” שבניו יורק, והפך לפוסק ההלכה החשוב ביותר בצפון אמריקה. הרב פיינשטיין, יליד 1895, נודע כעילוי מגיל צעיר. באלפי פסקי ההלכה שלו, שכונסו בספר “אגרות משה”, עסק במגוון סוגיות שזימנו החיים היהודיים במערב במאה העשרים. החל משאלות מסובכות של נשים עגונות ושל סוגיות מדע, רפואה והלכה, דרך טכנולוגיית המזון (שהפכה את הלכות הכשרות למורכבות יותר ויותר), וכלה בשאלות יסוד באמונה ובהתמודדות עם הזרמים היהודיים השונים. הרב פיינשטיין נודע כמי שהקפיד בפסקיו לדאוג לרווחת החלשים והעניים, תמך בשביתות נגד מעסיקים מנצלים, והתייחס לסוגיות חינוך ופילוסופיה של ההלכה. למרות זיהויו כאיש הציבור ה”ליטאי”, היה הרב פיינשטיין מקובל על כל חלקי האורתודוקסיה היהודית בארצות הברית ובארץ, ואלפי תלמידים עסקו בכתביו השונים בהלכה ובאגדה. נפטר בי”ג באדר ב’ תשמ”ו (24.3.1986), ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

ימי ילדותו של הרב יצחק אבולעפיה (יליד 1824) בדמשק לא היו קלים. אביו, מראשי הקהילה, נעצר בימי עלילת הדם נגד יהודי העיר (“עלילת דמשק”), ולאחר עינויים קשים התאסלם ונאלץ להעיד נגד חבריו לקהילה. יצחק הצעיר הועבר לבית סבו, רבי ניסים אבולעפיה, רבה של טבריה. בטבריה, הפך רבי יצחק לתלמיד חכם ידוע ומבריק. בגיל צעיר הפך לאחד מחברי בית הדין העירוני ולשליח הקהילה לארצות הגולה. בהמשך, שב רבי יצחק לדמשק ולאחר מאבקים מורכבים וקשים התמנה לרבה של העיר. במגמה להתמודד עם העוני הקשה שפשה בקהילה, הצטרף לחברת כי”ח וגיבה את הקמת בתי הספר לבנים ולבנות שאותם ייסדה החברה בעיר. בבתי ספר אלו, הוענק חינוך מסורתי לצד דגשים ותכנים מתחום הפדגוגיה המודרנית, והם היטיבו את המצב הכלכלי של בוגריהם. במהלך כהונתו, התמודד הרב אבולעפיה עם מתנגדים רבים מימין ומשמאל, שטענו נגד “קנאות היתר” שלו, או נגד “פתיחות היתר” שלו. נחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה  של יהדות המזרח, ותשובותיו כונסו בששת הכרכים של ספרו “פני יצחק”. נפטר בט”ו באדר ב’ תר”ע (27.3.1910) ונקבר בטבריה.

הדרך הלוך לגוש עציון עברה בלי תקלות. ערביי האזור הופתעו מעוצמת השיירה שיצאה מירושלים בבוקר ט”ז באדר ב’ תש”ח (27.3.1948), על מאתיים לוחמיה וחמישים כלי רכבה, ולא הפריעו להגעתה לגוש עציון הנצור. עיכוב לא מתוכנן, שנבע מהעמסת ציוד שהיה אמור להגיע מהגוש לירושלים, היה גורלי. בדרך חזרה לירושלים, המתינו לשיירה מאות לוחמים ערביים. שישה מחסומים הצליח לפרוץ המשוריין “פורץ המחסומים” שנע בראש השיירה. בעת הניסיון לפרוץ את המחסום השביעי, נפגע המשוריין והדרדר לצד הדרך. במשך שעות ארוכות צרו הערבים על המשוריין שנותק משאר הכוח. כשאזלה התקווה, הורה המפקד, זרובבל הורביץ (שקיבל לאחר מותו את עיטור גיבור ישראל) לאלו המסוגלים ללכת, לנסות ולהימלט. הורביץ (שלא נפגע) פוצץ את המשוריין על עצמו ועל הפצועים. שאר לוחמי השיירה היו נצורים ומוקפים במשך קרוב ליממה בבית ערבי לצד הדרך, סמוך לכפר “נבי דניאל”. רק למוחרת בצוהריים הסכימו הבריטים לפנות את הלוחמים תמורת הנשק, הרכבים והציוד שנמסרו לערבים. חמישה עשר לוחמים נפלו בקרב. גוש עציון נותר מנותק עד לנפילתו.

הרב חיים זוננפלד (שבעת מחלתו נוסף לו השם יוסף) נולד בהונגריה (1848) ולמד בבית מדרשם של תלמידי החת”ם סופר, מייסד האולטרה־אורתודוקסיה. בגיל שלושים וחמש עלה לירושלים, והפך לאחד מראשי היישוב היהודי בעיר. עסק בדיינות, בפסיקה, בניהול מוסדות החסד הקהילתיים, ברכישת אדמות ובהקמת שכונות חדשות בירושלים. בין השאר, עמד מאחורי היוזמות להקמת שכונות שערי חסד, בתי אונגרין והרחבת שטח המושבה פתח תקווה. למרות אהבתו העצומה לארץ וליישובה, ונטייתו לראות את הטוב שבכל יהודי, הסתייג בחריפות מהתנועה הציונית בשל חילוניותה,  וקרא להתבדלות העדה החרדית מכלל היישוב היהודי שהלך והתעצם בארץ ישראל. היה בקשרי ידידות קרובים עם הרב קוק, ואף חבר אליו למסע המושבות ביישובי הארץ, אבל חלק על תפיסתו המקרבת חלוצים חילוניים והתנגד בתוקף ליוזמתו להקמת הרבנות הראשית. הרב זוננפלד נתפס כמנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית בארץ בימי המנדט הבריטי, וכל הקבוצות שפעלו במסגרת תנועת אגודת ישראל ראו בו את מנהיגם. נפטר בי”ט באדר ב’ תרצ”ב (26.3.1932).

שנים רבות עברו עד שמוסדותיה של התנועה הציונית השתכנעו לתת יד לחלומו של הפעיל הציוני, יוסף יקותאלי, על כינוס עולמי של ספורטאים יהודיים, שמטרתו לעודד את החיבור בין חלקי העם לזיקה לארץ ולפעילות הספורטיבית. לבסוף, במלאת 1800 שנה למרד בר כוכבא, ומתוך רצון לחדש את מסורת הגבורה היהודית לא רק בתחום הרוח, אלא גם בתחום הספורט, יצאה לדרך המכבייה הראשונה. כארבע מאות ספורטאים יהודיים מעשרות מדינות התכנסו בתל אביב הצעירה ביום כ’ באדר ב’ תרצ”ב (28.3.1932), והתחרו ביניהם במשך חמישה ימים בענפי הספורט השונים. המכבייה הפכה למסורת שהתקיימה מאז כמעט כל ארבע שנים, ובמסגרתה התכנסו בארץ צעירים יהודיים רבים, לשבוע של תחרויות ושל מפגש חברתי. המכבייה זכתה לתהודה רבה ברחבי העולם, והגבירה את המודעות לרעיון הציוני. לימים, שמשה המכבייה כאחת מדרכי העלייה הבלתי חוקיות לארץ בימי המנדט, כאשר ספורטאים ותיירים רבים שבאו להשתתף בתחרויות, פשוט נשארו בארץ ולא שבו לבתיהם בגולה. מסורת המכבייה נמשכת עד ימינו אלה, וקמפוס גדול המיועד לשרת את אורחיה (“כפר המכבייה”) הוקם ברמת גן.

הידיעה שהתפרסמה בחורף תשל”ג (דצמבר 1972) היכתה בהלם את החברה הישראלית בכלל, ואת התנועה הקיבוצית בפרט. קבוצה של פעילי שמאל קיצוני, שהשתייכו ברובם לפלג של תנועת “מצפן” הקומוניסטית והאנטי ציונית, שפעלה באותן שנים ועסקה בין השאר בהשמצת ישראל במסגרות בינלאומיות שונות, נעצרו כחברים ברשת ריגול וחבלה שפעלה למען סוריה ולמען ארגוני הטרור הפלשתינאים. בין ראשי הקבוצה בלט אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל, שכמרבית חבריו לארגון שירת כצנחן ולחם במלחמות ישראל. חברי הקבוצה טיפחו אידיאולוגיה שלפיה ישראל היא מסגרת גזענית ומדכאת, ויש לפעול כדי לסייע לנלחמים בה. במשפט, סירבו חברי הקבוצה – ובהם ארבעה יהודים – להביע חרטה על מעשיהם, והודו כי העבירו מידע צבאי רגיש לסורים כדי לסייע להם במלחמתם בישראל. ביום כ”א באדר ב’ תשל”ג (25.3.1973), נדונו חברי הקבוצה לשנות מאסר ארוכות. הפרשה גרמה לחשבון נפש נוקב בתנועה הקיבוצית, שחבריה רובם ככולם, כמובן, התנגדו לפעילות הקבוצה ואף סייעו בלכידתה. לימים, הביעו הנאסרים חרטה על מעשיהם, ולאחר שנים ארוכות שוחררו מהכלא, כמה מהם כחלק מעסקאות שחרור שבויים עם ארגוני המחבלים.

רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין נולד בשנת 1829 למשפחת רבנים ששורשיה עוד בגרוש ספרד. היה תלמיד ישיבת וולוז’ין, ובמקביל היה מקורב לחוגי חסידות חב”ד. במשך קרוב לארבעה עשורים כיהן כרבה של העיר נוברדהוק שבליטא, והנהיג את הקהילה במקום לנוכח האתגרים שעברו על יהדות רוסיה בשלהי המאה התשע עשרה. יצירתו המונומנטלית “ערוך השולחן” היא חיבור מקיף המסביר את המקור ואת הדיון ההלכתי מאחורי כל אחד מסעיפי השולחן ערוך, תוך התייחסות למנהגים ולפסיקות שהתפתחו במאות השנים שאחרי חתימת ה”שולחן ערוך”. ספרו “ערוך שולחן העתיד”  שאותו חיבר, לדבריו, ל”שלמות מלאכת הקודש” ולצורך הקפת כל חלקי התורה, עוסק באותה צורה גם במצוות שאינן נוהגות בתקופת הגלות, כמו ענייני המקדש, הסנהדרין והמצוות התלויות בארץ. כתב ספרים רבים נוספים בענייני אגדה והלכה, וביניהם פירוש על הסידור. נודע כ”גדול המסמיכים” והסמיך רבנים רבים להוראה, ביניהם את הרב קוק. היה מקורב לתנועת המוסר, והיה מכובד גם בעיני הציבור הלא יהודי, שתכופות פנה אליו במשימות גישור ובוררות. נפטר בכ”ב באדר ב’ תרס”ח (2.2.1908).

אנשי “צבא ההצלה”, חייליו של קָאוַּקְגִ’י שהתקבצו ממדינות ערב כדי להילחם ביהודים בארץ ישראל, היו בטוחים בהצלחתם. מאות לוחמים רוכזו בפאתי עמק יזרעאל. התותחים והמרגמות שהיו ברשותם עמדו, לראשונה מאז פרצו קרבות תש”ח, להראות את כוחם. כל אלה לא הותירו סיכוי רב לקיבוץ משמר העמק הקטן שניצב מולם. ההרעשה התחילה בשעות אחר־הצהריים של כ”ד באדר ב’ תש”ח (4.4.1948). אם וביתה נהרגו מפגיעת פגז בבית התינוקות, ובחסות הארטילריה הסתערו מאות לוחמים ערביים על הקיבוץ. מגיני הקיבוץ, בסיוע כוחות חטיבת גולני שהוזעקו לעזרתם, הצליחו בקושי רב להדוף את המתקפה. בשלב זה הבינו שני הצדדים כי מדובר במערכה משמעותית על עתיד אזור הצפון בפרט, ועל עתיד ארץ ישראל בכלל. כוחות גדולים זרמו לאזור. למפקד הכוחות היהודיים התמנה יצחק שדה, ובראשותו פתחו הכוחות היהודיים בסדרה של מתקפות־נגד ופשיטות ביום ובלילה נגד כוחותיו של קאוקג’י. לאחר עשרה ימי קרבות, שבהם ידעו היהודים גם מחדלים וכישלונות, הוכרעה המערכה. במחיר של תשעה עשר לוחמים וחברי קיבוץ, נהדפו התוקפים והאזור כולו עבר לשליטה יהודית.

הרב עוזיאל, ה”ראשון לציון” ורבה הראשי של מדינת ישראל הצעירה, סייר בין האוהלים ובין הפחונים של מעבֶּרת גבעת אולגה. לפתע, הבחין הרב בדמות מרשימה שהמונים ניגשים לקבל את עצתה ואת ברכתה. בירור מהיר הראה שמדובר ברבי יצחק אבוחצירא (ה”בבא חאקי”), בן למשפחת אבוחצירא הידועה, שכיהן כמנהיגם של קהילות יהודיות במרוקו ובאלג’יר. הרב עוזיאל ביקש מיד מהבבא חאקי לסייע בהנהגה הרוחנית של רבבות העולים, וזמן קצר לאחר מכן הוא מונה לרבה הראשי של רמלה, תפקיד שבו כיהן כעשרים שנה. הבבא חאקי עסק כל ימיו בתורה ובחסד, ופעל ככל יכולתו למען אחדות ישראל. במסגרת זאת, הוזעק להרגיע את המהומות שהתפתחו בשכונת “ואדי סאליב” בחיפה. הוא אף היה חבר בוועדת החקירה שחקרה את האירועים האלו, וחייבה את הממשלה לשנות את גישתה לאוכלוסיות העולים. כמאמין במשמעותה הדתית של מדינת ישראל, היה הרב מגדולי התומכים באמירת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים. בכ”ה באדר ב’ תש”ל (2.4.1970), נהרג הרב בתאונת דרכים בשעה ששב מניסיון להשכין שלום־בית באחד מיישובי הדרום. רבבות השתתפו בהלווייתו, ובראשם ראשי המדינה.

“אנו מודים לכם על שהחלטתם היום לתת את החלב לילדים רעבים, במקום לכלבים ולחתולים שבביתכם”. אלה היו השלטים שבהם נתקלו תושבי השכונות המבוססות בירושלים ביום כ”ח באדר ב’ תשל”ב (14.3.1972), בשעה שחיפשו את ארגזי החלב שהיו אמורים להמתין להם בכניסה למכולות השכונתיות. את המבצע, שבמסגרתו הועברו ארגזי החלב לחלוקה בחינם בשכונות העוני העירוניות, יזמו חברי תנועת “הפנתרים השחורים” (ששילמו מאוחר יותר לבעלי המכולות את תמורת החלב). חברי התנועה היו צעירים שפעלו בעיקר בשכונות העוני הירושלמיות, ומחו על התעלמותה היחסית  של מדינת ישראל השְׂבעה והעשירה בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, משכבות המצוקה שהורכבו ברובן מעולי ארצות המזרח. אנשי התנועה התלוננו על קיפוח מתמשך ועל חוסר השקעה בחינוך, ברווחה ובתשתיות, וקיימו פעילויות מחאה – חלקן אלימות – ברחבי הארץ. הנהגת המדינה הסתייגה תחילה מפעילותה של התנועה. נאמר על ראש הממשלה, גולדה מאיר, כי היא טענה ש”הם אינם נחמדים” (מאיר הכחישה את הדברים וטענה שהוצאו מהקשרם). אולם בהמשך, היוותה התנועה סוג של זרז לבחינת המצב החברתי ברחבי ישראל, ולנקיטת צעדים שונים לשיפורו.