ניקולס דנין, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כפר בדברי רבותיו ובתורה שבעל פה, נוּדה והשתמד. במשך זמן רב הוא חיפש את הדרך לנקום בקהילה היהודית. מכתבו לאפיפיור, שבו התריע כי התלמוד מלא בדברי כפירה בנצרות ובשנאה לאומות, השיג במידה רבה את מטרתו. בהוראת האפיפיור ערך מלך צרפת, לואי התשיעי, משפט פומבי לתלמוד הבבלי. הוא הטיח בפני נציגי היהודים, ובראשם רבי יחיאל ורבי משה מקוצי, את האשמה כי מדובר בספר כפירה שאחת דינו להיאסר. טענות הנגד של נציגי היהודים לא שינו, כמובן, את הכרעת הדין שנקבעה מראש. ביום שישי, ערב פרשת חוקת, ט’ בתמוז ה”ד (17.6.1244), נאספו לכיכר המרכזית של פריז, לא הרחק מכנסיית נוטרדם, עשרים וארבעה קרונות מלאים ביותר מאלף ומאתיים כתבי יד של התלמוד והמדרשים. שתי יממות בערה האש שכילתה את אוצרותיה הרוחניים של יהדות צרפת, וסימלה למעשה את שקיעתו של עולם התורה והישיבות במדינה זו. לנוכח הלהבות, כתב המהר”ם מרוטנברג את קינתו “שאלי שרופה באש”, הנאמרת עד היום בקהילות אשכנז בתשעה באב. הספרים בערו אש, התורה נותרה בלבבות.

התרגשות הלוחמים הייתה בשיאה, קצת יותר מחודש לאחר שנפלה בידי האויב, עמדו לוחמי צה”ל הצעיר לשחרר את העיר העתיקה. “חיילי האצ”ל! אתם עומדים לכבוש את עיר קודשנו, בירת דוד”, הוקראה פקודת היום לפני לוחמי האצ”ל שעמדו לפרוץ לעיר דרך השער החדש. תחושה דומה שררה בקרב לוחמי לח”י שעמדו לפעול גם הם באזור. מפקד העיר דוד שאלתיאל, שהסתמך על מטען נפץ מיוחד (“קונוס”) שהיה אמור לפוצץ את שער ציון, הֵכין טָלֶה שאותו תכנן להקריב על הר הבית, לאחר שלוחמי חטיבת עציוני יחדרו לעיר מדרום. מבצע “קדם” שבו פעלו שלוש המחתרות במתואם, רגע לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, יצא לדרך בליל י’ בתמוז תש”ח (16.7.1948). בפועל, חוסר תיאום בין הכוחות, איבוד גורם ההפתעה, אש תופת שהמטירו הירדנים והכישלון בהפעלת הקונוס, הביאו לנסיגתם של כוחות ההגנה והלח”י תחת אש. אנשי האצ”ל שהצליחו לפרוץ לשער החדש, נאלצו לסגת גם הם בשל כישלון המתקפה בגזרות האחרות. תחושת הניצחון הפכה לאכזבה המלוּוה בחילופי האשמות. איחוד העיר נאלץ להמתין עוד י”ט שנים.

מאות אלפים צעדו ברחובות ירושלים בליל כ”ה בסיוון תש”ע (7.6.2010) אחר מיטתו של מי שנחשב כראשון לציון, כמנהיג הציבור הדתי־לאומי, ויותר מכול – כ”חכם מרדכי”… הרב מרדכי אליהו נולד בעיר העתיקה בירושלים בשנת תרפ”ט, למשפחה של תלמידי חכמים מעולי בבל. למרות העוני הרב אשר שרר בביתו, הצליח הרב אליהו ללמוד שנים ארוכות בישיבות שונות, והיה מקורב לגדולי הדור שבימיו. בגיל שלושים ואחת מונה לדיין הצעיר ביותר במדינת ישראל, ובשנת תשמ”ג התמנה להיות הראשון לציון – הרב הראשי לישראל. הרב אליהו נודע כפוסק אמיץ, כדרשן מבריק וכמנהיג ציבור. המסעות שערך בקרב קהילות בארץ ובעולם, תלמידיו הרבים, עשרות ספרי ההלכה והאגדה שכתב, מפעל הגרעינים התורניים שהוביל – כל אלו הפכו את הרב אליהו לדמות שרבים קיבלו אותה כסמכות תורנית עליונה. הרב אליהו היה אוהב ארץ ישראל, ונלחם בכל כוחו נגד הנסיגות השונות שבוצעו על ידי ממשלות ישראל. במשך שנים ארוכות הקפיד לפעול למען שחרורו של המרגל היהודי־אמריקאי יונתן פולארד, וביתו היה אבן שואבת לכל מבקש סיוע והדרכה ברוחניות ובגשמיות.

“האזור מזכיר את רומניה”, כתב דוד שוב לחבריו בשעה שקנה בשמם את אדמות המושבה הנטושה “גיא אוני”. תיאורו בדבר המים הזורמים בנחל, השלגים הנצפים מרחוק והאדמה הטובה שכנע את חבריו ל”חברה ליישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה” שאותה הקים ברומניה, והם מיהרו לרכוש ערימות של גזעי עצים כדי לבנות סירות להשטה במי הנחל הגועשים המצפים להם. כמה חודשים לאחר מכן, פגשו העולים מרומניה מציאות שונה וחמה במקצת. למרות האכזבה, בהובלתו של שוב, שנולד בשנת 1854. ייסדו העולים את המושבה תחת הסיסמה “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. שוב הנהיג את המושבה שנים ארוכות, הקים את בית הספר והוביל בו את לימודי העברית המתחדשת. בשליחותו של הברון רוטשילד, סייע שוב להקמת המושבות משמר הירדן ועין זיתים הסמוכות. עם ביקורו של הרצל בארץ ישראל, הוא נלווה עם מלוויו ומדריכיו. שוב, שהמשיך לנדוד ברחבי הארץ והעולם, ולעשות נפשות לרעיון תחיית העברית ויישוב הארץ, נפטר בב’ באדר ב’ תרצ”ח (23.3.1938)  ונקבר בראש פינה, המושבה שרחובה הראשי נושא את שמו.

הרב מרדכי יפֶה נולד בפראג (1530) למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל צעיר חווה את גירוש יהודי העיר והיגר לאיטליה, שם עסק בלימוד מדע, פילוסופיה וקבלה. כיהן כרב עיר בפראג ובערים שונות בפולין, ובראשן פוזנא, שבה גם נפטר בג’ באדר ב’ ה’שע”ב (6.2.1612). ספריו כונו בשם “לבושים” על בסיס הפסוק “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות”, ואת הקדמותיו פתח במילים: “אמר התופר”. חלק מ”הלבושים” הוקדשו לפרשנות המקרא, אחרים לענייני קבלה ומוסר, והמפורסמים שבהם עסקו בצורה שיטתית בכל סעיפי השולחן ערוך תוך הצגת המקורות לכל הלכה ומנהגי אשכנז בכל נושא. ספריו היו מקובלים בקרב לומדי התורה, ונכתבו עליהם הערות ופירושים. כאשר לרב יפה נודע על פרסום ספר “המפה” של רבי משה איסרליש (בן דורו, שעסק גם הוא בבירור מנהגי אשכנז על סדר השולחן ערוך) החליט לשנות את סגנון ספרו ולהתעמק בטעמי ההלכות ולא בתקציר הפסיקה, כדי שלא יהיו שני ספרי פסיקה זהים העשויים לבלבל את הציבור. אב לשושלת מפוארת של רבנים. בין צאצאיו – הרב עקיבא איגר והרב קוק.

לא הייתה זו הלוויה ממלכתית ומסודרת. הצניעות והפשטות שבה הוא חי כל ימיו באו לידי ביטוי גם בהלווייתו. רבבות צעדו אחרי המיטה, פוסעים בסמטאות ירושלים וצועדים במעלה הר הזיתים. מנחם בגין נפטר ביום ד’ באדר ב’ תשנ”ב (9.2.1992). הוא העדיף שלא להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, אלא בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של משה ברזני ושל מאיר פינשטיין, שהעדיפו לפוצץ עצמם ולא להיתלות בידי הבריטים. בהר הזיתים הגיע לקיצו מסע החיים של אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל. מי שהיה ראש בית”ר בפולין, ושרד מאסר סובייטי אכזרי, הנהיג את האצ”ל במרד נגד הבריטים ומנע מלחמת אחים בין חלקי היישוב היהודי בארץ. בגין היה לאות ולמופת למנהיג דמוקרטי, שהמתין בסבלנות ליום שבו יינתן בידו הגה השלטון. הוא שינה את פני הכלכלה ואת פני החברה בישראל, ונתן מקום בהנהגה הישראלית גם לחלקים של החברה שהודרו ממנה עד אז. כלוחם נחוש בטרור, כבונה ההתיישבות ברחבי יהודה והשומרון, כמספח הגולן וכמביא השלום עם מצרים, זכה בגין לאהדת העם בחייו, ואף לאהדה גדולה יותר לאחר פטירתו.

הדיון במועצת הביטחון ביום י’ באדר ב’ תשל”ח (19.3.1978) היה “אקורד הסיום” של אחד השבועות הסוערים בתולדות היחסים שבין ישראל ללבנון, שכנתה מצפון. שבוע קודם לכן, חדרו מחבלים מלבנון ללב שטחה של מדינת ישראל, וביצעו בכביש החוף פיגוע דמים מזוויע שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל הזועמת שלחה את כוחותיה באוויר, בים וביבשה להכות במעוזי המחבלים בלבנון, במה שנודע כ”מבצע ליטני”. כדי להפסיק את ההסלמה, הכריז האו”ם על הפסקת אש ועל הקמתו של יוניפי”ל, כוח האו”ם הזמני בלבנון. הכוח נועד לוודא את הפסקת פעילות המחבלים מלבנון נגד ישראל, ובכך לאפשר לישראל להסיג את כוחותיה מהמדינה. בפועל, הסתפקו חייליו של הכוח, שהגיעו בעיקר ממדינות העולם השלישי ומאירופה, בפעילות תצפית ובתיווך בין ישראל ללבנון. הם כמעט ולא מנעו פיגועים נגד ישראל, ולעיתים אף הפריעו לפעילות הישראלית, וכן עצמו עין לנוכח פעילות הטרור. גם כיום, ארבעה עשורים לאחר הקמתו, מתקשה ישראל לראות ביוניפי”ל מרכיב משמעותי בשמירת בטחונה. כוחות צה”ל ממשיכים לפעול לאור הדרכת המִשנָה: “אם אין אני לי מי לי”.

בבוקר י’ באדר ב’ תש”ח (21.3.1948) יצאו שני משוריינים של כוחות ההגנה מבאר טוביה בדרכם לקיבוץ ניצנים המבודד, במגמה להעביר למקום נשק ותחמושת. בחזרתו מניצנים, ליווה הכוח משאית ירקות שנועדה להעביר את תוצרת הקיבוץ לתל אביב. סמוך למעביר המים שלצד מחנה “חסה” הנטוש התפוצץ מטען צד גדול שגרם להידרדרותו של אחד המשוריינים לתעלה. המשוריין השני שניסה לחלצו נתקע גם הוא, ובשלב זה נפתחה אש תופת לעבר הכוח. הלוחמים שבאחד המשוריינים הצליחו לעבור למשאית ולנוס עימה לכיוון ניצנים, כשהם מותירים מאחוריהם את שבעת, הלוחמים אנשי “גבעתי” שהיו במשוריין הראשון. כוח חילוץ שהגיע למקום לאחר שעה עבר ליד המשוריינים, ואף על פי ששמע קריאות בעברית מאחד מהם, החליט כי כל הלוחמים נהרגו והמשיך לניצנים. רק כעבור שש שעות הגיע כוח חילוץ נוסף שהצליח לחלץ את לוחמי המשוריין הראשון. בכל אותן שעות לחמו אנשי גבעתי לבדם נגד מאות חברי כנופיות ובלמו אותם. ארבעה לוחמים נפלו בקרב, ולצד הכשלים שהתגלו בו הוענקו ללוחמים גם עיטורים על אומץ ליבם.

החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.

אלף וארבע מאות חברי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, לא האמינו למשמע אוזניהם. מעל הבמה, ביום י”ב באדר ב’ תשט”ז (24.2.1956), עמד ניקיטה כרושצ’וב, יורשו של סטלין, שעמד כעת בראש ברית המועצות. במשך ארבע שעות רצופות, הציג כרושצ’וב בפני הנאספים את פשעיו של סטלין. הצירים, שכמו מיליוני קומוניסטים ברוסיה ומחוצה לה, חונכו במשך עשרות שנים לראות בסטלין את “שמש העמים” ואת “מאור הדור”, שמעו לפתע כי סטלין היה רוצח המונים מושחת, מטפח פולחן האישיות הגדול בהיסטוריה, ומי שהיה אחראי למחדלים ולכישלונות איומים של הצבא הרוסי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. חלק מהצירים התעלפו, ורבים אחרים באולם, ובהדרגה גם מחוץ לכתליו, הבינו כי התנועה הקומוניסטית שהתיימרה להביא גאולה לעולם, הפכה למעשה למפלצת. גופתו של סטלין, שנפטר שלוש שנים קודם לכן, הוצאה מקברו המפואר במוסקווה. הנאום נשמר בתחילה בסודיות, ולא הופץ מחוץ לגבולות ברית המועצות. אולם, עיתונאי יהודי בפולין הצליח להשיג עותק ממנו והעבירו ל”מוסד” הישראלי, וזה העבירו לידי האמריקאים. פעולה זו העלתה מאוד את יוקרתו של “המוסד” בעולם.