ישראל גלילי נולד באוקראינה (1911), עלה לארץ בגיל שלוש וגדל בתל אביב. היה ממייסדי תנועת הנוער העובד והלומד וממקימי קיבוץ נען שבו התגורר עד יום מותו. מגיל צעיר שירת בארגון ההגנה, ובמהרה הפך לאחד מבכיריה. שימש כאחראי על רכש ופיתוח, והיה מראשי תנועת המרי העברי. במלחמת העצמאות כיהן תחילה כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אך הודח מתפקיד זה בעקבות סכסוך עם בן גוריון . במהלך המלחמה כיהן כסגן שר הביטחון, עסק בהקמת כוחות האוויר, השריון והים של צה”ל, ועסק בתיווך (כושל) מול האצ”ל בפרשת אלטלנה. שימש שנים רבות כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל, וככזה היה חבר ב”מטבחון” של גולדה מאיר – ממעצבי מדיניות הביטחון ומהמשפיעים ביותר על מדיניותה של הממשלה בימי מלחמות ששת הימים ויום כיפור. היה מתומכי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, דגל בהתיישבות בכל רחבי הארץ, והקים את העיר ימית, שלימים הוחרבה ופונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. נפטר בכ”ט בשבט תשמ”ו (8.2.1986). על שמו הוקם מרכז אקדמי לחקר כוח המגן וארגון ההגנה ברמת אפעל.

זה לא היה רק ספורט. ברית המועצות הייתה באותם ימים “אימפריית הרשע”.  מעצמת-העל גיבתה את אויבי ישראל ושלחה למאסר בסיביר את היהודים שביקשו לעלות לארץ. כאשר הוגרלה קבוצת צסק”א, נבחרת הצבא האדום בכדורסל, לשחק עם קבוצת מכבי תל-אביב במסגרת גביע אירופה לאלופות, היא סירבה לארח כמקובל את הישראלים במוסקווה, והמשחק נערך בכ”ט בשבט תשל”ז (17.2.1977) בעיר וירטון שבבלגיה. אל מול צסק”א, שנחשבה כאחת הקבוצות החזקות באירופה, התייצבה מכבי תל-אביב בהובלתו של טל ברודי – לימים זוכה פרס ישראל – שעזב קריירה מבטיחה בארצות הברית, ועלה לארץ כדי לקדם את הספורט הישראלי. המשחק, שנתפס כמשחק לאומי של “דוד מול גֹליָת”, היה צמוד בתחילתו. אולם, הסתיים בניצחון מוחץ של 79:91 למכבי. אלפי אוהדים נלהבים פרצו למגרש בשירת “עם ישראל חי”, וברודי הכניס למיתולוגיה הישראלית את המשפט: “אנחנו על המפה ונשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בהכול”. תחושת הניצחון על ה”דוב הרוסי” הביאה לפרץ של אופוריה ברחובות ישראל. חודשיים לאחר מכן, זכתה מכבי לראשונה בגביע אירופה בכדורסל.

הגאווה הישראלית הייתה בשיאה. אלוף משנה אילן רמון – בן לניצולי אושוויץ, וטייס הקרב שהיה בין מפציצי הכור בעיראק – חג עם ששת חבריו האסטרונאוטים במעבורת החלל האמריקאית “קולומביה”  אלפי קילומטרים מעל ישראל, ושיגר דרישות שלום מצולמות לתושביה. השמחה והגאווה הפכו ביום כ”ט בשבט תשס”ג (1.2.2003) ליום אבל לאומי. בשל שבר באחד מחלקי החומרים המבודדים שהגנו על המעבורת, התפרקה קולומביה ונשרפה עם כניסתה לאטמוספרה שבועיים לאחר ששוגרה לחלל. אילן רמון נקבר בהלוויה ממלכתית בנהלל. הוא ומשפחתו הפכו לסמל לאומי, למצוינות, לערכיות ולהתקדמות הישראלית בתחומי המדע והתעופה. סמל זה התעצם לאחר נפילת בנו של אילן, אסף, בתאונת אימונים כטייס בחיל האוויר. על שמו של רמון נקראו שדה התעופה הבינלאומי החדש של אילת, מרכז המבקרים המפואר במכתש רמון, היישוב “מצפה אילן” וסדרה של פרויקטים בתחומי החינוך והחברה, שאותם הפעילה ומפעילה “קרן רמון”. בראש הקרן עמדה רונה רמון, אלמנתו של אילן ואימו של אסף, שזכתה להיות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. לאחר פטירתה ממחלה, קיבלו ילדיה בשמה את פרס ישראל למפעל חיים.

“הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל“. כך נפתחה החוברת הדקה “מדינת היהודים” שיצאה לאור בל’ בשבט תרנ”ו (14.2.1896). חודשיים של כתיבה אינטנסיבית וסוערת, שהחלו כתגובה לעליית האנטישמיות ולמשפט דרייפוס, הגיעו לקיצם. בחוברת, כלל בנימין זאב הרצל את עיקר רעיונותיו: הקמת חברה לקניית הארץ מידי הטורקים, הקמת אגודות יהודיות, תיאום עם המעצמות ופרטי פרטים על אודות המדינה העומדת לקום, כולל תיאור צבאה, שׂפתה, משטרהּ, היחס לדת ואף תיאור הדגל בעל שבעת הכוכבים על רקע לבן. במערב אירופה ובמרכזה התקבל הספר בעוינות ובחשדנות. הוצאות ספרים נמנעו מלפרסמו, ומקורבי הרצל הציע לו, בשיא הרצינות, לגשת לטיפול פסיכיאטרי. לעומת זאת, המוני היהודים במזרח אירופה ראו בו את התחלת הישועה. הספר תורגם לעשרות שפות ונפוץ ברבבות עותקים. הרעיון הציוני החל להכות גלים. שנה וחצי לאחר הפרסום, התכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. דבריו של הרצל בסיום הספר על כך ש”באה העת כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו…ומעשה ידינו אשר נפעל שם, יהיו לאות ולמופת בקרב כל הארץ”, הפכו לנבואה.

הצעירה האמריקאית שסיירה ביחד עם אימה ברחבי ארץ ישראל בשנת 1909 הזדעזעה ממצב הבריאות, ההיגיינה והרווחה ששרר בחלקים גדולים מדי של היישוב היהודי המתחדש בארץ. בשובה לארצות הברית, היא החליטה לעשות מעשה. הנרייטה סאלד, שגדלה במשפחה יהודית אמידה בבולטימור שבארצות הברית,  עסקה כבר שנים קודם לכן בסיוע למהגרים היהודיים באמריקה ובפעילות ציונית. כעת, היא החליטה לתרום ככל יכולתה לשיפור מצב הבריאות בארץ הקודש. יחד עם כמה מחברותיה, הקימה סאלד את “הדסה”, תחת הסיסמא “ארוכת (=רפואת) בת עמי”. הודות לתרומות שגייסה, הוקמו בארץ בתי חולים במספר ערים, מרפאות “טיפת חלב”, מנגנונים  לעזרה סוציאלית ומערכות חינוך ורווחה. במהרה, הפכה סאלד ל”אם היישוב”, והניחה את היסודות למדינת הרווחה שתפעל במסגרת מדינת ישראל. עם עליית הנאצים לשלטון, עמדה סאלד בראש פרויקט “עליית הנוער”, שהביא לקליטתם של אלפי נערים עולים במוסדות ובקיבוצים ברחבי הארץ. לזכרה הוקם קיבוץ ” כפר סאלד” בגליל, וכן מוסדות חינוך ורווחה שונים. תאריך פטירתה, ל’ בשבט תש”ה (12.2.1945), נקבע כ”יום האם”, שלימים התגלגל ל”יום המשפחה”.

היא נולדה לאב יהודי ולאם נוצרייה בדרום אפריקה (1937). אולם, למרות מוצאה הרגישה כל חייה מחויבות לעם היהודי ולמדינת ישראל. בגיל עשרים ושבע, לאחר שהתנדבה בקיבוצים שונים בארץ, גויסה למוסד ונשלחה לקנדה כדי לגבש זהות בדויה. במסגרת תפקידה במוסד שירתה במשימות מודיעיניות ומבצעיות שונות. בין השאר נשלחה למצרים במהלך מלחמת ששת הימים, לירדן, שם ככל הנראה הייתה מהמקורבות ביותר לבית המלוכה, וללבנון, שם התחקתה אחרי ארגוני הטרור הפלשתיניים וסייעה לביצועו של מבצע “אביב נעורים” לחיסול ראשיהם. הייתה ממובילות מבצע “זעם האל” שבמסגרתו חוסלו ברחבי אירופה ראשי ארגון “ספטמבר השחור” שהיו אחראים לפיגוע באולימפיאדת מינכן. במהלך ניסיון חיסול אחד הטרוריסטים שזוהה בטעות בנורבגיה, נתפסה ונעצרה. לאחר מעצרה, שחשף לעולם את זהותה האמיתית של סוכנת המוסד, נישאה לעורך הדין הנורבגי שהגן עליה במשפט, ושבה למולדתה בדרום אפריקה. נפטרה ממחלה בל’ בשבט תשס”ה (9.2.2005), ולבקשתה נקברה בקיבוץ רמת הכובש שאימץ אותה בעת משפטה. סרטים וספרים הנציחו את פעולותיה הנועזות, ובמושבה מגדל הוקמה כיכר זיכרון להנצחתה

מנהיגי הקהילות היהודיות בימי השואה נקלעו תכופות לדילמות טראגיות, המעוררות שאלות וחוסר הכרעה ברורה גם בראי ההיסטוריה. אחד הבולטים במנהיגי הקהילות היה יעקב גנס, ראש היודנראט בגטו וילנה. גנס (יליד 1903) שירת כקצין בצבא הליטאי וכפקיד ממשל. עם הכיבוש הגרמני מונה למנהל בית החולים היהודי, ובהמשך, למפקד המשטרה היהודית וראש היודנראט בוילנה. גנס הוביל קו תקיף של “עבודה למען החיים”, ועשה ככל שביכולתו כדי ליצור מקומות עבודה בגטו, שקיווה שיאפשרו הצלת יהודים. הוא התנגד בתוקף לפעילות המחתרת בגטו מחשש שמא מרידה תמיט חורבן מיידי על הגטו, וסיפק לגרמנים “מכסות” של יהודים להשמדה למרות הבעייתיות הנוראית מבחינה ערכית והלכתית. עם זאת, היו שראו בגנס כמי שעושה ככל שביכולתו להציל את מי שניתן, כמי שמוסר את עצמו למען הצלת היהודים תוך שהוא מסרב להצעות הצלה אישית עבורו, וכמי שפעל להעצמת חינוך ותרבות ציוניים בגטו הגווע כדי לבנות את שארית הפליטה כחיל חלוץ שיגיע לארץ ישראל. ביום י”ד באלול תש”ג (14.9.1943) נקרא גנס למשרדי הגסטאפו, ושם נורה ונרצח.

יצחק גולדברג נולד בליטא (1860), קיבל חינוך תורני, ועסק מגיל צעיר בהצלחה רבה במסחר. הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה, ותמך בכל כוחו בכל יוזמה כלכלית שעלתה על הפרק. גולדברג נתן את ההון הראשוני לייסוד הקרן הקיימת לישראל, כמו גם מאתיים דונם שקנה באזור חדרה. בהמשך חייו קנה שטחים רבים ברחבי הארץ, והעמיד אותם לרשות התנועה הציונית. כך באזור הכרמל, וכן ב”פרדס גולדברג”, שהשתרע על שטחו של פארק הירקון ומתחם הבורסה של היום ונחשב כאחד הפרדסים המובילים במקצועיותם, וכמקום שעודד בכל כוחו עבודה עברית. גולדברג סייע רבות לקניית אדמות הר הצופים לצורך הקמת האוניברסיטה העברית, למימון הקמתו של תיאטרון הבימה ולהקמת כתבי עת ועיתונים בארץ ובעולם לשם הפצת הרעיון הציוני, ביניהם עיתון הארץ בגלגולו הראשון. גולדברג, שכונה לעיתים “הנדיב הלא ידוע”, עסק גם ביוזמות תעשייתיות שונות כמו שותפות בהקמת חברת “כרמל מזרחי” ומיזמי בנייה שונים ברחבי הארץ. נפטר בט”ו באלול תרצ”ה (14.8.1935), ונקבר בתל אביב ליד בן הזקונים שלו בנימין, שנפל בהגנה על העיר במאורעות תרפ”ט.

הכתבה הקטנה שהתפרסמה בשולי עיתון הצופה ביום ט”ז באלול תש”ח (20.9.1948) נתפסה כזניחה למדי בין מבול הידיעות על קרבות מלחמת העצמאות. אך למפרע, הייתה זאת אחת הידיעות החשובות בתולדות קשרי דת ומדינה בכלל, והציונות הדתית בישראל בפרט. בכתבה דווח על כך שהרבנים הראשיים, הרב יצחק הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל, בהתייעצות עם הסופר ש”י עגנון והרבנים המרכזיים בארץ הכריזו על “התפילה לשלום המדינה” שחוברה על ידם, וביקשו שתיאמר בבתי הכנסת מדי שבת לאחר קריאת התורה. התפילה, שהורכבה מפסוקים שונים וכללה תפילות להצלחת המדינה “ראשיה, שריה ויועציה”, לשלום חיילי צה”ל, להגברת העלייה וקיבוץ הגלויות ולחזרה בתשובה מלאה של עם ישראל, כללה גם את הגדרתה של המדינה כ”ראשית צמיחת גאולתנו”, וזכתה ללחנים רבים ומרגשים. במהלך השנים, הפכה להיות אחד הסממנים המובהקים ל”בדיקת” מידת הזדהותם של חברי קהילות בתי הכנסת עם ערכי הציונות. על אף שהתפילה עמדה לא פעם במוקד מחלוקות, בעיקר בתקופות שבהן כיהנו ממשלות שרוב באי בתי הכנסת לא חפצו ביקרם ובהצלחתם, היא מקובלת כמעט בכל בתי הכנסת הדתיים הלאומיים.

הפרובוקציה הנאצית שבמסגרתה אולצו אסירים שהולבשו במדי הצבא הפולני לתקוף תחנת רדיו גרמנית הייתה התירוץ. הגייסות הגרמניים שהמתינו לאורך גבולותיה הארוכים של פולין קיבלו את האות. בחסות הסכם אי ההתקפה בין הנאצים לרוסים  (הסכם ריבנטרופ־מולטוב) שנחתם שבוע קודם לכן, ומתוך הערכה נאצית מוצדקת בדבר חולשתם ונרפותם של בריטניה ושל צרפת, שעטו הטנקים הגרמניים לתוך פולין, וחיל הפרשים המפואר שלה לא הצליח להודפם. תוך הפעלת הפצצות טרור אוויריות שהחריבו את ורשה ואת רוב עריה של פולין, ויישום שיטת מלחמת הבזק (“בליצקריג”), נרמסה פולין תוך שלושה שבועות. המלחמה, שהחלה בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939), גרפה לתוכה את העולם כולו, החריבה את אירופה, הביאה למותם של עשרות מיליונים ואפשרה את התחוללותה של השואה הנוראה. שלושה מיליון יהודי פולין נידונו מייד לרדיפות ולהתעללויות בידי חיל הכיבוש הנאצי, ובמהרה נדחקו לגטאות, סבלו מרעב ומדיכוי, ובסופו של דבר הושמדו.