למעלה ממאתיים שנה לאחר פטירתו בי”ח בתשרי תקע”א (16.10.1810), ממשיכה דמותו לרתק את העולם היהודי. רבבות עולים לקברו שבאומן מדי שנה, בעלייה השנויה במחלוקת קשה מחד, אך מתגברת משנה לשנה מאידך. אלפי בעלי תשובה נמשכים דווקא לתורתו, ומאות מאמרים ומחקרים מנסים לגלות עוד ועוד פנים ביצירתו מרובת הפנים שאותה הספיק לכתוב ולדרוש בשלושים ושש שנותיו. רבי נחמן מברסלב, מצאצאי הבעל שם טוב, פיתח שיטה ייחודית בתורת החסידות, שהתעצמה לאחר נסיעתו לארץ ישראל. תפיסתו בדבר הצורך באמונה תמימה, חובת ההתבודדות וחשיבות השמחה בכל מצב, הותקפה לא פעם  עוד בימי בחייו. הוא וחסידיו המעטים נרדפו, ולאחר פטירתו לא עלה יורש על כסא אדמ”ורותו. לימים, הפכו סיפורי המעשיות שחיבר, ליקוטי התפילות  בתחומים שונים, שיחותיו והסבריו על טעמי ההלכות, לחיבורים שהציגו התמודדות מרתקת ומקורית עם אתגרי המודרנה. אמרותיו בדבר “שירת העשבים”, הצורך לראות את “העולם כולו כגשר צר מאוד” וחובת “השמחה תמיד”, כמו גם האמירה “שלכל מקום אליו אני הולך אני הולך לארץ ישראל”, הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות ושל המסורת היהודית על כל גווניה.

הים התיכון מול חופי פורט סעיד בבוקר י”ז בתשרי תשכ”ח (21.10.1967) היה שקט ורגוע. ספינת אח”י אילת, ועליה כמאתיים לוחמי חיל הים ביצעה סיור שגרתי לאורך קו החוף של סיני. מורשת הקרב המפוארת של הספינה מימי פעילותה במבצע סיני ובקרבות ששת הימים עמדה להסתיים בחטף. ספינת טילים מצרית שהגיחה מנמל פורט סעיד, ירתה, בהוראתו הישירה של נשיא מצרים נאצר, שני טילי ים־ים שפגעו הישר במרכז המשחתת. זמן קצר לאחר מכן נורו שני טילים נוספים שפגעו בניצולים שקפצו לים. המשחתת החלה לשקוע, ורבים מאנשיה וממערכותיה נפגעו. רבים מהלוחמים ביצעו פעולות גבורה בעת חילוץ חבריהם. במהלך כל הלילה חולצו הלוחמים בידי כוחות אוויר וים. באסון נהרגו שלושים ושנים לוחמים, וחמישה עשר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע. במצרים הוכרז יום הטבעת אילת כיום חג של חיל הים המצרי, ואילו ישראל הגיבה בהחרבת בתי הזיקוק של העיר סואץ. במלחמת יום הכיפורים נסגר המעגל, כאשר סטי”לים ישראליים הטביעו את הספינה שירתה את הטילים על “אילת”.

המיקום המרהיב על סף מדבר יהודה: למרגלות מבצר ההרודיון, סמוך למיקומה של העיירה תקוע המקראית (עירו של עמוס הנביא). סמוך לנחל תקוע ולמערת חריטון המסתורית. כל אלה משכו את ליבם של בני הגרעין המייסד. ביום י”ז בתשרי תשל”ח (29.9.1977), במסגרת מבצע הקמתם של שנים עשר יישובים חדשים ביהודה ובשומרון, אוזרחה היאחזות הנחל תקוע, שהוקמה שנתיים קודם לכן. הדגל שהרימו המייסדים היה דגל האחדות. היישוב נפתח להתיישבותם של דתיים וחילוניים, וותיקים ועולים רבים מכל תפוצות ישראל. במהלך השנים, גדלה תקוע והפכה – על אלף ומאתיים משפחותיה – לגדול שמבין יישובי המועצה האזורית גוש עציון. האווירה המיוחדת במקום ותפיסתו הרוחנית הייחודית של רב היישוב במשך שנים רבות, הרב מנחם פרומן זצ”ל, תרמו ליצירת מסגרות רוחניות, חינוכיות, חברתיות ותרבותיות ייחודיות ביישוב, שמשכו אליהן תשומת לב מכל רחבי הארץ. ענפי חקלאות, אומנות ותיירות, אישי ציבור ותרבות המתגוררים ביישוב, ישיבה גבוהה ברוח שיטתו של הרב שטינזלץ, ובית ספר המשלב בין האוכלוסיות בשם “אחדות ישראל”, תורמים להמשך פריחתה ושגשוגה של תקוע על ספר המדבר.

החום בבקעת הירדן היה נורא. רוב חייליו של “גדוד 38 של קלעי המלך”, הגדוד העברי הראשון שגויס לצבא הבריטי מקרב מתנדבים יהודיים מבריטניה ומארץ ישראל, חלו במלריה וסבלו מתשישות. הפקודה שהגיעה מהגנרל אלנבי דרשה מהלוחמים להתגבר על הקשיים ולהצטרף למערכה למען השלמת כיבוש הארץ מידי הטורקים. הגדוד נדרש לתפוס את מעברות הירדן ולנתק את הכוחות הטורקיים שבארץ ישראל המערבית. בפיקודו של מפקד הגדוד האירי חובב התנ”ך, קולונל פטרסון, נע הגדוד למעבר אום שורט שמצפון לגשר, שלְיָמים ייקרא “גשר אלנבי”. ההתקפה הראשונה על הכוחות הטורקיים שהחזיקו בגשר נכשלה, והגדוד סבל אבדות. פלוגה בפיקודו של זאב ז’בוטינסקי, יוזם רעיון הגדודים העבריים, ניגשה מיד להתקפה נוספת. בט”ז בתשרי תרע”ט (22.9.1918) נתפס הגשר מידי הכוחות הטורקיים. הפעילות הקרבית הראשונה (והיחידה) של הגדודים העבריים במערכה על ארץ ישראל הוכתרה בהצלחה. הלוחמים היהודיים נעו לתוככי עבר הירדן, ובהמשך חזרו עטורי ניצחון ליישובים היהודיים בארץ ישראל. לימים, הוקם במְקום הקרב היישוב “נתיב הגדוד” שנועד להנציח את פעילותם של הגדודים העבריים.

מצבו של מלאי התחמושת הצה”לי הלך והדרדר. קרוב לשליש מהמטוסים כבר אבדו, ומחסור הלך והסתמן בפגזים ובציוד לחימה. מנגד, נהנו המצרים והסורים החל מיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים מרכבת אווירית וימית רוסית שמילאה את כל מחסורם. תחנוני ישראל לסיוע אמריקאי נענו בתחילה בשלילה. העמדות האנטישמיות המסורתיות במחלקת המדינה ובפנטגון, כמו גם רצונם של האמריקאים שישראל לא תשפיל יותר מדי את מדינות ערב, הביאו להתמהמהות בקבלת ההחלטה. רק לחץ של ידידי ישראל על הנשיא ניקסון, ואולי גם רמיזות על פעילות גרעינית, הביאו לשינוי. בט”ז בתשרי תשל”ד (12.10.1973) הורה הנשיא: “תנו להם כל מה שיכול לעוף”. קרוב לשש מאות טיסות של מטוסי תובלה של חיל האוויר האמריקאי התקיימו במשך ימי מבצע “ניקל גראס”. קרוב למאה מטוסי קרב ושלושים אלף טון ציוד לחימה נפרקו בנמל התעופה לוד בידי חיילי צה”ל הנרגשים. “אנחנו יורים כל בוקר מה שאנחנו מקבלים מהאמריקאים בערב” אמר הרמטכ”ל דדו.  במקביל לרכבת האווירית התקיימה גם ” רכבת ימית” שהביאה ציוד רב ואובטחה בידי חיל הים מפני התנכלויות אויב. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי משקלה וחשיבותה של הרכבת האווירית  והימית שהגיעה, למעשה, רק לקראת סוף המלחמה.

“שחקי שחקי על החלומות…כי עוד באדם אאמין”, “אומרים ישנה ארץ”, “הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח”, “בזכותם העולם קיים” – נכסי צאן הברזל של השירה העברית ועוד מאות יצירות  מקוריות ומתורגמות, היו פרי עטו של שאול טשרניחובסקי, שנולד בברוסיה בשנת 1875.  במגיל צעיר החל בכתיבת שירים ועסק בתרגום יצירות מופת מהספרות העולמית במקביל ללימודי הרפואה. בראשית שנות השלושים התיישב טשרניחובסקי בתל אביב, והפך לאחד מבכירי היוצרים בארץ. טשרניחובסקי, שנישא לאישה לא יהודייה (אמנם בִּתָּהּ לימים התגיירה), כתב יצירות רבות ובהן התריס נגד העולם הדתי וקרא ליצירת תרבות עברית השואבת מתרבות יוון הקלאסית. עם זאת, בשיריו הוא מרבה לתאר באהבה את קורות העם היהודי בגולה, ומצדיע לגבורת האמונה. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בדמותו הטראגית של המלך שאול, ובחיי הישוב היהודי המתחדש בארץ ובאתגריו, והציג בכתביו עמדות לאומיות. בחתימת הנודע שבשיריו “אני מאמין”, הבטיח כי “ישוב יפרח גם עמי ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר ממנו, עין בעין יראה אור”. שאול טשרניחובסקי נפטר בירושלים בסוכות, ט”ו תשרי תש”ד (14.10.1943), ונקבר בתל אביב.

תקלה בחימוש של מטוס הפנטום שחג מעל מטרות המחבלים בצידון בעת תקיפה שגרתית של צה”ל ביום י”ג בתשרי תשמ”ז (16.10.1986), הביאה לנטישתו בידי שני אנשי הצוות. הטייס חולץ במבצע הרואי על ידי מסוק קוברה, ואילו הנווט, סרן רון ארד (יליד 1958), נלכד בידי אנשי ארגון “אמל”, ומאז נעלמו עקבותיו. במשך עשרות שנים השקיעה מדינת ישראל מאמצים אדירים חובקי עולם כדי לאתר את רון, אך לשווא. הנווט הועבר, כנראה, בשלב כלשהו מידי אנשי אמל לידי החיזבאללה. אלו, מצידם, העבירו לישראל מפעם לפעם תמונות וחפצים של רון, אולם לא הסכימו לעסקת חילופין. עשרות בכירי חיזבאללה נחטפו בידי צה”ל כדי להוות קלפי מיקוח לארד, אך המהלך לא צלח והחטופים שוחררו בפקודת בג”ץ. שמועות על שהותו של ארד בסוריה או באיראן לא הוכחו כמבוססות, ודוחות מודיעין קבעו בראשית המאה העשרים ואחת כי ככל הנראה הוא כבר אינו בחיים, אבל לא ניתנה לכך הכרה רשמית. במהלך השנים חיבק עם ישראל את אשתו תמי ואת ביתו יובל, והתקווה כי “לחופש נולד” הייתה שותפה לרבים.

הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.

הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.

הימים – ימי השיא של המלחמה הקרה. בארצות הברית, אחוזת “האימה האדומה”, חיפשו שירותי הביטחון מרגלים קומוניסטיים בכל מקום. יוליוס ואתל רוזנברג, זוג יהודים אמריקאיים, חברי המפלגה הקומוניסטית, נעצרו בחשד למסירת סודות האטום לברית המועצות. לימים, התברר כי יוליוס אכן שימש כמרגל סובייטי והעביר מידע חשוב על ציוד הצבא האמריקאי למפעיליו, אך לא את סודות האטום. אתל הייתה חפה מפשע, והופללה רק בשל עדות אחיה, מרגל סובייטי בעצמו, שביקש למלט את עצמו ואת רעייתו מהגרדום. המשפט התנהל באווירת היסטריה ציבורית, ללא ראיות ברורות, מלווה ברגשות אנטישמיים (על אף שהשופט, התובע והסנגור היו כולם יהודים). בסופו, נדונו בני הזוג למוות. מחאה אדירת ממדים ברחבי העולם, כולל בישראל, לא הועילה. וביום שישי, ו’ בתמוז תשי”ג (19.6.1953), טרם  כניסת השבת (“כדי לא לפגוע בחיים הדתיים של בני הזוג” כפי שהצהירו הרשויות האמריקאיות) חוברו בני הזוג לכיסא החשמלי. מילותיהם האחרונות היו כי הם חפים מכל פשע. בני הזוג רוזנברג היו היחידים שהוצאו להורג בארצות הברית במחציתה השנייה של המאה העשרים בעוון ריגול.