מצבו של מלאי התחמושת הצה”לי הלך והדרדר. קרוב לשליש מהמטוסים כבר אבדו, ומחסור הלך והסתמן בפגזים ובציוד לחימה. מנגד, נהנו המצרים והסורים החל מיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים מרכבת אווירית וימית רוסית שמילאה את כל מחסורם. תחנוני ישראל לסיוע אמריקאי נענו בתחילה בשלילה. העמדות האנטישמיות המסורתיות במחלקת המדינה ובפנטגון, כמו גם רצונם של האמריקאים שישראל לא תשפיל יותר מדי את מדינות ערב, הביאו להתמהמהות בקבלת ההחלטה. רק לחץ של ידידי ישראל על הנשיא ניקסון, ואולי גם רמיזות על פעילות גרעינית, הביאו לשינוי. בט”ז בתשרי תשל”ד (12.10.1973) הורה הנשיא: “תנו להם כל מה שיכול לעוף”. קרוב לשש מאות טיסות של מטוסי תובלה של חיל האוויר האמריקאי התקיימו במשך ימי מבצע “ניקל גראס”. קרוב למאה מטוסי קרב ושלושים אלף טון ציוד לחימה נפרקו בנמל התעופה לוד בידי חיילי צה”ל הנרגשים. “אנחנו יורים כל בוקר מה שאנחנו מקבלים מהאמריקאים בערב” אמר הרמטכ”ל דדו.  במקביל לרכבת האווירית התקיימה גם ” רכבת ימית” שהביאה ציוד רב ואובטחה בידי חיל הים מפני התנכלויות אויב. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי משקלה וחשיבותה של הרכבת האווירית  והימית שהגיעה, למעשה, רק לקראת סוף המלחמה.

החום בבקעת הירדן היה נורא. רוב חייליו של “גדוד 38 של קלעי המלך”, הגדוד העברי הראשון שגויס לצבא הבריטי מקרב מתנדבים יהודיים מבריטניה ומארץ ישראל, חלו במלריה וסבלו מתשישות. הפקודה שהגיעה מהגנרל אלנבי דרשה מהלוחמים להתגבר על הקשיים ולהצטרף למערכה למען השלמת כיבוש הארץ מידי הטורקים. הגדוד נדרש לתפוס את מעברות הירדן ולנתק את הכוחות הטורקיים שבארץ ישראל המערבית. בפיקודו של מפקד הגדוד האירי חובב התנ”ך, קולונל פטרסון, נע הגדוד למעבר אום שורט שמצפון לגשר, שלְיָמים ייקרא “גשר אלנבי”. ההתקפה הראשונה על הכוחות הטורקיים שהחזיקו בגשר נכשלה, והגדוד סבל אבדות. פלוגה בפיקודו של זאב ז’בוטינסקי, יוזם רעיון הגדודים העבריים, ניגשה מיד להתקפה נוספת. בט”ז בתשרי תרע”ט (22.9.1918) נתפס הגשר מידי הכוחות הטורקיים. הפעילות הקרבית הראשונה (והיחידה) של הגדודים העבריים במערכה על ארץ ישראל הוכתרה בהצלחה. הלוחמים היהודיים נעו לתוככי עבר הירדן, ובהמשך חזרו עטורי ניצחון ליישובים היהודיים בארץ ישראל. לימים, הוקם במְקום הקרב היישוב “נתיב הגדוד” שנועד להנציח את פעילותם של הגדודים העבריים.

“שחקי שחקי על החלומות…כי עוד באדם אאמין”, “אומרים ישנה ארץ”, “הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח”, “בזכותם העולם קיים” – נכסי צאן הברזל של השירה העברית ועוד מאות יצירות  מקוריות ומתורגמות, היו פרי עטו של שאול טשרניחובסקי, שנולד בברוסיה בשנת 1875.  במגיל צעיר החל בכתיבת שירים ועסק בתרגום יצירות מופת מהספרות העולמית במקביל ללימודי הרפואה. בראשית שנות השלושים התיישב טשרניחובסקי בתל אביב, והפך לאחד מבכירי היוצרים בארץ. טשרניחובסקי, שנישא לאישה לא יהודייה (אמנם בִּתָּהּ לימים התגיירה), כתב יצירות רבות ובהן התריס נגד העולם הדתי וקרא ליצירת תרבות עברית השואבת מתרבות יוון הקלאסית. עם זאת, בשיריו הוא מרבה לתאר באהבה את קורות העם היהודי בגולה, ומצדיע לגבורת האמונה. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בדמותו הטראגית של המלך שאול, ובחיי הישוב היהודי המתחדש בארץ ובאתגריו, והציג בכתביו עמדות לאומיות. בחתימת הנודע שבשיריו “אני מאמין”, הבטיח כי “ישוב יפרח גם עמי ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר ממנו, עין בעין יראה אור”. שאול טשרניחובסקי נפטר בירושלים בסוכות, ט”ו תשרי תש”ד (14.10.1943), ונקבר בתל אביב.

תקלה בחימוש של מטוס הפנטום שחג מעל מטרות המחבלים בצידון בעת תקיפה שגרתית של צה”ל ביום י”ג בתשרי תשמ”ז (16.10.1986), הביאה לנטישתו בידי שני אנשי הצוות. הטייס חולץ במבצע הרואי על ידי מסוק קוברה, ואילו הנווט, סרן רון ארד (יליד 1958), נלכד בידי אנשי ארגון “אמל”, ומאז נעלמו עקבותיו. במשך עשרות שנים השקיעה מדינת ישראל מאמצים אדירים חובקי עולם כדי לאתר את רון, אך לשווא. הנווט הועבר, כנראה, בשלב כלשהו מידי אנשי אמל לידי החיזבאללה. אלו, מצידם, העבירו לישראל מפעם לפעם תמונות וחפצים של רון, אולם לא הסכימו לעסקת חילופין. עשרות בכירי חיזבאללה נחטפו בידי צה”ל כדי להוות קלפי מיקוח לארד, אך המהלך לא צלח והחטופים שוחררו בפקודת בג”ץ. שמועות על שהותו של ארד בסוריה או באיראן לא הוכחו כמבוססות, ודוחות מודיעין קבעו בראשית המאה העשרים ואחת כי ככל הנראה הוא כבר אינו בחיים, אבל לא ניתנה לכך הכרה רשמית. במהלך השנים חיבק עם ישראל את אשתו תמי ואת ביתו יובל, והתקווה כי “לחופש נולד” הייתה שותפה לרבים.

חששם של נציגי הציבור החרדי מאופים האנטי דתי של מפלגות הפועלים ומהשפעתו של אופי זה על המדינה העתידה לקום היה רב. חששם של מנהיגי הישוב מכך שנציגי החרדים יסרבו להמליץ בפני ועדת החקירה של האו”ם על הקמת מדינה ובכך יפגעו בחזית האחידה של יהודי הארץ היה גדול לא פחות. הפתרון שהובל בידי נציגים מהציונות הדתית ובינהם הרב מימון היה מכתב הסטטוס קוו. במכתב שנשלח בא תמוז תש”ז (19.6.1947) נכללה התחייבות של ראשי התנועה הציונית להותיר את שאלות הדת במדינת ישראל העומדת בפתח  בדיוק באותו מצב (“סטטוס קוו”) כפי שהיו בימי המנדט. שבת הוגדרה כיום המנוחה המדינתי, כשרות הובטחה בכל מוסדות הציבור, נישואין וגירושין ינוהלו לפי ההלכה ולציבור הדתי תשמר  הזכות לאוטנומיה בחינוך. הנהגת הציבור החרדי הרימה את הכפפה ועדותו של מנהיגה הרב יצחק לוין בפני ועדת האום סייעה בקבלת החלטת החלוקה. שבעה עשורים לאחר מכן שאלת פרשנותו המדויקת של מכתב הסטטוס קוו, הדיון האם הוא עוד רלוונטי, והתמורות שחלו בו לטובת ולרעת שני הצדדים ממשיכות להסעיר את מדינת ישראל.

מתחים חברתיים בין המלוכה, האצולה והאיכרים, משבר כלכלי, שלטון חלש, ובעיקר הסתה פרועה של ראשי הכנסייה, הביאו לאסון. בא’ בתמוז הקנ”א (4.6.1391) התנפל המון מוסת על בתי היהודים בסביליה שבספרד. בתי כנסת, דירות מגורים וחנויות של יהודים הוצתו ונבזזו. ההמון רצח מאות, כפה על האחרים להתנצר ומכר המונים לעבדות. מסביליה התפשטו הפרעות לכל רחבי חצי האי האיברי, ולמרות ניסיונותיו של המלך חואן הראשון לבלום את ההמונים, לקחו חודשיים ארוכים עד שהושב השקט למדינה. וגם אז, החרימה המדינה את רכושם של הנרצחים ונישלה את יורשיהם ואת הקהילות היהודיות מנכסיהם. רבים מהמתנצרים בכפייה היו מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית היהודית, שאנשיה המשיכו לשמור את מנהגי היהדות בסתר. בכך יצרו את תופעת “האנוסים”, שהפכה להיות מרכזית בהיסטוריה היהודית, הביאה להקמת האינקוויזיציה ובסופו של דבר לגירוש כל היהודים מספרד מאה שנים מאוחר יותר. יהודים אחרים העדיפו לנטוש את ספרד אשר בה נהנו מ”תור זהב” ארוך שנים, ולהגר לפורטוגל ובהמשך לצפון אפריקה ולארץ ישראל, שם החל לשגשג המרכז היהודי של צפת. קינות ותיאורי זיכרונות קשים נכתבו לזכר גזרות הקנ”א.

החבית עם חומרי הבעירה רק המתינה לגפרור שיצית את האש. חיי העוני, האבטלה הגואה, התסכול הרב מחלום העלייה לארץ ממרוקו שהפך למציאות קשה ואפורה, ובעיקר התנכרות הממסד לעולים, כל אלו יצרו קרקע פורייה להתפרצות. בליל ב’ בתמוז תשי”ט (8.7.1959) הוזעקה המשטרה לשכונת  העולים ממרוקו ואדי סאליב בחיפה, כדי לטפל בהתפרעות שיכורים. במסגרת השתלטות על מתפרע, נפצע אחד מהנוכחים, ובוואדי נפוצו שמועות כי הוא נהרג מירי השוטרים. המהומות החלו עוד באותו הלילה. מאות מפגינים עלו במעלה הכרמל לעבר השכונות הוותיקות והעשירות של העיר, תוך שהם מכלים את זעמם בחנויות וברכבים שנצבו על אם הדרך. מנהיגי ההפגנות זעקו את תחושת הקיפוח, האפליה והתסכול, ונענו בתחילה ביד ברזל של המשטרה ובטענות בדבר הסתה פוליטית. בהדרגה, הבינו הרשויות, כמו גם ועדת החקירה שהוקמה כדי לחקור את האירועים, כי לא ניתן להתעלם מהבעיה החברתית והעדתית. תקציבים הופנו לשיפור המצב בשכונות, ושינויים נערכו בתחומי חינוך וכלכלה. ואדי סאליב הפך לאבן דרך במאבק על אופייה החברתי של מדינת ישראל.

הוא כבש את העולם בסערה והותיר אחריו ממלכה אדירה ששינתה סדרי עולם. אלפי שנים אחרי פטירתו שלפי המסורת היהודית חלה בב’ בתמוז בשנת 323 לפה”ס, ממשיכים דמותו ומעשיו של אלכסנדר הגדול, כמצביא וכמדינאי וכמי שהפגיש לראשונה את חכמת יוון עם עוצמת ארצות המזרח והאמפריות הגדולות של הסהר הפורה, להסעיר את העולם. במורשת היהודית ההתייחסות לדמותו היא בדרך כלל חיובית. יוספוס מתאר כי הוא פטר את היהודים ממיסים בשנת שמיטה ובגמרא מסופר על מפגשו עם שמעון הצדיק שבסופו החליף את כוונתו להחריב את המקדש ביחסי כבוד והערכה לעם ישראל. מקורות אחרים מספרים על דיונים פומביים שנערכו בחסותו במסגרתם ביקשו רבים להשמיץ את עם ישראל ולפגוע באדמותיו ובמקדשו, ואת תשובותיהם המתוחכמות של החכמים היהודים להם נטה אלכסנדר חסד. יחד עם זה לא נמנעו חזל מלבקר את תאוות השלטון והממון שעמדה בבסיס התפשטות האימפריה המוקדונית.השם אלכסנדר היה שנים רבות שם יהודי לגטימי ואילו בעיר המצרית הנושאת את שמו התקיימה קהילה מפוארת כל ימי בית שני

הוא התחבא בתוך מכלית מים, התחפש לקצין מודיעין פולני, הוביל בריחה של חמישים וארבעה איש ממחנה מעצר שמור, והצליח  דרך מנהרה של שמונים מטר להגיע מכלא נידח בקניה, היישר לבלגיה ומשם בחזרה למדינת ישראל.  יעקב מרידור, איש האצ”ל ומפקדו למשך זמן מה, חבר כנסת, שר ואיש עסקים, נודע יותר מכל כ”אלוף הבריחות”. מרידור, שנולד בשנת 1913 הוסגר לבריטים בידי אנשי הפלמ”ח  בימי “הסזון”, והוגלה עם רבים מחבריו למחנות מעצר במזרח אפריקה.  התנאים במחנות היו קשים, אולם לוחמי האצ”ל והלח”י שנכלאו בהם העבירו את זמנם בלימוד, אימון גופני ונסיונות בריחה בלתי פוסקים כדי לשוב אל הארץ, אל  שורות המחתרת הלוחמת בבריטים. מרידור, איש האצ”ל הבכיר ביותר שנתפס בידי הבריטים נחשב כאלוף הבריחות, וספרו “ארוכה הדרך לחירות” (שעובד גם לספר לנוער בשם “הבריחה אל החופש”) נחשב כאחד מספרי היסוד בתיאור מלחמתו של הישוב היהודי בארץ לעצמאות.  נפטר בב’ בתמוז תשנ”ה (30.6.1995)

ג’ו עמר נולד  במרוקו בשנת 1930  ומגיל צעיר נודע בקולו הייחודי. כאשר  עלה לארץ והתיישב במושב יד רמבם.. מכרים שהכירו את כשוריו ממרורו ביקשו ממנו להמשיך בשירתו גם בארץ. הממסד התרבותי והמוסיקלי בארץ שתמך בהגמוניה של “שירי ארץ ישראל” עם הזיקה המזרח אירופאית התקשה לקבל את הבשורה, אבל אט אט נשמעו מעל גלי האתר פיוטים כמו “ישמח משה” , “אשורר שירה” “שלום לבן דודי” ושירים מהווי ארצות המגרב וגולת ספרד כמו “ברצלונה”. ג’ו עמר הפך לסמל והצעיד את המוסיקה האנדלוסית מפאתי המעברות אליהם נדחקה לקדמת הבמה. בשירים שחיבר לא התעלם מבעיות הקליטה והקיפוח העדתי (כמו בשירו “לשכת עבודה”) אך במקביל הרבה לפעול ולהעצים את הזהות הלאומית והדתית של העולים וילידי הארץ. שנים רבות פעל ג’ו עמר גם מעבר לים בארצות הברית שם כיהן כחזן ופייטן בקהילות יהודיות רבות. בערוב ימיו שב לארץ. כאשר  הלך לעולמו בג’ תמוז תשס”ט (26.6.2009) הייתה המוסיקה הישראלית עשירה ומגוונת פי כמה וכמה מאשר זו שהייתה בשנות החמישים. במידה לא קטנה-בזכותו