בשנת 1829 נולד בגרמניה לוי שטראוס. בהיותו בן שבע עשרה, חיפשו לוי ומשפחתו חיים טובים יותר מעבר לאוקיינוס, והיגרו לניו־יורק. בארצות הברית, הפך לוי לסוחר זריז ופיקח. הוא הבחין כי מחפשי הזהב שהגיעו בהמוניהם לקליפורניה בתקופת “הבהלה לזהב” במחצית המאה התשע עשרה, זקוקים למכנסיים חזקות ועמידות לצורך עבודתם. תוך זמן קצר החל שטראוס למכור לכורי הזהב מכנסיים שיוצרו מבד גס כחול, שבמקורם שימשו כמכנסי מלחים בעיר הנמל האיטלקית ג’נובה (ומכאן שמם – Jeans”) . פגישה בין שטראוס לבין חייט יהודי שפעל באזור בשם יעקב דיוויס, הביאה להצעה להוספת מסמרי מתכת לכיסי המכנסיים, והפכה את המכנס לעמיד יותר ולנוח יותר. חברתLeavis’ ‘, שנוסדה בידי שטראוס ומשפחתו, שיווקה את מכנסי הג’ינס, והפכה לחברת הבגדים הגדולה בעולם, תואר שבו היא מחזיקה עד היום. לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו מכנסי הג’ינס ממכנסי עבודה למוצר אופנתי פופולרי שנפוץ בכל רחבי העולם. נכון להיום, מחזיקה חברת ‘ליוויס’ בשבע מאות מפעלים בשישים מדינות, ומייצרת מאתיים דגמים שונים של מכנסי הג’ינס. נפטר בכ”ד אלול תרס”ב (26.9.1902)
הוא השם הראשון העולה ליהודי דתי כאשר הוא מנסה להימנע מלשון הרע, הוא פוסק ההלכה החשוב ביותר בדורות האחרונים של יהודי אשכנז, הוא היה סופר פורה, צדיק, עניו, מנהיג היהדות החרדית בפולין, ניסה להתיישב בפתח תקוה אך הדבר לא עלה בידו בשל מחלתו (ברחוב חפץ חיים) וקיבוץ חפץ חיים בדרום קרוי על שמו.
רבי ישראל מאיר פופקא הכהן מראדין, הידוע על שם ספרו “החפץ חיים”, העוסק באיסורי רכילות ולשון הרע, נפטר בכ”ד אלול תרצ”ג (15.9.1933), כיהן כראש ישיבת ראדין , היה מיוזמי החינוך התורני לבנות במסגרת רשת “בית יעקב”, וכתב ספרי הלכה לכל חלקי הציבור היהודי בזמנו: מהמהגרים היהודים לאמריקה ועד החיילים בצבא הצאר, מדאגה לפועלים שהלינו את שכרם ועד קריאה ללימוד נושא הקרבנות. ספרו “משנה ברורה” הפך לספר ההלכה האולטימטיבי של יהודי ארופה, ומעל הכל הקפיד לקרוא בכל אתר ואתר לשמירה על איסורי לשון הרע ורכילות. החפץ חיים לא הצטרף לתנועה הציונית אך יקד באהבת עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. גם שמונה וחצי עשורים אחרי פטירתו כמעט בכל בית מדרש וישיבה בעולם לומדים את ספריו והוגים בדרשותיו. יהי זכרו ברוך.
מאז הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, הנחתה את כל ממשלות ישראל “דוקטרינת בגין”, לפיה מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי למנוע ממדינות ערב להשיג נשק גרעיני. לקראת שנת 2006 החלו בגופי המודיעין הישראליים לחשוד שמא בסוריה הולך ומוקם כור גרעיני בסיוע צפון קוריאה ואיראן. פעולות מיוחדות וסודיות של יחידות מובחרות, שככל הנראה אספו ממצאים מהאזור, איששו את החשש. ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט החליטה לא לתת למדינות “ציר הרשע” להשיג את הנשק האימתני. תמיכה אמריקאית שקטה הושגה, ולאחר עבודת מודיעין מדוקדקת פעלו בליל כ”ג באלול תשס”ז (6.9.2007) מטוסי חיל האוויר. שישה מטוסי קרב בסיוע פעילות ענפה של לוחמה אלקטרונית הגיעו אל הכור שבמזרח סוריה, השליכו עליו שמונה עשר טון של חומר נפץ והשמידו אותו כליל. ישראל לא הודתה בהפצצה והעדיפה לשמור על עמימות. רק עשור מאוחר יותר פרסם צה”ל את פרטי המבצע, וסרטונים המתעדים את השמדת הכור. השמדת הכור מנעה מהסורים (וגרוע מכך, מכוחות דאעש שהשתלטו על אזור הכור כמה שנים מאוחר יותר) את היכולת הגרעינית.
ניו יורק, כ”ג באלול תשס”א (11.9.2001) שום דבר לא רימז על האסון העתיד להתחולל באותו בוקר יום שלישי. בשעה תשע בבוקר התרסק המטוס הראשון אל תוך מגדלי התאומים וזמן קצר אחריו עשה זאת מטוס חטוף נוסף. קרוב לשלושת אלפים איש נרצחו בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה שבמסגרתו הותקפו גם משרד ההגנה האמריקאי ויעדים נוספים. הפיגוע התאפשר במידה רבה תודות לשאננות של שרותי הבטחון במדינות העולם שאנשיהם לא האמינו כי הטרור יכה בלב ארצותיהם. העולם כולו נחשף לרצחנות של ארגוני הטרור של האיסלאם הקיצוני. המתקפה הסעירה את העולם. מלחמת חורמה הוכרזה על הטרור, סידורי בטחון קפדניים הונהגו בכל שדות התעופה, צבא ארצות הברית השתלט על אפגניסטן ועיראק בנסיון לדכא את הטרור במאורותיו, ואוסמה בן לאדן, מנהיג הרוצחים חוסל בפעולת קומנדו. אתרי הנצחה לזכר הקורבנות הוקמו ברחבי העולם (כולל ביערות ירושלים) ו”גראונד זירו” בניו יורק הפך לאתר הנצחה עולמי ומרשים. ארגון אל קעידה שהמשיך בפעולות הטרור שלו גם שנים ארוכות לאחר אסון התאומים חוסל בסופו של דבר, אולם הטרור ממשיך ומאיים על העולם.
יהודה עמיחי, המשורר הישראלי המתורגם ביותר בעולם ומי שנחשב לגדול “משוררי דור המדינה”, נולד בגרמניה (1924) בשם לודוויג פפויפר. הוא גדל בחינוך דתי, אולם נטש אותו כאשר הצטרף לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולפלמ”ח בקרבות מלחמת העצמאות. זמן קצר לאחר סיומם של קרבות תש”ח החל עמיחי לפרסם את שיריו, שזכו מייד להתעניינות ולהצלחה ניכרת. הוא היה ירושלמי כל ימיו, ונחשב כאחד מגדולי המשוררים שתיארו את העיר על יופייה ועל מורכבותה. חוויות מלחמת העצמאות השפיעו מאוד על עמיחי, ובשיריו הוא הרבה להדגיש את הצורך, לדעתו, במעבר מה”אנחנו” המגויס של ימי הקמת המדינה, ל”אני” הפרטי והליברלי. עמיחי עסק בכתיבת סיפורים, תרגומים, מחזות ואלפי שירים שבהם תיאר את רוח האדם. שיריו הפכו לחלק מתוכניות הלימודים בארץ ובמדינות המערב, והוא זכה לפרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם “פרס ישראל”. עמיחי החזיק בעמדות שמאל כל ימיו, ולא היסס להביע את דעותיו הפוליטיות שהיו לא פעם שנויות במחלוקת. אולם, הוא הוערך וכובד על ידי כל חלקי הציבור. נפטר בכ”ב באלול תש”ס (22.9.2000)
תשע עשרה שנים חיכו גולי גוש עציון שנאלצו לעזוב את ביתם במלחמת העצמאות עד שיכלו לשוב לביתם. שנה אחר הביטו מרחוק אל עבר האלון הבודד שנותר מגוש הישובים המפואר וחיכו. מלחמת ששת הימים השיבה את עם ישראל אל הגוש, אבל ממשלת ישראל שחלק מבכיריה חיכו “לטלפון מירדן” כדי להחזיר לידה את השטחים ששוחררו היססה. לחצם של בני הגוש בראשות הרב חנן פורת זצ”ל ויוחנן בן יעקב יבל”א נשא בסופו של דבר פרי. “נו קינדרעלך, אם אתם רוצים לעלות -תעלו”, סיכם ראש הממשלה לוי אשכול את הדיון. בכ”ב באלול תשכ”ז (27.9.1967) נוסד מחדש כפר עציון. בסופו של הטקס החגיגי בו השתתפו אישי ציבור רבים נותרו פחות ממניין מתיישבים על ההר והחלו במלאכת הבניין. עמל של למעלה מיובל שנים הפך את כפר עציון למרכזו של גוש ישובים פורח ובו למעלה משתי רבבות של מתיישבים ממשיכים כיום את דרכם של אבות האומה שצעדו בהרי חברון ושל לוחמי תש”ח שנפלו בהגנה על הדרך לירושלים. בצמוד לישוב הוקם אתר הנצחה מרשים המספר את סיפור תש”ח לדורות הבאים. שבו בנים לגבולם.
הדרך הייתה קשה. המוסדות הציוניים לא התלהבו מאפשרות הקמתו של יישוב חקלאי על ידי בני הציונות הדתית. בשלב מסוים עלו אנשי “הפועל המזרחי” על הקרקע בעמק יזרעאל, גם ללא אישור הגורמים המוסמכים. ארבע שנים נמשך המאבק שבו היו מעורבים גורמים בארץ ובחו”ל, ואף נדרשה מעורבותו של הרב קוק, שקרא לתמוך במתיישבים שהם “נוצרי תורה ושומרי אמונים”, עד שאושרה הקמתו של היישוב סמוך לגבעות שיח אבריק. בכ”ב באלול תרפ”ז (20.8.1927) עלו אחד עשר המתיישבים הראשונים לאדמותיו של מושב שדה יעקב, הראשון מבין מושבי הפועל המזרחי. חיי תורה ועבודה עשירים נוצרו במושב שנקרא על שמו של הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי. היער הסמוך והנאה נקרא בשם יער שח”ל, על שם שמואל חיים לנדוי, ממייסדי הפועל המזרחי. למושב הצטרפו במשך השנים עולים ומתיישבים רבים. כרמי זיתים, רפתות, מוסדות חינוך מגוונים, מפעלי תיירות, בית כנסת העומד על תילו כבר קרוב לשמונים שנה ויחסי שכנות טובים עם היישובים הסמוכים מלווים את שדה יעקב עד ימינו.
ההצעה הגרמנית הייתה ברורה. דב לופטין, ראש היודנראט המקומי בעיירה הקטנה לחווא שבמזרח פולין נדרש להכין את תושבי הגטו לגירוש, שלשני הצדדים הייתה ברורה משמעותו לאור הבורות שהוכנו בפאתי העיר. בתמורה, הבטיחו הגרמנים כי יערבו לחייו ולחיי משפחתו. לופטין, שבחודשים שעברו מאז הכיבוש הגרמני עשה הכול כדי להקל על חיי היהודים מפני גזירות הגרמנים המתחדשות בכל יום, השיב במהירות “או שנחיה כולם או שנמות כולם”. הוא הזעיק את חברי המחתרת שהקימה תנועת בית”ר בגטו, ובהנהגתם קיבלו תושבי הגטו את הכוחות הגרמניים ואת עוזריהם בגרזנים, בבקבוקי תבערה ואף בהסתערות בידיים חשופות. המרד בלחווא, מרד הגטאות הראשון בהיסטוריה, פרץ בכ”א באלול תש”ב (2.9.1942), וכלל הצתה המונית של בתי הגטו בידי היהודים בראשות לופטין, כדי להקשות על הגרמנים. מאות יהודים נרצחו מיד, אך עשרים גרמנים ואוקראינים נהרגו בידי המורדים. כאלף יהודים הצליחו לברוח ליערות, וכעשירית מהם שרדו את המלחמה. לופטין הקים מקרב הבורחים יחידת פרטיזנים שפעלה נגד הגרמנים. הוא עצמו נהרג בקרב סמוך לסיום המלחמה.
הוויכוח היה כנראה הנוקב ביותר שהתנהל במדינה הצעירה מאז הקמתה. מחד גיסא, טענו בן גוריון ואנשיו כי חובה על גרמניה לשלם על הרכוש העצום שנגזל בידי הנאצים מהעם היהודי, וכי מדינת ישראל הצעירה זקוקה נואשות לסיוע כספי. מנגד, טענו המתנגדים, ובראשם מנחם בגין, כי הסכם שבמסגרתו תשלם גרמניה פיצויים (“שילומים”) למדינת ישראל יהווה פגיעה אנושה בזכר נרצחי השואה, ויאפשר לגרמניה לחוש כי היא כיפרה על פשעיה. הפגנות ענק נערכו בארץ, ובשיאן נערכה הפגנה גדולה של תנועת החרות תחת הכותרת “נמחה את החרפה”. ההסכם אושר בכנסת ברוב דחוק, ובכ’ באלול תשי”ב (10.9.1952) נחתם הסכם השילומים בין ממשלת גרמניה לממשלת ישראל. במסגרת ההסכם שילמו הגרמנים כספים רבים למדינה ולארגונים יהודיים ברחבי העולם, העניקו כספים לניצולים וסייעו בהנצחת זכר השואה. למפרע, יש הרואים בהסכם גורם שחילץ את ישראל ממצוקתה הכלכלית הקיומית, ויש הרואים בו פשע מוסרי שבסופו של דבר לא סייע לכלכלת המדינה, העמיק את הפער העדתי ופגע בזיכרון השואה ובכבודו של עם ישראל.
“בהר ציון תהיה פליטה” אמר החפץ חיים לתלמיד הצעיר, שנודע כבר בראשית המאה העשרים בכישוריו החינוכיים והארגוניים. “בהר ציון תהיה פליטה”, הדהדו הדברים בראשו של הרב שלמה יוסף כהנמן (יליד 1888) בשעה שהקים ישיבה אחר ישיבה בליטא שבין שתי מלחמות עולם, וכיהן כציר בבית הנבחרים של המדינה. המילים הפכו לברורות הרבה יותר בשנות השואה. בדרך לא דרך הגיע הרב כהנמן לארץ. אשתו, ילדיו, תלמידיו וישיבתו נותרו בליטא הבוערת. מתוך ההפכה הוא החליט לקום מחדש. על גבעה שאותה רכש במושבה בני ברק, נוסדה מחדש ישיבת פוניבז’ שחרבה בניכר. על קיר הכניסה נחקק הפסוק שעליו חזר החפץ חיים. בתקופה של שיא החילון והידלדלות עולם התורה, חלם הרב כהמן על התחיה הגדולה בהר ציון. בניגוד לרבים מעמיתיו, ראה בעין יפה את הציונות, ובהתאם למורשתו מניפה עד היום הישיבה – הנחשבת כאחד מסמלי העולם החרדי – את הדגל הכחול לבן ביום העצמאות. מסירות הנפש לארגון ולגיוס המשאבים להקמת מוסדות התורה ולהקמת מוסדות חסד וחינוך לקליטת ניצולי השואה נמשכו עד פטירתו בכ’ באלול תשכ”ט (3.9.1969)
