ליל  ג’ שבט תשנ”א ( 18.1.1991) היה אחד הלילות הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל. אזעקות עולות ויורדות שהחרידו את  תושבי המדינה בשעה שתיים לפנות בוקר, ושידור סיסמת “נחש צפע” בתחנות הרדיו, הבהילו מיליוני תושבים אל חדרים אטומים שהוכנו מראש. חודשים קודם לכן חששה ישראל ממתקפת טילים כימיים שישוגרו מעירק כחלק מהמערכה שהתנהלה בינה לבין ארצות הברית באותם ימים, ומסכות גאז חולקו לכלל האוכלוסייה. את הציבור  ששמע את רעשי פגיעות הטילים (שלא נשאו ראש נפץ  כימי) בתל אביב וחיפה, הדריכו באותו לילה שדרנים, שניסו להרגיע ש”מדובר ברעמים”, ודובר צה”ל שהמליץ על שתיית מים. בפועל, נורו במהלך מלחמת המפרץ שלושים ותשעה טילי סקאד עיראקיים על ישראל, שגרמו לנזק רב, אך בניסי ניסים הסתיימו כמעט ללא נפגעים באופן ישיר. לבקשת ארצות הברית לא הגיבה ישראל בעצמה למתקפה, והניחה לכוחות הקואליציה בהנהגת האמריקאים לפגוע במשטרו של הרודן העיראקי סאדאם חוסיין.  השאלה האם החלטה זו הייתה נכונה ,או שהיא פגעה ביכולת ההרתעה הישראלית שנויה במחלוקת עד היום.

שיתוף פעולה יהודי־ערבי, תמיכה בעלייה יהודית מסיבית לארץ ישראל והכרה בהצהרת בלפור. קשה להאמין, אבל אלו חלק מעקרונות של הסכם יהודי־ערבי שנחתם בלונדון בב’ בשבט ה’תרע”ט (3.1.1919), בין ד”ר חיים ויצמן כנציג התנועה הציונית, לפייסל, בנו של חוסיין מלך חיג’אז, בחסות הממלכה הבריטית. הרקע להסכם היה תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה: הבריטים הבטיחו למנהיג המרד הערבי, השריף חוסיין בן עלי מלך חיג’אז, את “סוריה הגדולה” (הכוללת את ארץ ישראל) בתמורה לתמיכתו בבריטים ולמלחמתו בעות’מאנים. עוד קודם לכן הבטיחו הבריטים בהצהרת בלפור את פלשתינה ליהודים. כדי לגשר על הפער בין ההבטחות השונות, נערכו פגישות בין חיים וייצמן לפייסל, אשר הולידו בסופו של דבר את “השלום ההיסטורי” שנחתם בלונדון. עקרונותיו היו: שיתוף פעולה יהודי־ערבי בכל רחבי המזרח התיכון, הכרה בהצהרת בלפור, תמיכה בהגירה יהודית לפלשתינה תוך שמירה על זכויות הערבים, חופש דת ויחסי שלום. בסופו של דבר, תככים אימפריאליסטיים בין הבריטים לצרפתים סיכלו את התוכניות להקים את מלכותו של פייסל בסוריה, וההסכם איבד ממשמעותו.

ארבעה עשר הפקידים והקצינים הבכירים התיישבו  מסביב לשולחן עמוס כל טוב. מהחלונות נשקף אגם יפיפה, והאורחים נהנו מיופיה של הוילה המהודרת השוכנת ברחוב ואנזה שבברלין. בין המאכלים, הבדיחות השנונות ומאבקי הכח הבירוקרטים , נחרץ מסביב לשולחן גורלם של אחד עשר מליוני היהודים המתגוררים באירופה וסביבותיה. התוכנית הסודית  הייתה אמורה לכלול גם את יהודי בריטניה, שוויץ וצפון אפריקה. השפה המכובסת בה השתמש מזכיר הועידה אדולף אייכמן בכתיבת הפרוטוקול, קיפלה בתוכה מילות קוד זוועתיות כמו “פתרון סופי “טיפול מיוחד ו”טיפול בבני התערובת”. המנהיג הנאצי ריינהרד היידריך שכינס את הועידה יצא ממנה מרוצה. כל זרועות המשטר הנאצי נרתמו לפרויקט השאפתני והאיום מכולם: השמדת העם היהודי. זמן קצר לאחר הועידה, שהתכנסה  בב’ בשבט תש”ב (20.1.1942) החלו הרכבות ברחבי אירופה לנוע מזרחה ומליוני יהודים הוסעו לעבר מותם.  חלק ממשתתפי הועידה נהרגו במלחמה או הוצאו להורג לאחריה, אולם רבים  מדי מהם סיימו את חייהם בשיבה טובה. וילה ונזה משמשת כיום מוזיאון ומקום עדות לתכנון בדם קר  של הרצח הגדול בהיסטוריה.

עולי רומניה וצפון אפריקה, פרס והודו, חברי הגרעינים של בני עקיבא, חרדים ועולים מרוסיה. כולם עמדו בין סלעי המדבר לנוכח אתגרים לא פשוטים- ויכלו להם. בב’ בשבט תשי”א  (9.1.1951) בוצעו ההכנות להקמת מעברת  ירוחם, לא הרחק מהמקום המזוהה כ”באר לחי –רואי” שם פגשה הגר את מלאך ה’. כמה שבועות לאחר מכן הגיעו למקום ראשוני העולים. המרחק ממרכזי האוכלוסייה ומהכבישים הראשיים, העדר שירותים חיוניים, האקלים הקשה ובעיות כלכליות וחברתיות, כל אלה הקשו על התפתחותו של הישוב. ממשלת ישראל התעכבה לא מעט זמן  עד שהחליטה  על עתיד הישוב ואפילו על שמו, האם מדובר ב”תל”, “כפר” או, כפי שנקבע לבסוף-פשוט ירוחם. לאחר מסלול ארוך של עליות וירידות, משברים וועדות קרואות, עלתה ירוחם על דרך המלך. בין המכתש לאגם צמחה מעצמה חינוכית, ישיבת הסדר מפוארת ומרכזי יזמות  הי-טק מצליחים. בשילוב של ישן וחדש מצליחה ירוחם להוות בית חם לרבבת תושביה, וכר נרחב ליוזמות חברתיות ולפעילויות תרבות של כל גווני הקשת הישראלית. מזל טוב ירוחם.

הוא היה גדול המלכים החשמונאיים. הרחיב במלחמותיו את גבולות ממלכת יהודה עד הרי הגולן ומואב, לב הנגב וערי החוף. הוא לחם מלחמת חורמה נגד העבודה הזרה שבארץ, והתאמץ לשמור על חירות ישראל. בימיו שגשגה כלכלת יהודה, והתבצר מעמדם של חכמי ישראל יוצרי התורה שבעל פה. עם זאת, ההתייחסות במקורות חז”ל לדמותו של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, שנפטר לפי המסורת בב’ בשבט שנת 76 לפנה”ס, מורכבת. ישנם מקורות המצביעים על עוינותו לפרושים, ועל ברית שכונן עם הצדוקים ובגינה “רגמוהו כל העם באתרוגיהם”. ויש הטוענים אף כי בארץ יהודה התחוללה מלחמת אחים אכזרית בין צבא ינאי לפרושים. מאידך, ניתן להצביע גם על יחסיו המורכבים עם גיסו שמעון בן שטח, שידעו עליות ומורדות , אך בסופו של דבר הביאו לביצורם של מוסדות התורה וההלכה, בואכה תור הזהב שידעו אלו בימי שלטונה של רעייתו שלומציון. “מלך בשר ודם”, כפי שכונה בספרו המונומנטלי של הסופר משה שמיר, הונצח בנחל אלכסנדר ובמושב בית ינאי, ובעשרות מחקרים וספרים שניסו לעמוד על דמותו של הגדול במלכי החשמונאים.

משה ארנס נולד בליטא בשנת 1925. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר עם משפחתו לניו יורק, ושם פיתח את שתי אהבותיו הגדולות: האהבה להנדסה, בדגש על הנדסת אווירונאוטיקה, והנאמנות לרעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי ולתנועת בית”ר. במהלך המלחמה שירת כאיש הנדסה בצבא האמריקאי, וזמן קצר לאחר מכן התמנה לנציב בית”ר בארצות הברית. עם הקמת המדינה עלה ארנס לארץ, והיה ממקימי היישוב “מבוא בית”ר”. פרופסור בטכניון ואיש התעשייה האווירית, שקידם את תכנון מטוסי הכפיר והלביא ואת בנייתם. בשנות השבעים החל לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד ומילא תפקידים שונים, ביניהם שר החוץ ושר הביטחון. כל חייו היה ארנס איש  ארץ ישראל השלמה, ובד בבד פעל לשיפור מעמד המיעוטים בישראל. הוא הפגין בכל הליכותיו הדר בית”רי, סגנון שהביא לו כבוד וחיבה גם ממתנגדיו. כשר ביטחון, הוביל מדיניות ניצית ופעל לעשיית שינויים מבניים מקיפים בצבא. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, עסק ארנס בהנצחת גבורתם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה, גבורה שעד לפרסום ספרו בנושא לא הייתה מוכרת לציבור. נפטר בא’ בשבט תשע”ט (7.1.2019)

סמבטיון, הכינוי המחתרתי שבחר לעצמו (ושהיה גם שם הביוגרפיה שנכתבה על אודותיו), שנבחר על שם הנהר הסוער כל העת, הלם מאוד את דמותו של ישראל אלדד. נולד כישראל שייב בגליציה (1910), למד תורה ולימודי דוקטורט בפילוסופיה בווינה, והיה מראשי בית”ר בפולין. בארץ, עברת את שמו לאלדד, ונחשב כאידיאולוג הראשי של הלח”י וכאחד משלושת מפקדי הארגון לאחר נפילת המייסד יאיר שטרן. נפצע קשה, נפל בשבי הבריטי, וחולץ על ידי לוחמי הארגון בפעולה נועזת. לאחר קום המדינה, פעל אלדד כהוגה דעות שקרא להשלמת הקמתה של מלכות ישראל השלמה ולהעמקה ביסודות הציונות והיהדות. למרות ניסיונות ממשלת מפא”י למנוע ממנו עבודה כאיש חינוך, כיהן אלדד כמרצה עשרות שנים בטכניון ובמוסדות נוספים, וכתב מאמרים רבים. כמו כן, כתב או תרגם עשרות ספרי הגות והיסטוריה, ביניהם העיתון ההיסטורי “דברי הימים” שזכה להצלחה רבה. היה מגדולי הלוחמים למען ארץ ישראל השלמה, ובני משפחתו ממשיכים את דרכו. נפטר בא’ בשבט תשנ”ו (22.1.1996), ונקבר בהר הזיתים. על שמו נקראו מוסדות ורחובות, וכן היישוב כפר אלדד בגוש עציון.

“דבר אל בני ישראל ויסעו”-דא”ביו. זו הייתה ההצעה הראשונה שהתקבלה בכנס הסטודנטים היהודים בעיר חרקוב שבאוקרינה,  בא’ שבט תרמ”ב (21.1.1882). “שם שכזה עשוי להתפרש כאל קריאה המופנית לאחרים, ומה עם הדוגמא האישית שלנו?! ” טענו אחדים מהסטודנטים, שהתכנסו על רקע גלי הפוגרומים שפקדו את יהדות רוסיה. הפשרה שהתקבלה (בהורדת ב”אור ה’ ‘” מהפסוק המקורי, בשל אופייה החילוני של הקבוצה) הייתה ביל”ו-“בית יעקב לכו ונלכה.” מתוך מאות הנאספים הנלהבים, עלו בסופו של דבר רק ארבעה עשר לארץ ישראל, לאחר מסע תלאות ארוך. תוכניתם להקים בארץ חברה ציונית סוציאליסטית נתקלה בקשיים רבים.  אנשי ביל”ו  עבדו  במקווה ישראל, ניסו ליצור קבוצת בעלי מלאכה בירושלים והקימו את המושבה גדרה. כל זאת, תוך שהם מנסים לשלב ציונות, חקלאות, חיים שיתופיים ותפיסה חילונית, אם כי לא בוטה מדי כדי לא להסתכסך עם שאר יהודי הארץ. שמם של הבילו”יים הצעירים והתוססים נודע ברחבי העולם היהודי. לימים הפך הביטוי ביל”ויי לשם נרדף לחלוץ, למרות שהיו בארץ כידוע גם חלוצים לא מעטים אחרים.

לוחם רב מעללים היה נחמיה תמרי, בן קיבוץ עין חרוד. היה מפקד סיירת מטכ”ל ומפקד חטיבת הצנחנים. לחם בקרבות הדמים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, ורבים ניבאו כי ימשיך ויעלה במעלה הפירמידה הצבאית. בליל כ”ט בטבת תשנ”ד (12.1.1994), בעת ששימש כאלוף פיקוד המרכז, הוזעק יחד עם ראש לשכתו המסור, רס”ן אופיר קאופמן, לפקד על מרדף אחר מחבלים שחדרו לאזור שייקרא לימים “גני חוגה” בעמק בית שאן. המרדף הסתיים בשלום, אולם עם שובו מהמרדף נקלע המסוק שבו טסו השניים למזג אוויר קשה, סמוך לבסיס פיקוד מרכז. התנאים הקשים והערפל הכבד הביאו בסופו של דבר להתנגשות המסוק באנטנה גבוהה. תמרי, קאופמן והטייסים אסף אשר ועופר יואלי נספו. אבל כבד ירד על ישראל, ורבים ובהם ראשי צה”ל והמדינה השתתפו בהלוויות. בתי ספר ומוסדות ציבור נקראו על שם הנופלים. גם בסיס פיקוד מרכז השוכן בכניסה המזרחית לירושלים (וכונה עד אז בשם “מצודת כפיר”) קיבל את השם “מחנה נחמיה”.

יהודי טריפולי (בירת לוב דהיום) חיו בשלווה יחסית בשלהי המאה השמונה עשרה, תחת שלטונם של בני השושלת הקאראמלית – שליטים מוסלמיים, מתונים וסבלניים. מלחמת ירושה שפרצה בסוף המאה בתוך משפחת המלוכה, הביאה לתסיסה ולאי יציבות. שליט אלג’יריה דאז, עלי ג’ורג’ (בורגול), ניצל את המצב, ובראש צי של שודדי ים הסתער על חופי תוניסיה ולוב, וזרע הרס וחורבן. בימי שלטונו של בורגול נגזר על היהודים לחלל שבת, הצבא הפולש והאוכלוסייה המקומית פרעו בהם, ועשרות ממנהיגי הקהילה נשרפו חיים בידי השלטון החדש. תבוסתו של בורגול לצבא הקאראמלי ביום כ”ט בטבת תקנ”ה (11.1.1795) הביאה תשועה לקהילה היהודית, ופרנסיה החליטו לקבוע יום זה לדורות כ”פורים בורגול”. מנהגי השמחה כללו סעודות, תפילות ושירת הפיוט “מי כמוך” בשבת שלפני כ”ט בטבת. את הפיוט, המתאר את השתלשלות האירועים, חיבר מנהיג הקהילה חכם אברהם כלפון (שבנו, דוד, נרצח על ידי בורגול): “…אזכיר מעשה ה’ בקהל עדתו / אשר לא עזב חסדו ואמתו /… /…נפשנו מיד צר צורר הציל / ועלינו להודות לשבח ולהלל / כי הוציאנו מיד עובד אליל…”

תפריט נגישות