מעל דפיו נכתבו מסות תורניות על ידי גדולי הרבנים, במשך עשרות שנים התנהלו באמצעותו פולמוסים אידיאולוגיים שהסעירו את כל גווני הציונות הדתית. בחורי הישיבות התיכוניות זכו לקראו מדי יום מעל לוחות המודעות, ונהנו להתבדח לא פעם על סגנונו הייחודי. עיתון הצפה, בטאונה של התנועה הדתית לאומית, נוסד באוגוסט 1937. ביום יג’ טבת תרצ”ז ( 17.12.1937), הפך ליומון שליווה את הישוב היהודי ואת מדינת ישראל מדי יום, עד לסגירתו בשנת 2008. עורכו הראשון היה הרב מאיר ברלין (בר אילן) ותחת הנהגתו והנהגת העורכים שבאו בעקבותיו, עסק העיתון בהרחבה בשאלת עיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, הוביל העיתון את התמיכה במפעל ההתיישבות בשטחי יש”ע. לאורך כל שנותיו ליווה את מפעליה, מוסדותיה ומנהיגיה של הציונות הדתית. עם שקיעתה של העיתונות המפלגתית בישראל, נקלע גם עיתון הצפה לקשיים כלכליים ובסופו של דבר נסגר. רבים מעורכי העתון, ומהכותבים בו השתלבו במערכות התקשורת השונות בישראל, והנחילו את המסרים והרעיונות בהם דגל “הצפה” שנים ארוכות לדור חדש של כותבי וקוראים.
נתיב הדמים של יחיא עייאש היה ארוך. מְחוֹלָה, חדרה, עפולה, רחוב דיזנגוף בתל אביב ורחובות ירושלים. מכוניות התופת שהכין עייאש, מהנדס בהכשרתו ומראשי החמאס, הביאו לרציחתם של מאות ישראלים. עייאש, יליד השומרון, הצטרף בצעירותו לארגון האחים המוסלמים והיה ממייסדי “עז עדין אל קאסם” – גדודי הטרור של החמאס. שנים ארוכות רדפה מדינת ישראל אחר הרוצח. בי”ג בטבת תשנ”ו (5.1.1996) נסגר המעגל. סוכני השב”כ איתרו בבית להיה שברצועת עזה את מיקומו. בהוראתם, מסר מודיע של השב”כ טלפון סלולרי לידי “המהנדס”, מבלי שידע מה הוא מכיל. מצותתי השב”כ זיהו את קולו של עייאש בשעה ששוחח עם אביו במכשיר הנייד, ומטען זעיר שהוטמן בו התפוצץ והביא מיד לחיסולו. מאה אלף פלשתינים השתתפו בהלווייתו, והוא הפך לסמל פעולות הרצח והטרור. גם הרשות הפלשתינית שהתחייבה כביכול להסתייג מדרך הטרור, קראה לקריית הממשל הראשית שלה ברמאללה על שמו. מבחינת ישראל, הפך חיסולו של עייאש לדוגמא ולמופת ליכולתם הטובה של שירותי הבטחון הישראליים, ולהוכחה לכך שבמוקדם או במאוחר תבוא ישראל חשבון עם אויביה.
אסתר שפירא נולדה ברוסיה (1881), ובגיל צעיר עלתה עם הוריה לראשון לציון, שם גדלה. פקידי הברון במושבה, כמו גם הפעילים להחייאת העברית שפעלו בה, שמו לב לכישרונותיה והציעו לה להשתלם באחד מגני הילדים הראשונים שנפתחו בארץ באותן שנים, במגמה לפתוח גן דומה בראשון לציון. אסתר השתלמה בגן ילדים בירושלים שהתנהל בשפה האנגלית, ושבה לראשון לציון בשנת 1898 כדי לפתוח את גן הילדים העברי הראשון בארץ. אנשי הברון רוטשילד סיפקו לה ציוד למשחקים ולפעילות פדגוגית. פעילי העברית במושבה סייעו בידה לתרגם שירים ומשחקים לעברית. שפירא ניהלה את הגן במשך שבע שנים שבמהלכן למדו ילדי המושבה “עברית בעברית”, ובזכות משחקיהם ושירתם החלו גם משפחות ההורים לדבר בעברית. צעירות מכל הארץ הגיעו לגן והוכשרו בידי שפירא להפיץ את בשורת גני הילדים העבריים בארץ כולה. לאחר נשואיה, עברה עם בעלה (ששימש כנציג יקב ראשון לציון בלונדון ) לבריטניה, וחיה שם עשרות שנים, תוך שהיא ממשיכה להעניק לילדיה ולילדי חבריה את השימוש בשפה העברית המתחדשת. נפטרה בתל אביב בי”ג בטבת תשכ”ה (5.1.1965)
טדי. השאגה העולה מבין קבוצות האוהדים באצטדיון, קולות הצהלה של הילדים בפארק מזרקות המים שלמרגלות שער יפו, ואפילו הפיל המיתולוגי של גן החיות התנכ”י בירושלים. כולם מנציחים את זכרו של אחד מגדולי הבנאים והמפתחים של ירושלים,טדי קולק, שנפטר ביב’ טבת תשס”ז (2.1.2007). בעברו שימש טדי כאחד מראשי הנוער הציוני באוסטריה, היה ממקימי קיבוץ עין גב ומהעוסקים בהצלה בעת השואה. הוא סייע באספקת נשק חיוני לצה”ל בימי מלחמת העצמאות, וכיהן שנים ארוכות כמנכ”ל משרדו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. לראשות עיריית ירושלים נבחר טדי שנה לפני איחודה, במלחמת ששת הימים, עמד בראשה עד שנת 1993. בימי כהונתו הוביל בניית שכונות ענק חדשות בבירה, וכן את מפעלי האומנות התרבות והתיירות, הרבים שהוקמו ברחבי העיר. היו שלא סלחו לו על פעילותו בימי “הסזון”, בהם פעל בשליחות “ההגנה” בהסגרת לוחמי אצ”ל לבריטים, והיו שלא חיבבו את דעותיו בנושאים דתיים, אולם, איש לא ערער על מסירותו הרבה ואהבתו הגדולה לירושלים, אהבה שסייעה בידו בהנהגת העיר המורכבת בעולם, במשך שנים כה רבות.
אמריקה הגדולה והעשירה פתחה לרווחה את שעריה בפני הכַּנָּר המהולל ברונסילב הוברמן, יהודי יליד פולין שהפליא לנגן על בימות אירופה. הוברמן, שביקש בחכמה רבה לצאת מהיבשת ההולכת ומתלקחת, העדיף להגיע לארץ ישראל הענייה והנחשלת, ולייסד בה את התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית. הבריטים חובבי המוסיקה אפשרו להוברמן להעלות לארץ מאות רבות של נגנים ידועים מאירופה, שגורשו מהתזמורות שבשטחי השליטה הנאצית (את פני מאות נגנים אחרים הוא נאלץ לצערו להשיב ריקם), ובכך הצילם ממוות בטוח. בי”ב בטבת תרצ”ז (26.12.1936) התאסף המון רב באולם “יריד המזרח” בתל אביב, ושמע בשמחה את היצירות הקלאסיות הגדולות במסגרת הופעת הבכורה של התזמורת. בהדרגה, הפכה התזמורת לאחת מהידועות והמצליחות בעולם, וגדולי המנצחים (ביניהם ארתורו טוסקניני וזובין מהטה) הוזמנו לנצח עליה. לאורך השנים הופיעה התזמורת בפני חיילי בעלות הברית וחיילי צה”ל, בפני קהילות יהודיות ברחבי העולם וכן באולמות הקונצרטים הגדולים בתבל. מקום מושבה הקבוע של התזמורת הוא בהיכל התרבות בתל אביב (שלצידו הרחובות הוברמן וטוסקניני), ועד היום היא נחשבת לאחד מסמליה התרבותיים של המדינה.
יום ההקמה הרשמי של שייטת 13, אחת מיחידות העילית הצה”ליות ואחת מהטובות מסוגה בעולם, נקבע לי”ב בטבת תש”י (1.1.1950). זהו היום שבו אוחדו יחידות הפלי”ם (פלמ”ח־ים) השונות ויחידות הקומנדו הימי שפעלו במהלך מלחמת העצמאות. השם 13 נבחר לכבוד התאריך שבו קבעו אנשי הפלי”ם להיפגש מדי חודש לאחר שאחד מאנשיהם ניצל מטביעה ביום זה. לוחמי השייטת, המעוטרים באות ה”עטלף” והחווים מסלול מיון והכשרה מפרך הנמשך קרוב לשנה וחצי, שירתו את מדינת ישראל במאות מבצעים ופעילויות שרובם לא הותרו לפרסום, במרחק רב מחופי הארץ. במהלך השנים, פעלה השייטת בנמלי אויב, בהשתלטות על ספינות שהובילו נשק לארגוני הטרור, במבצעי חילוץ והצלה של קהילות יהודיות מסוריה ומאתיופיה, בפעולות יבשתיות מורכבות בזירות הלחימה השונות ובפשיטות על מוצבים ועל מפקדות ברחבי המזרח התיכון. בסיסה ההיסטורי של השייטת בתוככי מתחם המבצר הצלבני העתיק בעתלית הוא המקום שבו מונצחים לוחמיה שפעלו במשך השנים, וביניהם אלו שנפלו באסון השייטת בחופי לבנון בשנת 1997 ובפעולות שונות בארץ ובחו”ל. רבים ממפקדי השייטת הפכו במהלך השנים לקצינים בכירים בצה”ל ולדמויות בולטות בחברה הישראלית.
הדיפלומט האמריקאי ואיש האו”ם ראלף באנץ’ הביט בסיפוק בחברי המשלחת הישראלית והמצרית, שהתיישבו מסביב לשולחן הדיונים במלון “השושנים” שבאי רודוס. התאריך היה יא’ טבת תש”ט (12.1.1949). כבר למעלה משנה השתוללו הקרבות ברחבי ארץ ישראל. עתה, לאחר הניצחון הישראלי החד משמעי במלחמה, הסכימו מדינות ערב סוף סוף לפתוח בשיחות, שאמורות היו להביא להסכמי שביתת נשק בין הצדדים הלוחמים. חודשים ארוכים ארכו השיחות, תחילה עם המצרים ולאחריהם הלבנונים, הירדנים והסורים. סוכם על חילופי שבויים ונקבע תוואי הגבול בין ישראל לשכנותיה (“קו ירוק”). במהלך השיחות ניסו הירדנים והסורים להתחמק מהדרישות הישראליות ולהימנע ממשא ומתן. בתגובה החליטה ישראל להזכיר לשכנותיה מי הצד שניצח במלחמה. ריכוזי הכוחות של צה”ל לאורך הגבולות, והאזהרה כי צה”ל ישלים בכח הזרוע את ההשתלטות על שטחי יהודה, שומרון ורמת הגולן, הבהירו את המסר והחזירו את הצדדים לשולחן המשא ומתן. בסופם של הדיונים נותר ראלף באנץ’ עם פרס נובל לשלום, ומדינת ישראל עם תקווה כי השיחות יהיו פתח לשלום אמיתי. לגבי חלק מהמדינות עדיין מחכים.
“נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף יהודים שב’ירושלים דליטא’ [=וילנה] שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאיתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו…כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר, ופונאר היא מוות!…היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! אחים! מוטב ליפול כלוחמים בני חורין, מלחיות בחסד מרצחים. להתגונן! עד הנשימה האחרונה”. מאה וחמישים חברי תנועות הנוער שהתאספו באולם נסתר בגטו וילנה בליל י”א בטבת תש”ב (1.1.1942) האזינו בדממה לדבריו של אבא קובנר (אשר לימים יהיה מפקד פרטיזנים, קצין התרבות של חטיבת גבעתי, משורר ומאישי הרוח הבולטים של מדינת ישראל). אחרי חודשים ארוכים שבהם חוו את הרצח ההמוני, נענו הצעירים לקריאתו של קובנר. בדיון שנערך לאחר סיום דבריו, הוחלט על הקמת “ארגון הפרטיזנים המאוחד” – המחתרת היהודית הראשונה שהוקמה באירופה הכבושה על ידי הנאצים. דבריו של קובנר נפוצו מוילנה לשאר ערי פולין וליטא המדממות, ודרבנו רבים מבני הנוער היהודי להצטרף לארגוני התנגדות ומחתרות.
הקואליציה המצרית שנועדה לעמוד מול צבאות הבבליים על סמלי אריותיהם שעלו מן המזרח, לא סיפקה את הסחורה. בבוקר עשרה בטבת שנת 588 לפנה”ס, נוכח צדקיהו מלך יהודה כי ההימור הפוליטי שלו על הברית עם מצרים נכשל. צבאות בבל כיתרו את העיר, ומצור נוראי בן כשנה וחצי, שתואר על כל מוראותיו וזוועותיו בספר ירמיהו ובמגילת איכה יצא לדרך. . באותו בוקר, אלפי קילומטרים משם, בעיר תל אביב שעל גדות נהר כְּבָר שבבבל, התנבא הנביא יחזקאל “בעצם היום הזה” לגולי יהודה שכבר ישבו בבבל, על חורבן קרב שבו ישלם העם על פשעיו. שלוש שנים מאוחר יותר, הגיע הפליט מירושלים החרבה ובישר ליושבים בבבל כי הוכתה העיר וחרב המקדש . צום העשירי של חודש טבת, הפך להיות הראשון מהצומות שציינו את חורבן ירושלים. לימים, נקבע היום גם כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה. “צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים” (זכריה ח’).
“הגיע הזמן לעשות סדר במועדי הזיכרון השונים”, טען הרב הרצוג בפני מועצת הרבנות הראשית. מחוץ לאולם הכינוסים עדיין רעמו תותחיה של מלחמת העצמאות, אולם ליבם של הרבנים, שהתכנסו בירושלים בכסלו תש”ט (1949) נתון היה להנצחת זכר קרבנות השואה שהסתיימה שלוש שנים קודם לכן. לבסוף התקבלה ההחלטה, שהורחבה ואושרה שנית שנתיים מאוחר יותר: “יום העשירי בטבת נקבע על ידינו ליום השנה לקהילות ישראל שניספו בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה” . לימים נוספו להחלטה , קריאות להדלקת נר נשמה בכל בית יהודי, לביקור במרתף השואה בהר ציון ולאמירת סליחות וקינות מיוחדות. בפועל משמש היום, בנוסף לתוכנו המסורתי של יום עשרה בטבת, כיום אמירת קדיש בידי קרוביהם של קרבנות השואה שיום פטירתם לא נודע. במישור הציבורי הלכה וקטנה משמעותו של יום זה, והוא איבד את בכורתו בתודעה הלאומית לטובת יום כ”ז בניסן, יום השואה הממלכתי. אולם בחלק ממוסדות החינוך הדתי, ובעיקר בהקשר למנהג אמירת הקדיש כזכר לנספים, הוא נוכח ומשמעותי.