שרה אדלר לוי נולדה (1872) באוסטרליה הרחוקה למשפחה אמידה מאוד, וביחד עם בעלה יוסף ניהלה עסקים מסועפים בארצות הברית ובמזרח הרחוק. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ועסקה ברכישת הקרקעות שעליהן הוקמו לימים נתניה ורמת גן. לאחר פטירת בעלה, עברה לצפת והחליטה להקדיש את הונה ואת חייה לפיתוח העיר, שבה שכן באותה תקופה רובע יהודי קטן מוקף ומאוים בידי הרוב הערבי. היא קנתה את אדמות הר כנען הסמוך, ולאחר קשיים מרובים הקימה מספר מבנים במקום, שבתחילה יועדו לעניי העיר ולאחר מכן הפכו למלון “הר כנען” שהיה לשם דבר ביישוב היהודי בארץ. למרות האיומים הביטחוניים, גם בימי פרעות ומלחמה לא נטשה את ההר, טיפחה אותו, סייעה בידי כוחות המגן שפעלו בו, וכתבה כי “לא היו לי ימי אושר כימים אשר זיכה אותי ה’ להתחיל בבניין צפת עיר הקודש”. שרה, שהאריכה ימים על ההר שאותו פיתחה כל ימיה, ותרמה לתושבי צפת ספרי תורה ומזון לנצרכים, נפטרה בכ”ו באדר תשכ”ט ומקברה נשקפים אלינו הר כנען ושכונת קריית שרה (16.3.1969)
אומץ רב נצרך ממנהיגי ישראל כדי להכריז על ירושלים כבירת המדינה הצעירה, למרות התנגדות עולמית כוללת. יישומה של הכרזת העיר כבירה חייב את העברת הכנסת מתל אביב לירושלים, וביום כ”ד באדר תש”י (13.3.1950) התמקמו נציגי העם באולם גדול שנועד להיות סניף בנק בבית פרומין – בניין משרדים ומגורים מרשים ברחוב המלך ג’ורג’ בירושלים, שנבנה בידי משפחה יהודית אמידה. עשור וחצי שכנה הכנסת במבנה. בכיכר הסמוכה הוצבה המנורה הניצבת כיום בגן הוורדים, ובבניין עצמו התרחשו כמה מהישיבות הדרמטיות בתולדות ישראל, כמו ההודעה על לכידת אייכמן והדיונים על מבצע סיני. ברחוב הסמוך התחוללו הפגנות ענק סוערות בעת החתימה על הסכם השילומים, ובאחת השנים רימון יד שנזרק בידי תימהוני אל תוך המליאה הביא לפציעתם של כמה מהנוכחים ולהקמת משמר הכנסת. בשנת 1966 עברה הכנסת למשכנה הנוכחי. גן המנורה הפך ל”גן הסוס” והבניין ששימש שנים רבות כבניין משרדים ממשלתי, היה אמור להיהרס לטובת פרויקט נדל”ני. אולם, מחאה ציבורית הביאה לשינוי התוכנית – שימור הבניין ושיפוצו לקראת הפיכתו למוזיאון לתולדות הכנסת.
אנשי “צבא ההצלה”, חייליו של קָאוַּקְגִ’י שהתקבצו ממדינות ערב כדי להילחם ביהודים בארץ ישראל, היו בטוחים בהצלחתם. מאות לוחמים רוכזו בפאתי עמק יזרעאל. התותחים והמרגמות שהיו ברשותם עמדו, לראשונה מאז פרצו קרבות תש”ח, להראות את כוחם. כל אלה לא הותירו סיכוי רב לקיבוץ משמר העמק הקטן שניצב מולם. ההרעשה התחילה בשעות אחר־הצהריים של כ”ד באדר ב’ תש”ח (4.4.1948). אם וביתה נהרגו מפגיעת פגז בבית התינוקות, ובחסות הארטילריה הסתערו מאות לוחמים ערביים על הקיבוץ. מגיני הקיבוץ, בסיוע כוחות חטיבת גולני שהוזעקו לעזרתם, הצליחו בקושי רב להדוף את המתקפה. בשלב זה הבינו שני הצדדים כי מדובר במערכה משמעותית על עתיד אזור הצפון בפרט, ועל עתיד ארץ ישראל בכלל. כוחות גדולים זרמו לאזור. למפקד הכוחות היהודיים התמנה יצחק שדה, ובראשותו פתחו הכוחות היהודיים בסדרה של מתקפות־נגד ופשיטות ביום ובלילה נגד כוחותיו של קאוקג’י. לאחר עשרה ימי קרבות, שבהם ידעו היהודים גם מחדלים וכישלונות, הוכרעה המערכה. במחיר של תשעה עשר לוחמים וחברי קיבוץ, נהדפו התוקפים והאזור כולו עבר לשליטה יהודית.
לוחמי הלח”י התקדמו בדממה לשדה התעופה הצבאי הבריטי בכפר סירקין. באותה שעה נעו חרש לוחמי האצ”ל לשדות התעופה הצבאיים בלוד ובקסטינה (חצור). כאשר ניתן האות בשעות הלילה של כ”ד באדר תש”ו (25.2.1946), פרצו הלוחמים לתוך הבסיס, ריתקו באש את משמרות הבריטים והצמידו מטעני חבלה למטוסים הבריטיים שחנו לאורך המסלולים. עשרים ושניים מטוסים בריטיים פוצצו. למוחרת, הוציאו הבריטים את מטוסיהם מהבסיסים השונים בארץ ישראל והעבירו אותם למצרים. “ליל המטוסים” הסתיים כמעט בלא אבדות לכוחות המחתרת, שפעלו בתיאום במסגרת “תנועת המרי המאוחדת”. בעת הנסיגה משדה התעופה בחצור נפל עזרא עג’מי, מאנשי המודיעין וההסתערבות של האצ”ל, שהוביל את הלוחמים ליעד המתקפה. שירו של מיכאל אשבל (מלוחמי האצ”ל שלימים נפל בעת הפריצה לכלא עכו), “פבואר 1946”, תיאר את הפעולה. הוא הוצמד ללחן על אחד משירי המלחמה הידועים של הצבא האדום, והפך לאחד משירי הלכת הידועים של האצ”ל בתקופת המאבק להקמת המדינה: “וזנקו חיש חיילי מולדת, רעדה האדמה פתאום, אש שולחה שם הומטרה עופרת, מטוסים באש עולים עד תום…”.
במשך כארבע עשרה שנה, בכל יום רביעי לאחר חדשות חצות, היו רבבות מאזינים נצמדים למכשירי הרדיו, ונהנים במשך כשעתיים מאחת מתוכניות הרדיו המיוחדות ביותר בתולדות התקשורת הישראלית :”נתיבה מדברת ומקשיבה”. נתיבה בן יהודה נולדה בתל אביב להורים שהיו מראשי מערכת החינוך בארץ. בצעירותה, נודעה כתלמידה וכסטודנטית מצוינת, וכן כספורטאית מחוננת, שאף תכננה להשתתף במשחקים האולימפיים של שנת 1948. מלחמת העצמאות שינתה את תוכניותיה. היא התגייסה לחטיבת “יפתח”, ושירתה כקצינת חבלה בתקופת הקרבות הקשים בגליל ובאזור המרכז. לאחר המלחמה, החלה נתיבה לעסוק בחקר הלשון העברית, תוך שהיא מתמחה בנושא הסלנג ובתולדות הזמר העברי. היא אף חיברה ספרים רבים בתחומים אלו. בשנות השמונים החלה לכתוב את זיכרונותיה ממלחמת העצמאות, תוך שהיא חושפת את מורכבות המלחמה, ומערערת על כמה מהמיתוסים המקובלים של תש”ח. במסגרת תוכנית הרדיו שלה, הקפידה לשדר ולטפח את מורשת הזמר העברי, ושוחחה מדי ערב עם עשרות מאזינים, שמהם דרשה לספר אך ורק על דברים חיוביים המתחוללים במדינה. נתיבה בן יהודה, דמות צבעונית ומרתקת, נפטרה בכ”ד באדר א’ תשע”א (28.2.2011).
שתי סירות הגומי הגיעו בדממה לחוף ימה של תל אביב בליל כ”ג באדר תשל”ה (5.3.1976). סיור משטרתי שהבחין בהם פגע באחת הסירות, אולם רוב חברי חוליית המחבלים שהגיעה מלבנון הצליחו לחמוק והחלו לנהל מסע של ירי והשלכת רימונים ברחבי העיר. בשלב מסוים פרצו המחבלים למלון סבוי, רצחו את פקיד הקבלה וריכזו את האורחים כבני ערובה בקומה העליונה שאותה מלכדו. במהלך הלילה ניהלו המחבלים משא ומתן עם כוחות צה”ל שהקיפו את המלון. כוחות צה”ל נעזרו בכוכבה לוי, אחת האורחות דוברת ערבית, שתוך כדי המשא ומתן העבירה מידע בחשאי לאנשי כוחות הביטחון, סייעה בחילוץ פצועים, והעדיפה לשוב אל בני הערובה ולסייע להם גם כאשר הייתה לה אפשרות לברוח. במקביל לאירועים במלון, ערך חיל הים מצוד אחר ספינות המחבלים, איתר את הספינה שממנה הורדו ספינות הגומי ועצר את אנשיה. לפנות בוקר פרץ כוח של סיירת מטכ”ל למלון. בחילופי האש נהרגו שמונה מבני הערובה ושלושה מחיילי צה”ל, ביניהם אלוף משנה עוזי יאירי, מפקד חטיבת הצנחנים. שבעה מחבלים חוסלו בקרב ואחד נדון למאסר עולם.
הרב מנחם פרומן נולד (1945) למשפחה חסידית במקורה, שבמהלך השנים נטשה את אורח החיים הדתי והצטרפה לתנועת העבודה. במשך מספר שנים היה חבר קיבוץ האון, שם נודע ביוזמותיו החינוכיות המקוריות וברגישותו המוסרית. לימודי פילוסופיה ויהדות שבהם החל באופן עצמאי הביאו אותו בסופו של דבר לחזרה בתשובה ולישיבת מרכז הרב. הרב פרומן לימד במשך שנים רבות בישיבות ציוניות שונות, ונודע בתפיסותיו האמוניות המקוריות. כיהן כרבה של תקוע, והוביל את השילוב בין דתיים וחילוניים ביישוב. הרב פרומן, שלחם במלחמות ישראל, טיפח תפיסת שלום ייחודית ולפיה את המשא ומתן לשלום יש לנהל בין המנהיגים הדתיים של שני העמים, ולשם כך אף נפגש עם מנהיגי החמאס. במקביל, היה מגדולי הנאבקים למען שלמות הארץ. עסק שנים רבות בטיפוח קדושת המשפחה והזוגיות בחברה הישראלית, יחד עם רעייתו הרבנית והמשוררת הדסה פרומן, ובכתיבת שירה. דמותו הייחודית הביאה לו הערכה רבה מצד חלקים שונים בחברה הישראלית, לצד ביקורת שאותה ספג על חלק מהתבטאויותיו ומעשיו. נפטר בכ”ג באדר תשע”ג (4.3.2013) ונקבר בתקוע.
עובדי הנָמֵל הערביים, שהשביתו את פעילותו של נְמַל יפו במסגרת “המרד הערבי הגדול” של שנת 1936, היו בטוחים כי הם גוזרים חורבן כלכלי על היישוב היהודי בארץ, אשר מערכת היבוא והיצוא שלו הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נמל זה. להפתעתם, התגובה היהודית להשבתה הייתה מהירה ויעילה. לאחר לחצים רבים, התירו הבריטים להנהגת היישוב לפתוח נמל בשפך הירקון שלחוף תל אביב. העבודות, שמומנו בידי מוסדות היישוב ובוצעו בעזרת עובדי נמל מנוסים מקרב יהודי סלוניקי, התבצעו במהירות. חנוכת הנמל בכ”ב באדר א’ תרצ”ח (23.2.1938) הייתה יום חג לאומי, והנמל העברי הראשון הפך בעיני רבים לאירוע משמעותי בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל, והידוע שבהם היה “שיר הנמל” של לאה גולדברג, שסיפר בהתלהבות על כך ש”אנו כובשים את החוף והגל”. בשנות הארבעים והחמישים שימש הנמל את היישוב היהודי לצורכי עלייה (וכונה בשל כך “שער ציון”) ומסחר בינלאומי. לאחר הקמת המדינה, הוחלט להקים נמל גדול ועמוק יותר באשדוד, ואזור נמל תל אביב הפך למתחם מסחר ותרבות.
רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין נולד בשנת 1829 למשפחת רבנים ששורשיה עוד בגרוש ספרד. היה תלמיד ישיבת וולוז’ין, ובמקביל היה מקורב לחוגי חסידות חב”ד. במשך קרוב לארבעה עשורים כיהן כרבה של העיר נוברדהוק שבליטא, והנהיג את הקהילה במקום לנוכח האתגרים שעברו על יהדות רוסיה בשלהי המאה התשע עשרה. יצירתו המונומנטלית “ערוך השולחן” היא חיבור מקיף המסביר את המקור ואת הדיון ההלכתי מאחורי כל אחד מסעיפי השולחן ערוך, תוך התייחסות למנהגים ולפסיקות שהתפתחו במאות השנים שאחרי חתימת ה”שולחן ערוך”. ספרו “ערוך שולחן העתיד” שאותו חיבר, לדבריו, ל”שלמות מלאכת הקודש” ולצורך הקפת כל חלקי התורה, עוסק באותה צורה גם במצוות שאינן נוהגות בתקופת הגלות, כמו ענייני המקדש, הסנהדרין והמצוות התלויות בארץ. כתב ספרים רבים נוספים בענייני אגדה והלכה, וביניהם פירוש על הסידור. נודע כ”גדול המסמיכים” והסמיך רבנים רבים להוראה, ביניהם את הרב קוק. היה מקורב לתנועת המוסר, והיה מכובד גם בעיני הציבור הלא יהודי, שתכופות פנה אליו במשימות גישור ובוררות. נפטר בכ”ב באדר ב’ תרס”ח (2.2.1908).
הפיגועים היום־יומיים שביצעו המחבלים בשטחי עמק הירדן הגדישו את הסאה. ביום כ”א באדר תשכ”ח (21.3.1968) החליט צה”ל להגיב ב”מבצע תופת”. כוחות גדולים של שריון ושל חי”ר חצו את גשרי הירדן מזרחה. מגמתם הייתה העיירה כראמה השוכנת כארבעה ק”מ ממזרח לנהר הירדן, שם שכנו מפקדותיהם של ארגוני המחבלים. הפיקוד הישראלי העריך כי ירדן לא תתערב בקרבות, וכי המחבלים ינוסו כאשר יוזהרו מראש שכוחות צה”ל מתקרבים. בשל הערכות אלו, פיזרו מטוסי חיל האוויר כרוזים שקראו לירדנים ולמחבלים להתפנות מאזור המערכה. בפועל החלו הירדנים, שידעו על הפעולה המתקרבת, לנהל קרבות שריון וארטילריה קשים עם חיילי צה”ל. הקרב החל להסתבך, ובסופו, לאחר כמעט יממה של קרבות, פגעו כוחות צה”ל במחבלים רבים. אולם המחיר היה כבד: שלושים ואחד חיילים נהרגו, רבים נפצעו, עשרות טנקים נפגעו וחלקם הושארו בשטח ירדן. למפרע, התברר כי הכשלים במבצע, שלוּוה גם במעשי גבורה שעליהם הוענקו ללוחמים שישה עשר עיטורים, נבעו במידה לא מעטה מזחיחות מסוימת של צה”ל לאחר הניצחון בששת הימים.
