קשים היו חיי היהודים בלבוב של המאה השבע עשרה. אולם, למרות חיי העוני והרדיפות, הצליח יצחק בן נחמן שרנדליס להפוך לאיש עסקים אמיד ומכובד, שהיה מקורב למלכי פולין. בכספו מימן יצחק פעילויות תורה וחסד, ובעיקר את בנייתו של בית הכנסת המפואר והגדול של יהודי העיר. ראשי הכנסייה שחשקו במבנה המפואר לחצו על השלטונות, ואלו הפקיעו את המבנה לטובת הכנסייה. תשלומי שוחד ותחינות של שרנדליס ושל כל אנשי הקהילה שכנעו את השלטון לבטל את רוע הגזירה. מסורת שלא ברורה לגמרי נכונותה מספרת כי שליט העיר דרש שכלתו של שרנדליס – צעירה בשם רוזה שהתאלמנה לא מכבר מבעלה ונודעה בשל יופיה בשם “גילדנע רויז” (שושנת הזהב) – היא זו שתביא לו את התשלום ותסכים להינשא לו. רוזה הגיעה לארמון, השיגה עבור הקהילה את מפתחות בית הכנסת, וקפצה אל מותה ביום ד’ בתשרי השצ”ח (22.9.1637) מבלי להיענות לדרישות השליט. במשך דורות בית הכנסת נקרא בשם “שושנת הזהב”. הוא נחרב בידי הנאצים ולאחרונה הוקם בו אתר הנצחה.
ימי התשובה בהם אנו מצויים מזוהים בדרך כלל עם התשובה האישית אותו צריך לעשות כל אדם ואדם. אולם, הרב יהודה חי אלקלעי, איש ירושלים (לפי חלק מהגרסאות) וזמלין (היום פרבר של בלגרד ) שבבלקן, שנפטר בד’ תשרי תרל”ט (1.10.1878), חשב אחרת. לדבריו, במקביל לתשובה האישית על עם ישראל לבצע גם תשובה לאומית-“התשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם”. לדבריו התשובה עליה דברה התורה ודיברו הנביאים היא בעיקרה תשובה לאומית שבמסגרתה על העם לפעול כדי לשוב לארצו. בהשפעת עלילת הדם בדמשק הוא פיתח את רעיון “הגאולה בדרך הטבע”, קרא לתחיית העברית, למיזוג העדות, להתיישבות בארץ ולהקמת תנועה יהודית כלל עולמית לקידום השיבה לארץ ישראל. רבים מרעיונותיו יושמו לימים בידי בנימין זאב הרצל שסבו היה מבאי ביתו של הרב אלקלעי. הרב אלקלעי פרסם ספרים רבים וערך מסעות בקרב קהילות ישראל באירופה ובארץ ישראל כדי לקדם את רעיונותיו, אך ללא הצלחה. רק שנים לאחר מותו נקלטו רעיונותיו והוא החל להקרא בשם אחד “ממבשרי הציונות”. על שמו העיר אור יהודה.
העוני שממנו סבל כל ימיו והמחסור בכסף לגיליונות נייר, גרמו לו לכתוב את חידושי התורה שלו על הטיח שכיסה את קירות ביתו. בן שש עשרה התייתם הרב אברהם גומבינר (יליד 1637) מאביו, שנרצח על ידי קוזקים. את ספרו המפורסם ביותר ובו חידושיו על חלק אורח־חיים שבשולחן ערוך, ביקש להוציא בשם “נר ישראל” כדי לא לפרסם את שמו, אך לא הצליח להוציא אותו לאור בחייו. לאחר מותו, הצליח בנו, למרות קשיים רבים, להוציא לאור את הספר בשם “מגן אברהם”, שהפך להיות אחד מספרי הפסיקה המרכזיים של יהדות אשכנז. הספר, שנכתב בתמציתיות רבה, מנתח את דברי הראשונים. הוא זכה לפירושים ולביאורים, וביניהם, ספר “מחצית השקל” וספר “פרי מגדים”. בין פסקיו הידועים: ההיתר לבעל מום לשמש כשליח ציבור בתפילה (“כי דרך הקב”ה להשתמש בכלים שבורים”), וההיתר לכפות על חולה טיפול רפואי בניגוד לרצונו. ה”מגן אברהם”, כפי שכונה, הספיק טרם פטירתו בגיל ארבעים ושש לכתוב גם פירושים על מדרשים ועל חלקים בגמרא, ולחבר פיוטים שונים. נפטר בג’ בתשרי תמ”ג (5.10.1682)
שלושים ושש משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב. תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, ורבים לא עמדו בקשיי האקלים והמרחק. אבל בסוף המדבר פרח. כיום גרים בדימונה, אחת הערים הגדולות בישראל מבחינת שטחה, קרוב לארבעים אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, מרכזי מסחר מוסדות תורה וחסד, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל. וכל מילה נוספת מיותרת.
הוא תרם לזמר הישראלי אחדים מהגדולים שבלחניו. מתחת ידו יצאו הלחנים המרטיטים ל”שיר הרעות” המיתולוגי ול”אליפלט” המרגש. סשה ארגוב, שנולד ברוסיה בשנת 1914 ונודע מילדותו כמוסיקאי מחונן, היה אחראי גם ללחנים של כמה משירי האהבה והחולין הגדולים, כמו “הוא לא ידע את שמה”, וליווה את הדאגה לאהובים ב”שיר ערש” וב”שיר משמר”. ארגוב עלה לארץ בגיל עשרים ועסק רבות בהלחנת לחנים לאירועים השונים של תנועת העבודה. הוא עבד למחייתו כפקיד בנק וכמוכר בחנות ספרים, ובמקביל הלחין קרוב לאלף ומאתיים לחנים לשיריהם של גדולי המשוררים העבריים, ביניהם חיים חפר, יהורם טהר לב ונתן יונתן. ארגוב עסק גם בכתיבת לחנים לסרטים ולהצגות. הידועה שבהן הייתה “שלמה המלך ושלמאי הסנדלר”. שירי הגעגועים לילדות תמה כמו “היה היה פנס בודד” ותיאור המציאות שבה “הכל זהב”, היו חלק מיצירותיו שהיו ידועות במקצב גאוני ובהרמוניה מלאה בין כל חלקי השיר. חתן פרס ישראל לזמר העברי. לחניו נחשבים כקלאסיקה של המוסיקה הישראלית. נפטר בתל אביב בג’ בתשרי תשנ”ה (27.9.1995)
הרב מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (מלבי”ם) נולד שנת 1809 באוקראינה, ולמד בישיבות פולין. מנערותו, נודע המלבי”ם כגדול בתורה, וכבעל יכולת כתיבה מהירה ובהירה. לאחר כהונה ברבנות של מספר קהילות בפולין, מונה המלבי”ם לשמש כרבה של יהדות רומניה, והוא התיישב בבוקרשט. במשך שנים ארוכות הנהיג המלבי”ם את הקהילה, תוך שהוא מתמודד עם אתגרים מורכבים בתחומי החינוך ושמירת המצוות. בשל מאבקו נגד התנועה הרפורמית, נרדף המלבי”ם בידי השלטונות. הוא נעצר מספר פעמים, ולבסוף גורש מרומניה. בשנותיו האחרונות, הוצע למלבי”ם להתמנות לרב הראשי של מספר קהילות גדולות באירופה, ואף להיות מנהיג הציבור היהודי הדתי בארצות הברית הצעירה. אולם, בשל מצב בריאותו, הוא העדיף להישאר במזרח אירופה, והשקיע את זמנו בעיקר בכתיבת ספריו המרובים. פירושו המונומנטלי לתנ”ך, “התורה והמצווה”, נועד להוכיח “כי כל דברי תורה שבעל פה, מוכחים ומוטבעים בפשט” – בתורה שבכתב. פירושו זה, המשלב גם ידע דקדוקי רב מאוד וגם פרשנות מקורית ומרתקת, הפך לאחד מפירושי התנ”ך הנפוצים בעולם היהודי. נפטר בראש השנה, א’ בתשרי תר”מ (18.9.1879)
הוא התקבל מתוך מחלוקת אדירה בעם, והופר בידי הפלשתינים פעמים רבות, כמעט מהרגע הראשון. אולם, למרות הכול, החזיק “הסכם אוסלו” מעמד – פחות או יותר – קרוב לשש שנים. בקיץ תש”ס הפך ההסכם למלחמה. על רקע סירובם של הפלשתינים לקבל את הצעות השלום המופלגות מאוד שהוצעו להם בוועידת קמפ דיוויד, וכנראה גם מתוך תפיסתם של מנהיגי המחבלים כי גל טרור ומהומות יביא לכניעתה של ישראל לדרישותיהם בתחומים נוספים (כפי שלפי הבנתם קרה זמן קצר לפני כן בלבנון), כך החלה בערב ראש השנה תשס”א (29.9.2000) אינתיפאדת “אל אקצא”, גל הטרור הקשה ביותר שידעה ישראל מעודה. פקד יוסי טבג’ה, שנפל בעת סיור המשותף עם “עמיתים” פלשתינאים בקלקיליה, ולוחם פלחה”ן גבעתי דוד בירי שנפל בעת ליווי שיירה לישוב נצרים., היו הנופלים הראשונים במערכה ומהומות דמים שהתלקחו בירושלים כביכול על רקע ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, היו האות לפתיחת התקופה הקשה. מהומות בשטחי יש”ע וגם בקרב ערביי ישראל, וגל טרור איום שהביא לרציחתם של למעלה מאלף ישראלים שטפו את הארץ במשך קרוב לארבע שנים, עד שדעכו בעקבות מבצע חומת מגן ופעילות נחושה של צה”ל למיגור הטרור.
מאות אלפים צעדו ברחובות ירושלים בליל כ”ה בסיוון תש”ע (7.6.2010) אחר מיטתו של מי שנחשב כראשון לציון, כמנהיג הציבור הדתי־לאומי, ויותר מכול – כ”חכם מרדכי”… הרב מרדכי אליהו נולד בעיר העתיקה בירושלים בשנת תרפ”ט, למשפחה של תלמידי חכמים מעולי בבל. למרות העוני הרב אשר שרר בביתו, הצליח הרב אליהו ללמוד שנים ארוכות בישיבות שונות, והיה מקורב לגדולי הדור שבימיו. בגיל שלושים ואחת מונה לדיין הצעיר ביותר במדינת ישראל, ובשנת תשמ”ג התמנה להיות הראשון לציון – הרב הראשי לישראל. הרב אליהו נודע כפוסק אמיץ, כדרשן מבריק וכמנהיג ציבור. המסעות שערך בקרב קהילות בארץ ובעולם, תלמידיו הרבים, עשרות ספרי ההלכה והאגדה שכתב, מפעל הגרעינים התורניים שהוביל – כל אלו הפכו את הרב אליהו לדמות שרבים קיבלו אותה כסמכות תורנית עליונה. הרב אליהו היה אוהב ארץ ישראל, ונלחם בכל כוחו נגד הנסיגות השונות שבוצעו על ידי ממשלות ישראל. במשך שנים ארוכות הקפיד לפעול למען שחרורו של המרגל היהודי־אמריקאי יונתן פולארד, וביתו היה אבן שואבת לכל מבקש סיוע והדרכה ברוחניות ובגשמיות.
הימים היו קשים. המסתננים והמחבלים עשו בכל רחבי הארץ כמו בשלהם. פעולות טרור, שוד ורצח היו מעשה של יום יום. צה”ל לא הצליח לשחזר את יכולות הלחימה של מלחמת העצמאות, ופעולות התגמול שלו היו ברובן כישלונות מבזים. בחטיבת ירושלים הוחלט להקים יחידת קומנדו קטנה שתשנה את המצב. מלימודי ההיסטוריה באוניברסיטה העברית, הוזעק רב סרן אריק שרון. בשיטת
“חבר מביא חבר” התאספו בכ”ד באב תשי”ג (5.8.1953) כחמישים בני משקים באתר הסטף שבהרי ירושלים, ויחידה 101, שנקראה כשמן של יחידות הקומנדו הבריטיות בימי מלחמת העולם, יוצאת לדרך. היחידה יועדה ל”לפעילות מעבר לגבול במשימות המחייבות רמה גבוהה מאוד”, כהגדרת המטכ”ל. בחצי השנה שבה פועלת היחידה היא קבעה סטנדרטים חדשים של דבקות במטרה ושל אחוות לוחמים. בהובלת שרון והלוחם האגדי מאיר הר ציון, הגיעו הלוחמים לכפרים שמהם יצאו מחבלים ונקמו. בין השאר, ביצעו הלוחמים מסע פשיטה מזורז של ארבעים ושניים קילומטר בהרי חברון המושלגים בלילה אחד. מסע זה הפך למיתוס, שלאורו מתחנכים לוחמי צה”ל. לאחר חצי שנה של פעילות, אוחדה היחידה עם הצנחנים, וערכיה הועברו לכלל הצבא.
ניצולי המחנות שפשפו את עיניהם בתדהמה. בין כוחות בעלות הברית ששחררו אותם מהשעבוד הנאצי, הם ראו לפתע חיילים עם תג יחידה ייחודי. מגן דוד על רקע צהוב, אותו צבע שסימן את השעבוד וההשמדה, וצמודים אליו צבעי התקומה- הכחול הלבן.
נושאיו הגאים של התג היו חיילי “החטיבה היהודית הלוחמת”- “הבריגדה היהודית”, חטיבת חיל רגלים שפעלה במסגרת הצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם השנייה, ושעל הקמתה הוכרז בכט אלול, ערב ראש השנה תש”ה (17.9.1944). ביחידה פעלו אלפי מתנדבים יהודים מארץ ישראל שלחמו בנאצים כבר כמה שנים, וכעת, רגע לפני סיום המלחמה, אוחדו ליחידה צבאית אחת. סמלה של היחידה על צבעיו הייחודיים סימן את הכרת הבריטים בסבלם של היהודים בשואה, ובמידת מה גם בחלומם לעצמאות. שלושים חללים הותירה אחריה הבריגדה בנתיב הקרבות שלה באירופה בימים האחרונים של המלחמה, אולם עיקר פעילותה הייתה בימים שאחרי תום הקרבות. אנשיה סייעו לניצולי השואה, היו ממארגני תנועת “הבריחה” ו”ההעפלה”, ותרמו מנסיונם הקרבי להקמתו של צה”ל, שנים ספורות לאחר מכן.
