ביתניה

עשרים ושלושה חברים וארבע חברות בלבד מקרב אנשי “השומר הצעיר” נבחרו להתיישב באחת הנקודות היפות ביותר הצופות אל עמק הירדן. אולם ביתניה עילית, שהוקמה בא’ באלול תר”פ (15.8.1920) ושרדה רק כשנה וחצי בטרם התפרקה וחבריה נפוצו ביישובי העמק, הייתה הרבה יותר מיישוב רגיל. מדי לילה בתום העבודה המפרכת בשדות, ומתוך תנאי עוני וקשיים פיזיים לא קלים, היו מתיישבים החברים והחברות, רובם ככולם עולי העלייה השלישית, ודנים כיצד להקים חברת מופת בארץ ישראל. הדיונים, שכללו עיסוק פילוסופי בענייני אמונה ספרות ומדע, הפכו במהירות לסדרת וידויים וניסיונות משותפים לתיקון הנפש, יחד עם טקסי התבודדות, שירה וריקודים סוחפים אל מול המדורה. המתח הנפשי ששרר ביישוב גרם לא אחת לעזיבה ואף להתאבדויות. לימים, הנציחו יוצאי ביתניה את תחושותיהם בקובץ “קהילתנו”, שייצג את השאיפות הרוחניות של העולים הצעירים לארץ בראשית ימי המנדט הבריטי. חוויות ביתניה באו לידי ביטוי גם במחזות ובספרים. אתר הנצחה לקיבוצי השומר הצעיר בארץ הוקם על צלע ההר הצופה על הכנרת, שעליו הוקמו צריפי החלוצים.

זה היה נגד כל הסיכויים. עשירי העם סירבו לסייע. חובבי ציון לא התלהבו. המתבוללים סיכלו את קיומו של האירוע במינכן. ובכל זאת, במאמץ עילאי, נפתח בקזינו העירוני של בזל ביום א’ באלול תרנ”ז (29.8.1897) הקונגרס הציוני הראשון, בנוכחות 208 צירים. שלושה ימים של דיונים השיגו יעדים חסרי תקדים. קמה תנועה ציונית מאורגנת ולה מוסדות דמוקרטיים שהחזיקו מעמד עשרות שנים. נציגים מכל העולם היהודי הסכימו לתוכנית בזל, ולפיה “הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט הכלל”. דגל כחול־לבן הונף ברגע האחרון בכניסה לבניין, והפך במהירות לדגל הלאומי. ומעל הכול, דעת הקהל היהודית והעולמית התוודעה לרעיון הציוני. העיתונאי הצעיר, בנימין זאב הרצל, שחולל את המהפכה, שב למלונו וכתב במידה רבה של אופטימיות, שלא לקחה בחשבון את הקשיים המרובים שעוד היו צפויים: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. בעוד חמש שנים, ולכל המאוחר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, הכריז האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

צירי הקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל בל’ באב תרס”ג (23.8.1903) הוכו בתדהמה לשמע דבריו של הרצל שפתח את הדיונים. שר המושבות הבריטי, צ’מברלין, הציע להקים מסגרת אוטונומית להתיישבות יהודית במזרח אפריקה, הכריז הרצל. הואיל וכרגע לא ניתן להתקדם מול הטורקים בנושא ארץ ישראל, וצרת היהודים באירופה הולכת ומתגברת, “נציל נא את מי שניתן להצילם”, ונקים “מקלט לילה זמני” עד שנוכל להגיע לארץ ישראל, המשיך להסביר יו”ר התנועה הציונית הצעירה. לאחר רגע של דממה פרצה סערה באולם. תשואות רמות לצד מחאות תקיפות הביאו לקרע בתנועה הציונית. 295 צירים (כמנין “צָרָה”, כדברי המתנגדים) הצביעו בעד המשך בדיקת ההצעה, ו178 התנגדו. מאמרים ואספות עם סוערות הלהיטו את העולם היהודי, וגם שבועתו של הרצל בפני אספת המתנגדים “אם אשכחך ירושלים” לא הפחיתה את הכעס של “ציוני ציון”. משלחת הבדיקה שיצאה לאוגנדה הבריטית וחזרה עם מסקנות לא מעודדות במיוחד, כמו גם ההתנגדות התקיפה שהובילו חיים ויצמן וציוני רוסיה, וכן פטירתו של הרצל זמן קצר לאחר מכן, הביאו להורדת התוכנית מעל סדר היום. הציונות נותרה בציון.

“תשיגו לי מטוס מיג 21″  ביקש מפקד חיל האוויר עזר וייצמן, שביקש להכין את טייסיו לעימות עם המטוס המרכזי שהיה בשימוש במדינות ערב ולמודיעין ישראלי כמעט ולא היה מידע אודותיו, מראשי המוסד למודיעין. המשימה הדמיונית יצא לפועל כאשר אנשי המוסד איתרו בעיראק  טייס, איש חיל האוויר העיראקי ממוצא נוצרי שהיה מתוסכל מהאפלייה שחווה עקב מוצאו. המגעים עם הטייס הבשילו לאיטם והוא הסכים לערוק לישראל תמות חמישים אלף דולר ודאגה לגורל משפחתו. תיאום מדוקדק שנמשך חודשים ארוכים וכלל פגישות חשאיות של הטייס עם גורמים ישראלים באירופה ובארץ הכין את יום העריקה. בל’ באב תשכ”ו (16.8.1966) יצא מבצע יהלום כפי שכונה לדרך ו”הציפור הכחולה” כפי שכונה המיג על ידי מתכנני המבצע, המריא מבסיסו שבעיראק היישר לשדה התעופה בישראל. מיד עם הגעתו הפך המטוס למושא לעיון מדוקדק של אנשי חיל האוויר (שיותר מאוחר העבירו אותו גם לרשות עמיתיהם האמריקאים) וסיפק מודיעין איכותי וחיוני שאפשר את הצלחת חיל האוויר במלחמת ששת הימים שפרצה כמה חודשים מאוחר יותר.

רבבות הנהגים החולפים מדי יום במֶחלף “אלוף שדה” שבמרכז הארץ, פוסעים בעקבותיה של אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה הציונית. שדה, שנולד בפולין כיצחק לנדבורג, גדל במשפחה מסורתית. בבחרותו, הצטרף לצבא הרוסי ולאחר מכן לצבא האדום, שם הגיע לתפקידי קצונה. הוא עלה לארץ בעקבות פגישה עם יוסף טרומפלדור. לנדבורג, שעברת את שמו לשדה, היה ממקימי גדוד העבודה, הקים את ארגון “הפועל”, יזם את הכניסה העברית לעבודה במחצבות מגדל צדק, והיה ממייסדי ההגנה. בימי מאורעות 1936 – 1939, הוביל שדה את תפיסת ה”יציאה מו הגדר”, שבמסגרתה עברו כוחות ההגנה ממגננה למתקפה. בהמשך, הקים את הפלמ”ח ועמד בראש תנועת המרי העברי. חילוקי דעות קשים על רקע רעיוני עם בן גוריון מנעו ממנו להוביל את צה”ל במלחמת העצמאות, אולם הוא נטל חלק משמעותי בקרבות מכריעים כמו קרב משמר העמק, מבצע יבוסי והקמת יחידות השריון הראשונות. זמן קצר לאחר המלחמה, פרש שדה לביתו שביפו, ונפטר בכ”ט באב תשי”ב (28.8.1952). תלמידיו בפלמ”ח, שראו בו גם הוגה דעות רעיוני ומעצב דרך, הקימו לזכרו את הקיבוצים ניר יצחק ומשאבי שדה.לזכרו הוקם גם המושב שדה יצחק בשרון.

הצעיר שהגיע לחופי ניו יורק זמן קצר לאחר תחילתה של מלחמת העולם השנייה היה המום. מנהיגי יהדות אמריקה סירבו בכל תוקף להפעיל לחץ ציבורי על הממשל האמריקאי כדי שיסייע ליהודי אירופה, שטבעת החנק סביבם הלכה והתעבתה מיום ליום. חששם של מנהיגי היהודים מלעורר אנטישמיות ומלהרגיז את השלטון לא מנע מהלל קוק להתחיל לפעול. הצעיר (יליד 1915) שלמד בירושלים אצל דודו, הרב קוק, בישיבת מרכז הרב ובאוניברסיטה העברית, והספיק להיות ממפקדי האצ”ל, הקים את “הוועד לשחרור האומה”. יחד עם פעילים יהודיים ולא יהודיים החל במסע אגרסיבי של יחסי ציבור, עצומות, הפגנות ועצרות, שכמותו לא ידעה אמריקה ושנועד להזעיק את דעת הקהל והממשל לטובת יהודים. הלחץ נשא אט אט פרי, ובשלהי המלחמה החלו האמריקאים (גם אם מעט מדי ומאוחר מדי) לפעול לעזרת הפליטים, ואפשרו את הצלחתם של רבבות יהודים. קוק (ששינה את שמו בארצות הברית לפיטר ברגסון) סייע בגיוס משאבים לטובת לוחמי האצ”ל, והיה ממארגני האונייה אלטלנה. היה חבר הכנסת הראשונה, הוגה דעות וממנהיגי הימין החילוני בישראל הצעירה. נפטר בכ”ט באב תשס”א (18.8.2001).

בעלות הברית, שהתקדמו ממקום נחיתתן בנורמנדי לעבר פריז, שחררו ביום כ”ח באב תש”ד (17.8.1944) את מחנה דרנסי – מחנה המעצר ומרכז המשלוח הידוע לשמצה של יהודי צרפת. המחנה, שהוקם לפני המלחמה כמבנה גדול ומיוחד של שיכון ציבורי וכלל מבנה ארוך ורחב, שימש תחילה כבסיס צבאי. אולם, עם נפילת צרפת, החלו הגרמנים ואנשי ממשל וישי להשתמש בו כמרכז מעצר. כשבעים אלף איש היו עצורים בדרנסי במהלך שנות השואה, רובם המוחלט יהודים שנשלחו משם לאושוויץ ושם נספו. תנאי החיים במחנה הקטן, שגודלו היה מאתיים מטר אורך וארבעים מטר רוחב ובו היו כלואים בעת ובעונה אחת בכל פעם קרוב לארבעת אלפים אסירים, היו קשים. השומרים הצרפתיים והגרמניים התייחסו באכזריות ליהודים, ובעיקר לילדים שהופרדו מהוריהם. היהודים הכלואים ניסו לא פעם לארגן בריחה מהמחנה, ומנהרות ארוכות הוכנו לצורך כך, אך נתפסו לבסוף בידי הגרמנים, וחופריהן הוצאו להורג. היום משמש דרנסי כאתר הנצחה חשוב בצרפת. מפקד המחנה, הפושע הנאצי יוליוס ברונר, נמלט לאחר המלחמה לסוריה, שם פעל למען המשטר עד למותו בסוף שנות התשעים.

בילדותו, הוא נודע דווקא כבעל כישרונות בינוניים יחסית. אבל כוח רצון והתמדה הפכו אותו לאחד מהידועים שבגדולי התורה בעת החדשה. במשך עשרות שנים עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בראש ישיבת וולוז’ין, וחינך מאות רבות של תלמידי חכמים ושל צעירים שהפכו ברובם לחוט השדרה של הנהגת העולם הרבני, כדוגמת הרב קוק, או לדמויות בולטות בתנועה הציונית, כמו ביאליק. הנצי”ב נודע באהבתו הגדולה לארץ ישראל, הטיף לעלייה אליה, והיה בין ראשיה של “חיבת ציון”. בחיבוריו, עסק  הנצי”ב בתחומים שבדרך כלל לא היו במוקד תשומת הלב התורנית, כמו תשובות מתקופת הגאונים או מדרשי הלכה תנאיים. בפירושו הפופולרי לתורה, “העמק דבר”, הרבה הנצי”ב להדגיש היבטים מוסריים ולאומיים. השלטון הרוסי הרבה להתנכל לישיבת וולוז’ין מתוך רצון לכפות על הנוער היהודי חינוך מתבולל, ובסופו של דבר בחורף תרנ”ב (1892) נסגרה הישיבה בצו השלטונות. שנה וחצי מאוחר יותר, ביום כ”ח אב תרנ”ג (10.8.1893), בהיותו בוורשה, נפטר הנצי”ב ככל הנראה משברון לב. על שמו הוקם בעמק בית שאן קיבוץ עין הנצי”ב.

פגישה אחת בשוויץ, בעיצומם של ימי מלחמת העולם הראשונה, שינתה את חייו. הרב דוד הכהן (יליד 1887) שמע כי בשל מאורעות המלחמה שוהה באזור הראי”ה קוק. הרב דוד, בוגר ישיבות ליטא, תר אחר האמת ואחר משמעות החיים, תוך שהוא רוכש בקיאות מפליאה בתורת הנגלה והנסתר, כמו גם בכתבי הפילוסופים הגדולים (שאותם קרא בשפת המקור). אחר אותה פגישה הוא חש כי מצא את דרכו. נפשו נקשרה בנפש הרב קוק, והוא הפך לאחד מגדולי תלמידיו ולמי שערך את המורכב והשיטתי שבספריו – ספר “אורות הקודש”. הרב הכהן חיפש כל ימיו דרכים להתעלות ולחידוש הנבואה. הוא נהג בעצמו מנהגי צמחונות, נזירות וקדושה, הרבה להתבודד במדבר יהודה וכתב על תפיסת הנבואה הייחודית לישראל, כמו גם על נושאים רבים בתחומי האמונה והקבלה. במשך שנים ארוכות העביר שיעורי אמונה מורכבים ועמוקים בישיבת מרכז הרב (שאת תוכנית הלימודים השלמה שלה, שלא מומשה לעולם, כתב לבקשת הרב קוק). האמין בתחיית האומה ובגאולת ישראל, וחינך את ילדיו ואת תלמידיו לפעול בכל כוחם לגאולת העם והארץ. נפטר בכ”ח באב תשל”ב (8.8.1972).

הרב יהודה פתיה נולד בבגדד (1859), וכרבים מחכמי בבבל בדורו למד תורה בבית מדרש “בית זילכה” ובשיעוריו של הבן איש חי. עסק מצעירותו בקבלה, ויש המגדירים אותו כמקובל החשוב ביותר במאה העשרים. הרב פתיה ניסה פעמיים לעלות לארץ, ובעליות אלו גם דאג להדפסת חלק מספריו, אולם לא עלה הדבר בידו. רק בפעם השלישית, בשנת 1934, התיישב בירושלים ושם נותר עד יום פטירתו בכ”ז באב תש”ב (10.8.1942). הרב פתיה נודע כמי שרבים באו להישמע לתפילותיו ולברכותיו. חיבר ספרים רבים ובהם פירושים על ספרי היסוד של הקבלה, פרשנויות ופיוטים על סדר התפילות ואף פירוש מְשלים עממיים בדרך הנסתר. בחודשי חייו האחרונים הקדיש את כל תפילותיו ומאמציו לעצירת הצבא הגרמני ששעט לכיוון ארץ ישראל מפאתי מצרים. בין השאר יזם תפילות מיוחדות בכל האתרים הקדושים בארץ, ובראשם קבר רחל, ואף יזם טיסה סביב גבולות הארץ שבה התפללו הוא ומקובלים אחרים לעצירת צבאו של רומל. צאצאיו הקימו לזכרו ישיבה ובית כנסת “מנחת יהודה” בשכונת מחנה יהודה בירושלים, המשמש עד היום כמרכז חשוב לתורה ולתפילה.