“עשה למען הדרום, מה שעשית למען הצפון”- ביקש דוד בן גוריון, מעובד בן עמי, איש העסקים האמיד שהקים את העיר נתניה ועמד בראשה. בן עמי בשותפות עם מליונרים יהודים מארצות הברית ועם ממשלת ישראל, הרים את הכפפה. האתר שנבחר היה בלב הדיונות, סמוך למקום בו בלם צה”ל את המצרים מלהגיע לתל אביב בקרבות תש”ח. אשדוד היה שם המקום. בכא’ כסלו תשי”ז (25.11.1956) הגיעו למקום עשרים ושתיים המשפחות הראשונות מקרב עולי מרוקו. תוך זמן קצר חברו אליהם עולים מרומניה ומצרים. שנים קשות של חוסר תשתיות, עוני ונחל לכיש שעלה מדי חורף על גדותיו וניתק את העיירה מהמדינה, התחלפו במהירות בשגשוג ופיתוח. עשר שנים לאחר הקמתה נחנך בעיר הנמל הגדול בישראל. אל העיר הגיעו עולים וותיקים ממאה קהילות ומכל גווני החברה הישראלית, יוצאי אירופה וחבר העמים, גאורגיה וצרפת, חרדים וחילוניים. לראשונה בישראל תוכננה אשדוד כעיר המבוססת על רבעים וניהול אזורי, מה שתרם לפיתוחה ושגשוגה. רבע מליון תושבים, בית חולים, מרכזי תורה, תרבות, נופש והרבה עתיד ויופי לחופי הים התיכון. מזל טוב אשדוד.
ארבעים שנה כיהן הרב צבי פסח פרנק כאב בית הדין בירושלים, ובמשך עשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיר. לצד פסקיו בכל תחומי התורה, התמודד הרב פרנק עם שאלות השעה. הוא התיר הכנת אמצעי לחימה בשבת לצורך סיוע לגוש עציון במלחמת העצמאות; נקרא “אבי העגונות” עקב פועלו הרב להתרת עגונות השואה; ונלחם על דמות צביונה היהודי של מדינת ישראל הצעירה. הרב פרנק נולד בשנת 1873 בליטא, ולמד בישיבותיה. עם עליית הוריו (שהיו ממייסדי חדרה) לארץ, למד בישיבות ירושלים. היה מקורב מאוד לרב קוק ולרב סלנט. שימש בתפקידים ציבוריים שונים וכדיין מגיל צעיר. אהד את המפעל הציוני בכל ליבו, הדגיש לפני ועדת פיל כי “ארץ ישראל היא נשמת חיי העם העברי” ופעל לעורר את העולם בימי השואה. התנגד לפילוגים ולהפרדת קהילות ופעל למען הסדרים שיאפשר אחדות בתחומי התפילה והכשרות. היה מהתומכים הגדולים בהקמת חזית פוליטית דתית מאוחדת. ספריו – “הר צבי” בענייני הלכה ו”מקראי קודש” על מועדי ישראל – הפכו לנכס צאן ברזל של הספרות התורנית. נפטר בכ”א בכסלו תשכ”א (10.12.1960).
גאולה כהן נולדה (1925) בתל אביב למשפחה שמצד אביה הייתה מעולי תימן, ומצד אמא מוותיקות הקהילה הספרדית בארץ. למדה בתל אביב (וסולקה מסמינר לוינסקי בגלל פעילותה בלח”י), ופעלה כקריינית בתחנת השידור של המחתרת. נתפסה בידי הבריטים, ונכשלה פעמיים בניסיונה לברוח מהכלא. בפעם השלישית, בסיועו של יוסף אבו גוש, ערבי מידידי הלח”י, הצליחה לברוח מכלא הנשים בבית לחם. פעלה שנים ארוכות כעיתונאית וכסופרת ידועה, שזכתה להוקרה חוצת מגזרים ומחנות. נבחרה לכנסת ופעלה בה קרוב לשני עשורים, בעיקר בנושא ההתיישבות והנאמנות לכל חלקי ארץ ישראל, ובפעילות למען יהודי אתיופיה ואסירי ציון מעבר למסך הברזל הרוסי. נודעה כנואמת וכפעילה פוליטית שאתגרה את מדיניות הנסיגות שהובילו כמה ממשלות ישראל. לאחר שתנועת “התחיה” שאותה הקימה לא עברה את אחוז החסימה ב1992, התמסרה לפעילות ספרותית וציבורית, וקיבעה את מעמדו של “בית מורשת אורי צבי גרינברג” בירושלים כמרכז ספרותי והגותי. כלת פרס ישראל למפעל חיים. כותרת הביוגרפיה שכתבה באחרית ימיה הייתה: “אין לי כוח להיות עייפה”. נפטרה בכ”א בכסלו תש”ף (19.12.2019)
“יכין”. כך נקרא למבצע, פסק איסר הראל שהיה ראש המוסד. “יכין”, כי העלייה ממרוקו היא אחד מעמודי התווך של מדינת ישראל, כפי שיכין היה אחד העמודים עליהם עמד בית המקדש, הסכים עימו ראש הממשלה דוד בן גוריון. “יכין”, שיננו לעצמם היהודים ברבאט וקזבלנקה שזמן כה רב חלמו ושאפו להגיע לציון. “מבצע יכין” יוצא לדרך, הודיעו אנשי “המסגרת”, שלוחת “המוסד” בקרב יהודי מרוקו. כ’ בכסלו תשכ”ב (28.11.1961) . האוניות והמטוסים החלו לצאת מחופי מרוקו, לעבר צרפת ואיטליה ומשם לארץ ישראל. קרוב למאה אלף מיהודי המדינה הגיעו לישראל, במהלך המבצע שנמשך שלוש שנים. המבצע התאפשר רק לאחר שנים ארוכות וקשות של עלייה חשאית ומסוכנת, שבמסגרתה נמלטו יהודים ממרוקו אל החרות. כאשר האונייה “אגוז” שהבריחה עולים ממרוקו לספרד, טבעה על מ”ג נוסעיה, סערה דעת הקהל העולמית, וממשלת מרוקו נכנעה ללחץ. תמורת תשלום של חמישים דולר לכל יהודי, אותו העבירה לה ממשלת ישראל ובסיוע הקהילה היהודית בארצות הברית, הותרה יציאת היהודים לאירופה ומשם לישראל. קהילת מרוקו שבה הביתה.
יהודה (ליאון) פינסקר נולד בשנת 1821 ברוסיה, וגדל באודסה במשפחה יהודית שנטשה את אורח החיים המסורתי, אך שמרה על זיקה לאומית. בצעירותו עבד כמורה, ולאחר מכן החל ללמוד רפואה, התקרב לרעיונות הליברליים, והאמין כי מתן שוויון זכויות ליהודי רוסיה יאפשר את השתלבותם בחברה. הפרעות שפקדו את רוסיה בסוף המאה התשע עשרה זעזעו את פינסקר, והוא החל לתמוך ברעיון הלאומי הציוני. בחוברת שפרסם בשנת 1882 בשם “אוטו אמנציפציה” (שוויון זכויות עצמי), טען כי היהודים מעוררים פחד בקרב העמים בשל היותם עם ללא מולדת, ובשל כך נגרמת האנטישמיות. בחוברת, קרא פינסקר לפעול למען הקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, אם לא תתאפשר ההתיישבות בארץ ישראל. את ספרו פתח פינסקר בקריאה “אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי”. ספרו של פינסקר היכה גלים בקרב יהודי רוסיה, וסייע בהתארגנותה של תנועת “חיבת ציון”, שבשלהי ימיו עמד בראשה. בכ’ בכסלו תרנ”ב (21.12.1891) נפטר פינסקר. לימים, הועלו עצמותיו למערת ניקנור שבהר הצופים. המושב “נחלת יהודה”, שהפך לשכונה בראשון לציון, נקרא על שמו.
בצוהרי כ’ בכסלו תש”ט (22.12.1948) החלו לוחמי גדוד גדעון (12) של גולני להסתער על המשלטים המצריים בפאתי חאן יונס. מבצע חורב, הגדול במבצעי צה”ל במלחמת העצמאות, יצא לדרך. המטרה הייתה לגרש את הפולש המצרי מאדמת הארץ. ההתקפות שביצעו לוחמי גולני וכוחות נוספים על אזור עזה היו למעשה חלק מתוכנית הסחה. רוב הכוחות שריכז צה”ל הבקיעו את המערך המצרי במערב הנגב, והגיעו לפאתי אל עריש דרך אזור ניצנה, במגמה לכתר את הכוחות המצריים ברצועת עזה. למרות ההישג הצבאי וההתקדמות המהירה של הכוחות אל מול לחימה מצרית עיקשת, איום בריטי בהתערבות צבאית הביא לנסיגה משטח סיני ולסיכול תוכנית הכיתור. במקום זאת, לחמו כוחות צה”ל ביבשה, בים ובאוויר, וצמצמו את שטח השליטה המצרית באזור עזה מצפון, ממזרח ומדרום. מבצע חורב (שכונה גם מבצע ע’, על שם יעדי המבצע, ביניהם עזה ועוג’ה אל חפיר) כלל בתוכו גם מבצעי משנה (כמו מבצע חיסול לכיבוש כיס פלוג’ה), והסתיים כאשר המצרים הודיעו על רצונם המיידי לשיחות להפסקת אש, שיחות שסללו את הדרך לסיומה של מלחמת העצמאות.
סוכני המשטרה החשאית הסובייטית שהו בכל מקום. עוד ועוד מלמדי תורה ופעילים ציונים הושלכו לכלא ונשלחו לסיביר. הנער משה צבי מנקין, יליד כ”א שבט תרע”ג (29.1.1913) לא נרתע והמשיך ללמוד בצל האימה, עד שהגיע האישור המיוחל לעלות לארץ ישראל. גם בארץ לא נרתע מנקין, ששינה את שם משפחתו לנריה מאתגרים. הוא חבר לרב קוק, שתה בצמא את תורתו, ובהמשך חייו פרסם עשרות ספרים העוסקים במשנתו. הוא חבר לתנועת בני עקיבא הצעירה, הפך לאחד ממנהיגיה, כתב את שיריה, ועסק בבירור משנתה. לנוכח המשבר הקשה שפקד את הנוער הדתי בארץ ישראל של ימי המנדט, הוביל הרב נריה להקמת ישיבות תיכוניות, ובראשן ישיבת כפר הרא”ה, ועמד בראש המהפכה של “דור הכיפות הסרוגות”. במשך השנים הקים עשרות מוסדות חינוך, היה מחנך דגול, חבר כנסת וחתן פרס ישראל, וכתב עוד ועוד על משמעותה האמונית וההלכתית של המדינה. והוא ורעייתו רחל הוגדרו דמות המופת של החמ”ד לשנת תשע”ט . ביט’ כסלו תשנ”ו (12.12.1995) נפטר הרב . מילותיו האחרונות היו “קדושה, אני מבקש”.
העימותים בין החסידים למתנגדיהם בקהילות בליטא וברוסיה הגיעו לשיאם בשנים האחרונות של המאה השמונה עשרה. חרמות, התנכלויות והלשנות הדדיות ליוו את תהליך התעצמותה של תנועת החסידות ברחוב היהודי. במסגרת המאבק, הלשינו מתנגדי החסידות למשטר הרוסי כי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, עוסק בחתרנות נגד המשטר ומסייע לאויבי המדינה. הרוסים, שהיו רגישים לכל סוג של חתרנות על רקע המהפכה הצרפתית שהתחוללה באותם ימים, מיהרו לעצור את הרב למשך חמישים ושלושה ימים. חקירות ממושכות, שבהן הסביר הרב לחוקריו את עקרונות החסידות, יחד עם השתדלות החסידים ופעילותם של פרקליטי צמרת רוסיים, הביאו לשחרורו של הרבי ביום י”ט בכסלו תקנ”ט (29.11.1798). מאז, נחגג היום בקרב חסידי חב”ד בכל העולם כיום הצלחתה של תנועת החסידות להתגבר על מתנגדיה. אירועים המוניים, לבוש חגיגי, אכילת דייסת כוסמת (שכדוגמתה אכל הרבי בכלאו), שירה וריקודים מאפיינים את “ראש השנה לחסידות” בכל אתר ואתר. בשנים האחרונות מציינים חסידי חב”ד את היום גם בפסטיבל “צמאה” המנגיש את החסידות, את ניגוניה ואת תורתה לקהל הרחב, ובעיקר לציבור הדתי לאומי.
המרחבים האדירים, השקט המשכר, מפלי המים והשלגים ב”ארץ ירדן וחרמונים”. לא סתם הפך הגולן לאחד האזורים החביבים על תושבי ישראל. לסיבות אלו חברו גם ההערצה למתיישבים שנאחזו בסלעי הבזלת, לאחר שחרור הרמה במלחמת ששת הימים, כמו גם חורבות העיר גמלא ובתי הכנסת הרבים שהתגלו ברחבי הגולן וחשפו את עובדת קיומו של ישוב יהודי גדול שפעל ברמה לאורך דורות. גם החשיבות הביטחונית העילאית של האזור, כפי שהתגלתה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, סייעה לרצון העממי לראות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. כל אלו דרבנו את תושבי הגולן לפתוח במסע ציבורי למען החלת הריבונות הישראלית על הגולן, תחת הכותרת “אסור לאבד את הצפון”. ביח’ כסלו תשמ”א ( 14.12.1981) נענתה הקריאה. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל בנחישות את המהלך. כדי להמנע מלחץ בין לאומי בוצעה מלאכת החקיקה בהליך מזורז, של שלוש קריאות באותו יום. בסופו של היום נקבע כי” המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה” יחולו על שטח רמת הגולן. הגולן הפך להיות חלק בלתי נפרד מישראל.
המהומות ההמוניות שפרצו במחנה הפליטים ג’באליה שברצועת עזה בבוקר י”ח בכסלו תשמ”ח (9.12.1987), לאחר שנפוצו בו שמועות שווא על רצח מכוון של פלשתינים בידי נהג יהודי, לא נתפסו תחילה כאירוע חריג במיוחד. אולם, כרסום ההרתעה הישראלית בשל הנסיגה מלבנון, עסקת ג’יבריל ותהליכים פנים ערביים הביאו במהירות להתפשטות המהומות בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה. בשל מורכבות האתגר ובשל כשלים שונים, כשל צה”ל בניסיון לדכא את המהומות, ואווירה של אנרכיה פשטה בשטח. הצילומים של הפגנות הענק של האזרחים שהשתמשו כביכול “רק” בנשק קר הביאו לאהדה עולמית לפלשתינים, וללחצים קשים על ישראל לאפשר להם מדינת עצמאית. שנות האינתיפאדה הביאו גם להעמקת המחלוקת בנושא עתיד שטחי יש”ע בחברה הישראלית ולהקמת תנועת החמאס. במהלך האירועים נרצחו כמאה ישראלים. כאלף וחמש מאות פורעים פלשתינים נהרגו בידי חיילי צה”ל, ועוד כאלף נרצחו בידי אחיהם בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. לאחר מספר חודשים, הצליחה ישראל להשיג שליטה על המצב, ואירועי ההתקוממות הפלשתינית – “האינתיפאדה” כפי שכונתה – הלכו ודעכו במהלך ראשית שנות התשעים.
