כ”ה בשבט תש”ב (12.2.1942). הגרסה הרשמית של משטרת המנדט דיברה על ירי במהלך ניסיון בריחה. רק שנים לאחר מכן, אישרו הנוכחים בדירה הקטנה בדרום תל אביב, כי אברהם שטרן, יאיר, נרצח בידי קצינים בריטים מיד לאחר שזוהה על ידיהם כמפקד מחתרת הלח”י. שטרן, יליד פולין, נודע כעילוי ספרותי. מוריו באוניברסיטה העברית ייעדו אותו לקריירה אקדמית מבטיחה. הוא, לעומת זאת, העדיף להצטרף לארגון האצ”ל, וללחום למען חירות ישראל. בתפקידו כסגן מפקד האצ”ל, אימץ לעצמו את הכינוי “יאיר”, על שמו של מפקד לוחמי החרות במצדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, סירבו יאיר וקומץ מאנשיו להישמע להחלטת ההגנה והאצ”ל להפסיק את הלחימה בבריטים עד לתום המלחמה. כנגד דעתם של רוב יהודי הארץ, המשיכו אנשי הלח”י לפעול כנגד הבריטים, וחלמו על הקמת מעצמה עברית גדולה ומשגשגת, שתהיה אור לגויים. עם הירצחו של יאיר, היו אנשי הלח”י מנודים ובודדים. שנים מאוחר יותר, הפך יאיר לגיבור לאומי. ישובים קרויים על שמו, והמונים נאספים ליד קברו ביום הירצחו

בליל כ”ד בשבט תשי”ג (9.2.1953) זעזע פיצוץ עז את מרכז תל אביב. פצצה במשקל חמישה עשר ק”ג התפוצצה בחצר השגרירות הסובייטית בשדרות רוטשילד 45. ארבעה מעובדי השגרירות נפצעו, חלקם קשה. ממשלת ישראל גינתה בכל פה את הפעולה, אולם הממשלה הרוסית לא סלחה. ארבעים ושמונה שעות לאחר הפיצוץ הודיעו הרוסים על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לימים, התברר כי הפצצה הונחה במקום על ידי חברי מחתרת “מלכות ישראל” – קבוצה של יוצאי הלח”י, בראשות יעקב חירותי, שהתקשו להסתגל לאורח החיים ולצורת הפעילות הפוליטית מחוץ לחיי המחתרת. חברי הקבוצה ביקשו למחות על רדיפת היהודים ברוסיה ובגרורותיה, שהגיעה לשיאה באותם ימים – שלהי שלטונו של סטלין. מאמץ מרוכז של השב”כ הביא ללכידת הקבוצה, וחבריה הועמדו באופן חריג בפני בית דין צבאי שפעל בצריפין. בית הדין העניק לקבוצה את השם שבו נודעה בציבור – “מחתרת צריפין”. עונשי המאסר שהוטלו על חבריה הומרו בחנינה לאחר זמן לא רב, מתוך תקווה (שהתגשמה) שחבריה למדו את הלקח, והבינו כי מחאה – חריפה ככל שתהיה – במדינה דמוקרטית, לא מתבצעת בעזרת חומרי נפץ.

הגעתה של משפחת סלונים לחברון הייתה שלב חדש בקשר של חב”ד לעיר האבות. כבר שנים קודם לכן קנו אדמו”רי חב”ד אדמות בעיר, ושלחו לשם את חסידיהם. אבל כעת, כאשר משפחתה של הרבנית מנוחה רחל סלונים הגיעה לעיר, הפך הקשר חזק ובלתי ניתן לניתוק. הרבנית סלונים, ביתו של האדמו”ר האמצעי של חב”ד, התגוררה עם בני משפחתה בבית שניאורסון, והפכה לדמות ידועה בעיר. רבים ביקשו את ברכתה ואת עצתה. לא פעם הגיעו לקבל את ברכתה גם רבים מערביי העיר, והללו זכו לעצה ולתפילה, תוך הבטחה מצידם להגן על בני הקהילה היהודית. בכ”ד בשבט תרמ”ח (6.2.1888) נפטרה הרבנית. צאצאיה עמדו בראש הקהילה לאורך שנים רבות, וחלקם נרצחו בפרעות תרפ”ט. עם מסירת רוב שטחה של חברון לרשות הפלשתינית, נמסר בטעות גם קברה של הרבנית. לאחר סערה ציבורית, הושב הקבר לשטח ישראל. למפרע, היה הדבר חיוני להגנת הישוב היהודי בחברון, בשל המיקום האסטרטגי של חלקת הקבר מעל בתי הישוב היהודי. בשנים האחרונות שוקם הקבר ורבים באים להתפלל במקום.

עבד אל מג’יד ח’אדר נולד (1920) בכפר בדואי בעמק יזרעאל. כנער, הצטרף לכנופיות שפעלו נגד היישובים היהודיים במאורעות תרצ”ו – תרצ”ט, אך עד מהרה החליט להצטרף לכוחות היהודיים. במהלך מלחמת העצמאות, במסגרת עבודתו בבית הזיקוק בחיפה, סייע לעובדים יהודיים רבים להינצל מהטבח שאותו חוללו הפועלים הערביים במקום. מייד עם הקמת המדינה, התגייס באופן רשמי לצה”ל, שינה את שמו לירקוני (כשמו הערבי: ח’אדר) והפך לאבי יחידות הגששים בצה”ל. בעזרת מיומנותו וכישורי המנהיגות שלו, הקים את יחידות הגששים, ופיתח את שיטות הפעולה שלהם. ירקוני נפצע פעמים רבות בהיתקלויות עם מסתננים ועם מחבלים, ואיבד בין השאר את ידו השמאלית. הוא זכה לעיטורים רבים, המשיך להילחם כשהוא נעזר בפרוטזה, והקים בשנות השישים את סיירת שק”ד (שומרי קו דרום), שנועדה לשמור על הגבולות הארוכים שבאחריות הפיקוד. ירקוני הפך לאגדה, ושימש בתפקיד מושל צפון סיני לאחר מלחמת ששת הימים. השתחרר מצה”ל בדרגת סגן אלוף. נפטר בכ”ג בשבט תשנ”א (7.2.1991), ומחנה גדוד הסיור של חטיבת גבעתי ליד משמר הנגב נקרא על שמו.

הרעש היה אדיר. ארכיאולוגים מעריכים אותו ב7.5 בסולם ריכטר. האדמה רעדה בכל הארץ. עדויות מספרות על גלי צונאמי בכינרת, ועל התמוטטות מסגד כיפת הסלע שנבנה כמה שנים קודם לכן. התאריך המדויק אינו ברור, אולם ככל הנראה “רעש השביעית” התחולל בשנת השמיטה (השביעית) בכ”ג בשבט ד’תק”ט (18.1.749). חכמי ארץ ישראל קבעו צום וקינות לזכרו. עיקר הנזק היה באזור עמק הירדן. העיר הגדולה והמפוארת בית שאן חרבה לחלוטין, על עשרים אלף תושביה. אתר העתיקות המרשים שלה והחיזיון האור קולי שמוצג בשנים האחרונות בעתיקותיה, נותרו לתאר את מוראות היום. טבריה הסמוכה, שבה נכתב מפעל הפיוט והמדרש הארץ ישראלי בשנים שקדמו לרעש, חרבה אף היא ולא חזרה שוב לתפקידה כעיר גדולה ומשמעותית בארץ ישראל. מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמיים מתארים כפרים שלמים שנמחו לבלי שוב. בתי הכנסת המפוארים בסוסיתא ובאום אל קנטיר שבגולן ננטשו והמתינו אלפי שנים לארכיאולוגים שיחדשו את ימיהם. עמק הירדן שב מאז לאיתנו, אבל נראה שזהירות מרעש דומה בשבר הסורי אפריקאי לא תזיק.

תריסר החברים נחו מעט מעמל הקמתם של המבנים הראשונים, והביטו בחדווה אל מרחבי הנגב המערבי. בעיצומם של ימי השואה בכ”ב בשבט תש”ג (26.1.1943), אחרי טלטולים ותלאות, עמד עוד קיבוץ דתי על תילו. השם נקבע ‘בארות יצחק’, על שמו של הרב יצחק ניסינבוים, ממנהיגי ‘המזרחי’ שנספה בשואה, ולכבוד בארותיו של יצחק אבינו שפעל באזור. בחמש שנים הספיק הקיבוץ הצעיר לפרוח ולהוות בסיס לפעולות הגנה והתיישבות בכל מרחבי הנגב. אולם, עם פתיחת מלחמת העצמאות, נקלע הקיבוץ למערכה אכזרית. לאחר תקופה ארוכה של מצור והפצצות, ביולי 1948, התקיפו המצרים את המשק. קרב עז, שבמהלכו נפלו שבעה עשר מהחברים, הביא כמעט לנפילתו של הישוב. אך מסירותם של מגניו, והסיוע שהגיע מחטיבת הנגב ברגע האחרון, הצילו את המצב. לאחר המלחמה, התקשו החברים להישאר במקום שבו ספגו כמות כה גדולה של אבדות, והישוב הועתק למרכז הארץ, שם הקימו קיבוץ פורח ומשגשג. לאחר שנים של התעלמות מצד מוסדות המדינה, הוקם בשנת 2013 אתר הנצחה לקיבוץ ולגבורתו ב”בארות שבנגב“.

אין דבר שלם יותר מלב שבור”; “אלוקים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס”; “המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול – רשע טוב הימנו”. אמרותיו החדות והשנונות של רבי מנחם מנדל מקוצק, משכו אליו אלפי חסידים שביקשו להיות מושפעים מתביעת האמת המוחלטת שהתקיימה בחצרו. הרבי מקוצק נולד ב1787, והיה תלמידו של החוזה מלובלין. הוא לא קירב את כל החסידים, מתוקף תפיסתו ולפיה “רק באמצע הולכים סוסים, בני אדם הולכים בקצוות”. הוא קירב אליו רק את מתי המעט, העילית שבעילית שהוא חש שתוכם כברם. חסידים אלו חיו שנים בעוני ובחיי שיתוף, כשהם ממתינים למילה או לאמרה של הרבי שתאיר באור חדש את דרך עבודת ה’ שלהם. במשך קרוב לעשרים שנה, עד ליום פטירתו בכ”ב בשבט תרי”ט (27.1.1859), הסתגר הרבי בחדרו ועסק בבירור עצמי ובעבודת המידות. במהלך השנים, עזבו רוב החסידים וייסדו חסידויות חדשות שהושפעו מרוחה של קוצק, אם כי ברוח מתונה יותר, ובראשן חסידות גור. הרבי עצמו הפך לסמל לדרישה מוחלטת לאמת, להתנגדות לכל סוג של הונאה עצמית ושל גאווה. תלמידיו אמרו כי מתורת הרבי לא נשארו ספרים, אבל נשארו ספרים חיים.

הפרובוקציה שביצעו התושבים הנוכריים בעיר יבנה נשאה פירות. פסלו של הקיסר קליגולה, שהוקם על ידיהם במרכז העיר, נועד להתריס בפני שכניהם היהודים, ואלו אכן מיהרו להורסו. תגובת הקיסר לא איחרה לבוא. הוא הורה להקים צלם ענק בדמותו ולהציבו במרכז המקדש שבירושלים. את הכוחות הרומאיים שהגיעו לעכו כדי להתחיל את מסע הפסל ירושלימה קידמופ רבבות יהודים, כשהם פושטים את צוואריהם לפני חרבות הלגיונות הרומאיים. היהודים הודיעו לרומאים, כי אם ברצונם להציב את הפסל בירושלים, יהיה עליהם להשמיד תחילה את כל עם יהודה. המחאה הדרמטית הרשימה את פטרוניוס, הנציב הרומאי שמונה למלא את המשימה, והוא השהה ככל יכולתו את השלמת הצלם ואת תחילת המסע לירושלים. מחאות היהודים ותחנוניהם, המתוארים בדרמטיות בכתביהם של יוספוס ושל פילון, הצליחו להשהות את המזימה. קליגולה נרגז על כך שפקודתו לא מולאה, והורה לפטרוניוס לאבד עצמו לדעת. אולם למזלו, הידיעה על מותו של גאיוס קליגולה, העריץ המטורף, הקדימה את הגעת הפקודה המצווה על ההתאבדות. עם פרסום מותו של קליגולה בכ”ב בשבט בשנת 41 לספירה, נשם עם ישראל לרווחה.

הדיון בסנאט היה סוער. סנטורים לא מעטים התנגדו למינויו של יהודי לשופט עליון. גם נציגיהם של בעלי ההון לא ראו בעין יפה את המינוי של מי שכונה “פרקליט העם” בשל רגישותו החברתית. בסופו של דבר, הכריעה ההצבעה שנערכה בכ”ב בשבט תרע”ו (28.1.1916), 47 – בעד, 24 – נגד. לואי דמבייץ ברנדייס מונה לשופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בניגוד ליהודים רבים במעמדו, ברנדייס, שנודע כפרקליט מזהיר שנלחם למען השכבות החלשות והגן על זכויותיהם של הפועלים ושל העניים, לא התכחש לזהותו היהודית. הוא פעל כבורר בסכסוכים בין הפועלים היהודים, שהגיעו בהמוניהם ממזרח אירופה, לעשירי הקהילה שהעסיקו אותם בתנאים קשים. הפסק היה בדרך כלל לטובת הראשונים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטרף ברנדייס לתנועה הציונית, ביקר בארץ ישראל והפעיל את כל כובד השפעתו כדי שהממשלה האמריקאית תתמוך בהצהרת בלפור. בהיסטוריה האמריקאית, נודע ברנדייס כמי שסייע בעיצובם של עקרונות חופש הביטוי והזכות לפרטיות, בד בבד עם מלחמה חסרת פשרות בשחיתות השלטונית. ברמות מנשה הוקם לכבודו הקיבוץ “עין השופט”, ובבוסטון פועלת אוניברסיטת ברנדייס, מהמוסדות המרכזיים של יהדות אמריקה.

“איש בשורה אנוכי היום…נכס לאומי יקר נגאל והועבר לרשות מדינת ישראל”. כך הכריז ראש הממשלה הנרגש, משה שרת, באוזני העיתונאים בכ”א בשבט תשט”ו (13.2.1955). ההכרזה בישרה על סיומו המוצלח של מאמץ חוצה עולם להעביר לידי ישראל את מגילות ים המלח הידועות כ”מגילות הגנוזות”. חלק מהמגילות, שהתגלו במקרה בידי רועי צאן בדואים במערות קומראן שבצפון מדבר יהודה, נרכשו עוד בימי הקרבות של מלחמת העצמאות על ידי פרופ’ אליעזר סוקניק. אחרות, שבשל אירועי המלחמה נותרו מחוץ לגבולות ישראל, התגלגלו לניו־יורק. הודות למאמציו של יִגָּאֵל ידין – הרמטכ”ל לשעבר, בנו של אליעזר סוקניק וארכיאולוג ידוע בזכות עצמו –נרכשו אותן מגילות בידי תורמים יהודיים (קרן נורמן ושמואל גוטסמן) והועברו לרשות ממשלת ישראל. בין המגילות ידועות מגילת המקדש, מגילת בני האור ובני החושך והנוסח העתיק לספר ישעיהו. חלקים אחרים של המגילות הגיעו לידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. כל המגילות מקובצות ומוצגות בהיכל הספר אשר במוזיאון ישראל בירושלים, ויחדיו הן מספרות את סיפורה של כת האִסיים המסתורית שפעלה בארץ יהודה בשלהי בית שני.

תפריט נגישות