הפיגועים היום־יומיים שביצעו המחבלים בשטחי עמק הירדן הגדישו את הסאה. ביום כ”א באדר תשכ”ח (21.3.1968) החליט צה”ל להגיב ב”מבצע תופת”. כוחות גדולים של שריון ושל חי”ר חצו את גשרי הירדן מזרחה. מגמתם הייתה העיירה כראמה השוכנת כארבעה ק”מ ממזרח לנהר הירדן, שם שכנו מפקדותיהם של ארגוני המחבלים. הפיקוד הישראלי העריך כי ירדן לא תתערב בקרבות, וכי המחבלים ינוסו כאשר יוזהרו מראש שכוחות צה”ל מתקרבים. בשל הערכות אלו, פיזרו מטוסי חיל האוויר כרוזים שקראו לירדנים ולמחבלים להתפנות מאזור המערכה. בפועל החלו הירדנים, שידעו על הפעולה המתקרבת, לנהל קרבות שריון וארטילריה קשים עם חיילי צה”ל. הקרב החל להסתבך, ובסופו, לאחר כמעט יממה של קרבות, פגעו כוחות צה”ל במחבלים רבים. אולם המחיר היה כבד: שלושים ואחד חיילים נהרגו, רבים נפצעו, עשרות טנקים נפגעו וחלקם הושארו בשטח ירדן. למפרע, התברר כי הכשלים במבצע, שלוּוה גם במעשי גבורה שעליהם הוענקו ללוחמים שישה עשר עיטורים, נבעו במידה לא מעטה מזחיחות מסוימת של צה”ל לאחר הניצחון בששת הימים.

רבי אלימלך מליז’נסק, שנפטר בכ”א באדר תקמ”ז (11.3.1787), נודע כאחד מהבולטים במנהיגי הדור השלישי של תנועת החסידות. בצעירותו, נדד שמונה שנים ברחבי פולין יחד עם אחיו רבי זושא מאניפלי, כדי למצוא את דרכו בעבודת ה’. כאדמו”ר, הפך למנהיגם של חסידי גליציה, ופיתח את תפיסת “הצדיק” שלפיה תפקידו של המנהיג החסידי הוא להדריך את העם בדרך הנכונה בתחומים גשמיים ורוחניים. בהשפעתו, התפתחו מודל “החצר החסידית” והנהגת האדמו”רים לגווניהם. בין אלפי חסידיו היו גם מי שהפכו לראשי הדור הרביעי לחסידות, ובראשם “החוזה מלובלין”. נודע כמחברם של ניגונים חסידיים רבים. בספרו “נעם אלימלך”, שהפך לאחד הספרים החשובים בתולדות החסידות, הרחיב בדרכים השונות לטיפוח אהבה ואמונה, הִרבה להדגיש את הצורך בתיקון המידות ובאהבת ישראל, והזהיר את האדם “שלא יקפיד שום הקפדה בתוך ביתו”. לימים, קברו הפך לאתר עלייה לרגל, ועד היום רבים באים להתפלל במקום. במסגרת “התפילה לפני התפילה” שחיבר, כתב את התחינה הידועה: “אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא את חסרונם”.

הידיעה שהתפרסמה בחורף תשל”ג (דצמבר 1972) היכתה בהלם את החברה הישראלית בכלל, ואת התנועה הקיבוצית בפרט. קבוצה של פעילי שמאל קיצוני, שהשתייכו ברובם לפלג של תנועת “מצפן” הקומוניסטית והאנטי ציונית, שפעלה באותן שנים ועסקה בין השאר בהשמצת ישראל במסגרות בינלאומיות שונות, נעצרו כחברים ברשת ריגול וחבלה שפעלה למען סוריה ולמען ארגוני הטרור הפלשתינאים. בין ראשי הקבוצה בלט אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל, שכמרבית חבריו לארגון שירת כצנחן ולחם במלחמות ישראל. חברי הקבוצה טיפחו אידיאולוגיה שלפיה ישראל היא מסגרת גזענית ומדכאת, ויש לפעול כדי לסייע לנלחמים בה. במשפט, סירבו חברי הקבוצה – ובהם ארבעה יהודים – להביע חרטה על מעשיהם, והודו כי העבירו מידע צבאי רגיש לסורים כדי לסייע להם במלחמתם בישראל. ביום כ”א באדר ב’ תשל”ג (25.3.1973), נדונו חברי הקבוצה לשנות מאסר ארוכות. הפרשה גרמה לחשבון נפש נוקב בתנועה הקיבוצית, שחבריה רובם ככולם, כמובן, התנגדו לפעילות הקבוצה ואף סייעו בלכידתה. לימים, הביעו הנאסרים חרטה על מעשיהם, ולאחר שנים ארוכות שוחררו מהכלא, כמה מהם כחלק מעסקאות שחרור שבויים עם ארגוני המחבלים.

שיירת המשאיות שהובילו את הקרוואנים נעה באיטיות במעלה הרי גופנה שבחבל בנימין, מקום מושבם של לוחמי המכבים ושל שבי ציון בימי בית שני. במסגרת מבצע “להכניס לאשף שמיניה”, שבמסגרתו הוקמו שמונה יישובים חדשים בשטחי יו”ש, הוחלט להקים במרומי ההר את היישוב טלמון, על שמה של משפחת לוויים משבי ציון. בעת העלייה להר, ביום כ”א באדר א’ תשמ”ט (26.2.1989), המשאיות שקעו בבוץ והורידו את הקרוואנים במרחק רב מהמקום המתוכנן. במקום הורדת הקרוואנים הוקמה טלמון, ואילו באתר המיועד הוקם בהמשך היישוב נריה. חמש המשפחות שהתיישבו על ההר, שממנו נשקף אחד הנופים המרהיבים בארץ, הפכו במהלך השנים למאות, ויישוב מפואר הכולל מוסדות חברה, חינוך תורה וחסד הלך והתפתח על הרי בנימין. היישוב טלמון, שבו חיים אנשי עמל, חינוך ובעלי מקצועות חופשיים, שילם לא פעם על אחיזתו בקרקע מחיר כבד, ואחדים מבניו נפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור. היישוב סייע במהלך השנים להתפתחות המאחזים והיישובים שמסביבו, וביניהם חורש ירון, חרשה וכרם רעים. הוא נחשב כאחד המשגשגים והמצליחים מבין יישובי יו”ש, ומעבר לכך, אחד מהיישובים עם אחוז הילדים הגבוה ביותר בישראל. כן ירבו…

הרצל ומייסדי התנועה הציונית ידעו היטב, כי לצורך שובו של עם ישראל לארצו, יש צורך לא רק ברצון טוב ובנחישות, אלא גם בלא מעט כסף. בנק אפ”ק The Anglo ) Palestine Co), שהוקם בלונדון בכ’ באדר א’ תרס”ב (27.2.1902), נועד בדיוק למטרה זו. הבנק, שאותו הנהיג בהצלחה רבה במשך שנים רבות זלמן דוד לבונטין, פתח סניפים ברחבי הארץ והעולם וסייע למימונם של מפעלי ההתיישבות והפיתוח השונים. לצד מתן אשראי וסיוע נדיב לפרויקטים שונים, הקפידו ראשי הבנק על התנהלות כלכלית מאוזנת ומוקפדת, וזכו בשל כך לשם טוב ולאמינות בקרב המשקיעים. הבנק עמד לימינם של פליטים יהודיים מהארץ ומהתפוצות במהלך מלחמות העולם, ובמשך תקופת המנדט הבריטי היה הכוח הכלכלי המשמעותי ביותר בארץ. עם הקמת המדינה, הנפיק הבנק את שטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל, וזמן קצר לאחר הקמת המדינה שינה את שמו ל”בנק לאומי לישראל”.  במהלך שנות החמישים, הקימה הממשלה את “בנק ישראל” שהפך לבנק הממשלתי המרכזי, ואילו בנק לאומי הפך להיות אחד מהבנקים המסחריים הגדולים בארץ.

חודשי החורף עברו ביעף, והבצורת הכתה ללא רחם. בשעה שיצא כבר רובו של אדר, ביקש העם את עזרתו של חוני. סיפורו של הצדיק (הירושלמי?), שאירע לפי המסורת בכ’ באדר באחת משנותיה של המאה הראשונה לפני הספירה, הפך לאחד הסיפורים הידועים בתולדות ישראל. נחישותו של חוני לעמוד בתפילה ולא לזוז מהמעגל שאותו חג עד שתיעתר תפילתו לגשמים, ולאחר מכן, עד שירדו גשמי ברכה במינון הרצוי ובכמות הנכונה, הפכה לאות ולמופת לכוחן של תפילה ושל אמונה. חוני, שנודע גם בגדלותו בתורה, העניק לעם ישראל גם את האגדה על התנומה בת שבעים השנים, שבראשיתה ראה אדם נוטע חרוב, ולאחר שבעים שנה התוודע לנכד שנהנה מחרוב זה. לפי מסורת  המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, נרצח חוני על ידי הצדדים הלוחמים במלחמת האחים החשמונאיים, הורקנוס ואריסטובלוס, בשעה שסירב להתפלל למען ניצחונם של הצדדים השונים. מקום קבורתו מזוהה סמוך לעיירה חצור בגליל, והמקום מהווה מוקד תפילה, בעיקר בעתות בצורת. כינויו של חוני  נובע ככל הנראה מסיפור המעגל, או מאומנתו כעוסק במעגילה – מכשיר שסייע לטיוח גגות.

שנים רבות עברו עד שמוסדותיה של התנועה הציונית השתכנעו לתת יד לחלומו של הפעיל הציוני, יוסף יקותאלי, על כינוס עולמי של ספורטאים יהודיים, שמטרתו לעודד את החיבור בין חלקי העם לזיקה לארץ ולפעילות הספורטיבית. לבסוף, במלאת 1800 שנה למרד בר כוכבא, ומתוך רצון לחדש את מסורת הגבורה היהודית לא רק בתחום הרוח, אלא גם בתחום הספורט, יצאה לדרך המכבייה הראשונה. כארבע מאות ספורטאים יהודיים מעשרות מדינות התכנסו בתל אביב הצעירה ביום כ’ באדר ב’ תרצ”ב (28.3.1932), והתחרו ביניהם במשך חמישה ימים בענפי הספורט השונים. המכבייה הפכה למסורת שהתקיימה מאז כמעט כל ארבע שנים, ובמסגרתה התכנסו בארץ צעירים יהודיים רבים, לשבוע של תחרויות ושל מפגש חברתי. המכבייה זכתה לתהודה רבה ברחבי העולם, והגבירה את המודעות לרעיון הציוני. לימים, שמשה המכבייה כאחת מדרכי העלייה הבלתי חוקיות לארץ בימי המנדט, כאשר ספורטאים ותיירים רבים שבאו להשתתף בתחרויות, פשוט נשארו בארץ ולא שבו לבתיהם בגולה. מסורת המכבייה נמשכת עד ימינו אלה, וקמפוס גדול המיועד לשרת את אורחיה (“כפר המכבייה”) הוקם ברמת גן.

הוא ליווה את החלוצים ב”שיר העמק”, ועודד אותם ב”שיר בוקר” (שמילותיו כתובות גם על שטר מאתיים ש”ח שהוצא לכבודו). הוא ליווה את לוחמי ישראל ב”זמר הפלוגות”, ב”ליל החניה” וב”מסביב למדורה”. הנציח את הנופלים ב”מגש הכסף”, ואת המעפילים ב”נאום תשובה לרב חובל איטלקי”. נתן אלתרמן, יליד פולין (1910) שגדל בתל אביב ונודע מגיל צעיר כמשורר, כמתרגם, כמחזאי וכפובליציסט, ליווה את היישוב היהודי ואת מדינת ישראל הצעירה בשירי “הטור השביעי” שבהם ביטא את דעתו בשנינות וביכולת לירית מדהימה על אירועי השעה. הוא היה מזוהה עם תנועת העבודה והיה מקורב לבן גוריון, אולם לא היסס לבקר את מדיניותו כשנדרש לכך. אלתרמן, שהותיר קובצי שירים הנוגעים גם לנפש האדם ולסערותיו כמו “עוד חוזר הניגון” ו”פגישה לאין קץ”, ידע חיים אישים מורכבים, אולם המשיך לכתוב כמעט עד יומו האחרון בכ’ באדר תש”ל (28.3.1970). בימיו האחרונים היה חבר התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ואת שירו האחרון, “אז אמר השטן”, הקדיש להצדקת הזכות של עם ישראל על ארצו.

במשך מאות רבות של שנים, הייתה הקהילה היהודית בסלוניקי שביוון אחת הקהילות המפוארות והחזקות ביותר בעולם היהודי. גדולי תורה רבים למדו בבתי המדרשות שלה. הנמל הגדול של העיר הוחזק כמעט כולו בידי יהודים, ואף שבת ממלאכתו בכל שבת. בתקופה זו, כונתה העיר “ירושלים של הבלקן”. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר למעלה מחמש רבבות של יהודים, והפעילו בה חיי קהילה פעילים ותוססים. עם כניסת הצבא הנאצי ליוון בקיץ 1941, החלו רדיפות כנגד יהודי סלוניקי. הם נושלו ממקומות עבודותיהם, הושפלו בידי חיילים גרמניים ברחובות העיר, ורכושם נבזז. ביום י”ט באדר א’ תש”ג (24.2.1943), הועברו יהודי סלוניקי לשלושה גטאות שהוקמו ברחבי העיר. זמן קצר לאחר מכן, בדרכי כחש ומרמה, נשלחו יהודי העיר לאושוויץ בתשעה עשר משלוחים שיצאו בזה אחר זה. כמעט כל בני הקהילה נספו בשואה. זכרה של הקהילה המפוארת הונצח באנדרטאות שונות ביוון ובארץ, כמו גם בשיריו של הזמר יהודה פוליקר, שהוריו היו בין הניצולים המעטים שהצליחו לשרוד את השואה ולעלות לארץ.

הרב חיים זוננפלד (שבעת מחלתו נוסף לו השם יוסף) נולד בהונגריה (1848) ולמד בבית מדרשם של תלמידי החת”ם סופר, מייסד האולטרה־אורתודוקסיה. בגיל שלושים וחמש עלה לירושלים, והפך לאחד מראשי היישוב היהודי בעיר. עסק בדיינות, בפסיקה, בניהול מוסדות החסד הקהילתיים, ברכישת אדמות ובהקמת שכונות חדשות בירושלים. בין השאר, עמד מאחורי היוזמות להקמת שכונות שערי חסד, בתי אונגרין והרחבת שטח המושבה פתח תקווה. למרות אהבתו העצומה לארץ וליישובה, ונטייתו לראות את הטוב שבכל יהודי, הסתייג בחריפות מהתנועה הציונית בשל חילוניותה,  וקרא להתבדלות העדה החרדית מכלל היישוב היהודי שהלך והתעצם בארץ ישראל. היה בקשרי ידידות קרובים עם הרב קוק, ואף חבר אליו למסע המושבות ביישובי הארץ, אבל חלק על תפיסתו המקרבת חלוצים חילוניים והתנגד בתוקף ליוזמתו להקמת הרבנות הראשית. הרב זוננפלד נתפס כמנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית בארץ בימי המנדט הבריטי, וכל הקבוצות שפעלו במסגרת תנועת אגודת ישראל ראו בו את מנהיגם. נפטר בי”ט באדר ב’ תרצ”ב (26.3.1932).