מאז הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, הנחתה את כל ממשלות ישראל “דוקטרינת בגין”, לפיה מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי למנוע ממדינות ערב להשיג נשק גרעיני. לקראת שנת 2006 החלו בגופי המודיעין הישראליים לחשוד שמא בסוריה הולך ומוקם כור גרעיני בסיוע צפון קוריאה ואיראן. פעולות מיוחדות וסודיות של יחידות מובחרות, שככל הנראה אספו ממצאים מהאזור, איששו את החשש. ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט החליטה לא לתת למדינות “ציר הרשע” להשיג את הנשק האימתני. תמיכה אמריקאית שקטה הושגה, ולאחר עבודת מודיעין מדוקדקת פעלו בליל כ”ג באלול תשס”ז (6.9.2007) מטוסי חיל האוויר. שישה מטוסי קרב בסיוע פעילות ענפה של לוחמה אלקטרונית הגיעו אל הכור שבמזרח סוריה, השליכו עליו שמונה עשר טון של חומר נפץ והשמידו אותו כליל. ישראל לא הודתה בהפצצה והעדיפה לשמור על עמימות. רק עשור מאוחר יותר פרסם צה”ל את פרטי המבצע, וסרטונים המתעדים את השמדת הכור. השמדת הכור מנעה מהסורים (וגרוע מכך, מכוחות דאעש שהשתלטו על אזור הכור כמה שנים מאוחר יותר) את היכולת הגרעינית.
יהודה עמיחי, המשורר הישראלי המתורגם ביותר בעולם ומי שנחשב לגדול “משוררי דור המדינה”, נולד בגרמניה (1924) בשם לודוויג פפויפר. הוא גדל בחינוך דתי, אולם נטש אותו כאשר הצטרף לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולפלמ”ח בקרבות מלחמת העצמאות. זמן קצר לאחר סיומם של קרבות תש”ח החל עמיחי לפרסם את שיריו, שזכו מייד להתעניינות ולהצלחה ניכרת. הוא היה ירושלמי כל ימיו, ונחשב כאחד מגדולי המשוררים שתיארו את העיר על יופייה ועל מורכבותה. חוויות מלחמת העצמאות השפיעו מאוד על עמיחי, ובשיריו הוא הרבה להדגיש את הצורך, לדעתו, במעבר מה”אנחנו” המגויס של ימי הקמת המדינה, ל”אני” הפרטי והליברלי. עמיחי עסק בכתיבת סיפורים, תרגומים, מחזות ואלפי שירים שבהם תיאר את רוח האדם. שיריו הפכו לחלק מתוכניות הלימודים בארץ ובמדינות המערב, והוא זכה לפרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם “פרס ישראל”. עמיחי החזיק בעמדות שמאל כל ימיו, ולא היסס להביע את דעותיו הפוליטיות שהיו לא פעם שנויות במחלוקת. אולם, הוא הוערך וכובד על ידי כל חלקי הציבור. נפטר בכ”ב באלול תש”ס (22.9.2000)
תשע עשרה שנים חיכו גולי גוש עציון שנאלצו לעזוב את ביתם במלחמת העצמאות עד שיכלו לשוב לביתם. שנה אחר הביטו מרחוק אל עבר האלון הבודד שנותר מגוש הישובים המפואר וחיכו. מלחמת ששת הימים השיבה את עם ישראל אל הגוש, אבל ממשלת ישראל שחלק מבכיריה חיכו “לטלפון מירדן” כדי להחזיר לידה את השטחים ששוחררו היססה. לחצם של בני הגוש בראשות הרב חנן פורת זצ”ל ויוחנן בן יעקב יבל”א נשא בסופו של דבר פרי. “נו קינדרעלך, אם אתם רוצים לעלות -תעלו”, סיכם ראש הממשלה לוי אשכול את הדיון. בכ”ב באלול תשכ”ז (27.9.1967) נוסד מחדש כפר עציון. בסופו של הטקס החגיגי בו השתתפו אישי ציבור רבים נותרו פחות ממניין מתיישבים על ההר והחלו במלאכת הבניין. עמל של למעלה מיובל שנים הפך את כפר עציון למרכזו של גוש ישובים פורח ובו למעלה משתי רבבות של מתיישבים ממשיכים כיום את דרכם של אבות האומה שצעדו בהרי חברון ושל לוחמי תש”ח שנפלו בהגנה על הדרך לירושלים. בצמוד לישוב הוקם אתר הנצחה מרשים המספר את סיפור תש”ח לדורות הבאים. שבו בנים לגבולם.
הדרך הייתה קשה. המוסדות הציוניים לא התלהבו מאפשרות הקמתו של יישוב חקלאי על ידי בני הציונות הדתית. בשלב מסוים עלו אנשי “הפועל המזרחי” על הקרקע בעמק יזרעאל, גם ללא אישור הגורמים המוסמכים. ארבע שנים נמשך המאבק שבו היו מעורבים גורמים בארץ ובחו”ל, ואף נדרשה מעורבותו של הרב קוק, שקרא לתמוך במתיישבים שהם “נוצרי תורה ושומרי אמונים”, עד שאושרה הקמתו של היישוב סמוך לגבעות שיח אבריק. בכ”ב באלול תרפ”ז (20.8.1927) עלו אחד עשר המתיישבים הראשונים לאדמותיו של מושב שדה יעקב, הראשון מבין מושבי הפועל המזרחי. חיי תורה ועבודה עשירים נוצרו במושב שנקרא על שמו של הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי. היער הסמוך והנאה נקרא בשם יער שח”ל, על שם שמואל חיים לנדוי, ממייסדי הפועל המזרחי. למושב הצטרפו במשך השנים עולים ומתיישבים רבים. כרמי זיתים, רפתות, מוסדות חינוך מגוונים, מפעלי תיירות, בית כנסת העומד על תילו כבר קרוב לשמונים שנה ויחסי שכנות טובים עם היישובים הסמוכים מלווים את שדה יעקב עד ימינו.
ההצעה הגרמנית הייתה ברורה. דב לופטין, ראש היודנראט המקומי בעיירה הקטנה לחווא שבמזרח פולין נדרש להכין את תושבי הגטו לגירוש, שלשני הצדדים הייתה ברורה משמעותו לאור הבורות שהוכנו בפאתי העיר. בתמורה, הבטיחו הגרמנים כי יערבו לחייו ולחיי משפחתו. לופטין, שבחודשים שעברו מאז הכיבוש הגרמני עשה הכול כדי להקל על חיי היהודים מפני גזירות הגרמנים המתחדשות בכל יום, השיב במהירות “או שנחיה כולם או שנמות כולם”. הוא הזעיק את חברי המחתרת שהקימה תנועת בית”ר בגטו, ובהנהגתם קיבלו תושבי הגטו את הכוחות הגרמניים ואת עוזריהם בגרזנים, בבקבוקי תבערה ואף בהסתערות בידיים חשופות. המרד בלחווא, מרד הגטאות הראשון בהיסטוריה, פרץ בכ”א באלול תש”ב (2.9.1942), וכלל הצתה המונית של בתי הגטו בידי היהודים בראשות לופטין, כדי להקשות על הגרמנים. מאות יהודים נרצחו מיד, אך עשרים גרמנים ואוקראינים נהרגו בידי המורדים. כאלף יהודים הצליחו לברוח ליערות, וכעשירית מהם שרדו את המלחמה. לופטין הקים מקרב הבורחים יחידת פרטיזנים שפעלה נגד הגרמנים. הוא עצמו נהרג בקרב סמוך לסיום המלחמה.
“בהר ציון תהיה פליטה” אמר החפץ חיים לתלמיד הצעיר, שנודע כבר בראשית המאה העשרים בכישוריו החינוכיים והארגוניים. “בהר ציון תהיה פליטה”, הדהדו הדברים בראשו של הרב שלמה יוסף כהנמן (יליד 1888) בשעה שהקים ישיבה אחר ישיבה בליטא שבין שתי מלחמות עולם, וכיהן כציר בבית הנבחרים של המדינה. המילים הפכו לברורות הרבה יותר בשנות השואה. בדרך לא דרך הגיע הרב כהנמן לארץ. אשתו, ילדיו, תלמידיו וישיבתו נותרו בליטא הבוערת. מתוך ההפכה הוא החליט לקום מחדש. על גבעה שאותה רכש במושבה בני ברק, נוסדה מחדש ישיבת פוניבז’ שחרבה בניכר. על קיר הכניסה נחקק הפסוק שעליו חזר החפץ חיים. בתקופה של שיא החילון והידלדלות עולם התורה, חלם הרב כהמן על התחיה הגדולה בהר ציון. בניגוד לרבים מעמיתיו, ראה בעין יפה את הציונות, ובהתאם למורשתו מניפה עד היום הישיבה – הנחשבת כאחד מסמלי העולם החרדי – את הדגל הכחול לבן ביום העצמאות. מסירות הנפש לארגון ולגיוס המשאבים להקמת מוסדות התורה ולהקמת מוסדות חסד וחינוך לקליטת ניצולי השואה נמשכו עד פטירתו בכ’ באלול תשכ”ט (3.9.1969)
הוויכוח היה כנראה הנוקב ביותר שהתנהל במדינה הצעירה מאז הקמתה. מחד גיסא, טענו בן גוריון ואנשיו כי חובה על גרמניה לשלם על הרכוש העצום שנגזל בידי הנאצים מהעם היהודי, וכי מדינת ישראל הצעירה זקוקה נואשות לסיוע כספי. מנגד, טענו המתנגדים, ובראשם מנחם בגין, כי הסכם שבמסגרתו תשלם גרמניה פיצויים (“שילומים”) למדינת ישראל יהווה פגיעה אנושה בזכר נרצחי השואה, ויאפשר לגרמניה לחוש כי היא כיפרה על פשעיה. הפגנות ענק נערכו בארץ, ובשיאן נערכה הפגנה גדולה של תנועת החרות תחת הכותרת “נמחה את החרפה”. ההסכם אושר בכנסת ברוב דחוק, ובכ’ באלול תשי”ב (10.9.1952) נחתם הסכם השילומים בין ממשלת גרמניה לממשלת ישראל. במסגרת ההסכם שילמו הגרמנים כספים רבים למדינה ולארגונים יהודיים ברחבי העולם, העניקו כספים לניצולים וסייעו בהנצחת זכר השואה. למפרע, יש הרואים בהסכם גורם שחילץ את ישראל ממצוקתה הכלכלית הקיומית, ויש הרואים בו פשע מוסרי שבסופו של דבר לא סייע לכלכלת המדינה, העמיק את הפער העדתי ופגע בזיכרון השואה ובכבודו של עם ישראל.
“שלושה יצאו לדרך עם שקיעה / מנגד להטו הרי אדום”. כך שר אריק לביא בשיר שנפסל לשידור בקול ישראל, כדי שלא יעודד צעירים לבצע את חווית האקסטרים הגדולה ביותר של ישראל בשנות החמישים – המסע אל הסלע האדום. הראשונים היו מאיר הר ציון וחבריו. אחריהם, בי”ט באלול תשי”ג (30.8.1953) יצאו בדרך אל העיר האסורה והאגדית – פטרה החצובה בסלע האדום שבדרום ממלכת ירדן – שלושה בחורים ושתי בחורות בוגרי הפלמ”ח. אירועי אותו יום לא התבררו במלואם. יש הטוענים כי אחד מהמטיילים הוכש בידי נחש, וכשפנו ארבעת חבריו לבקש עזרה ממשטרה ירדנית סמוכה נרצחו כולם. יש הטוענים כי בדואים שפגשו בדרכם לא הותירו להם סיכוי. העובדה הידועה היחידה היא כי בסוף היום הושבו חמש הגופות לישראל. חמשת הצעירים היו הראשונים לשורה ארוכה של צעירים וצעירות שנהרגו בדרכם להגשים את חלום הסלע האדום. הסכם השלום עם ירדן הפך את פטרה ליעד מבוקש ונגיש, ואנדרטה לזכר ההולכים לפטרה הוצבה סמוך ליישוב פארן שבערבה. צעירי ישראל פנו לחפש אפשרויות אקסטרים ביבשות רחוקות יותר, או שפשוט ויתרו על הסיכון.
שפיק עדס היה התגלמות ההצלחה של יהודי עיראק בתקופת השלטון הבריטי: בן למשפחת סוחרים מֵחַלַבּ שהיגר לבגדד והפך לאחד מעשירי העיר והמדינה. עדס, שהיה יבואן המכוניות הגדול בעיראק, ועסק בייבוא ובייצוא בשלל תחומים, השתלב בחברה הגבוהה העיראקית ובביתו המפואר בבצרה התארחו שרים ומושלים. עם כשלון הצבא העיראקי במלחמתו עם ישראל בתש”ח, הפך עדס לשעיר לעזעזאל. הכספים הרבים שתרם לצבא ולמפלגות הלאומיות במדינה לא סייעו לו בשעה שההמון ביקש פורקן לאכזבתו מכשלון המלחמה. לאומנים עיראקיים הפגינו בחוצות בגדד בקריאה לרדיפת היהודים, ועדס הואשם על לא עוול בכפו במכירת נשק לישראל ובחתרנות קומוניסטית. בנוכחות אלפי צופים משולהבים, נדון עדס בי”ט באלול תש”ח (23.9.1948) למוות. הוא נתלה מול ביתו, בעוד בני משפחתו ושכניו היהודיים מסתגרים בביתם, מביטים מבעד לחרכי החלון בבעתה ומדליקים נרות נשמה לזכרו. העיראקים התעללו בגופתו של עדס אחרי הוצאתו להורג, וגל רדיפות נגד היהודים פשט ברחבי המדינה. מותו של שפיק הפך לקו פרשת המים בתולדות יהודי עיראק, ודרבן רבבות מהם להימלט ולעלות לארץ במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.
“לקצץ בחינוך זוהי חרפה שלא נוכל לשאת בה”. אמר דוד בן גוריון לפקידים שניסו לשכנעו שמדינת ישראל הצעירה, הכורעת תחת נטל מלחמת העצמאות וקליטת העלייה, לא תוכל לבנות מערכת חינוך חובה וחינם. בהנחייתו, גיבש שר החינוך זלמן שזר את “חוק לימוד חובה”, הראשון מבין חוקי החינוך בישראל. החוק קבע כי כל תלמיד אזרח ישראל חייב להיות במסגרת לימודית שתוענק לו חינם בידי המדינה מגיל חמש עד גיל ארבע עשרה. לימים, אחרי גלגולים ארוכים הורחב חוק חינוך חובה חינם לגילים שלוש עד שמונה עשרה. במציאות העוני הקשה ששרר במדינת ישראל הצעירה, לא היה החוק מובן מאליו. קציני ביקור סדיר עמלו קשות כדי לדאוג שגם ילדים ממשפחות קשות יום, שעבדו בדרך כלל לפרנסת משפחתם, יוכלו ללמוד ולהתקדם. “…וביום הראשון בבוקר השמש תצחק טובה. וילכו כל תינוק ותינוקת לקיים חוק חינוך חובה…” כתב נתן אלתרמן עם קבלת החוק בי”ח באלול תש”ט (12.9.1949). חוק, שרבים ראו בו עוד סימן לרצונה של המדינה – שאך זה קמה – להיות כמתוקנות שבאומות ולהמשיך את מורשת עם הספר.
