“אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר – אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב! / אָבֹא לְעֵת עֶרֶב – אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב! / אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!”. קשים היו חייו של רבי אברהם בן עזרא, “אברהם הספרדי”, כפי שכינה את עצמו. הוא חי חיי עוני והיה תלוי במתנת ידם של נדיבים. בחייו, נדד ברחבי אירופה, והגיע מטולדו בספרד שבה נולד, גם לאנגליה ולאיטליה. יחד עם זאת, היה אבן עזרא מגדולי אנשי האשכולות של העם היהודי. פירושיו לתורה ולנ”ך הפכו לאבני יסוד בלימוד התורה, ודורות עמלו ועמלים על הבנת רעיונותיו ופירושיו. בד בבד, היה אבן עזרא מתמטיקאי ובלשן מחונן, שכתב עשרות ספרים בתחומים אלו. אבן עזרא נודע בקשריו עם גדולי ישראל שבדורו, ובהם רבי יהודה הלוי, שעִמו היה מחותן. הוא אף עסק לא פעם בחידות ובפתגמים שנונים. שלוש מאות הפיוטים שחיבר, עוסקים בכל תחומי הקודש והחול. הנודעים שבהם, כמו “אגדלך אלוקי כל נשמה” ו”כי אשמרה שבת”, מושרים בבתי ישראל מדי שבת. ביום א’ באדר א’ ד’תתקכ”ד (25.1.1164) נפטר אבן עזרא באחת מארצות נדודיו.
בני הזוג הצעיר קלימי חגגו ביחד עם עוד עשרות אורחים את חתונתם. ריקודים ומוסיקה כורדית נשמעו ברחבי המושב פטיש שליד אופקים, בליל א’ בניסן תשט”ו (2.3.1955). איש לא הבחין בחוליית המחבלים (הפדאיון) שיצאה מרצועת עזה בדרכה למסע הרס ורצח. מתוך החשכה פתחו המחבלים באש על החוגגים. עשרות נפצעו, ואחת הצעירות, ורדה פרידמן, מתה מפצעיה. פרידמן לא הייתה בת פטיש. היא גדלה בכפר ויתקין הוותיק והמבוסס, והחליטה להיענות לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לצעירים מההתיישבות הוותיקה לסייע למושבי העולים הצעירים שבנגב. ורדה, שמילאה תפקיד של עובדת סוציאלית ומדריכה ביישוב הצעיר, הפכה לסמל לאומי. נתן אלתרמן כתב עליה את שירו “בחודש האביב”. לאחר הרצח, ביקר בפטיש ראש הממשלה בן גוריון, והמשיך להלווייתה של ורדה. בת עשרים וחמש הייתה במותה, ועמדה להינשא שבועות מספר לאחר מכן. על קברה נכתב “נפלה על משמרתה ברחבי הנגב בקומה לעזרת נדחי עם בהשתרשותם על אדמתם”.
תמו שמונת ימי המילואים. העם כולו נרגש לקראת הרגע שלו ציפו הכול – השראת השכינה במשכן שהוקם בעמל כה רב. שני הכוהנים הצעירים, דור העתיד המבטיח של בית לוי, צעדו בראש. לפתע אירע האסון. יום חנוכת המשכן הפך ליום אבל. פרשנים ודרשנים ניסו לאורך הדורות להסביר מה גרם למיתתם של בני אהרון, נדב ואביהו, ביום חנוכת המשכן בא’ בניסן, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, שנת ב’תמ”ט לבריאת העולם. האם הקריבו אש זרה אשר לא צוו עליה? האם לא כיבדו את המעמד ונכנסו למשכן שתויי יין? האם לגלגו על משה ועל אהרון? שערי פירושים לא ננעלו, ועימם הלקחים שאותם נדרש העם לדורותיו ללמוד מהאסון. מעל הכול, הדהד קול הבורא: “בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”. הדרישה החד משמעית מהעילית ליותר, לשאיפה לשלמות ולביקורת, ולעיתים ענישה על כל פגם וחטא. תגובתו של אהרון תועדה גם היא לנצח כאב טיפוס להתמודדותם של רבים מבניו במשך הדורות עם אסונות וקשיים בלתי מוסברים: “וידום אהרון”. ההבנה שלא כל דרכי הבורא ברורות מאפשרת את המשך החיים.
הנערים היהודיים שפנו למשרדה של הפְּעילה הציונית רֶחָה פְרֵיֶאר היו חסרי אונים. האווירה בברלין בקיץ 1932, ערב עליית הנאציזם, גרמה למעסיקם לפטר אותם מהעבודה בלא כל סיבה, ושום אפשרות למציאת עבודה חדשה בנסיבות הקיימות לא נראתה באופק. מצבם של הנערים הביא את רחה להרהר ברעיון מהפכני: עידוד עלייתם של אלפי נערים לארץ ישראל. רעיון “עליית הנוער” שהגתה רחה, לא זכה בתחילה לאהדה רבה בקרב הנהגת יהודי גרמניה ובקרב התנועה הציונית. אולם, לאחר מאמצים ושתדלנות אין ספור, יצא הפרויקט לדרך. רחה עברה מעיר לעיר ומכפר לכפר, וסייעה לצעירים להתארגן לעלייה לארץ. כאן, סייעה בידם הנרייטה סאלד. בשנת 1940, לאחר שסייעה להבריח אלפי ילדים מחוץ לגבולות הרייך השלישי, הצליחה רחה להימלט בעור שיניה ולהגיע לארץ. לאחר שנדחקה מהובלת ארגון עליית הנוער בארץ, הקימה פריאר את ה”מפעל להכשרת ילדי ישראל”, המסייע עד היום בחינוך, בטיפול ובשיקום של ילדים ממשפחות מצוקה. היא עמדה בראשו עד יום מותה. רחה פריאר זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, ונפטרה בכ”ט באדר ב’ תשמ”ד (2.4.1984)
השיח’ ומלוויו הביטו בחשדנות אל השמים. שום כלי טיס חשוד לא נראה באוויר. בשעה שהשייח’ ומלוויו עברו בריצה את השטח שבין המסגד למקום המחבוא, ניתן האות במפקדת חיל האוויר ומבצע “ידית הילוכים” יצא לדרך. השייח’ אחמד יאסין גדל בעזה, ומצעירותו היה פעיל בתנועת “האחים המוסלמים”. למרות הנכות הקשה שסבל ממנה יאסין, הוא ניחן ביכולות ארגון והשפעה, והפך למנהיג ה”זרמים האיסלמיסטיים” בקרב ערביי הארץ. בשנות השמונים הקים יאסין את ארגון החמאס. תחת הנהגתו, הוביל החמאס פיגועים רבים ואכזריים, שבהם נרצחו מאות רבות של ישראלים – גברים, נשים וטף. יאסין נעצר מספר פעמים בידי מדינת ישראל, אך היא נאלצה לשחררו פעם אחר פעם בעסקאות חילופי שבויים. במהלך 2004, כאשר ביצע החמאס סדרת פיגועים רצחנית כנגד ישראל, החליטה צמרת המדינה כי זמנו של יאסין תם. בכ”ט באדר א’ תשס”ד (22.3.2004), הסתיימו חודשים ארוכים של איסוף מודיעין מדוקדק ושימוש באמצעים מתקדמים. טייס המסוק שחג בסמוך למסגד שממנו יצאו יאסין ואנשיו, ירה שלושה טילי הלפייר שפגעו ישירות בשייח’ הרוצח ובאנשיו. דרך הדמים הסתיימה.
חיילי הצבא הבולגרי הקיפו החל משעות הבוקר של כ”ט באדר א’ תש”ג (5.3.1943) את בתי היהודים בחבל תראקיה ובמקדוניה הצפונית. האזורים שאותם כבשו זה מכבר הגרמנים מידי יוון ויגוסלביה הועברו עתה לשליטת הבולגרים, ואלו מיהרו לגרש את היהודים. קהילות בנות מאות שנים שבהן פעלו יהודים עוד מימי הממלכה הביזנטית (“הקהילות הרומניוטיות”) ובהן מצאו מקלט מגורשי ספרד, נחרבו. מרכזי התורה והחסד והחיים היהודיים התוססים, כמו גם שפת הלדינו הססגונית שרווחה בקהילות, גוועו. רוב מוחלט של היהודים הועמסו באכזריות על משאיות ועל רכבות, והועברו צפונה למחנה המוות בטרבלינקה שבפולין. רבים מהיהודים מצאו את מותם כבר בדרך לפולין מרעב, מצמא ומהתעללות החיילים המלווים. הנותרים הגיעו לטרבלינקה, שם נרצחו רובם. יהודים מעטים הצליחו להימלט אל הפרטיזנים, ואחד מהם חיסל לימים את אלכסנדר בילוב, השר הבולגרי שהיה אחראי על מבצע הגירוש וההשמדה. שמונת אלפים מיהודי תראקיה וחמשת אלפים מיהודי מקדוניה נספו במהלך הגירוש.
גדליה אלון (רוגוזינצקי) נולד בשנת 1902 בפולין ולמד בישיבת סלבודקה. בעקבות הצהרת בלפור, הצטרף לתנועה הציונית, והקים בית ספר בעל אופי דתי לאומי בעירו. עלה לארץ בשנת 1926 לאחר לימודים אקדמיים בברלין. אלון, שהיה מהסטודנטים הראשונים שלמדו באוניברסיטה העברית ולימד בה עד סוף ימיו, שירת במקביל כמפקד פלוגה בהגנה ולחם בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות. איש תנועת העבודה שהקפיד על קיום מצוות. עסק במחקר מדוקדק, לצד אהבה גדולה לתולדות עמו. אלון היה ממייסדי מחקר תקופת המשנה והתלמוד, ושלט שליטה מלאה בספרות חז”ל לגווניה, לצד היכרות מעמיקה עם תולדות העולם היווני והרומאי. אלון הצליח להחיות היבטים חברתיים ודתיים בשילוב עם מניעים כלכליים של החברה היהודית בארץ ישראל. בספריו ובמחקריו עסק בתולדות עם ישראל, בתקופת בית שני ובעימותים בין יהודה ליוון ולרומא. בכתביו הרבה להשוות בין מקורות מסגנונות שונים והדגיש את אהבת העם והארץ שרווחה בקרב התנאים והאמוראים. אלון נפטר בדמי ימיו בכ”ח באדר תש”י (17.3.1950), ולאחר פטירתו זכה בפרס ישראל, בעת שזה הוענק לראשונה בשנת 1953.
“אנו מודים לכם על שהחלטתם היום לתת את החלב לילדים רעבים, במקום לכלבים ולחתולים שבביתכם”. אלה היו השלטים שבהם נתקלו תושבי השכונות המבוססות בירושלים ביום כ”ח באדר ב’ תשל”ב (14.3.1972), בשעה שחיפשו את ארגזי החלב שהיו אמורים להמתין להם בכניסה למכולות השכונתיות. את המבצע, שבמסגרתו הועברו ארגזי החלב לחלוקה בחינם בשכונות העוני העירוניות, יזמו חברי תנועת “הפנתרים השחורים” (ששילמו מאוחר יותר לבעלי המכולות את תמורת החלב). חברי התנועה היו צעירים שפעלו בעיקר בשכונות העוני הירושלמיות, ומחו על התעלמותה היחסית של מדינת ישראל השְׂבעה והעשירה בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, משכבות המצוקה שהורכבו ברובן מעולי ארצות המזרח. אנשי התנועה התלוננו על קיפוח מתמשך ועל חוסר השקעה בחינוך, ברווחה ובתשתיות, וקיימו פעילויות מחאה – חלקן אלימות – ברחבי הארץ. הנהגת המדינה הסתייגה תחילה מפעילותה של התנועה. נאמר על ראש הממשלה, גולדה מאיר, כי היא טענה ש”הם אינם נחמדים” (מאיר הכחישה את הדברים וטענה שהוצאו מהקשרם). אולם בהמשך, היוותה התנועה סוג של זרז לבחינת המצב החברתי ברחבי ישראל, ולנקיטת צעדים שונים לשיפורו.
הימים שלאחר דיכויו של מרד בר כוכבא היו מהנוראיים שבתולדות ישראל. הרומאים, בראשותו של הקיסר אדריינוס, היו אחוזי חֵמה בשל המרידות החוזרות ונשנות של היהודים שסירבו לקבל את עול האימפריה, והחליטו לעקור בכוח את כל ביטוייה של היהדות. כל מצוות ה’עשה’ נאסרו בעונש מוות, וחיילים רומאים סבבו בחוצות יהודה ובגליל, כשהם בולשים אחרי לומדי תורה, מניחי תפילין או מקיימי מצוות הכשרות והחגים. רבבות יהודים מסרו את נפשם על קידוש השם והמשיכו לקיים מצוות למרות הכול. בין הקורבנות היו רבי עקיבא, שהוצא להורג באכזריות לאחר שנתפס מלמד תורה, ורבי יהודה בן בבא, שנהרג בשעה שהעניק סמיכה לתלמידיו למרות האיסור. במקרים רבים, ניסו היהודים לעקוף את הגזרות, ועסקו בקריאה מהנביא (אשר לימים הפכה למנהג ה”הפטרה”) כתחליף לקריאה בתורה שנאסרה ובתחבולות נוספות. ביום כ”ח באדר בשנת ג’ תתצ”ח (168) מת אדריינוס. במקומו עלה הקיסר אנטונינוס, שביטל את הגזרות. הוא היה מיודד כל ימיו עם רבי יהודה הנשיא, ואִפשר את פריחתו של “תור הזהב” היהודי בגליל, שבמהלכו נחתמה המשנה.
החלטת ההמשלה לפעול להרחבת העיר כרמיאל חייבה הפקעה של שטחי קרקעות נרחבים שהיו בבעלות פרטית באזור הגליל. הסדרי ההפקעה לגבי האדמות שהיו בבעלות יהודית הוסדרו כמקובל תמורת פיצוי מתאים. אולם, במגזר הערבי (שרק כשליש מהאדמות שהופקעו השתייכו לאנשיו) התעוררה התנגדות עזה שלובתה בידי מסיתים לאומניים ואנשי המפלגה הקומוניסטית. ההסתה הביאה עד מהרה להפגנות ענק נגד מדיניותה הכוללת של מדינת ישראל ביחס למגזר הערבי. ההפגנות שהתקיימו בכ”ח באדר תשל”ו (30.3.1976) גלשו במהירות להתפרעויות אלימות, ולאחר שעשרות שוטרים נפגעו והיו בסכנת חיים, נאלצו כוחות המשטרה וכוחות הצבא שהוזעקו למקום לירות במתפרעים, שפעלו בעיקר בכפרי הגליל התחתון, והביאו למותם של שישה מהם. “יום האדמה”, כך כונה האירוע בידי מנהיגי הציבור הערבי, בטענה שהוא מבטא את מאבקם נגד מה שהם כינו בשם “גזלת האדמות”. יום זה הפך להיות סמל לפעילות מחאה, לעיתים אלימה, של ערביי ישראל כנגד מוסדות המדינה, ובמשך שנים רבות נערכו בו הפגנות, תהלוכות ומהומות ביישובים הערביים בשטחי הקו הירוק ובשטחי יש”ע. בשנים האחרונות התמעטו יחסית ההפגנות ביום זה.
