הימים – ימי השיא של המלחמה הקרה. בארצות הברית, אחוזת “האימה האדומה”, חיפשו שירותי הביטחון מרגלים קומוניסטיים בכל מקום. יוליוס ואתל רוזנברג, זוג יהודים אמריקאיים, חברי המפלגה הקומוניסטית, נעצרו בחשד למסירת סודות האטום לברית המועצות. לימים, התברר כי יוליוס אכן שימש כמרגל סובייטי והעביר מידע חשוב על ציוד הצבא האמריקאי למפעיליו, אך לא את סודות האטום. אתל הייתה חפה מפשע, והופללה רק בשל עדות אחיה, מרגל סובייטי בעצמו, שביקש למלט את עצמו ואת רעייתו מהגרדום. המשפט התנהל באווירת היסטריה ציבורית, ללא ראיות ברורות, מלווה ברגשות אנטישמיים (על אף שהשופט, התובע והסנגור היו כולם יהודים). בסופו, נדונו בני הזוג למוות. מחאה אדירת ממדים ברחבי העולם, כולל בישראל, לא הועילה. וביום שישי, ו’ בתמוז תשי”ג (19.6.1953), טרם כניסת השבת (“כדי לא לפגוע בחיים הדתיים של בני הזוג” כפי שהצהירו הרשויות האמריקאיות) חוברו בני הזוג לכיסא החשמלי. מילותיהם האחרונות היו כי הם חפים מכל פשע. בני הזוג רוזנברג היו היחידים שהוצאו להורג בארצות הברית במחציתה השנייה של המאה העשרים בעוון ריגול.
חטיפתם של נוסעי טיסה 139 מתל אביב לפריז יכלה בקלות להיות אחת מהפעולות המוצלחות ביותר של ארגוני הטרור הפלשתינים. חטיפתם של מאות נוסעים חסרי ישע; החזקתם באוגנדה העוינת, במרחק אלפי קילומטרים מישראל, תחת חסותו של אידי אמין העריץ הרצחני והמטורף; אדישותו של העולם נוכח פשע החטיפה. כל אלה נראו כתנאים המבטיחים את כניעתה של ישראל ואת הסכמתה לכל תנאיהם של המחבלים. רוח קרב, יצירתיות, איסוף מודיעין מתוחכם והרבה סייעתא דשמיא, אפשרו לאירוע להסתיים בצורה אחרת לחלוטין. שבוע לאחר החטיפה, אחרי היסוסים רבים, אישרה הממשלה בראשות יצחק רבין את התוכנית הצה”לית הנועזת. בשעה 23:30 אור לו’ בתמוז תשל”ו (4.7.1976), לאחר שמונה שעות טיסה, נחתו ארבעה מטוסי הרקולס ובהם מאתיים לוחמים בשדה התעופה אנטבה שבאוגנדה. במשך פחות משעה לחמו כוחות צה”ל במחבלים ובחיילי אוגנדה, ובסופה המריאו המטוסים בדרכם חזרה הביתה עם מאת בני הערובה. במהלך הקרב נהרג סא”ל יוני נתניהו ושלושה מבני הערובה. “מבצע יונתן” חִשמל בתעוזתו את מדינת ישראל ואת העולם כולו, והפך לאחד ההישגים הגדולים בתולדות צה”ל.
בשעות הבוקר המוקדמות של ו’ בתמוז תשל”ה (15.6.1975), יצא יעקב מרדכי (פנצ’גה) מביתו שבכפר יובל לעבודתו. הוא ושאר עולי קוצ’ין, תושבי הכפר השלֵו שעל גדות יובלי הירדן, לא ידעו כי חוליית טרור פלשתינית חדרה את הגבול מלבנון כמה שעות קודם לכן, והמתינה כעת בדממה סמוך לבתי המושב. זמן קצר אחר כך, פרצו המחבלים ליישוב, ולאחר חילופי אש עם תושבים וחיילים, פרצו לבית משפחת יוסף חי. הבן, נחמיה יוסף חי, חייל בשירות סדיר שניסה למנוע את הפריצה, נהרג. יושבי הבית, וביניהם הבת שמחה – רעייתו של יעקב מרדכי – ובנם התינוק אסף, נלקחו בני ערובה. עם הגיע הידיעות על הפיגוע, מיהר יעקב מרדכי לשוב לביתו ודרש בכל תוקף מכוחות צה”ל שהתקבצו במקום להצטרף לכוח שנועד לחלץ את בני הערובה. לאחר מספר שעות של משא ומתן, פרצו כוחות גולני לבית, כשבראשם עומד פנצ’גה. פנצ’גה הצליח לפרוץ דרך חרכים ודלתות סגורות, חיסל במכת האש את המחבלים, אך נהרג מהתפוצצות רימון יחד עם רעייתו שמחה. הבן התינוק, אסף, ושאר יושבי הבית ניצלו. לאחר מותו הוענק לפנצ’גה עיטור העוז.
חיילי גדוד הקומנדו 89 נהנו למראה שריונית השלל הירדנית שנפלה בידיהם במהלך הקרבות על אזור דיר טריף (שוהם דהיום). כמה לוחמים בני המושבה יבנאל למדו את רזי המנגנונים של השריונית, ובמקביל איירו אותה בכתובות שונות ובהן “הנמר הנוראי”. המג”ד, משה דיין, האזין באותה עת לרשת הקשר שדיווחה על התקדמות מבצע דני, ושמע לפתע קריאה לעזרה של לוחמי חטיבת יפתח. הם נכשלו בניסיון הפריצה שלהם לעיר הערבית הגדולה – לוד. דיין לא היסס. הוא התעלם מהוראות מפקדיו, שהועידו לחייליו תפקיד אחר, ופרס את לוחמיו ואת רכביהם בטור ארוך ובראשו “הנמר הנוראי”. הם פתחו בדהירה לעבר המתרסים שהוקמו בכניסה ללוד. מכת האש שהמטירו לוחמי הקומנדו בשעות אחר הצוהריים של ד’ בתמוז תש”ח (11.7.1948) היממה את מגיני העיר. תוך ארבעים ושבע דקות, הספיקו דיין ולוחמיו לפשוט על העיר, לטעות בדרכם, לספוג אבדות רבות, לחלץ פצועים תחת אש ולבשר ללוחמי יפתח ולעם ישראל כי לוד בידינו מעתה. המערכה על לוד הפכה למופת למתקפת־בזק מהירה ויעילה של כוחות צה”ל.
שלוש מאות וחמישים שנים חיו יהודים ביאסי, העיר השניה בגודלה ברומניה. בד בתמוז תש”א (28.6.1941) פקד את הקהילה האסון הגדול בתולדותיה. הוראתו של הרודן הפשיסטי הרומני יון אנטונסקו הייתה ברורה: יש לדלל את יאסי מיהודיה”. בתי נוצרים סומנו מראש כדי שלא יפגעו וההנהגה העירונית העדיפה לצאת לכפרים עד יעבור זעם. רקטה כחולה שירה מטוס גרמני נתנה את האות. כוחות צבא גרמנים ורומנים פרצו לבתי יהודים והובילו אותם באלימות לעבר מתקני מעצר ותחנות משטרה. ההמון שהצטרף לכוחות הסדירים החל לפגוע ביהודים באכזריות בעזרת נשק קר.במתקני המעצר הוכו היהודים עברו התעללות איומה וביזה. לאחר שעות ארוכות החלו כוחות רומנים לטבוח בעצורים בעזרת מכונות יריה. הניצולים נגררו לרכבות צפופות והוסעו במשך שעות ארוכות למחנות ריכוז תוך שהם מורעבים מוכים ונרצחים. קרוב לחמישה עשר אלף, שליש מיהודי העיר, נרצחו במהלך הפרעות, שרבים רואים בהם את תחילת הרצח ההמוני של יהדות אירופה. אלומות אור קטנות של כמה עשרות חסידי אומות העולם שהסתירו יהודים האירו מעט את החשיכה שעטפה את יהודי העיר.
משלחת הרבנים שסיירה במושבות הכרמל ערב מלחמת העולם הראשונה לא האמינה למראה עיניה. מתוך קהל האיכרים, שרובם ככולם לא היו ממקורבי היישוב הישן והחברה החרדית, יצא אברך עטור שטריימל וזקן עבות – רבי נחום וייספיש. וייספיש, נולד בירושלים (1887) למשפחה מיוחסת שנמנתה על מנהיגות היישוב הישן. הוא היה נכדו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ממקדמי ההתיישבות בארץ, וחתנו של רבי חיים דֹב קנטור, שהיה מופקד על כשרות הכרמים בכרמל. בהשפעת סבו, חתנו ואשתו פייגא, בת המושבה הקטנה שפיה, עזב רבי נחום את הישיבה בירושלים, והחליט להיות איכר בארץ ישראל, כדי להמחיש את החיבור בין התורה לעבודת האדמה. בשפיה, נחשב איכר מוצלח וחרוץ, והנהיג את חיי התורה במושבה, תוך שהוא נערץ על כל סביבותיו ומקבל בביתו בשמחה את כל בני היישוב היהודי על כל גווניהם, ואת ערביי הסביבה שאיתם רקם קשרי ידידות ואמון. בד’ בתמוז תרצ”ח (3.7.1938) נרצח בירי מן המארב סמוך לכפר פורידיס. למקום מנוחתו בהר הזיתים ליוו אותו בני משפחתו, בני היישוב הישן, מנהיגים וחלוצים שהגדירו אותו כ”גיבור הלאום והדת”
דמותו עטופה במסתורין, והמונים נוהרים לקברו בעמוקה שבגליל, ביום פטירתו כ”ו בסיוון. התנא יונתן בן עוזיאל, בן הדור הראשון לתנאים וגדול תלמידיו של הלל הזקן, פעל בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה. המסורת מתארת את גדולתו העצומה בתורה ובמידות, ואת העובדה שמרוב קדושה “כל עוף שפורח מעליו מיד נשרף”. במסורת ישראל לא נותרו רבות מאמרותיו (מלבד התייחסות לתרגומו ודו שיח בינו לבין שמאי), והן כנראה משוקעות במאמרים המיוחסים לבית הלל במשנה ובגמרא. נודע כמחבר “תרגום יונתן” לספרי הנביאים, תרגום שבו משוקעים דברי אגדה ופרשנות מרתקים. חז”ל תיארו את התרעמותו, כביכול, של הקב”ה על כך שבתרגומו גילה יונתן בן עוזיאל את סתרי הבורא לבני אדם. תוארה גם תשובתו של התנא, ולפיה “גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא להרבות כבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל”. עלייה למקום קברו מקובלת, (מסיבות שאינן ברורות כל צרכן) לפחות מאז המאה השבע עשרה כסגולה לזיווג הגון. המוני צעירים, צעירות והוריהם עולים למקום בכל שנה.
הרב קלמן שם טוב גפן נולד באוקראינה (1856) ונודע מגיל צעיר כדמות ייחודית, שמלבד גדלותה בתורה, עסקה בהגות ובמחקר בכל תחומי המדע והפילוסופיה. עלה לארץ עם כל משפחתו בימי העלייה השנייה, היה ממקורביו של הרב קוק, ושימש כמורה למתמטיקה בישיבתו וכמנהל תלמוד התורה בפתח תקווה. בהמשך חייו, חי עם משפחתו מספר שנים כחקלאי במושבת בית וגן שבגליל. בכתביו, עסק בהרחבה בשאלת היחס בין התורה למדע ובין התורה לפילוסופיה, והציע דרכים מקוריות המבוססות על תורת הנסתר להבנה מורכבת של המציאות ולמשמעויות הערכיות הנובעות ממנה. ספרו המפורסם היה “הממדים, הנבואה והאדמתנות (=הגיאולוגיה)” שבו עסק בהיבטים שונים של שאלת הנבואה על בסיס תורת קאנט, ובסוגיות גיאולוגיות. בכתביו ישנו שפע של התייחסות מקורית ומרתקת לסוגיות פיזיקליות, פילוסופיות וביולוגיות, והכול מתוך עולמה של תורה. היה מראשוני המצטרפים לתנועה הציונית עוד בצעירותו, וכתב ספרים ומאמרים להצדקת דרכה. אבי משפחת גפן הישראלית. נפטר בכ”ו בסיוון תרפ”ז (24.6.1927). בשנים האחרונות ישנה התעניינות מחודשת בכתביו וביצירתו המקורית.
מגפת הפוליו איימה על העולם כולו. אלפים מתו מדי שנה, ורבבות, ביניהם נשיא ארה”ב פ”ד רוזוולט, חלו בשיתוק. ניסיונות קדחתניים למציאת חיסון עלו בתוהו. יונה סאלק, יליד 1914, בן למשפחה ענייה שהיגרה מרוסיה, החליט להיענות לאתגר. סאלק, שלא התקבל לכמה מוסדות אקדמיים בשל זהותו היהודית, עסק באותם ימים במציאת חיסונים לזנים שונים של שפעת. הממסד האקדמי לא חיבב את התיאוריות הנועזות, ומאמריו נדחו בזה אחר זה מכתבי העת המדעיים. סאלק החליט לפעול בכוחות עצמו. הוא גייס מאות אלפי מתנדבים, ביניהם הוא עצמו ובני משפחתו, וניסה עליהם את החיסון שפיתח. כאשר קיבל אישור להפצת החיסון בשנת 1955, פרצו חגיגות ספונטניות ברחבי ארצות הברית, וסאלק הפך לגיבור עולמי. הוא סירב לרשום פטנט על החיסון, והעמיד אותו חינם לרשות האנושות. סאלק היה ציוני נלהב, שבביקורו במדינת ישראל (שסבלה גם היא מאוד מנגיף הפוליו), הגדיר את תקומתה “המעשה הגדול בתולדות העם היהודי”. על קירות מכון המחקר סאלק בארצות הברית חקוקה אמרתו” “מקווה לחיות את החלום”. נפטר בכ”ה בסיוון תשנ”ה (23.6.1995)
אברהם חלפי נולד בפולין (1904) והיטלטל עם משפחתו במהלך מלחמת העולם הראשונה למרחבי רוסיה. עלה לארץ בימי העלייה הרביעית, ובמשך שנים רבות עבד כשחקן בתיאטראות הצעירים של ארץ ישראל, שם גילם קרוב לשישים דמויות. חלפי הרבה לשחק תפקידים של דמויות משולי החיים והראה את היופי ואת המורכבות הטמונים מתחת למראה החיצוני. נודע במיוחד כ”אישון” בהצגה “עוץ לי גוץ לי”. במאות מן השירים שכתב ביטֵא תחושות של בדידות, אהבה, רגישות לזולת ושאלות קיומיות, שבלטו פחות באותה תקופה בספרות העברית. בין שיריו הידועים, שזכו לתפוצה רבה בזכות הזמר אריק איינשטיין שהרבה לזמרם, היו: “עטור מצחך זהב שחור”, “צער לך” “תוכי יוסי”, ו”סתיו יהודי”. רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ובסוגיות של קיום אל מול האמונה והמסורת. חוקרי ספרות רבים עמלו לפענח את הרמזים השונים הטמונים בשירת חלפי, ואחדות מיצירותיו נחשבות כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית עד היום. חלפי נפטר בכ”ד בסיוון תש”ם (8.6.1980) ונקבר בתל אביב, העיר שבה פעל במהלך שנות חייו בארץ.
