פגישה אחת בשוויץ, בעיצומם של ימי מלחמת העולם הראשונה, שינתה את חייו. הרב דוד הכהן (יליד 1887) שמע כי בשל מאורעות המלחמה שוהה באזור הראי”ה קוק. הרב דוד, בוגר ישיבות ליטא, תר אחר האמת ואחר משמעות החיים, תוך שהוא רוכש בקיאות מפליאה בתורת הנגלה והנסתר, כמו גם בכתבי הפילוסופים הגדולים (שאותם קרא בשפת המקור). אחר אותה פגישה הוא חש כי מצא את דרכו. נפשו נקשרה בנפש הרב קוק, והוא הפך לאחד מגדולי תלמידיו ולמי שערך את המורכב והשיטתי שבספריו – ספר “אורות הקודש”. הרב הכהן חיפש כל ימיו דרכים להתעלות ולחידוש הנבואה. הוא נהג בעצמו מנהגי צמחונות, נזירות וקדושה, הרבה להתבודד במדבר יהודה וכתב על תפיסת הנבואה הייחודית לישראל, כמו גם על נושאים רבים בתחומי האמונה והקבלה. במשך שנים ארוכות העביר שיעורי אמונה מורכבים ועמוקים בישיבת מרכז הרב (שאת תוכנית הלימודים השלמה שלה, שלא מומשה לעולם, כתב לבקשת הרב קוק). האמין בתחיית האומה ובגאולת ישראל, וחינך את ילדיו ואת תלמידיו לפעול בכל כוחם לגאולת העם והארץ. נפטר בכ”ח באב תשל”ב (8.8.1972).

בילדותו, הוא נודע דווקא כבעל כישרונות בינוניים יחסית. אבל כוח רצון והתמדה הפכו אותו לאחד מהידועים שבגדולי התורה בעת החדשה. במשך עשרות שנים עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בראש ישיבת וולוז’ין, וחינך מאות רבות של תלמידי חכמים ושל צעירים שהפכו ברובם לחוט השדרה של הנהגת העולם הרבני, כדוגמת הרב קוק, או לדמויות בולטות בתנועה הציונית, כמו ביאליק. הנצי”ב נודע באהבתו הגדולה לארץ ישראל, הטיף לעלייה אליה, והיה בין ראשיה של “חיבת ציון”. בחיבוריו, עסק  הנצי”ב בתחומים שבדרך כלל לא היו במוקד תשומת הלב התורנית, כמו תשובות מתקופת הגאונים או מדרשי הלכה תנאיים. בפירושו הפופולרי לתורה, “העמק דבר”, הרבה הנצי”ב להדגיש היבטים מוסריים ולאומיים. השלטון הרוסי הרבה להתנכל לישיבת וולוז’ין מתוך רצון לכפות על הנוער היהודי חינוך מתבולל, ובסופו של דבר בחורף תרנ”ב (1892) נסגרה הישיבה בצו השלטונות. שנה וחצי מאוחר יותר, ביום כ”ח אב תרנ”ג (10.8.1893), בהיותו בוורשה, נפטר הנצי”ב ככל הנראה משברון לב. על שמו הוקם בעמק בית שאן קיבוץ עין הנצי”ב.

בעלות הברית, שהתקדמו ממקום נחיתתן בנורמנדי לעבר פריז, שחררו ביום כ”ח באב תש”ד (17.8.1944) את מחנה דרנסי – מחנה המעצר ומרכז המשלוח הידוע לשמצה של יהודי צרפת. המחנה, שהוקם לפני המלחמה כמבנה גדול ומיוחד של שיכון ציבורי וכלל מבנה ארוך ורחב, שימש תחילה כבסיס צבאי. אולם, עם נפילת צרפת, החלו הגרמנים ואנשי ממשל וישי להשתמש בו כמרכז מעצר. כשבעים אלף איש היו עצורים בדרנסי במהלך שנות השואה, רובם המוחלט יהודים שנשלחו משם לאושוויץ ושם נספו. תנאי החיים במחנה הקטן, שגודלו היה מאתיים מטר אורך וארבעים מטר רוחב ובו היו כלואים בעת ובעונה אחת בכל פעם קרוב לארבעת אלפים אסירים, היו קשים. השומרים הצרפתיים והגרמניים התייחסו באכזריות ליהודים, ובעיקר לילדים שהופרדו מהוריהם. היהודים הכלואים ניסו לא פעם לארגן בריחה מהמחנה, ומנהרות ארוכות הוכנו לצורך כך, אך נתפסו לבסוף בידי הגרמנים, וחופריהן הוצאו להורג. היום משמש דרנסי כאתר הנצחה חשוב בצרפת. מפקד המחנה, הפושע הנאצי יוליוס ברונר, נמלט לאחר המלחמה לסוריה, שם פעל למען המשטר עד למותו בסוף שנות התשעים.

הרב יהודה פתיה נולד בבגדד (1859), וכרבים מחכמי בבבל בדורו למד תורה בבית מדרש “בית זילכה” ובשיעוריו של הבן איש חי. עסק מצעירותו בקבלה, ויש המגדירים אותו כמקובל החשוב ביותר במאה העשרים. הרב פתיה ניסה פעמיים לעלות לארץ, ובעליות אלו גם דאג להדפסת חלק מספריו, אולם לא עלה הדבר בידו. רק בפעם השלישית, בשנת 1934, התיישב בירושלים ושם נותר עד יום פטירתו בכ”ז באב תש”ב (10.8.1942). הרב פתיה נודע כמי שרבים באו להישמע לתפילותיו ולברכותיו. חיבר ספרים רבים ובהם פירושים על ספרי היסוד של הקבלה, פרשנויות ופיוטים על סדר התפילות ואף פירוש מְשלים עממיים בדרך הנסתר. בחודשי חייו האחרונים הקדיש את כל תפילותיו ומאמציו לעצירת הצבא הגרמני ששעט לכיוון ארץ ישראל מפאתי מצרים. בין השאר יזם תפילות מיוחדות בכל האתרים הקדושים בארץ, ובראשם קבר רחל, ואף יזם טיסה סביב גבולות הארץ שבה התפללו הוא ומקובלים אחרים לעצירת צבאו של רומל. צאצאיו הקימו לזכרו ישיבה ובית כנסת “מנחת יהודה” בשכונת מחנה יהודה בירושלים, המשמש עד היום כמרכז חשוב לתורה ולתפילה.

חמישים המשפחות שהגיעו בטבת תשמ”ג (1983) ל”דיונות המוות”, כפי שנקראו החולות על שפת ימה של רצועת עזה, הניחו את היסודות לבירת חבל קטיף – המרכז האזורי נווה דקלים. למעלה משני עשורים פרח היישוב: מוסדות ממשל ומסחר, מגוון מוסדות חינוך תורה ותרבות, וביתם של למעלה מחמש מאות משפחות מכל גוני הקשת הישראלית שעמדו בנחישות גם אל מול ששת אלפים פגזי מרגמה וטילים שנורו למקום בימי האינתיפאדה השנייה. בי”ב באב תשס”ה (17.8.2005), אחרי חודשים ארוכים של ויכוח ומאבק, יצאה “תוכנית ההתנתקות” אל הדרך. אלפי שוטרים וחיילים הוציאו בכוח את המתיישבים ואת אלפי אוהדיהם שהגיעו מכל רחבי הארץ מתוך בתיהם, והעלו אותם לאוטובוסים בדרכם אל מלונות ואל אתרי “קרווילות” ברחבי הארץ. מראות קורעי לב התחוללו בשעת הוצאת המתבצרים בבתי הכנסת, אך למרות הכול, נאמנים לצו אחדות ישראל, לא היה כמעט מקרה שבו הורמה יד מצד המתיישבים על כוחות הפינוי. נווה דקלים נחרבה, בתי הכנסת שבה הועלו באש בידי הפלשתינים, ובניה, שנפוצו ברחבי הארץ, שיקמו לאיטם את חייהם תוך שהם מאמינים ומקווים לשוב יום אחד לביתם.

“ר’ יושע בונה השכונות”. כך כינו תושבי ירושלים את יוסף רבלין, בן למשפחה הידועה, שיחד עם שישה מחבריו ליישוב הישן היה נחוש להרחיב את גבולות ההתיישבות היהודית שמחוץ לחומות העיר. הקשיים היו אדירים, בעיות ביטחוניות, כלכליות ומשפטיות. אך רבלין, שבמקביל לפעילותו כאחד מראשי הקהילה כתב פיוטים ושירים על הגאולה הקרבה, לא נרתע. בי”ג באב תרכ”ט (21.7.1869) חנך רבלין את ביתו ב”נחלת שבעה”, הראשונה מבין 13 השכונות שאותן הוא עתיד לייסד בירושלים. חודשים ארוכים לן רבלין לבד בביתו, ללא משפחתו שחששה לצאת אל “המדבר”. מאה וחמשים שנה מאוחר יותר, אחרי שעברה תקופות ארוכות של שפל וגאות והפכה לאחת משכיות החמדה הירושלמיות, שוכנת נחלת שבעה בליבה של ירושלים, ובעשרות שכונותיה של העיר גרים מאות אלפי יהודים. בזכות רבלין וחבריו התגשם חזון הנביאים “פרזת תשב ירושלים מרוב אדם”, ובחוצותיה שוב נשמע קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. מזל טוב ליושבי נחלת שבעה, לירושלים ולזוגות המתחתנים בכל יום ובמיוחד ביום זה, וממשיכים באמצעות בניין עוד משפחה בישראל לבנות עוד ועוד מחורבות ירושלים.

בניגוד למדיניות הפתרון הסופי שביקשה להכחיד את העם היהודי עד היהודי האחרון, המדיניות הנאצית כלפי הצוענים לא הייתה עקבית. העובדה ששבטי הצוענים זוהו כקבוצה ארית, אך כזו שכבר מאות רבות של שנים נמצאת בשולי הסדר החברתי, גרמה לנאצים לסווג את הצוענים לקבוצות. חלקם (שבטי סנטי) נותרו ללא פגע ואף הורשו לשרת בצבא, ואילו מאות אלפים אחרים (בעיקר משבטי רומה) נידונו לבידוד, להגליה ולבסוף להשמדה. מספרם של הצוענים שהושמדו אינו ברור, אולם ידוע כי רבים מהם נרצחו בידי כוחות הס”ס ברחבי רוסיה. אחרים רוכזו יחד עם היהודים בגטאות פולין, והיו שנאספו והוצאו להורג במחנות ריכוז בידי השלטונות הפשיסטים בהונגריה ובקרואטיה. אלפים רבים הובלו מרחבי אירופה לאושוויץ, שם סבלו מרעב, מרדיפות ממחלות ואף מניסויים רפואיים שנערכו בהם בידי ד”ר מנגלה הידוע לשמצה. ביום י”ג באב תש”ד (2.8.1944) הקיפו כוחות ס”ס את מחנה המשפחות הצועניות באושוויץ, ושלחו את כל אלפי היושבים בו לתאי הגזים. אחרי המלחמה, הפך תאריך זה ליום הזיכרון להשמדת הצוענים בידי המשטר הנאצי.

“הציוני הלא ציוני”, הסוציאליסט שלחם בתנועות הסוציאליסטיות. ד”ר למשפטים ולפילוסופיה, שתמך בתקופה מסוימת בעדה החרדית. הרב ד”ר יצחק ברויאר היה איש של תפיסת עולם מורכבת ומרתקת. מחד, כנכדו של רבי שמשון רפאל הירש, ראה את עצמו כממשיך הדרך של סבו בשילוב תורה ומודרנה, בהתאם לשיטת “תורה עם דרך ארץ”. מאידך, התמורות שחלו בעולם היהודי של המאה העשרים הכריחו אותו לחלוק לעיתים על סבו ולהציע דרכים חדשות. הוא היה מאוהביה של ארץ ישראל, עלה אליה, וקרא לעלייה המונית מיד. הכין חזון למדינת התורה, ודגל בשיטת “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ישראל” מחד, ומאידך לחם בציונות בשל היותה בעיניו תנועה חילונית. בכתביו הרבים התייחס לסוגיות השונות הנמצאות בממשק שבין הפילוסופיה המודרנית ליהדות, ניסה להסביר את טעמי המצוות ברוח התקופה והרבה להדגיש את ההיבטים החברתיים שבתורה. נחשב כמנהיגה האידיאולוגי של תנועת פועלי אגודת ישראל, שקראה לימים לאחד מיישוביה, כמו גם לשמו של אחד השבטים בתנועת הנוער “עזרא”, בשם “נחליאל”, כשם המפורסם שבספריו. הרב ברויאר נפטר בירושלים בי”ג באב תש”ו (10.8.1946)

בקיץ 1934 גילה ברל כצנלסון, מי שזוהה בימי המנדט כאידיאולוג המרכזי של תנועת העבודה, כי אחת מתנועות הנוער של תנועת העבודה החליטה להוציא את חניכיה למחנה קיץ ביום תשעה באב. כצנלסון הזועם על התעלמותם של מדריכי התנועה ממשמעותו ההיסטורית והלאומית של היום, הגיב במאמר שפורסם בעיתון “דבר” בי”ד באב תרצ”ד (26.7.1934) תחת הכותרת: “חורבן ותלישות”. בדבריו טען ברל כי אסור לנתק את הציונות המתחדשת מהעבר היהודי המפואר וכי כל התנועה הציונית תלויה בהכרה ובהזדהות עם העבר היהודי: “אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה…של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל”. עוד כתב כי על הציבור החילוני בארץ לא להתנתק מסמלי העבר, אלא למלא אותם בתוכן חדש: “האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים”. המאמר היכה גלים ביישוב היהודי, ומשמש עד היום כמקור מרכזי בדיונים על אודות בירור זהותה היהודית של מדינת ישראל.

החלום התחיל מעבר לים. פרופ’ פנחס חורגין, איש “ישיבה יוניברסיטי” שבארצות הברית, ביקש לייסד בישראל הצעירה אוניברסיטה שתתרום “תרומה נשגבה להתפתחות הרוחנית והתרבותית של המדינה ולחוסן נפש אומתנו בתפוצות”. קבוצה של אנשי אקדמיה ציוניים דתיים מצפון אמריקה ותרומות שהגיעו גם הן מעבר לים היו הכוח המניע למהלך. הם בחרו להנציח בשמה של האוניברסיטה את מנהיגם שנפטר כמה שנים קודם לכן, הרב מאיר בר אילן. הדרך לא הייתה קלה. הממסד האקדמי בישראל התנגד (כדרכו…) להקמת מסגרת נוספת, ושאלת השילוב בין מוסד בעל אופי דתי לאקדמיה מערבית הציבה, ומציבה עד היום, אתגרים בפני האוניברסיטה. בי”ד באב תשי”ג (26.7.1953) הונחה אבן הפינה לקמפוס בפאתי רמת גן. במהלך השנים השתנה אופייה של האוניברסיטה במידה רבה. היא מאכלסת רבבות סטודנטים מכל חלקי החברה הישראלית, עומדת בחזית ההוראה והמחקר בתחומים שונים, ולמרות כל התמורות שחלו באופייה, היא עדיין מציבה את הזיקה ואת המחויבות לעם ישראל ולמדינת ישראל כערך מרכזי. בליבה ניצבים המכון הגבוה לתורה והמדרשה לבנות, מוסדות המרימים את דגל שילוב התורה והמדע, כאות ומופת לחברה הישראלית.