שלוש מאות וחמישים שנים חיו יהודים ביאסי, העיר השניה בגודלה ברומניה. בד בתמוז תש”א (28.6.1941) פקד את הקהילה האסון הגדול בתולדותיה. הוראתו של הרודן הפשיסטי הרומני יון אנטונסקו הייתה ברורה: יש לדלל את יאסי מיהודיה”. בתי נוצרים סומנו מראש כדי שלא יפגעו וההנהגה העירונית העדיפה לצאת לכפרים עד יעבור זעם. רקטה כחולה שירה מטוס גרמני נתנה את האות. כוחות צבא גרמנים ורומנים  פרצו לבתי יהודים והובילו אותם באלימות לעבר מתקני מעצר ותחנות משטרה. ההמון שהצטרף לכוחות הסדירים החל לפגוע ביהודים באכזריות בעזרת נשק קר.במתקני המעצר הוכו היהודים עברו התעללות איומה וביזה. לאחר שעות ארוכות החלו כוחות רומנים לטבוח בעצורים בעזרת מכונות יריה. הניצולים נגררו לרכבות צפופות והוסעו במשך שעות ארוכות למחנות ריכוז תוך שהם מורעבים מוכים ונרצחים. קרוב לחמישה עשר אלף, שליש מיהודי העיר, נרצחו במהלך הפרעות, שרבים רואים בהם את תחילת הרצח ההמוני של יהדות אירופה. אלומות אור קטנות של כמה עשרות חסידי אומות העולם שהסתירו יהודים האירו מעט את החשיכה שעטפה את יהודי העיר.

חיילי גדוד הקומנדו 89 נהנו למראה שריונית השלל הירדנית שנפלה בידיהם במהלך הקרבות על אזור דיר טריף (שוהם דהיום). כמה לוחמים בני המושבה יבנאל למדו את רזי המנגנונים של השריונית, ובמקביל איירו אותה בכתובות שונות ובהן “הנמר הנוראי”. המג”ד, משה דיין, האזין באותה עת לרשת הקשר שדיווחה על התקדמות מבצע דני, ושמע לפתע קריאה לעזרה של לוחמי חטיבת יפתח. הם נכשלו בניסיון הפריצה שלהם לעיר הערבית הגדולה – לוד. דיין לא היסס. הוא התעלם מהוראות מפקדיו, שהועידו לחייליו תפקיד אחר, ופרס את לוחמיו ואת רכביהם בטור ארוך ובראשו “הנמר הנוראי”. הם פתחו בדהירה לעבר המתרסים שהוקמו בכניסה ללוד. מכת האש שהמטירו לוחמי הקומנדו בשעות אחר הצוהריים של ד’ בתמוז תש”ח (11.7.1948) היממה את מגיני העיר. תוך ארבעים ושבע דקות, הספיקו דיין ולוחמיו לפשוט על העיר, לטעות בדרכם, לספוג אבדות רבות, לחלץ פצועים תחת אש ולבשר ללוחמי יפתח ולעם ישראל כי לוד בידינו מעתה. המערכה על לוד הפכה למופת למתקפת־בזק מהירה ויעילה של כוחות צה”ל.

הרב קלמן שם טוב גפן נולד באוקראינה (1856) ונודע מגיל צעיר כדמות ייחודית, שמלבד גדלותה בתורה, עסקה בהגות ובמחקר בכל תחומי המדע והפילוסופיה. עלה לארץ עם כל משפחתו בימי העלייה השנייה, היה ממקורביו של הרב קוק, ושימש כמורה למתמטיקה בישיבתו וכמנהל תלמוד התורה בפתח תקווה. בהמשך חייו, חי עם משפחתו מספר שנים כחקלאי במושבת בית וגן שבגליל. בכתביו, עסק בהרחבה בשאלת היחס בין התורה למדע ובין התורה לפילוסופיה, והציע דרכים מקוריות המבוססות על תורת הנסתר להבנה מורכבת של המציאות ולמשמעויות הערכיות הנובעות ממנה. ספרו המפורסם היה “הממדים, הנבואה והאדמתנות (=הגיאולוגיה)” שבו עסק בהיבטים שונים של שאלת הנבואה על בסיס תורת קאנט, ובסוגיות גיאולוגיות. בכתביו ישנו שפע של התייחסות מקורית ומרתקת לסוגיות פיזיקליות, פילוסופיות וביולוגיות, והכול מתוך עולמה של תורה. היה מראשוני המצטרפים לתנועה הציונית עוד בצעירותו, וכתב ספרים ומאמרים להצדקת דרכה. אבי משפחת גפן הישראלית. נפטר בכ”ו בסיוון תרפ”ז (24.6.1927). בשנים האחרונות ישנה התעניינות מחודשת בכתביו וביצירתו המקורית.

דמותו עטופה במסתורין, והמונים נוהרים לקברו בעמוקה שבגליל, ביום פטירתו  כ”ו בסיוון. התנא יונתן בן עוזיאל, בן הדור הראשון לתנאים וגדול תלמידיו של הלל הזקן, פעל בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה. המסורת מתארת את גדולתו העצומה בתורה ובמידות, ואת העובדה שמרוב קדושה “כל עוף שפורח מעליו מיד נשרף”. במסורת ישראל לא נותרו רבות מאמרותיו (מלבד התייחסות לתרגומו ודו שיח בינו לבין שמאי), והן כנראה משוקעות במאמרים המיוחסים לבית הלל במשנה ובגמרא.  נודע כמחבר “תרגום יונתן” לספרי הנביאים, תרגום שבו משוקעים דברי אגדה ופרשנות מרתקים. חז”ל תיארו את התרעמותו, כביכול, של הקב”ה על כך שבתרגומו גילה יונתן בן עוזיאל את סתרי  הבורא לבני אדם. תוארה גם תשובתו של התנא, ולפיה “גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא להרבות כבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל”. עלייה למקום קברו מקובלת, (מסיבות שאינן ברורות כל צרכן) לפחות מאז המאה השבע עשרה כסגולה לזיווג הגון. המוני צעירים, צעירות והוריהם עולים למקום בכל שנה.

מגפת הפוליו איימה על העולם כולו. אלפים מתו מדי שנה, ורבבות, ביניהם נשיא ארה”ב פ”ד רוזוולט, חלו בשיתוק. ניסיונות קדחתניים למציאת חיסון עלו בתוהו. יונה סאלק, יליד 1914, בן למשפחה ענייה שהיגרה מרוסיה, החליט להיענות לאתגר. סאלק, שלא התקבל לכמה מוסדות אקדמיים בשל זהותו היהודית, עסק באותם ימים במציאת חיסונים לזנים שונים של שפעת. הממסד האקדמי לא חיבב את התיאוריות הנועזות, ומאמריו נדחו בזה אחר זה מכתבי העת המדעיים. סאלק החליט לפעול בכוחות עצמו. הוא גייס מאות אלפי מתנדבים, ביניהם הוא עצמו ובני משפחתו, וניסה עליהם  את החיסון שפיתח. כאשר קיבל אישור להפצת החיסון בשנת 1955, פרצו חגיגות ספונטניות ברחבי ארצות הברית, וסאלק הפך לגיבור עולמי. הוא סירב לרשום פטנט על החיסון, והעמיד אותו חינם לרשות האנושות. סאלק היה ציוני נלהב, שבביקורו במדינת ישראל (שסבלה גם היא מאוד מנגיף הפוליו), הגדיר את תקומתה “המעשה הגדול בתולדות העם היהודי”. על קירות מכון המחקר סאלק בארצות הברית חקוקה אמרתו” “מקווה לחיות את החלום”. נפטר בכ”ה בסיוון תשנ”ה (23.6.1995)

הרב מסעוד אלחדד הכהן נולד במרוקו (1820) ועלה לירושלים בגיל צעיר. למד בישיבת המקובלים “בית אל”, ועמד בראשה למעלה מחצי יובל שנים. עסק רבות בתורת הנסתר ובעיקר בכוונות התפילה, ורבים מיושבי ירושלים נהרו לשמוע את תפילתו הייחודית. בגיל שמונים (!) יצא למסע התרמה בקהילות צפון אפריקה כשד”ר (שלוח דרבנן) של קהילת ירושלים, והתקבל בכבוד רב על ידי חכמי צפון אפריקה ופורטוגל, שאף אליה הגיע במסעותיו. במסעות אלו עסק גם באיתור כתבי יד שונים העוסקים בנושאי הקבלה והנסתר. בשנותיו האחרונות נישא על כתפי תלמידיו למקום תפילתו והמשיך כמעט עד יומו האחרון להיות שליח הציבור הירושלמי, ונודע בפי כל בשם רבי מסעוד הכהן. כתב ספרים רבים בענייני קבלה, דרשות על התורה וחידושים על הש”ס. קרא פעמים רבות להרבות בשלום ובאחדות ישראל. נפטר בן מאה ושבע בכ”ד בסיוון תרפ”ז (24.6.1927). נקבר בהלוויה המונית בהר הזיתים. בימי הכיבוש הירדני, חולל קברו ואותר מחדש רק בשנת 2016.

אברהם חלפי נולד בפולין (1904) והיטלטל עם משפחתו במהלך מלחמת העולם הראשונה למרחבי רוסיה. עלה לארץ בימי העלייה הרביעית, ובמשך שנים רבות עבד כשחקן בתיאטראות הצעירים של ארץ ישראל, שם גילם קרוב לשישים דמויות. חלפי הרבה לשחק תפקידים של דמויות משולי החיים והראה את היופי ואת המורכבות הטמונים מתחת למראה החיצוני. נודע במיוחד כ”אישון” בהצגה “עוץ לי גוץ לי”. במאות מן השירים שכתב ביטֵא תחושות של בדידות, אהבה, רגישות לזולת ושאלות קיומיות, שבלטו פחות באותה תקופה בספרות העברית. בין שיריו הידועים, שזכו לתפוצה רבה בזכות הזמר אריק איינשטיין שהרבה לזמרם, היו: “עטור מצחך זהב שחור”, “צער לך” “תוכי יוסי”, ו”סתיו יהודי”. רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ובסוגיות של קיום אל מול האמונה והמסורת. חוקרי ספרות רבים עמלו לפענח את הרמזים השונים הטמונים בשירת חלפי, ואחדות מיצירותיו נחשבות כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית עד היום. חלפי נפטר בכ”ד בסיוון תש”ם (8.6.1980) ונקבר בתל אביב, העיר שבה פעל במהלך שנות חייו בארץ.

ליל שבת, אור לכ”ג בסיוון תרצ”ג (16.6.1933). טיול ליל שבת רגוע של חיים ארלוזורוב, מבכירי התנועה הציונית, ושל אשתו סימה על חוף ימה של תל אביב, נקטע כאשר שני גברים ניגשו אל הזוג. לפי עדותה של סימה, ביקשו השניים לוודא כי בעלה הוא אכן חיים ארלוזורוב, וכאשר השיב בחיוב ירו בו למוות. סערת רוחות אדירה פקדה את היישוב היהודי. רבים האשימו ברצח חלקים מהתנועה הרביזיוניסטית, שמתחו ביקורת קשה על ארלוזורוב בשבועות שקדמו לרצח, בשל מגעים שניהל עם גרמניה הנאצית כדי לסייע ליציאת היהודים מהמדינה. תוך זמן קצר נעצרו שלושה מאנשי “ברית הבריונים”, תנועת רביזיוניסטית קטנה שנודעה בביקורתה הקשה על ארלוזורוב. השלושה נמצאו אשמים, ואחד מהם אברהם סטבסקי, נדון למוות. בארץ שררה אוירה של מלחמת אחים. תנועת העבודה, שאליה השתייך ארלוזורוב, האשימה את הימין ברצח, ואילו הימין טען שמדובר בעלילת דם חסרת כל פשר. בסופו של דבר, זיכה בית משפט בריטי את סטבסקי וחבריו, והשאלה מי רצח את ארלוזורוב נותרה ללא מענה ברור עד היום.

סרן מאיר טוביאנסקי, איש הגנה ופעיל עלייה ותיק, היה שונה באופיו ובהליכותיו מעמיתיו אנשי הפלמ”ח שלחמו לצידו בחזית ירושלים במלחמת העצמאות. לחלקם, שחיפשו נואשות אחרי מי שהסגיר לירדנים את רשימת בסיסי ההגנה והמתקנים האסטרטגיים בירושלים (רשימה שאפשרה להם להפגיז אותם בימי המצור), זה הספיק. צירוף מקרים אומלל, ובו נצפה טוביאנסקי במסגרת תפקידו בחברת החשמל מסתודד עם המנהל הבריטי של החברה, שהיה מקורב לירדנים, חרץ את גורלו. שלושה קצינים שאפתנים , בהוראתו של איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי,  ביקשו ממנו להתלוות אליהם לדיון מקצועי בשעה שהגיע לתל אביב  בימי ההפוגה הראשונה. טוביאנסקי נלקח, מבלי לדעת כלל את הצפוי לו, אל מִשְׁלָט של הפלמ”ח בדרך לירושלים. שם, נערך לו משפט שדה מהיר, והוא הוצא להורג בכ”ג בסיוון תש”ח (30.6.1948) באשמת בגידה. זעקותיו כי הוא חף מפשע לא זכו למענה. רק אחרי מאבק ארוך שניהלה אלמנתו, טוהר שמו. “שופטיו” הועמדו לדין אך רק איסר בארי קיבל עונש סמלי והנותרים לא נענשו כלל .פרשת טוביאנסקי היוותה אבן דרך בהחלטה שלא להטיל עונשי מוות בישראל, מחשש להישנותם של מקרים דומים.

בליל כ”ג בסיוון תשנ”ו (9.6.1996) שבו אפי וירון אונגר מחתונת חברים לביתם שבקריית ארבע. אפי – גרפיקאית ומאיירת מוכשרת בת עשרים וארבע, שסיפורי הקומיקס שלה על מעללי בנם הבכור “דביר” זכו לאהדה ולתפוצה רבה בעיתונות הדתית של שנות התשעים. ירון – מחנך צעיר ונערץ בישיבה התיכונית בקריית ארבע. שניהם ישבו ברכב יחד עם בנם התינוק, ישי, בן עשרה חודשים. סמוך למושב גפן, לא הרחק מבית שמש, עקף רכב ובו חברי חוליית החמאס הרצחנית מצוריף את רכבם של בני הזוג, וירה לעברו כחמישים כדורים. אפי וירון נהרגו במקום, ואילו ישי, בדרך נס, נותר ללא פגע. הפיגוע האכזרי הימם את ישראל. הלוויה המונית נערכה לבני הזוג בכפר עציון. רבים, מכל קצוות הקשת בישראל, ניחמו את הוריו של ירון בשערי תקווה ואת הוריה של אפי באלון שבות, לשם הועברו גם הפעוטות דביר וישי. חלק מחברי חוליית צוריף, שמלבד רצח בני הזוג, רצחה תשעה יהודים נוספים בפיגועים שונים, חוסלו בידי כוחות הביטחון. שניים מהם נלכדו, אך שוחררו בעסקת שליט.