בליל כ”ד בשבט תשי”ג (9.2.1953) זעזע פיצוץ עז את מרכז תל אביב. פצצה במשקל חמישה עשר ק”ג התפוצצה בחצר השגרירות הסובייטית בשדרות רוטשילד 45. ארבעה מעובדי השגרירות נפצעו, חלקם קשה. ממשלת ישראל גינתה בכל פה את הפעולה, אולם הממשלה הרוסית לא סלחה. ארבעים ושמונה שעות לאחר הפיצוץ הודיעו הרוסים על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לימים, התברר כי הפצצה הונחה במקום על ידי חברי מחתרת “מלכות ישראל” – קבוצה של יוצאי הלח”י, בראשות יעקב חירותי, שהתקשו להסתגל לאורח החיים ולצורת הפעילות הפוליטית מחוץ לחיי המחתרת. חברי הקבוצה ביקשו למחות על רדיפת היהודים ברוסיה ובגרורותיה, שהגיעה לשיאה באותם ימים – שלהי שלטונו של סטלין. מאמץ מרוכז של השב”כ הביא ללכידת הקבוצה, וחבריה הועמדו באופן חריג בפני בית דין צבאי שפעל בצריפין. בית הדין העניק לקבוצה את השם שבו נודעה בציבור – “מחתרת צריפין”. עונשי המאסר שהוטלו על חבריה הומרו בחנינה לאחר זמן לא רב, מתוך תקווה (שהתגשמה) שחבריה למדו את הלקח, והבינו כי מחאה – חריפה ככל שתהיה – במדינה דמוקרטית, לא מתבצעת בעזרת חומרי נפץ.

הרעש היה אדיר. ארכיאולוגים מעריכים אותו ב7.5 בסולם ריכטר. האדמה רעדה בכל הארץ. עדויות מספרות על גלי צונאמי בכינרת, ועל התמוטטות מסגד כיפת הסלע שנבנה כמה שנים קודם לכן. התאריך המדויק אינו ברור, אולם ככל הנראה “רעש השביעית” התחולל בשנת השמיטה (השביעית) בכ”ג בשבט ד’תק”ט (18.1.749). חכמי ארץ ישראל קבעו צום וקינות לזכרו. עיקר הנזק היה באזור עמק הירדן. העיר הגדולה והמפוארת בית שאן חרבה לחלוטין, על עשרים אלף תושביה. אתר העתיקות המרשים שלה והחיזיון האור קולי שמוצג בשנים האחרונות בעתיקותיה, נותרו לתאר את מוראות היום. טבריה הסמוכה, שבה נכתב מפעל הפיוט והמדרש הארץ ישראלי בשנים שקדמו לרעש, חרבה אף היא ולא חזרה שוב לתפקידה כעיר גדולה ומשמעותית בארץ ישראל. מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמיים מתארים כפרים שלמים שנמחו לבלי שוב. בתי הכנסת המפוארים בסוסיתא ובאום אל קנטיר שבגולן ננטשו והמתינו אלפי שנים לארכיאולוגים שיחדשו את ימיהם. עמק הירדן שב מאז לאיתנו, אבל נראה שזהירות מרעש דומה בשבר הסורי אפריקאי לא תזיק.

עבד אל מג’יד ח’אדר נולד (1920) בכפר בדואי בעמק יזרעאל. כנער, הצטרף לכנופיות שפעלו נגד היישובים היהודיים במאורעות תרצ”ו – תרצ”ט, אך עד מהרה החליט להצטרף לכוחות היהודיים. במהלך מלחמת העצמאות, במסגרת עבודתו בבית הזיקוק בחיפה, סייע לעובדים יהודיים רבים להינצל מהטבח שאותו חוללו הפועלים הערביים במקום. מייד עם הקמת המדינה, התגייס באופן רשמי לצה”ל, שינה את שמו לירקוני (כשמו הערבי: ח’אדר) והפך לאבי יחידות הגששים בצה”ל. בעזרת מיומנותו וכישורי המנהיגות שלו, הקים את יחידות הגששים, ופיתח את שיטות הפעולה שלהם. ירקוני נפצע פעמים רבות בהיתקלויות עם מסתננים ועם מחבלים, ואיבד בין השאר את ידו השמאלית. הוא זכה לעיטורים רבים, המשיך להילחם כשהוא נעזר בפרוטזה, והקים בשנות השישים את סיירת שק”ד (שומרי קו דרום), שנועדה לשמור על הגבולות הארוכים שבאחריות הפיקוד. ירקוני הפך לאגדה, ושימש בתפקיד מושל צפון סיני לאחר מלחמת ששת הימים. השתחרר מצה”ל בדרגת סגן אלוף. נפטר בכ”ג בשבט תשנ”א (7.2.1991), ומחנה גדוד הסיור של חטיבת גבעתי ליד משמר הנגב נקרא על שמו.

תריסר החברים נחו מעט מעמל הקמתם של המבנים הראשונים, והביטו בחדווה אל מרחבי הנגב המערבי. בעיצומם של ימי השואה בכ”ב בשבט תש”ג (26.1.1943), אחרי טלטולים ותלאות, עמד עוד קיבוץ דתי על תילו. השם נקבע ‘בארות יצחק’, על שמו של הרב יצחק ניסינבוים, ממנהיגי ‘המזרחי’ שנספה בשואה, ולכבוד בארותיו של יצחק אבינו שפעל באזור. בחמש שנים הספיק הקיבוץ הצעיר לפרוח ולהוות בסיס לפעולות הגנה והתיישבות בכל מרחבי הנגב. אולם, עם פתיחת מלחמת העצמאות, נקלע הקיבוץ למערכה אכזרית. לאחר תקופה ארוכה של מצור והפצצות, ביולי 1948, התקיפו המצרים את המשק. קרב עז, שבמהלכו נפלו שבעה עשר מהחברים, הביא כמעט לנפילתו של הישוב. אך מסירותם של מגניו, והסיוע שהגיע מחטיבת הנגב ברגע האחרון, הצילו את המצב. לאחר המלחמה, התקשו החברים להישאר במקום שבו ספגו כמות כה גדולה של אבדות, והישוב הועתק למרכז הארץ, שם הקימו קיבוץ פורח ומשגשג. לאחר שנים של התעלמות מצד מוסדות המדינה, הוקם בשנת 2013 אתר הנצחה לקיבוץ ולגבורתו ב”בארות שבנגב“.

אין דבר שלם יותר מלב שבור”; “אלוקים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס”; “המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול – רשע טוב הימנו”. אמרותיו החדות והשנונות של רבי מנחם מנדל מקוצק, משכו אליו אלפי חסידים שביקשו להיות מושפעים מתביעת האמת המוחלטת שהתקיימה בחצרו. הרבי מקוצק נולד ב1787, והיה תלמידו של החוזה מלובלין. הוא לא קירב את כל החסידים, מתוקף תפיסתו ולפיה “רק באמצע הולכים סוסים, בני אדם הולכים בקצוות”. הוא קירב אליו רק את מתי המעט, העילית שבעילית שהוא חש שתוכם כברם. חסידים אלו חיו שנים בעוני ובחיי שיתוף, כשהם ממתינים למילה או לאמרה של הרבי שתאיר באור חדש את דרך עבודת ה’ שלהם. במשך קרוב לעשרים שנה, עד ליום פטירתו בכ”ב בשבט תרי”ט (27.1.1859), הסתגר הרבי בחדרו ועסק בבירור עצמי ובעבודת המידות. במהלך השנים, עזבו רוב החסידים וייסדו חסידויות חדשות שהושפעו מרוחה של קוצק, אם כי ברוח מתונה יותר, ובראשן חסידות גור. הרבי עצמו הפך לסמל לדרישה מוחלטת לאמת, להתנגדות לכל סוג של הונאה עצמית ושל גאווה. תלמידיו אמרו כי מתורת הרבי לא נשארו ספרים, אבל נשארו ספרים חיים.

הפרובוקציה שביצעו התושבים הנוכריים בעיר יבנה נשאה פירות. פסלו של הקיסר קליגולה, שהוקם על ידיהם במרכז העיר, נועד להתריס בפני שכניהם היהודים, ואלו אכן מיהרו להורסו. תגובת הקיסר לא איחרה לבוא. הוא הורה להקים צלם ענק בדמותו ולהציבו במרכז המקדש שבירושלים. את הכוחות הרומאיים שהגיעו לעכו כדי להתחיל את מסע הפסל ירושלימה קידמופ רבבות יהודים, כשהם פושטים את צוואריהם לפני חרבות הלגיונות הרומאיים. היהודים הודיעו לרומאים, כי אם ברצונם להציב את הפסל בירושלים, יהיה עליהם להשמיד תחילה את כל עם יהודה. המחאה הדרמטית הרשימה את פטרוניוס, הנציב הרומאי שמונה למלא את המשימה, והוא השהה ככל יכולתו את השלמת הצלם ואת תחילת המסע לירושלים. מחאות היהודים ותחנוניהם, המתוארים בדרמטיות בכתביהם של יוספוס ושל פילון, הצליחו להשהות את המזימה. קליגולה נרגז על כך שפקודתו לא מולאה, והורה לפטרוניוס לאבד עצמו לדעת. אולם למזלו, הידיעה על מותו של גאיוס קליגולה, העריץ המטורף, הקדימה את הגעת הפקודה המצווה על ההתאבדות. עם פרסום מותו של קליגולה בכ”ב בשבט בשנת 41 לספירה, נשם עם ישראל לרווחה.

הדיון בסנאט היה סוער. סנטורים לא מעטים התנגדו למינויו של יהודי לשופט עליון. גם נציגיהם של בעלי ההון לא ראו בעין יפה את המינוי של מי שכונה “פרקליט העם” בשל רגישותו החברתית. בסופו של דבר, הכריעה ההצבעה שנערכה בכ”ב בשבט תרע”ו (28.1.1916), 47 – בעד, 24 – נגד. לואי דמבייץ ברנדייס מונה לשופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בניגוד ליהודים רבים במעמדו, ברנדייס, שנודע כפרקליט מזהיר שנלחם למען השכבות החלשות והגן על זכויותיהם של הפועלים ושל העניים, לא התכחש לזהותו היהודית. הוא פעל כבורר בסכסוכים בין הפועלים היהודים, שהגיעו בהמוניהם ממזרח אירופה, לעשירי הקהילה שהעסיקו אותם בתנאים קשים. הפסק היה בדרך כלל לטובת הראשונים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטרף ברנדייס לתנועה הציונית, ביקר בארץ ישראל והפעיל את כל כובד השפעתו כדי שהממשלה האמריקאית תתמוך בהצהרת בלפור. בהיסטוריה האמריקאית, נודע ברנדייס כמי שסייע בעיצובם של עקרונות חופש הביטוי והזכות לפרטיות, בד בבד עם מלחמה חסרת פשרות בשחיתות השלטונית. ברמות מנשה הוקם לכבודו הקיבוץ “עין השופט”, ובבוסטון פועלת אוניברסיטת ברנדייס, מהמוסדות המרכזיים של יהדות אמריקה.

“איש בשורה אנוכי היום…נכס לאומי יקר נגאל והועבר לרשות מדינת ישראל”. כך הכריז ראש הממשלה הנרגש, משה שרת, באוזני העיתונאים בכ”א בשבט תשט”ו (13.2.1955). ההכרזה בישרה על סיומו המוצלח של מאמץ חוצה עולם להעביר לידי ישראל את מגילות ים המלח הידועות כ”מגילות הגנוזות”. חלק מהמגילות, שהתגלו במקרה בידי רועי צאן בדואים במערות קומראן שבצפון מדבר יהודה, נרכשו עוד בימי הקרבות של מלחמת העצמאות על ידי פרופ’ אליעזר סוקניק. אחרות, שבשל אירועי המלחמה נותרו מחוץ לגבולות ישראל, התגלגלו לניו־יורק. הודות למאמציו של יִגָּאֵל ידין – הרמטכ”ל לשעבר, בנו של אליעזר סוקניק וארכיאולוג ידוע בזכות עצמו –נרכשו אותן מגילות בידי תורמים יהודיים (קרן נורמן ושמואל גוטסמן) והועברו לרשות ממשלת ישראל. בין המגילות ידועות מגילת המקדש, מגילת בני האור ובני החושך והנוסח העתיק לספר ישעיהו. חלקים אחרים של המגילות הגיעו לידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. כל המגילות מקובצות ומוצגות בהיכל הספר אשר במוזיאון ישראל בירושלים, ויחדיו הן מספרות את סיפורה של כת האִסיים המסתורית שפעלה בארץ יהודה בשלהי בית שני.

עשרות החיילים שהמתינו כמדי יום ראשון בצומת בית לִיד לתחבורה שתביא אותם לבסיסיהם עם סיום חופשת השבת לא חשדו במחבל לבוש מדי צה”ל שהסתובב ביניהם, כשהוא עטוי חגורת נפץ. בשעה שמונה בבוקר, ביום כ”א שבט תשנ”ה (22.1.1995) כאשר המתה הטרמפיאדה מחיילים רבים, התפוצץ המחבל וגרם למותם ולפציעתם של רבים. שלוש דקות לאחר מכן, התפוצץ מחבל שני כשהוא פוגע בעיקר בחיילים ובאזרחים שנזעקו לעזרת הנפגעים מהמחבל הראשון. עשרים ואחד חיילי צה”ל ואזרח אחד נרצחו. לאחדים מהמחלצים הוענקו תעודות הצטיינות לאחר מותם על אומץ ליבם. אבל כבד ירד על ישראל, אמצעי הבטחון בכל הארץ הוגברו, וביקורת ציבורית נוקבת הושמעה על המשך מימושם של הסכמי אוסלו, שאפשרו בתקופה זו את התעצמות הטרור. מנהיגי ארגון הטרור, הג’יהאד האסלאמי, התרברבו בהצלחת הפיגוע שאותו ביצעו אנשיהם. כנקמה על כך, תשעה חודשים מאוחר יותר חיסלו אנשי המוסד את פתחי שקאקי במקום מחבואו באי מלטה. אנדרטה מרשימה ובה סולם ועליו עשרים ושתים דמויות עולות השמימה הוצבה סמוך לצומת, והיא מסמלת את זכר הנופלים ואת נחישותו של העם להמשיך קדימה ולעלות מעלה למרות הכול.

הרב עובדיה הדאיה נולד בחלב (1889) כנצר למשפחת רבנים, וגדל בירושלים. מגיל צעיר החל לעסוק במלאכת הדיינות ולימוד התורה בנגלה ובנסתר. שימש כרבה הראשי של פתח תקווה, כחבר בית הדין הרבני הגדול, כחבר הרבנות הראשית וכרב בישיבות שונות. עמד שנים רבות בראש ישיבת המקובלים בית אל, שאותה שיקם לאחר חורבנה במהלך נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נודע בהתמדתו ובזריזותו. בספריו הרבים בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, ובראשם ספר השו”ת שלו “ישכיל עבדי”, עסק ברבות מבעיות השואה. תמך בהתלהבות בתנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל, שעליה אמר כי “אנו מאזינים לפעמי הגואל הקרב ובא”. תמך באמירת תפילות ההודיה ליום העצמאות וליום ירושלים, וסבר כי האירועים שאירעו בהם אינם פחותים מניסי חנוכה. התנגד בתוקף למסירת שטחים מארץ ישראל לנוכרים, בטענה שהריבונות היהודית בשטחי הארץ מוציאה אותם מהשפעתם של כוחות הטומאה וה”סטרא אחרא”. חתן פרס ישראל לספרות תורנית וממקורביו של הרב קוק. בין גדולי תלמידיו היו הרב מרדכי אליהו והרב גץ. הרב הדאיה נפטר בכ’ בשבט תשכ”ט (8.2.1969) ונקבר בהר הזיתים.

תפריט נגישות