יהודה המכבי ואנשיו חשבו כי הגיעו כבר אל המנוחה ואל הנחלה אחרי שטוהר המקדש ביום כ”ה בכסלו. אולם, לחץ מסיבי שהפעילו חוגי המתייוונים על הממשלה הסלווקית שבאנטיוכיה, הביא למשלוח כוח סלווקי צבאי חדש וגדול מקודמיו, שביקש לחסל אחת ולתמיד את המתמרדים החשמונאים. התנגשויות ראשונות בין הכוחות היהודיים לכוח ההלניסטי בראשות ניקנור הביאו ככל הנראה לנטישה זמנית של ירושלים. אך לפני כן, הרים ניקנור ידו מול חומות העיר ונשבע לחזור ולחסל את המרד. הקרב המכריע התרחש ביום י”ג באדר (שנת 161 לפני הספירה) סמוך לבית חורון. שלושת אלפים מחיילי יהודה שדורבנו בשיחות חיזוק ואמונה בידי מפקדיהם הסתערו בהתקפת פתע על מחנה ניקנור, וחייליו נמלטו לכל עבר. ניקנור עצמו חוסל בידי המורדים. ראשו וידו – אותה יד שבה איים על ירושלים – הוצגו לפני המון חוגג. י”ג באדר צוין במשך דורות כיום ניקנור – יום חג לזכר הניצחון הגדול. עם החורבן ועם ביטול הימים הטובים שצוינו במגילת תענית, וביניהם יום ניקנור, תפסה תענית אסתר את מקומו של מועד זה. יש הטוענים כי גם שער ניקנור שבהר הבית נקרא כך לזכר הניצחון הגדול.
אלפי הנאספים בתחנת הרכבת בעיר רחובות ביום י”ג באדר א’ תש”ג (18.2.1943) פתחו בקריאות שמחה ובשירה. אל התחנה נכנסה רכבת ארוכה, שיצאה מפורט־סעיד שבמצרים, כשהיא נושאת עמה למעלה מאלף מ”ילדי טהרן”. רבים מילדים אלו, פליטי השואה, איבדו את הוריהם במהלך המלחמה שהשתוללה באירופה, ונדדו במרחבים הענקיים של ברית המועצות כשהם בודדים ורעבים. עם יציאתם של חיילים פולניים מברית המועצות לאיראן הסמוכה, במסגרת יחידות “צבא אנדרס” שנועד להילחם בנאצים, הצטרפו אליהם פליטים יהודיים רבים, ובהם מאות מהילדים הבודדים. בטהרן, שאליה הגיעו רבים מהפליטים, שיכנו הקהילה המקומית והתנועה הציונית את הילדים בבית יתומים שהוקם בעיר, ולאחר מאמצים מרובים אישרו הבריטים את עלייתם לארץ ישראל. אחרי דרך של אלפי קילומטרים בים וביבשה הגיעו הילדים לארץ, והתקבלו בהתלהבות בידי בני הישוב היהודי. חלקם אומצו בידי קרובי משפחה, ואילו לגבי אלו שנותרו ללא קרובים ניטשה מחלוקת חריפה האם לחנכם במוסדות דתיים או חילוניים. במהלך השנים השתלבו ילדי טהרן בארץ, לחמו במלחמות ישראל והגיעו לעמדות בכירות ומשפיעות בחברה הישראלית.
יגאל אלון, יליד 1918, איש אדמה ואיש צבא, גדל בכפר תבור (מסחה). אלון (פיקוביץ במקור) חווה ילדות מורכבת ומאתגרת. למד בבית הספר “כדורי”, היה מראשוני הנוטרים וממייסדי הפלמ”ח, שבראשו עמד במחצית השנייה והדרמטית של שנות הארבעים. בין השאר, פיקד על “ליל הגשרים”, על מבצעי ההעפלה וההתיישבות, על שחרור הגליל והנגב במלחמת העצמאות ועל “מבצע דני”. אלון הקים את חטיבת “יפתח” (ראשי תיבות של “יגאל פיקוביץ תל חי”) והיה נערץ על לוחמיו, אך לא הגיע לקצה הפירמידה הצבאית בשל סכסוך בינו לבין בן גוריון. היה חבר מפלגת העבודה, שר חינוך ושר חוץ שהוביל מדיניות חוץ ניצית. בהתאמה לתפיסותיו, ניסה להוביל לשחרור יהודה ושומרון במלחמת העצמאות, תבע את סיפוח הגולן מיד אחרי ששת הימים, העתיק את ביתו לרובע היהודי בעיר העתיקה, והגה את “תוכנית אלון” שעל בסיסה הוקמה ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן ובהר חברון. בשעה שעמד להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, נפטר אלון בפתאומיות בי”ב באדר תש”ם (29.2.1980), ונקבר בקיבוצו, גינוסר, שם הוקם גם מוזיאון לזכרו. הונצח בשמות היישובים “אלון” שבבקעה ו”קלע אלון” שבגולן.
אלפי תלמידים בחמ”ד לומדים מדי יום את קיצור שולחן ערוך “מקור חיים” שאותו הוא כתב, והגותו המקורית מרתקת אליה עוד ועוד חוקרים ולומדים. הרב חיים דוד הלוי נפטר ביום י”ב באדר תשנ”ח (10.3.1998). הוא נולד בירושלים למשפחה של יוצאי טורקיה, והפך לגדול תלמידיו של הראשון לציון, הרב בן ציון חי עוזיאל. במלחמת העצמאות, לחם הרב הלוי בגדוד בחורי הישיבות שפעל בירושלים, ולאחריה כיהן כרב שכונות בירושלים, כרבה של ראשון לציון וכרבה של העיר תל אביב. בספריו הרבים, עסק בחיבור הלכה ואגדה ברוח ארץ־ישראלית, וניסה להצביע על הדרך שבה צריכים לצעוד לומדי התורה בדור של “אתחלתא דגאולה”. הרב הלוי העביר במשך שנים רבות פינה הלכתית ב”קול ישראל”, ותשובותיו קובצו בסדרת הספרים “עשה לך רב”. בפסיקותיו ובספרו ההלכתי הגדול “מקור חיים”, הִרבה הרב לעסוק בענייני הלכה ורפואה, ובשאלת התייחסותה של התורה לבעיות ולתמורות בתחום המשטר, הכלכלה, הטכנולוגיה והתרבות. בשנת תשנ”ז, קיבל את “פרס ישראל” על מפעליו הספרותיים, ובשנת תשע”ד נבחר להיות דמות המופת השנתית של החמ”ד.
אלף וארבע מאות חברי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, לא האמינו למשמע אוזניהם. מעל הבמה, ביום י”ב באדר ב’ תשט”ז (24.2.1956), עמד ניקיטה כרושצ’וב, יורשו של סטלין, שעמד כעת בראש ברית המועצות. במשך ארבע שעות רצופות, הציג כרושצ’וב בפני הנאספים את פשעיו של סטלין. הצירים, שכמו מיליוני קומוניסטים ברוסיה ומחוצה לה, חונכו במשך עשרות שנים לראות בסטלין את “שמש העמים” ואת “מאור הדור”, שמעו לפתע כי סטלין היה רוצח המונים מושחת, מטפח פולחן האישיות הגדול בהיסטוריה, ומי שהיה אחראי למחדלים ולכישלונות איומים של הצבא הרוסי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. חלק מהצירים התעלפו, ורבים אחרים באולם, ובהדרגה גם מחוץ לכתליו, הבינו כי התנועה הקומוניסטית שהתיימרה להביא גאולה לעולם, הפכה למעשה למפלצת. גופתו של סטלין, שנפטר שלוש שנים קודם לכן, הוצאה מקברו המפואר במוסקווה. הנאום נשמר בתחילה בסודיות, ולא הופץ מחוץ לגבולות ברית המועצות. אולם, עיתונאי יהודי בפולין הצליח להשיג עותק ממנו והעבירו ל”מוסד” הישראלי, וזה העבירו לידי האמריקאים. פעולה זו העלתה מאוד את יוקרתו של “המוסד” בעולם.
בשעה ארבע לפנות בוקר ביום י”ב באדר תשנ”ב (17.2.1992) התחוללה במדינת ישראל סוג של מהפכה. השיח הציבורי באותו יום היה טרוד בענייני ביטחון וסוגיות פוליטיות שונות, ורק חמישים ושלושה חברי כנסת נכחו בישיבה שבה אושר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ושלושים ושניים בלבד מהם תמכו בו. אולם המהפכה, שיש שיגידו שהיא מהחשובות בתולדות המדינה, יצאה לדרך. החוק שהבטיח לשמור על הזכות לחיים, לחירות, לכבוד ולקניין של כל אדם, כלל בתוכו את הפסקה ולפיה “אין פוגעים בזכויות שבחוק זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועד לתכלית ראויה”. למרות הצהרתו החד משמעית של יוזם החוק, אוריאל לין, ולפיה החוק לא ישפיע על מעורבותו של בית המשפט העליון בעבודת הכנסת, הוא בסופו של דבר אפשר תוך זמן קצר את התעצמותה של מדיניות האקטיביזם המשפטי מבית מדרשו של השופט אהרן ברק. מדיניות זו גרמה לשסע עמוק בחברה הישראלית, למחלוקת נוקבת סביב משמעותן של הכרעות המוסדות הנבחרים לעומת הכרעות בתי המשפט ולהבעת חרטה על החוק מצד כמה מהח”כים שתמכו בו בשעתו.
המתיישבים המעטים בגליל העליון נאלצו להתמודד עם פגעי החורף הקשה, ובעיקר עם המרד הערבי כנגד הצרפתים שפרץ באזור. היישובים שיוועו לעזרה. מִיָפו יצאה חבורת מתנדבים בהנהגת המנהיג המיתולוגי, יוסף טרומפלדור, שלא מכבר הגיע לארץ לאחר שהקים את הגדודים העבריים ואת תנועת החלוץ. בבוקר י”א באדר תר”פ (1.3.1920) כיתרו יחידות ערביות את חצר תל חי. בוויכוח בין המתיישבים לבינם ובחילופי האש שהתפתחו בעקבותיו נפגעו טרומפלדור ומתיישבים נוספים. מילותיו האחרונות (האמיתיות!) של טרומפלדור “טוב למות בעד ארצנו” הפכו, ביחד עם סיפור תל חי כולו, למיתוס המרכזי שלאורו גדלו דורות של לוחמים. התפיסה המקובלת ולפיה אצבע הגליל נכללה בגבולות הארץ בשל גבורת תל חי, הנחתה את תפיסת ההתיישבות במשך שנים. קריית שמונה הסמוכה (שנקראה על שם הנופלים); תנועת בית”ר (ברית יוסף תרומפלדור); אתרי ההנצחה ובמרכזם אנדרטת האריה השואג; ויום י”א באדר, שהיה במשך שנים אחד הימים המרכזיים ביישוב היהודי. כל אלו מנציחים, גם מאה שנים אחרי כן, את גבורתם של טרומפלדור ושל חבריו.
חברי גרעין “עץ חיים” של אנשי פועלי אגודת ישראל היו האחרונים שעזבו את מחנות המעצר הבריטיים בקפריסין, שם חלמו כיצד יקימו יישוב חדש בארץ המתבסס כולו על חיי תורה ועבודה. בי”א באדר תש”י (28.2.1950) הגיעה ההזדמנות. סמוך לבתי הכפר הערבי הנטוש ג’ימזו, ששכן למרגלות תל גמזו היהודית מתקופת המקרא והמשנה (שבה פעל גם התנא הידוע, נחום איש גמזו), הקימו העולים, יוצאי רומניה והונגריה שהיו ברובם מחסידי סאטמר ונדבורנא, את המושב השיתופי גמזו. במהלך השנים הצטרפו ליישוב עולים ממרוקו, וקיבוץ גלויות המשולב בהקפדה על חיי תורה ומצוות התלויות בארץ קלה כבחמורה אפיין את היישוב. הקרבה לגבול ומשברים כלכליים וחברתיים עיכבו לעיתים את התקדמות המקום, אולם מכולם יצא כשהוא פורח ומשגשג. במהלך השנים נפלו ארבעה מבני המקום במערכות ישראל, והם מונצחים באתרים שונים במושב יחד עם לוחמי תש”ח שנפלו במהלך הקרבות שהתנהלו במקום. כיום, גמזו הוא יישוב תורני שחלק מתושביו ממשיכים להתפרנס מגידול זיתים, נשירים, כרמים והדרים, ואחרים עוסקים בחינוך, בתקשורת ובשלל מקצועות, והכל לאורה של תורה.
מגפת הפוליו הכתה בישראל בראשית שנות החמישים. למעלה מאלף ילדים לקו במחלה המדבקת, הגורמת לשיתוק קשה, וידיהן של רשויות הבריאות והרווחה קצרה מלהושיע. באותן שנים עלו לארץ מקנדה בני הזוג בטי וסם דובינר. סם היה תעשיין, איש עסקים ואספן אומנות, ובטי עסקה בענייני רווחה ותרומה לציבור. לנוכח מגפת הפוליו, הקימה דובינר ארגון מתנדבים שסייע למשפחות הנפגעים במחלה ופעל לרווחת הילדים החולים. בעזרת קשריה וכספה, הצליחה בטי להביא לארץ מנות ראשונות של החיסון נגד פוליו, שפותח באותן שנים, ומכשירים אורתופדיים שונים. בשנת 1963, ארגון הסיוע לנפגעי הפוליו, יחד עם ארגונים נוספים, הקימו את איל”ן – איגוד ישראלי לילדים נפגעים. במהלך השנים הפך ארגון איל”ן לאימפריה של חסד המסייעת לילדים ולמבוגרים הלוקים במחלות שונות, מגיל הילדות ובמהלך כל חייהם, בכל תחומי החיים. בהשראת בטי דובינר, החל להתפתח גם ספורט הנכים, ומרכז ספורט מפואר הוקם ביוזמתה ברמת גן. ביום י’ באדר א’ תשס”ח (16.2.2008), הלכה בטי דובינר לעולמה. שנתיים מאוחר יותר, זכה ארגון איל”ן ב”פרס ישראל”, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
הדיון במועצת הביטחון ביום י’ באדר ב’ תשל”ח (19.3.1978) היה “אקורד הסיום” של אחד השבועות הסוערים בתולדות היחסים שבין ישראל ללבנון, שכנתה מצפון. שבוע קודם לכן, חדרו מחבלים מלבנון ללב שטחה של מדינת ישראל, וביצעו בכביש החוף פיגוע דמים מזוויע שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל הזועמת שלחה את כוחותיה באוויר, בים וביבשה להכות במעוזי המחבלים בלבנון, במה שנודע כ”מבצע ליטני”. כדי להפסיק את ההסלמה, הכריז האו”ם על הפסקת אש ועל הקמתו של יוניפי”ל, כוח האו”ם הזמני בלבנון. הכוח נועד לוודא את הפסקת פעילות המחבלים מלבנון נגד ישראל, ובכך לאפשר לישראל להסיג את כוחותיה מהמדינה. בפועל, הסתפקו חייליו של הכוח, שהגיעו בעיקר ממדינות העולם השלישי ומאירופה, בפעילות תצפית ובתיווך בין ישראל ללבנון. הם כמעט ולא מנעו פיגועים נגד ישראל, ולעיתים אף הפריעו לפעילות הישראלית, וכן עצמו עין לנוכח פעילות הטרור. גם כיום, ארבעה עשורים לאחר הקמתו, מתקשה ישראל לראות ביוניפי”ל מרכיב משמעותי בשמירת בטחונה. כוחות צה”ל ממשיכים לפעול לאור הדרכת המִשנָה: “אם אין אני לי מי לי”.
