מאות רבנים דתיים לאומיים, היוצאים לכהן בקהילות ישראל בשנים האחרונות, מצטיידים במסירות הנפש הנדרשת לתפקיד, ידע נרחב בכל תחומי התורה, אך גם במטען רוחני ותרבותי נוסף, של השכלה כללית וידע מקצועי, המסייעים להם לשרת היטב את קהילותיהם.
מסגרת הכשרה זו, נוסדה לראשונה בא’ בחשוון תרל”ד (22.10.1873) עם הקמתו של בית המדרש לרבנים בברלין, שפעל בעיר עד עליית הנאצים לשלטון.
בית המדרש הוקם בידי הרב עזריאל הילדסהיימר, שהיה גדול בתורה, במדע ובהנהגת הציבור. הרב הילדסיהימר, רצה לתת לרבנים הצעירים, כלים יעילים להצלחת שליחותם בהנהגת עם ישראל. תלמידיו, למדו בהיקף ובעומק את כל מקצועות התורה, ובמקביל השתלמו בהיסטוריה יהודית, הכירו את המדע המודרני, וכיצד להתמודד עם טענות הכפירה שרווחו בעולם באותם ימים וקיבלו כלים שונים שיסייעו להם כרבנים.
עליית הנאצים לשלטון הביאה לסגירת המקום, ומסיבות שונות הוא לא הוקם מחדש. אולם, מוסדות ומרכזים שונים ברוחו של בית המדרש הוקמו ופועלים עד היום ברחבי העולם, ומכשירים דור חדש של רבני ישראל, לתורה ולהנהגה.
הרב בנימין אייזנר, יליד ירושלים (1943), התחנך בקיבוץ יבנה, לחם במלחמת ששת הימים וקבע את בית מדרשו בישיבת מרכז הרב, שם היה מגדולי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק. את חייו הקדיש הרב בני לתורה, לעם ולארץ, ברוח אהבה ואמונה וברוח התורה הגואלת שאותה ספג בבית המדרש. במשך עשרות שנים עסק בהרבצת תורה בארץ ובעולם, וחינך אלפי תלמידים בישיבות ובמכינות הקדם צבאיות. עסק בהקמת מוסדות תורה ורשתות חינוך. יקד באהבת עם ישראל, והיה בין ראשי הפעילים במטה “שלח את עמי” למען שחרור יהדות ברית המועצות. במקביל, סייע בהקמת BMT – בית המדרש ליוצאי ארצות הברית, שאליו נקבצו צעירים יהודיים רבים, ואותם ליווה הרב בני בארץ ובחו”ל. היה מגדולי הפעילים במאבקים השונים למען ארץ ישראל, והיה בין מקדמי ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים. הוא עצמו התגורר בלב שכונת אבו תור. המשיך את מפעליו הרבים גם בשעה שנאבק במחלת הסרטן. בצוואתו, הדגיש לצאצאיו כי “כל חיינו מטרה אחת – קידוש השם”. ביקש שיקראו בהלווייתו קטעים מספרי הרב קוק המדברים על מעלת התפילה, גם כזו שאינה נענית. נפטר בירושלים בא’ במרחשוון תשע”ב (29.10.2011)
בליבה של אירופה הבוערת עמדה אישה. ליבה קרוע בין הגעגועים לבנותיה שהצליחו להימלט לארץ ישראל, לבין רצונה לטפל באימה החולה שנותרה בסלובקיה, ולמלא את תפקידה בהנהגת יהודי המדינה בשעתם הקשה. גיזי פליישמן הנהיגה בימי השואה את “קבוצת העבודה”, מחתרת יהודית שפעלה בסלובקיה וניסתה בכל דרך לשחד ולשכנע את השלטונות לצמצם ולהפסיק את השמדת היהודים. אנשי הקבוצה, שכללו נציגים מכל החברה היהודית, סיכנו את עצמם יום יום בפגישות חשאיות עם ראשי השלטון, בהברחת כספים מחו”ל ובהעברת מידע למדינות הניטרליות על הנעשה במחנות. לאחר שהצליחו להשהות (לפחות לפי תחושתם) את גירוש יהודי סלובקיה, יזמה גיזי את תוכנית אירופה (שנכשלה), שבה הציעה לשחד את הנאצים תמורת הפסקת ההשמדה. לקראת סיום המלחמה הוצע לגיזי מספר פעמים להימלט, אך היא נשארה במקומה בטענה שעליה להגן על היהודים עד הסוף. במכתבה האחרון לביתה כתבה “חיי לא היו לשווא. את חייבת לשאת הפרידה הואיל ומעל לכל סבל אישי, עומד כלל ישראל”. בא’ במרחשוון תש”ה (18.10.1944) נרצחה גיזי פליישמן בתאי הגזים באושוויץ.
בין גדולי התורה של מרכז אירופה במאה התשע עשרה בלטה דמותו הייחודית של הרב צבי הירש חיות (המהר”ץ חיות). המהר”ץ נודע מצעירותו כגדול בתורה, והונחה על ידי אביו הבנקאי לרכוש גם השכלה כללית. בשל כך, הוא הכיר היטב את השפות האירופאיות השונות, והיה מודע לפעלם של אנשי “חכמת ישראל”, המשכילים שביקשו לחקור את צפונות היהדות מבחינה היסטורית ולאו דווקא דתית. בכתביו, הוא שמר על נאמנות מוחלטת לדת ולמסורת מחד, ומאידך לא נרתע מלהשתמש בידע במתודות המדעיות לצורך בירורים הלכתיים ולמדניים שבהם עסק. ספריו על התנ”ך, על המדרשים ועל סוגיות שונות במבוא לתלמוד ולפסיקה זכו להילמד על ידי המשכילים ועל ידי הרבנים כאחד. עם זאת, היו מהרבנים שתקפו אותו בשל מה שנראה כנטייה מהמסורת, והיו מהמשכילים שתקפו אותו בשל התנגדותו המוחלטת והעיקשת לרפורמה. הרב חיות שכיהן רוב ימיו כרב בגליציה ונפטר בל’ בתשרי תרט”ז (12.10.1855), הותיר אחריו סדרה ארוכה של רעיונות ומחקרים העוסקים בבירור ענייני האגדה וההלכה. למרות הביקורת שהייתה עליו, הוכנסו הגהותיו והערותיו לתלמוד במהדורה של ש”ס וילנא, הנלמדת עד היום בישיבות.
חמש עשרה שעות נסיעה עברו על חיילי הנח”ל שיצאו מעין חרוד בדרכם להקים את היישוב הראשון בין באר שבע לאילת. בל’ בתשרי תשי”ב (30.10.1951) הונף הדגל בנווה המדבר שבלב הערבה – עין רדיאן. ועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא למקום על שם “יוטבתה” המקראית ששכנה בסמוך. שש שנים מאוחר יותר אוזרח המקום והפך לאחד הקיבוצים הפורחים בישראל. מטעי תמרים לצד שדות שלחין נהנו ממי התהום הרבים באזור, שסיפקו חלק מצרכיה של אילת. ענף בקר קצר ימים פינה את מקומו לרפת קטנה שנועדה לספק את צרכיה של אילת הצעירה ושל כוחות צה”ל שפעלו באזור. הרפת הפכה לאחת המחלבות הגדולות בארץ, המספקת מדי שנה 65,000 מטר מעוקב של מוצרי חלב ושוקו. הנוסעים לאילת החלו להרוות את צימאונם, ותרו אחר מקום מנוחה בפונדק שהוקם לצד כביש הערבה, וכן באתרי תיירות, ובראשם “החי בר”, שבו הוחזרו לטבע רבות מחיות המדבר הנדירות ותרמו לשגשוגו של הקיבוץ. מאות חברים חיים כיום ביוטבתה, ומשתייכים לזרם השיתופי הממשיך לקיים (באופן יחסי) את השותפות הקיבוצית המלאה.
רבבות ישראלים, ובראשם נשיא המדינה וראש הממשלה צעדו במעלה הר הרצל זועמים, המומים וכואבים. שר התיירות, לוחם, אלוף, אוהב עמו וארצו, רחבעם זאבי (גנדי) הובא למנוחות. הרצח שביצעו מחבלי ארגון “החזית העממית”, ביום ל תשרי תשס”ב (17.10.2001) קיפד את חייו הסוערים של אדם מורכב וקשוח, שהקדיש את כל חייו לבטחון המדינה. הוא שירת בנעוריו בפלמ”ח, לחם בשורות חטיבת יפתח וגולני וכיהן כאלוף פיקוד המרכז בימים שאחרי מלחמת ששת הימים. בהשראתו ובתמיכתו הוקמה ההתיישבות בבקעת הירדן, והושג הביטחון בחבל ארץ זה שידע ימים קשים. לאחר שירותו התמסר לחקר ארץ ישראל, שיקם את מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב והקים את תנועת מולדת שפעלה למען שלמות הארץ. זאבי נרצח בעת שכיהן כשר התיירות. שנים ארוכות, רדפו כוחות הביטחון אחרי רוצחיו עד שלבסוף הושמו מאחורי סורג ובריח . עקבותיו של זאבי נותרו ברחבי הארץ שאהב, בשמות ישובים, אתרים, דרכים ופרסים שונים המעודדים את חקר הארץ ותולדותיה.
“השנה לא נזדמן לי זקן לבוש לבנים בשעה שיצאתי מקודש הקודשים, במקומו ליווה אותי זקן לבוש שחורים- כך סיפר הכהן הגדול למלוויו, במוצאי יום הכיפורים” הסימן היה ברור. שבעה ימים לאחר הרגל בכ”ט תשרי הלך לעולמו הכהן הגדול מאחיו –שמעון הצדיק, משיירי הכנסת הגדולה.
אלכסנדר הגדול ראה אותו בחלומו כמי שמנצח את מלחמותיו. השתחווה לכבודו והעניק בזכותו אוטונומיה ובטחון ליהודי ארץ ישראל. מסכת אבות נפתחת במילותיו בנות האלמוות על התורה, העבודה וגמילות החסדים שבזכותם העולם עומד. בימים בהם כיהן ככהן שרתה הברכה בארץ ובמקדש וככל הנראה לכבודו נכתב הפיוט המפורסם “מה נהדר היה כהן גדול” הנאמר בתפילות יום כיפור. שמעון הצדיק הנהיג את העם בימי המעבר מהשלטון הפרסי לשלטון היווני לפני כאלפיים ושלוש מאות שנים, ואל קברו שזוהה בשכונת שיח ג’ארח שבצפון ירושלים נוהרים רבים בכל יום לתפילה, חגיגות תספורת (חלאקה) לבני השלוש, ובעיקר ביום ההילולה שלו, היום, כ”ט תשרי.
“היהודים, ילידי מחוז אלג’יריה, מוכרזים כאזרחים צרפתיים. כל הוראה, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – בטלים”. רבבות יהודי אלג’יריה לבשו חג עם פרסום הצו בכ”ט בתשרי תרל”א (24.10.1870) על ידי ממשלת צרפת. מאות שנים שבהן נחשבו יהודי אלג’יריה כד’ימים (בני חסות של המוסלמים) וסבלו מהשפלות ומהגבלות הסתיימו, ומעמדם מעתה אף היה גבוה משל המוסלמים, שלא זכו באזרחות הצרפתית. הצו חסר התקדים ניתן הודות לפעילותו של אדולף כרמיה, משפטן יהודי שהיה מראשי הליברלים בצרפת. כרמיה, שכיהן כשר המשפטים ופעל כל חייו למען יהודי העולם, עמד מאחורי הקמתה של חברת כל ישראל חברים (כי”ח) שפעלה לקידום מצב היהודים ולהענקת השכלה כללית לקהילות במזרח. פקודת כרמיה הביאה לזינוק במעמדם של יהודי אלג’יריה, אך בד בבד גרמה לביטול האוטונומיה היהודית בתחומים רבים ולעליה ניכרת באחוזי החילון וההתבוללות בקרב בני הקהילה. הצו עורר גם אנטישמיות רבה וקנאה מצד המוסלמים, כמו גם מצד המתיישבים הצרפתים הלא יהודים, ובימי מלחמת העולם השנייה הוא בוטל בידי ממשלת וישי.
היישוב היהודי בארץ היה בהלם. הדי מאורעות תרפ”ט הרצחניים עוד לא שככו, וכבר הזדרזה הממשלה הבריטית לתרגם את מסקנותיהן של ועדות החקירה שנשלחו לחקור המצב בארץ. היא הגישה לפרלמנט בלונדון “ספר לבן”, המצביע על צורך בשינוי המדיניות בארץ ישראל. “ספר הבגידה”, “הספר השחור”, אלו היו מקצת ההתבטאויות שהשמיעו מנהיגים יהודיים ברחבי העולם בשעה שנחשפו לתוכנו של המסמך שחיבר סידני ווב (הלורד פספילד) ושפורסם בכ”ח בתשרי תרצ”א (20.10.1930). בין השאר הוצהר כי מעתה תוגבל העלייה היהודית, תוגבל קניית הקרקעות בידי יהודים, ו”מועצה מחוקקת” שבה יהיה רוב לערבים תנהל את הארץ כתחליף לחזון הבית הלאומי היהודי. הפגנות ענק נערכו בארץ ובריכוזים יהודיים בעולם, והתפטרות מחאה של חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית שהיה מקובל מאוד על הציבוריות הבריטית, זעזעה את הממלכה. בלחץ ההפגנות ומחאות חריפות שהוגשו לפרלמנט, הודיע ראש ממשלת בריטניה מקדונלד כי מדיניות הספר לא תבוצע, וכי הבריטים ימשיכו להיות מחויבים להצהרת בלפור. היישוב היהודי חגג, אך המאבק על השגת העצמאות עוד היה רחוק מסיומו
הכעס ביישוב היהודי על גרושה של אוניית המעפילים ברכה פולד, היה רב. שלושים ושבעה בחורים וחמש בחורות, חברי גרעין ה’ של תנועת בני עקיבא, ברובם בני שמונה עשרה שעסקו בהכשרה חקלאית בקיבוץ טירת צבי, נקראו בתגובה אל הדגל. ביום כ”ח בתשרי תש”ז (23.10.1946) החליט היישוב היהודי לתת את המענה לבריטים באמצעות עליית הגרעין מטירת צבי ומביריה לנקודת התיישבות חדשה בהרי חברון. ההרים הנישאים והקרבה למעיין העניקו לישוב שהצטרף ליישובי גוש עציון את שמו. שנה וחצי בלבד נהנו תושבי עין צורים מהישיבה על אדמתם. קרבות תש”ח, המצור ונפילת הגוש הביאו לחורבן היישוב ולהליכת חבריו בשבי. לאחר תשעה חודשי שבי בעבר הירדן, שבו המתיישבים לארץ והקימו בעמל רב יישוב חדש, ושמו כשם היישוב שנפל באזור שפיר . קיבוץ עין צורים הפך לקיבוץ משגשג (שעבר לימים הפרטה) ובו מוסדות חינוך ותרבות מפוארים וענפי חקלאות, תעשיה ותיירות פורחים. עם השיבה לגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים, נוסד בידי גרעין של תנועת “הצופים הדתיים” , אנשי “בני עקיבא” ומתיישבים נוספים, קיבוץ ראש צורים, במקומו של עין צורים ההרוס.
