הימים – ימי מאורעות תרצ”ו־תרצ”ט. אדמות הגליל התחתון שיוועו ליישובים יהודיים שישמרו על הקרקעות שקנתה הקרן הקיימת מפני השתלטות עוינת. אנשי ארגון “מולדת”, קבוצת צעירים מעולי גרמניה שהתארגנו בנהלל, ולאחר מכן בכפר טוביה, נקראו לדגל. שנים עשר רווקים ושלושה זוגות, מלווים במספר נוטרים, עלו בכ”ה בתמוז תרצ”ז (4.7.1937) לאדמות הבזלת של רמת יששכר. קשיים עצומים עמדו בפני המתיישבים: המציאות הביטחונית הייתה מעייפת ומורכבת. הניסיונות למציאת מים נכשלו, ובמשך שנים ארוכות היה תלוי היישוב באספקת מים ברכבים שהגיעו ממרחק. חלקות האדמה היו קטנות ומפוצלות. ויכוח פנימי קשה, על מהות היישוב כמושב שיתופי או כמושב רגיל, הקשה על ההתקדמות והביאו אף לפיצול היישוב ולעזיבת חלק ממייסדיו לטובת ייסוד “שדמות דבורה”. לצרות נוספו גם שרפה שכילתה כליל את הצריפים בשנת 1939, מגפת טיפוס, ואפילו ויכוח ארוך שנים עם המוסדות המיישבים שהתעקשו לקרוא למושב בשם “בני ברית” בניגוד לרצון המתיישבים. למרות הכול, הפך “מולדת” למושב פורח ומשגשג, ולמעלה משמונה עשורים לאחר ייסודו מתגוררים בו יותר מאלף תושבים.
הדיהָ של הצהרת בלפור הגיעו למנצ’סטר שבבריטניה, ולא הותירו את נשות הקהילה היהודית אדישות. קבוצה של נשים ציוניות, וביניהן ורה ויצמן (אשתו של חיים ויצמן) ורבקה זיו, החליטו להקים ארגון נשים שיפעל למען קידום הציונות. כך נוסד בכ”ה בתמוז תר”פ (11.7.1920) ויצ”ו – ארגון נשים ציוניות (Women’s International Zionist Organization). בעקבות משלחת שנשלחה מטעם המייסדות לבדוק את צרכיו של היישוב בארץ ישראל, הוחלט בויצ”ו לפעול בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה כדי לסייע למתיישבים ולעולים המתמודדים עם המציאות הקשה בארץ ישראל. אחיות בריטיות שנשלחו מטעם ויצ”ו הדריכו את האימהות הצעירות ביישובים החדשים, ותחנות לחלוקת חלב (“טיפת חלב”) לנשים שלא יכלו להניק את ילדיהן נפתחו בערים הגדולות. במהלך השנים הקימה ויצ”ו רשת ענפה של מעונות יום, שנים עשר מוסדות חינוך, מחלקות משפטיות וסוציאליות שסייעו בידי נשות ישראל, ומועדוני נוער וספריות ניידות שנשלחו ליישובי עולים מרוחקים. במהלך השנים העבירה ויצ”ו את הנהלתה מבריטניה לארץ. גם כיום, רבע מיליון חברות ויצ”ו הפזורות בחמישים ארצות, עמלות ומתנדבות למען קידום פעילויות שונות עבור החברה בישראל.
העיר סבסטופול, בירתו של חצי האי קרים, ואחד מנמליה החשובים של האימפריה הסובייטית לחוף הים השחור הייתה יעד מרכזי לכוחות הנאצים שפלשו לברית המועצות עם תחילת מבצע ברברוסה. עמידת הגבורה של המגינים הרוסים ביבשה בים ובאוויר הפכה לאחד מסמלי המלחמה ברוסיה. מאתיים וחמישים ימים נמשך המצור הנאצי על העיר, עד שהצליחו הגרמנים לפרוץ את קוי ההגנה, להשתלט על העיר ולטבוח במגיניה ביום כד תמוז תש”ב (9.7.1942), רבבות הרוגים נפלו משני הצדדים ועמידתה הממושכת של העיר סייעה לריתוק כוחות צבא גדולים שלא יכלו להצטרף למאמץ הגרמני בעומק רוסיה. סרטים, ספרים ואתרי הנצחה רבים הוקמו לזכר ימי המצור. מיד לאחר כיבוש העיר אספו הגרמנים אלפים מיהודי המקום באצטדיון העירוני ורצחו אותם בחורשות שמסביב לסבסטופול. הקהילה היהודית העתיקה והייחודית של קרים “הקרימצ’יקים”, יחד עם רבבות המתיישבים היהודים החקלאים שהתיישבו ברחבי חצי האי קרים , ביניהם חלוצים בני העלייה השלישית שירדו מהארץ לרוסיה כדי להגשים את הסוציאליזם במלואו, הושמדו על ידי הגרמנים ועוזריהם. הקראים תושבי המקום שזוהו כלא יהודים לא נפגעו .
המוני הפליטים היהודיים שהתדפקו על דלתות הקונסוליות הזרות ברחבי ליטא במהלך שנת 1940 היו נואשים. תחושת האיום (המוצדקת עד מאוד) מהנאצים שעוד רגע קט יפלשו למדינה וירצחו את יהודיה מזה, ורדיפות המשטרה החשאית של סטלין ששלטה בינתיים בעיר מזה, גרמו לרבים לחפש מוצא בכל מחיר. שערי העולם היו סגורים, והדרך היחידה אל החופש עברה במסלול מסובך ומפותל דרך מרחבי רוסיה והמזרח הרחוק. השער אל החופש היה כרוך בוויזות, שאותן התנדבו להנפיק קונסולים זרים, חסידי אומות העולם, בעידוד ובתמיכה של עסקנים יהודיים ובראשם ד”ר זרח ורהפטיג. בין הקונסולים בלט סמפו סוגיהרה, דיפלומט יפני מבריק, שבניגוד גמור להוראות ממשלתו הנפיק קרוב לרבבת אשרות מעבר עבור הפליטים היהודיים (ובתוכם כל תלמידי ישיבת מיר). סוגיהרה המשיך להנפיק ויזות אפילו בשעה שבה ישב ברכבת שלקחה אותו מקובנה לתפקידו החדש בברלין. לאחר המלחמה הודח סוגיהרה ממשרד החוץ היפני בשל פעילותו, וחי חיי עוני. לימים, הוכר כחסיד אומות העולם והפך להיות דמות מופת וגיבור לאומי ביפן. נפטר בכ”ד בתמוז תשמ”ו (31.7.1986)
הוא היה מראשי התנועה הדתית־לאומית, שימש כחבר כנסת שנים רבות, תלמיד חכם ונואם מוכשר. אולם יותר מכול נודע מיכאל חזני, שנולד בשנת 1913 כאבי ההתיישבות הדתית. מאז עלייתו לארץ בשנות השלושים ועד יום פטירתו, היה חזני הכוח המארגן, המניע, הדוחף והמקדם של ההתיישבות הדתית־לאומית בארץ ישראל. אל מול קשיים לא פשוטים שהערימו מוסדות היישוב על הקמתם של יישובים דתיים, פעל חזני ללא לאות וסייע להקמת הקיבוצים הדתיים ומושבי הפועל המזרחי. בין היישובים שחזני תרם תרומה מכרעת להקמתם היו טירת צבי, כפר יעבץ, היישובים הראשונים שהוקמו בגוש עציון וברמת גולן לאחר מלחמת ששת הימים ויישובים רבים נוספים. בשנותיו האחרונות כיהן חזני כשר הסעד (כיום משרד הרווחה), והקים את מפעל השירות הלאומי. פעילותו כשר וככלכלן חצתה מגזרים וקבוצות, ודומה שאך סִמלי הוא שנפטר מהתקף לב פתאומי בכ”ג בתמוז תשל”ה (2.7.1975) בטקס חנוכת מרכז רווחה לנשים פלשתיניות בג’נין. לזכרו של חזני הוקם היישוב נצר חזני, שנעקר בשנת תשס”ה מגוש קטיף והוקם מחדש במועצה האזורית נחל שורק
מאז היווסדו ועד היום הוא נחשב כאחד היוקרתיים במלונות ישראל. שליטים, אצילים ורוזנים פקדו ופוקדים את המבנה המהודר של מלון המלך דוד בלב ירושלים. ביום כ”ג בתמוז תש”ו (22.7.1946) התרחשה במלון אחת הפעולות הדרמטיות ביותר במאבק לסילוק הבריטים מארץ ישראל. יחידה של האצ”ל, שפעלה במקום בתאום מלא עם ההגנה (על אף שהתכחשה לאחר מכן לחלקה באירוע), החליטה לפוצץ את המבנה שבו שכנו רבים ממשרדי הממשל והצבא הבריטיים בארץ. חולייה של אנשי אצ”ל, שאנשיה היו מחופשים לפועלים סודניים, הטמינה כדי חלב מלאים בשלוש מאות וחמישים ק”ג חומר נפץ סמוך ליסודות המלון ונמלטה מהמקום תוך חילופי יריות. למרות אזהרות חוזרות ונשנות שמסרו אנשי האצ”ל, נמנעו הבריטים מלפנות את המלון בהעריכם שמדובר בהתראת שווא. בשעה 12:37 קרס כל האגף הדרומי בקול פיצוץ אדיר. למעלה מתשעים הרוגים הוצאו מתחת להריסות, בהם גם יהודים ששהו בבניין. לאחר הפיצוץ פירקה ההגנה את תנועת המרי, ורוב היישוב היהודי התנער ממנו בשל הפגיעה בנפש. למפרע, נראה שהפיצוץ היה בין הגורמים שסייעו ליציאת הבריטים מהארץ.
משפחתו הגיעה מקורדובה שבספרד, והוא עצמו נולד (1522) וחי כל ימיו בצפת, המקום המופלא שאליו התכנסו גדולי ישראל לאחר הגירוש. היה מתלמידיו של רבי יוסף קארו וקיבל את ה”סמיכה” המפורסמת מרבי יעקב בירב. מורו ורבו בתורת הקבלה היה גיסו, רבי שלמה אלקבץ, מחבר “לכה דודי”. בעקבותיו, הדגיש את חשיבותה של קבלת שבת, ותיקן את פרקי התהילים הנאמרים בקהילות ישראל במסגרת תפילה זו. ספריו הפכו לספרי יסוד לדורות בתורת הקבלה, ביניהם “פרדס רימונים” המשמש מבוא מקיף ומעמיק לכל תורת הנסתר, פירוש “אור יקר” על הזוהר, וספרים רבים אחרים המשמשים עד היום כבסיס ללימוד בבתי המדרש ובהיכלי המחקר. נודע לדורות בזכות ספר המוסר “תומר דבורה”, שבו התווה את דרכו של האדם מתוך הצמדות לי”ג מידות הבורא ו”עשר ספירות” הקבלה. בספרו הדריך לענווה, לרחמים ולמסירות, והדגיש כי: “כפי שיתנהג מלמטה, כך משפיע מלמעלה, וגורם שאותה מידה תאיר בעולם”. הגדול שבתלמידיו בתורת הקבלה היה האר”י, שהפיץ את שמעה ברחבי העולם. נפטר בכ”ג בתמוז ש”ל (25.7.1570) ונקבר בצפת.
“נחלאים א”. כך קראו לעצמם מאה הצעירים שהתיישבו בבוקר כ”ב בתמוז תשי”א (26.7.1951) על שדותיו של קיבוץ בארות יצחק, כמה מאות מטרים מגבול רצועת עזה. “נחל עוז” נקרא המקום לאחר זמן, והיה ראשון למאות היאחזויות הנח”ל ברחבי הארץ. בצילה של הרצועה המאיימת, שגשגה רפת גדולה, ושדות המשק עובדו עד המטר האחרון, מתוך נאמנות לתפיסה: “במקום בו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול”. נחל עוז הפך לסמל. אישים ועיתונאים מהארץ ומהעולם ביקרו תכופות בקיבוץ שאנשיו אחזו במגל ובחרב לאורך כל שעות היממה. בין הקורבנות הרבים ששילם הקיבוץ במהלך השנים, היו מפקד הקיבוץ, רועי רוטברג, שנפל בשנות החמישים (הספדו של הרמטכ”ל, משה דיין, על קברו של רועי היה אחד מהנאומים המכוננים בתולדות ישראל), וכן והילד דניאל טרגמן, שנרצח מירי החמאס בשלהי מבצע צוק איתן. רבים מחברי הקיבוץ נודעו ברחבי הארץ כדמויות פוליטיות ותרבותיות. כקיבוצים רבים, עבר נחל עוז טלטלות כלכליות וחברתיות. כשבעים שנה לאחר הקמתו, הקיבוץ (המופרט) מונה כמאה ועשרים משפחות, מכינה קדם צבאית ומגוון מוסדות חינוך ותרבות הקולטים משפחות צעירות מכל הגוונים.
ארבעים המשפחות הראשונות מקרב עולי תימן, שהגיעו זה עתה לארץ במבצע “מרבד הקסמים”, היו הראשונות שהתיישבו ביום כ”ב בתמוז תש”ט (16.7.1949) במעברה הצפונית ביותר בארץ, שהוקמה בכפר הערבי הנטוש ח’לסה. בתחילה נקרא המקום קריית יוסף, על שם טרומפלדור שנפל יחד עם חבריו בתל חי הסמוכה. בהמשך, שונה השם לקריית שמונה, על שם שמונת חללי תל חי. הריחוק ממרכז הארץ, מזג האוויר הקשה והמצב הביטחוני הסבוך בעיירה שהוקמה סמוך לגבול, הכבידו על התפתחות המקום. אולם, אט אט החלו עוד קבוצות עולים להגיע ליישוב, והוא הפך למרכז האזורי של הגליל העליון. החל משלהי שנות השישים הפכה העיר יעד להתקפות טרור והפגזות קשות מצד ארגוני הטרור בלבנון. במהלך הפעילות הצבאית הממושכת שניהלה ישראל מול ארגונים אלו, היוותה קריית שמונה מקום התארגנות ולסיוע לאלפי חיילי צה”ל בדרכם צפונה. ישיבת ההסדר הגדולה שהוקמה בעיר, המכללה האקדמית תל חי, מגוון מפעלים ומרכזים של תרבות ונופש, יחד עם נחישותם של תושביה, אפשרו את צמיחתה של קריית שמונה למרות כל הקשיים. היום מונה העיר למעלה מעשרים אלף תושבים.
שיירת הרכבים הארוכה שנסעה במרחבי עמק בית שאן בבוקר כ”א בתמוז תרצ”ז (30.6.1937) בישרה את הקמתו של הקיבוץ הדתי הראשון – טירת צבי. החום באזור היה בלתי נסבל (ב-1942 נמדדה במקום הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בתולדות ארץ ישראל: חמישים וארבע מעלות). המרחק מיישובי העמק הוותיקים היה גדול, והמרחב הערבי לא האיר פנים. ובכל זאת, תשעים חלוצי “הפועל המזרחי”, אנשי קבוצת רודגס, לא נרתעו. הם הקימו את אוהליהם מסביב לטירה הערבית העשויה לבני בוץ שנקנתה בידי הקרן הקיימת, והפכה לבניין המרכזי ביישוב. הם קראו למקום על שם מבשר הציונות, הרב צבי קלישר, ויצאו לדרך. שנים ארוכות ומאתגרות עברו על אנשי טירת צבי. הם ידעו לקשור קשרים טובים עם ערביי הסביבה, ובד בבד עמדו בהתקפות קשות של כנופיות ערביות ב-1938 וב-1948, יכלו להם והפכו ברחבי הארץ לסמל של גבורה ושל יכולת עמידה. אלפי התמרים שניטעו מסביב לקיבוץ, מפעל הבשר הנודע, ארבעה דורות שגדלו מאז ימי “חומה ומגדל”, והחיים התורניים והחברתיים הפכו את טירת צבי לאחד מסמליה הבולטים של ההתיישבות בארץ ישראל.
