הנוף המדהים של הרי חברון, בואכה ספר המדבר, קידם את פניהם של חברי גרעין “דורית” שעלו למקום בד’ במרחשוון תשמ”ד (11.10.1983). השם “עתניאל”, על שם השופט עתניאל בן קנז שפעל באזור, ניתן למקום שזוהה עם העיר דביר המקראית. זמן קצר לאחר הקמת היישוב הוקמה במקום ישיבת הסדר שנודעת בשיטת חינוך יצירתית וייחודית, המשלבת רוח חסידית ופתיחות וחדשנות יחסית. בעקבותיה, הוקמו במקום מוסדות חינוך ומוסדות ציבור נוספים. כמאה וחמישים משפחות מתגוררות כיום בעתניאל. במשך השנים, התמודדו בני היישוב עם פגעי מזג האוויר, עם הריחוק ובעיקר עם פיגועי הטרור. היישוב סבל, בין היתר, מתקפת מחבלים רצחנית על ישיבת ההסדר, רצח דפנה מאיר בפתח ביתה והתקפות חוזרות ונשנות על צירי התנועה שהביאו לנפילתם של רבים מבני היישוב, וביניהם ראש הישיבה ורב היישוב, הרב עמי עולמי. הפיגועים לא הרתיעו את התושבים, וחלקם אף פעלו ליוזמות של פיוס ודו קיום עם שכניהם. היישוב גדל והתפתח, והמתגוררים והלומדים בו אף זכו למותג “עתניאלי”.
הם הגיעו לאחר מסע מלא ייסורים וסכנות. הם ברחו מאירופה הבוערת, ומרדיפת היהודים שהלכה וגברה בסוריה. חצו את הים בסירות רעועות, ולבסוף נתפסו בידי הצי הבריטי והושמו מאחורי סורג ובריח, בין גדרות מחנה המעצר בעתלית.
כאשר גבר זרם המעפילים החליט הפלמ”ח לשים לתופעה סוף. לוחמי פלמ”ח נכנסו למחנה, מוסווים כמורים לעברית, ותידרכו את המעפילים העצורים בו לקראת הפעולה. בליל ג’ בחשוון תש”ו (10.10.1945) ניתן האות.
מקרב המעפילים קמו “המורים המדומים” ואנשיהם, והשתלטו במהירות ובשקט על השומרים. במקביל, פרצו מאה מלוחמי הגדוד הראשון של הפלמ”ח את הגדרות, והובילו כמאתיים מעפילים במסע מזורז בנחלי הכרמל, לעבר הקיבוצים בית אורן ויגור. המעפילים התקבלו בחום ובאהבה, על ידי תושבי הקיבוצים ( הכנסת אורחים שהונצחה , בשירו של יורם טהר לב, בן קיבוץ יגור: “צל ומי באר”). כאשר גילו הבריטים את המעפילים, הוזעקו אלפים מתושבי חיפה להעמיד חומה אנושית מסביב לקיבוצים ולמנוע את המעצר. ערבות הדדית, אומץ, ונחישות – המתכון המנצח בכל התמודדות של עם ישראל.
קרוב למיליון איש נכחו בהלוויה הגדולה בתולדות מדינת ישראל, שהתקיימה בג’ במרחשוון תשע”ד (7.10.2013) בחוצות ירושלים. ההמונים באו להיפרד ולחלוק כבוד לעילוי, שנולד בבגדאד וגדל בשכונה דלה בירושלים תשעים ושלוש שנים קודם לכן – הרב עובדיה יוסף.
הרב יוסף נודע כעילוי מצעירותו, וכבר בגיל עשרים כיהן כדיין. בשלהי שנות הארבעים נשלח מטעם הרבנות הראשית להנהיג את יהדות מצרים. הוא ניחן בזיכרון צילומי וביכולות התמדה, כתיבה, חשיבה ושיחה מדהימות. כיהן כרב ראשי לתל אביב, הרב הראשי לישראל, היה חתן פרס ישראל ומעל הכול – נתקבל בחוגים רחבים מאוד כגדול הדור – “מרן”. בכוח הפסיקה שלו קיבל כמה מההחלטות ההלכתיות החשובות בדורות האחרונים. נודע באהבתו לחיילי צה”ל ובמסירותו להתרת עגונות. הוביל את ההכרה בקהילת יהודי אתיופיה כיהודים כשרים, והתיר נישואים עם בני העדה הקראית. פעל לקימומה של מורשת יהדות ספרד, הן במסגרת פעילותו התורנית והן בהקמת תנועת ש”ס. הרב יוסף ביקש להמשיך את דרכו של מרן רבי יוסף קארו, באחדות פסיקה ארץ ישראלית ובבירור התורה והלכותיה בדור של קיבוץ גלויות. הותיר משפחה של תלמידי חכמים.
דומה היה כי הקִיץ הקֵץ על לוחמי חירות ישראל. רצח המפקד יאיר שטרן ומעצר רוב הלוחמים בידי הבריטים גרמו למעשה להפסקת פעילותה של התנועה. אולם הלוחמים לא אמרו נואש. אסירי הלח”י שהוחזקו במחנה לטרון החלו בתכנון בריחה שתאפשר להם להצטרף לפעילי לח”י, ולחדש את הלחימה בבריטים. תשעה חודשים נמשכו חפירות המנהרה בעומק שני מטרים ובאורך שבעים ושישה מטרים. החול שהוצא בכיסי האסירים פוזר בערוגות פרחים פיקטיביות שהוקמו ברחבי המחנה, וערבי שירה בציבור הסוו את רעש החופרים. מפוח שנוצר ממעיל משטרתי גנוב סיפק חמצן לחופרים. קו תאורה נסתר הוביל מתא השירותים למעמקי המנהרה. קרשים שפורקו ממיטות האסירים שימשו כתמוכות. בריחתו של אחד האסירים שיצר קשר עם מפקדת לח”י אפשרה את התיאום. בליל ג’ במרחשוון תש”ד (31.10.1943) ניתן האות. עשרים איש זחלו במהירות בתוך המנהרה הצרה ויצאו לתוך מעביר מים בצד המחנה שם המתינו להם אנשי המחתרת. אוטובוס שנשכר מראש, המתין בפאתי כפר ערבי סמוך, והוביל את הלוחמים למקומות מסתור ברחבי הארץ. כל הבורחים השתלבו במהירות בפעילות המחתרת. לח”י חזרה לפעול.
בבוקר ב’ במרחשוון תש”ה (19.10.1944) הוקף מחנה המעצר בלטרון בכוחות בריטיים גדולים. 251 מלוחמי האצ”ל והלח”י שהיו עצורים במחנה, נלקחו בשיירת משוריינים לשדה התעופה, הוטסו לאריתריאה, ושם הוכנסו למחנה מעצר מקומי. מבצע “כדור השלג”, כפי שכינו אותו הבריטים, נועד להרחיק מהארץ את לוחמי המחתרות, ולהרתיעם באמצעות גירושם למזרח אפריקה הבריטית. שנים עשר משלוחים נוספים של לוחמים הובלו גם הם בהמשך למחנות בנֵכר. הגירוש, שבוצע בהתאם לתקנות לשעת חירום שהוציאו הבריטים, לא בלם את פעילות המחתרת. האסירים שוכנו במחנות באריתריאה, בסודן ובקניה, אך לא נשברו. בעת שהותו במחנה המעצר בגילגיל שבקניה, חיבר דוד ניב את המנונם: “הם לא ישברו אותנו, אנו גם לא נכוף הגב”. המנון זה סימל את עשרות הניסיונות לבריחה (שכמעט כולם נכשלו), את חיי החינוך והתרבות העשירים שפיתחו (שבמסגרתם רבים מהאסירים קיבלו השכלה משפטית, כמו מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון), ובעיקר את רוח הלחימה ואת הרצון לשוב לארץ. החיים במחנות המעצר לא היו קלים ושניים מהאסירים אף נרצחו בידי השומרים. לאחר קוּם המדינה שבוּ הגולים לארץ
רחל המשוררת, נעמי שמר, יסוד ענף הבננות והתמר בארץ ישראל המתחדשת, גיבושה של תנועת העבודה הציונית והרעיון הקיבוצי, יחסים בין עדתיים קשים, ומאוד לא פשוטים, בין יוצאי אירופה לעולי תימן, חיים של אהבה ומסירות, ונסיון למימושה של אידיאולגיה בתנאים קשים . הכל התנקז לחופי האגם, למקום שבו נוסדה בתאריך ב’ בחשוון תרע”ד (2.11.1913) קבוצת כנרת.
מים רבים עברו בנהר הירדן, הזורם למרגלות הקיבוץ, מאז ביקר במקום הראי”ה קוק שדיבר על לב החברים למתן מעט את החילוניות בה דגלו, ועד לאירוע, בו נפתח במקום לפני מספר שבועות, בית כנסת לבקשת לחברי הקיבוץ. גלגולים רבים עברו על התפיסות והרעיונות שנוסחו “בשבילים בין דגניה לכנרת”. ארגונים ומוסדות שנוסדו, ברחבי בקעת כנרות בתחומי הפוליטיקה, הביטחון, הספרות והכלכלה פשטו ולבשו צורה. אולם גם כעבור למעלה ממאה שנה “קסם על ים כנרת” איננו פג, “בשביל הנה יורדת עדת התינוקות…” כפי ששוררה נעמי בת הקבוצה, ושמה של קבוצת כנרת חרות בדפי ההיסטוריה של תקומת ישראל.
עוזי חיטמן נולד בשנת 1952 למשפחה מסורתית של ניצולי שואה. מגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי, ובמסגרת שירותו הצבאי החל לפעול כזמר, כמשורר וכמלחין שהיה מעורב במהלך השנים ביצירתם של למעלה משש מאות שירים. חיטמן יצר ופעל בכל תחומי הזמר העברי לגווניו. בין השאר, שיתף פעולה עם רבים מיוצרי הזמר המזרחי, ולחם יחד עימם למען השמעת סגנון מוסיקלי זה והפצתו. עסק בהלחנת טקסטים רבים מהמקורות. הידוע בהם, “אדון עולם”, הפך לסוג של קלאסיקה ישראלית. לאחר פטירתו, יצא לאור האלבום “אשא עיניי” ובו שירי תפילה שאותם הלחין או עיבד. בשיריו, ליווה את רוח התקופה, ונודע במיוחד ב”נולדתי לשלום” שנכתב על רקע הסכם השלום עם מצרים. היה מעורב בהפקת תוכניות חינוכיות שונות לילדים, וביטא בשיריו אהבה עמוקה לעם לארץ ולמדינה. בין השאר, כתב את “ארץ הצבר”, “כאן נולדתי”, “עד נשימתי האחרונה” ושיר מחאה חריף כנגד המקטרגים והמערערים על הנעשה בארץ – “גם אני נולדתי בארץ הזאת”. נפטר מהתקף לב פתאומי בגיל 52 בב’ במרחשוון תשס”ה (17.10.2004). הונצח במוסדות ציבור ובשמות רחובות וכיכרות ברחבי הארץ.
בליבה של אירופה הבוערת עמדה אישה. ליבה קרוע בין הגעגועים לבנותיה שהצליחו להימלט לארץ ישראל, לבין רצונה לטפל באימה החולה שנותרה בסלובקיה, ולמלא את תפקידה בהנהגת יהודי המדינה בשעתם הקשה. גיזי פליישמן הנהיגה בימי השואה את “קבוצת העבודה”, מחתרת יהודית שפעלה בסלובקיה וניסתה בכל דרך לשחד ולשכנע את השלטונות לצמצם ולהפסיק את השמדת היהודים. אנשי הקבוצה, שכללו נציגים מכל החברה היהודית, סיכנו את עצמם יום יום בפגישות חשאיות עם ראשי השלטון, בהברחת כספים מחו”ל ובהעברת מידע למדינות הניטרליות על הנעשה במחנות. לאחר שהצליחו להשהות (לפחות לפי תחושתם) את גירוש יהודי סלובקיה, יזמה גיזי את תוכנית אירופה (שנכשלה), שבה הציעה לשחד את הנאצים תמורת הפסקת ההשמדה. לקראת סיום המלחמה הוצע לגיזי מספר פעמים להימלט, אך היא נשארה במקומה בטענה שעליה להגן על היהודים עד הסוף. במכתבה האחרון לביתה כתבה “חיי לא היו לשווא. את חייבת לשאת הפרידה הואיל ומעל לכל סבל אישי, עומד כלל ישראל”. בא’ במרחשוון תש”ה (18.10.1944) נרצחה גיזי פליישמן בתאי הגזים באושוויץ.
הרב בנימין אייזנר, יליד ירושלים (1943), התחנך בקיבוץ יבנה, לחם במלחמת ששת הימים וקבע את בית מדרשו בישיבת מרכז הרב, שם היה מגדולי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק. את חייו הקדיש הרב בני לתורה, לעם ולארץ, ברוח אהבה ואמונה וברוח התורה הגואלת שאותה ספג בבית המדרש. במשך עשרות שנים עסק בהרבצת תורה בארץ ובעולם, וחינך אלפי תלמידים בישיבות ובמכינות הקדם צבאיות. עסק בהקמת מוסדות תורה ורשתות חינוך. יקד באהבת עם ישראל, והיה בין ראשי הפעילים במטה “שלח את עמי” למען שחרור יהדות ברית המועצות. במקביל, סייע בהקמת BMT – בית המדרש ליוצאי ארצות הברית, שאליו נקבצו צעירים יהודיים רבים, ואותם ליווה הרב בני בארץ ובחו”ל. היה מגדולי הפעילים במאבקים השונים למען ארץ ישראל, והיה בין מקדמי ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים. הוא עצמו התגורר בלב שכונת אבו תור. המשיך את מפעליו הרבים גם בשעה שנאבק במחלת הסרטן. בצוואתו, הדגיש לצאצאיו כי “כל חיינו מטרה אחת – קידוש השם”. ביקש שיקראו בהלווייתו קטעים מספרי הרב קוק המדברים על מעלת התפילה, גם כזו שאינה נענית. נפטר בירושלים בא’ במרחשוון תשע”ב (29.10.2011)
מאות רבנים דתיים לאומיים, היוצאים לכהן בקהילות ישראל בשנים האחרונות, מצטיידים במסירות הנפש הנדרשת לתפקיד, ידע נרחב בכל תחומי התורה, אך גם במטען רוחני ותרבותי נוסף, של השכלה כללית וידע מקצועי, המסייעים להם לשרת היטב את קהילותיהם.
מסגרת הכשרה זו, נוסדה לראשונה בא’ בחשוון תרל”ד (22.10.1873) עם הקמתו של בית המדרש לרבנים בברלין, שפעל בעיר עד עליית הנאצים לשלטון.
בית המדרש הוקם בידי הרב עזריאל הילדסהיימר, שהיה גדול בתורה, במדע ובהנהגת הציבור. הרב הילדסיהימר, רצה לתת לרבנים הצעירים, כלים יעילים להצלחת שליחותם בהנהגת עם ישראל. תלמידיו, למדו בהיקף ובעומק את כל מקצועות התורה, ובמקביל השתלמו בהיסטוריה יהודית, הכירו את המדע המודרני, וכיצד להתמודד עם טענות הכפירה שרווחו בעולם באותם ימים וקיבלו כלים שונים שיסייעו להם כרבנים.
עליית הנאצים לשלטון הביאה לסגירת המקום, ומסיבות שונות הוא לא הוקם מחדש. אולם, מוסדות ומרכזים שונים ברוחו של בית המדרש הוקמו ופועלים עד היום ברחבי העולם, ומכשירים דור חדש של רבני ישראל, לתורה ולהנהגה.
