לוי שקולניק נולד ברוסיה, ועלה לארץ בימי העלייה השנייה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ דגניה ב’, וממקימי ההסתדרות וארגון “ההגנה”. בארץ, נודע בכושר הארגון והביצוע שלו, וביישוב היהודי רווחה האמרה “שקולניק יסדר” ביחס לכל בעיה שהתעוררה. שקולניק, שעברת את שמו ל”אשכול”, עמד מאחורי מפעלי ההתיישבות הגדולים בימי המנדט הבריטי, בראשם “חומה ומגדל”, והקים את חברת המים הלאומית – “מקורות”. לאחר הקמת המדינה, כיהן אשכול במשך אחת עשרה שנה כשר אוצר, והתמודד עם אתגרי העלייה ההמונית. לאחר פרישתו של בן גוריון, מונה אשכול לראש הממשלה, ונודע כמנהיג מתון ומפשר. בין השאר, הביא למיתון הקרע ארוך השנים בין התנועה הרביזיוניסטית  לתנועת העבודה, כאשר התיר את העלאת עצמות ז’בוטינסקי לארץ. ערב מלחמת ששת הימים,  הקים אשכול ממשלת אחדות לאומית. אולם, בלחץ דעת הקהל, הוא נאלץ למנות את משה דיין לשר הביטחון, ובכך נגזלה ממנו במידה רבה תהילת הניצחון. למפרע, חוקרים רבים טוענים כי אשכול הוא זה שהכין את הצבא לניצחון הגדול במלחמה. לוי אשכול נפטר במפתיע בח’ באדר תשכ”ט (26.2.1969)

רבי יהודה החסיד נולד, ככל הנראה, במחצית המאה השתים עשרה למשפחת רבנים חשובה בשפירא שבאשכנז (גרמניה דהיום). כתלמיד חכם צעיר קרא לבני דורו לשאוף להגיע למעלת “החסיד” – עובד אלוקים באמונה ובתמימות – ותחת הנהגתו התפתחה התנועה הרוחנית של “חסידות אשכנז”. בכתביו, שעל רובם לא חתם את שמו, קרא לתיקונים חברתיים, להעמקה בסודות התפילה, להתנהלות “לפנים משורת הדין”, ולשילוב עקרונות וערכים מתורת הנסתר בחיי היום יום של היהודי. הספר המרכזי המיוחס לרבי יהודה היה “ספר חסידים”, הכולל התייחסות למגוון נושאים שאמורים להדריך את דרכו של ה”חסיד”.  לימים, פורסמו יצירות שונות המיוחסות לו, וביניהן פירושים למקרא ולנושאים שונים בקבלה. אחת היצירות הידועות ביותר שכתב רבי יהודה הייתה צוואתו, שמנהגים שונים שנלקחו ממנה התקבלו על ידי קהילות אשכנז. דמותו של רבי יהודה החסיד נותרה עלומה במידה רבה, ומשנתו הייתה מושא למחקר בעבר ובהווה. . “שיר הכבוד” (אנעים זמירות) שחובר על ידו מושר מדי שבת בקהילות רבות והפך לאחד הפיוטים הידועים בתולדות ישראל. נפטר, ככל הנראה, ב-ט’ באדר  דתתק”ז (13.2.1217)

מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לסיומה, והנגב הדרומי על מרחביו האדירים נותר עדיין ללא נוכחות ישראלית. לקראת חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, שבגיבוי בריטניה ביקשה להשתלט על האזור, היה ברור כי על צה”ל לקבוע עובדות בשטח. חטיבת גולני וחטיבת הנגב יצאו למבצע “עובדה”. שתי החטיבות יצאו מבאר שבע בשיירה ענקית, מלֻוּוֹת בסיוע אווירי ובכוחות סיור. מנחתים מאולתרים הוכנו לאורך תוואי המסע, ומטוסי תובלה העבירו ציוד לכוחות המתקדמים. חטיבת גולני  התקדמה במישורי הערבה, בעוד חטיבת הנגב נעה דרך הר הנגב, תוך שהיא מבצעת כניסה קלה לשטח סיני מבלי להתנגש עם הצבא המצרי. בצוהרי יום ט’ באדר תש”ט (10.3.1949) הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת הנגב לתחנת המשטרה הבריטית הנטושה שב”אום רשרש”, היא אילת. דגל הדיו שהניפו הלוחמים במקום, בהובלת אברהם אדן (ברן), הפך אחד מסמליה של מלחמת העצמאות. כמה שעות לאחר מכן, חברו כוחות גולני לאנשי חטיבת הנגב. השער לים סוף ולמזרח נפתח. אילת העברית, שלא נשלטה בידי מלכות ישראל מאז ימי בית ראשון, קמה מחדש.

הדיון במועצת הביטחון ביום י’ באדר ב’ תשל”ח (19.3.1978) היה “אקורד הסיום” של אחד השבועות הסוערים בתולדות היחסים שבין ישראל ללבנון, שכנתה מצפון. שבוע קודם לכן, חדרו מחבלים מלבנון ללב שטחה של מדינת ישראל, וביצעו בכביש החוף פיגוע דמים מזוויע שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל הזועמת שלחה את כוחותיה באוויר, בים וביבשה להכות במעוזי המחבלים בלבנון, במה שנודע כ”מבצע ליטני”. כדי להפסיק את ההסלמה, הכריז האו”ם על הפסקת אש ועל הקמתו של יוניפי”ל, כוח האו”ם הזמני בלבנון. הכוח נועד לוודא את הפסקת פעילות המחבלים מלבנון נגד ישראל, ובכך לאפשר לישראל להסיג את כוחותיה מהמדינה. בפועל, הסתפקו חייליו של הכוח, שהגיעו בעיקר ממדינות העולם השלישי ומאירופה, בפעילות תצפית ובתיווך בין ישראל ללבנון. הם כמעט ולא מנעו פיגועים נגד ישראל, ולעיתים אף הפריעו לפעילות הישראלית, וכן עצמו עין לנוכח פעילות הטרור. גם כיום, ארבעה עשורים לאחר הקמתו, מתקשה ישראל לראות ביוניפי”ל מרכיב משמעותי בשמירת בטחונה. כוחות צה”ל ממשיכים לפעול לאור הדרכת המִשנָה: “אם אין אני לי מי לי”.

בבוקר י’ באדר ב’ תש”ח (21.3.1948) יצאו שני משוריינים של כוחות ההגנה מבאר טוביה בדרכם לקיבוץ ניצנים המבודד, במגמה להעביר למקום נשק ותחמושת. בחזרתו מניצנים, ליווה הכוח משאית ירקות שנועדה להעביר את תוצרת הקיבוץ לתל אביב. סמוך למעביר המים שלצד מחנה “חסה” הנטוש התפוצץ מטען צד גדול שגרם להידרדרותו של אחד המשוריינים לתעלה. המשוריין השני שניסה לחלצו נתקע גם הוא, ובשלב זה נפתחה אש תופת לעבר הכוח. הלוחמים שבאחד המשוריינים הצליחו לעבור למשאית ולנוס עימה לכיוון ניצנים, כשהם מותירים מאחוריהם את שבעת, הלוחמים אנשי “גבעתי” שהיו במשוריין הראשון. כוח חילוץ שהגיע למקום לאחר שעה עבר ליד המשוריינים, ואף על פי ששמע קריאות בעברית מאחד מהם, החליט כי כל הלוחמים נהרגו והמשיך לניצנים. רק כעבור שש שעות הגיע כוח חילוץ נוסף שהצליח לחלץ את לוחמי המשוריין הראשון. בכל אותן שעות לחמו אנשי גבעתי לבדם נגד מאות חברי כנופיות ובלמו אותם. ארבעה לוחמים נפלו בקרב, ולצד הכשלים שהתגלו בו הוענקו ללוחמים גם עיטורים על אומץ ליבם.

חברי גרעין “עץ חיים” של אנשי פועלי אגודת ישראל היו האחרונים שעזבו את מחנות המעצר הבריטיים בקפריסין, שם חלמו כיצד יקימו יישוב חדש בארץ המתבסס כולו על חיי תורה ועבודה. בי”א באדר תש”י (28.2.1950) הגיעה ההזדמנות. סמוך לבתי הכפר הערבי הנטוש ג’ימזו, ששכן למרגלות תל גמזו היהודית מתקופת המקרא והמשנה (שבה פעל גם התנא הידוע, נחום איש גמזו), הקימו העולים, יוצאי רומניה  והונגריה שהיו ברובם מחסידי סאטמר ונדבורנא, את המושב השיתופי  גמזו. במהלך השנים הצטרפו ליישוב עולים ממרוקו, וקיבוץ גלויות המשולב בהקפדה על חיי תורה ומצוות התלויות בארץ קלה כבחמורה אפיין את היישוב. הקרבה לגבול ומשברים כלכליים וחברתיים עיכבו לעיתים את התקדמות המקום, אולם מכולם יצא כשהוא פורח ומשגשג. במהלך השנים נפלו  ארבעה מבני המקום במערכות ישראל, והם מונצחים באתרים שונים במושב יחד עם לוחמי תש”ח שנפלו במהלך הקרבות שהתנהלו במקום. כיום, גמזו הוא יישוב תורני שחלק מתושביו ממשיכים להתפרנס מגידול זיתים, נשירים, כרמים והדרים, ואחרים עוסקים בחינוך, בתקשורת ובשלל מקצועות, והכל לאורה של תורה.

החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.

המתיישבים המעטים בגליל העליון נאלצו להתמודד עם פגעי החורף הקשה, ובעיקר עם המרד הערבי כנגד הצרפתים שפרץ  באזור. היישובים שיוועו לעזרה. מִיָפו יצאה חבורת מתנדבים בהנהגת המנהיג המיתולוגי, יוסף טרומפלדור, שלא מכבר הגיע לארץ לאחר שהקים את הגדודים העבריים ואת תנועת החלוץ. בבוקר י”א באדר תר”פ (1.3.1920) כיתרו יחידות ערביות את חצר תל חי. בוויכוח בין המתיישבים לבינם ובחילופי האש שהתפתחו בעקבותיו נפגעו טרומפלדור ומתיישבים נוספים. מילותיו האחרונות (האמיתיות!) של טרומפלדור “טוב למות בעד ארצנו” הפכו, ביחד עם סיפור תל חי כולו, למיתוס המרכזי שלאורו גדלו דורות של לוחמים. התפיסה המקובלת ולפיה אצבע הגליל נכללה בגבולות הארץ בשל גבורת תל חי, הנחתה את תפיסת ההתיישבות במשך שנים. קריית שמונה הסמוכה (שנקראה על שם הנופלים); תנועת בית”ר (ברית יוסף תרומפלדור); אתרי ההנצחה ובמרכזם אנדרטת  האריה השואג; ויום י”א באדר, שהיה במשך שנים אחד הימים המרכזיים ביישוב היהודי. כל אלו מנציחים, גם מאה שנים אחרי כן, את גבורתם של טרומפלדור ושל חבריו.

יגאל אלון, יליד 1918, איש אדמה ואיש צבא, גדל בכפר תבור (מסחה). אלון (פיקוביץ במקור) חווה ילדות מורכבת ומאתגרת. למד בבית הספר “כדורי”, היה מראשוני הנוטרים וממייסדי הפלמ”ח, שבראשו עמד במחצית השנייה והדרמטית של שנות הארבעים. בין השאר, פיקד על “ליל הגשרים”, על מבצעי ההעפלה וההתיישבות, על שחרור הגליל והנגב במלחמת העצמאות ועל “מבצע דני”. אלון הקים את חטיבת “יפתח” (ראשי תיבות של “יגאל פיקוביץ תל חי”) והיה נערץ על לוחמיו, אך לא  הגיע לקצה הפירמידה הצבאית בשל סכסוך בינו לבין בן גוריון. היה חבר מפלגת העבודה, שר חינוך ושר חוץ שהוביל מדיניות חוץ ניצית. בהתאמה לתפיסותיו, ניסה להוביל לשחרור יהודה ושומרון במלחמת העצמאות, תבע את סיפוח הגולן מיד אחרי ששת הימים, העתיק את ביתו לרובע היהודי בעיר העתיקה, והגה את “תוכנית אלון” שעל בסיסה הוקמה ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן ובהר חברון. בשעה שעמד להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, נפטר אלון בפתאומיות בי”ב באדר תש”ם (29.2.1980), ונקבר בקיבוצו, גינוסר, שם הוקם גם מוזיאון לזכרו. הונצח בשמות היישובים “אלון” שבבקעה ו”קלע אלון” שבגולן.

אלפי תלמידים בחמ”ד לומדים מדי יום את קיצור שולחן ערוך “מקור חיים” שאותו הוא כתב, והגותו המקורית מרתקת אליה עוד ועוד חוקרים ולומדים. הרב חיים דוד הלוי נפטר ביום י”ב באדר תשנ”ח (10.3.1998). הוא נולד בירושלים למשפחה של יוצאי טורקיה, והפך לגדול תלמידיו של הראשון לציון, הרב בן ציון חי עוזיאל. במלחמת העצמאות, לחם הרב הלוי בגדוד בחורי הישיבות שפעל בירושלים, ולאחריה כיהן כרב שכונות בירושלים, כרבה של ראשון לציון וכרבה של העיר תל אביב. בספריו הרבים, עסק בחיבור הלכה ואגדה ברוח ארץ־ישראלית, וניסה להצביע על הדרך שבה צריכים לצעוד לומדי התורה בדור של “אתחלתא דגאולה”. הרב הלוי העביר במשך שנים רבות פינה הלכתית ב”קול ישראל”, ותשובותיו קובצו בסדרת הספרים “עשה לך רב”. בפסיקותיו ובספרו ההלכתי הגדול “מקור חיים”, הִרבה הרב לעסוק בענייני הלכה ורפואה, ובשאלת התייחסותה של התורה לבעיות ולתמורות בתחום המשטר, הכלכלה, הטכנולוגיה והתרבות. בשנת תשנ”ז, קיבל את “פרס ישראל” על מפעליו הספרותיים, ובשנת תשע”ד נבחר להיות דמות המופת השנתית של החמ”ד.