דמותו עטופה במסתורין, והמונים נוהרים לקברו בעמוקה שבגליל, ביום פטירתו  כ”ו בסיוון. התנא יונתן בן עוזיאל, בן הדור הראשון לתנאים וגדול תלמידיו של הלל הזקן, פעל בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה. המסורת מתארת את גדולתו העצומה בתורה ובמידות, ואת העובדה שמרוב קדושה “כל עוף שפורח מעליו מיד נשרף”. במסורת ישראל לא נותרו רבות מאמרותיו (מלבד התייחסות לתרגומו ודו שיח בינו לבין שמאי), והן כנראה משוקעות במאמרים המיוחסים לבית הלל במשנה ובגמרא.  נודע כמחבר “תרגום יונתן” לספרי הנביאים, תרגום שבו משוקעים דברי אגדה ופרשנות מרתקים. חז”ל תיארו את התרעמותו, כביכול, של הקב”ה על כך שבתרגומו גילה יונתן בן עוזיאל את סתרי  הבורא לבני אדם. תוארה גם תשובתו של התנא, ולפיה “גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא להרבות כבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל”. עלייה למקום קברו מקובלת, (מסיבות שאינן ברורות כל צרכן) לפחות מאז המאה השבע עשרה כסגולה לזיווג הגון. המוני צעירים, צעירות והוריהם עולים למקום בכל שנה.

מגפת הפוליו איימה על העולם כולו. אלפים מתו מדי שנה, ורבבות, ביניהם נשיא ארה”ב פ”ד רוזוולט, חלו בשיתוק. ניסיונות קדחתניים למציאת חיסון עלו בתוהו. יונה סאלק, יליד 1914, בן למשפחה ענייה שהיגרה מרוסיה, החליט להיענות לאתגר. סאלק, שלא התקבל לכמה מוסדות אקדמיים בשל זהותו היהודית, עסק באותם ימים במציאת חיסונים לזנים שונים של שפעת. הממסד האקדמי לא חיבב את התיאוריות הנועזות, ומאמריו נדחו בזה אחר זה מכתבי העת המדעיים. סאלק החליט לפעול בכוחות עצמו. הוא גייס מאות אלפי מתנדבים, ביניהם הוא עצמו ובני משפחתו, וניסה עליהם  את החיסון שפיתח. כאשר קיבל אישור להפצת החיסון בשנת 1955, פרצו חגיגות ספונטניות ברחבי ארצות הברית, וסאלק הפך לגיבור עולמי. הוא סירב לרשום פטנט על החיסון, והעמיד אותו חינם לרשות האנושות. סאלק היה ציוני נלהב, שבביקורו במדינת ישראל (שסבלה גם היא מאוד מנגיף הפוליו), הגדיר את תקומתה “המעשה הגדול בתולדות העם היהודי”. על קירות מכון המחקר סאלק בארצות הברית חקוקה אמרתו” “מקווה לחיות את החלום”. נפטר בכ”ה בסיוון תשנ”ה (23.6.1995)

אברהם חלפי נולד בפולין (1904) והיטלטל עם משפחתו במהלך מלחמת העולם הראשונה למרחבי רוסיה. עלה לארץ בימי העלייה הרביעית, ובמשך שנים רבות עבד כשחקן בתיאטראות הצעירים של ארץ ישראל, שם גילם קרוב לשישים דמויות. חלפי הרבה לשחק תפקידים של דמויות משולי החיים והראה את היופי ואת המורכבות הטמונים מתחת למראה החיצוני. נודע במיוחד כ”אישון” בהצגה “עוץ לי גוץ לי”. במאות מן השירים שכתב ביטֵא תחושות של בדידות, אהבה, רגישות לזולת ושאלות קיומיות, שבלטו פחות באותה תקופה בספרות העברית. בין שיריו הידועים, שזכו לתפוצה רבה בזכות הזמר אריק איינשטיין שהרבה לזמרם, היו: “עטור מצחך זהב שחור”, “צער לך” “תוכי יוסי”, ו”סתיו יהודי”. רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ובסוגיות של קיום אל מול האמונה והמסורת. חוקרי ספרות רבים עמלו לפענח את הרמזים השונים הטמונים בשירת חלפי, ואחדות מיצירותיו נחשבות כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית עד היום. חלפי נפטר בכ”ד בסיוון תש”ם (8.6.1980) ונקבר בתל אביב, העיר שבה פעל במהלך שנות חייו בארץ.

הרב מסעוד אלחדד הכהן נולד במרוקו (1820) ועלה לירושלים בגיל צעיר. למד בישיבת המקובלים “בית אל”, ועמד בראשה למעלה מחצי יובל שנים. עסק רבות בתורת הנסתר ובעיקר בכוונות התפילה, ורבים מיושבי ירושלים נהרו לשמוע את תפילתו הייחודית. בגיל שמונים (!) יצא למסע התרמה בקהילות צפון אפריקה כשד”ר (שלוח דרבנן) של קהילת ירושלים, והתקבל בכבוד רב על ידי חכמי צפון אפריקה ופורטוגל, שאף אליה הגיע במסעותיו. במסעות אלו עסק גם באיתור כתבי יד שונים העוסקים בנושאי הקבלה והנסתר. בשנותיו האחרונות נישא על כתפי תלמידיו למקום תפילתו והמשיך כמעט עד יומו האחרון להיות שליח הציבור הירושלמי, ונודע בפי כל בשם רבי מסעוד הכהן. כתב ספרים רבים בענייני קבלה, דרשות על התורה וחידושים על הש”ס. קרא פעמים רבות להרבות בשלום ובאחדות ישראל. נפטר בן מאה ושבע בכ”ד בסיוון תרפ”ז (24.6.1927). נקבר בהלוויה המונית בהר הזיתים. בימי הכיבוש הירדני, חולל קברו ואותר מחדש רק בשנת 2016.

ליל שבת, אור לכ”ג בסיוון תרצ”ג (16.6.1933). טיול ליל שבת רגוע של חיים ארלוזורוב, מבכירי התנועה הציונית, ושל אשתו סימה על חוף ימה של תל אביב, נקטע כאשר שני גברים ניגשו אל הזוג. לפי עדותה של סימה, ביקשו השניים לוודא כי בעלה הוא אכן חיים ארלוזורוב, וכאשר השיב בחיוב ירו בו למוות. סערת רוחות אדירה פקדה את היישוב היהודי. רבים האשימו ברצח חלקים מהתנועה הרביזיוניסטית, שמתחו ביקורת קשה על ארלוזורוב בשבועות שקדמו לרצח, בשל מגעים שניהל עם גרמניה הנאצית כדי לסייע ליציאת היהודים מהמדינה. תוך זמן קצר נעצרו שלושה מאנשי “ברית הבריונים”, תנועת רביזיוניסטית קטנה שנודעה בביקורתה הקשה על ארלוזורוב. השלושה נמצאו אשמים, ואחד מהם אברהם סטבסקי, נדון למוות. בארץ שררה אוירה של מלחמת אחים. תנועת העבודה, שאליה השתייך ארלוזורוב, האשימה את הימין ברצח, ואילו הימין טען שמדובר בעלילת דם חסרת כל פשר. בסופו של דבר, זיכה בית משפט בריטי את סטבסקי וחבריו, והשאלה מי רצח את ארלוזורוב נותרה ללא מענה ברור עד היום.

סרן מאיר טוביאנסקי, איש הגנה ופעיל עלייה ותיק, היה שונה באופיו ובהליכותיו מעמיתיו אנשי הפלמ”ח שלחמו לצידו בחזית ירושלים במלחמת העצמאות. לחלקם, שחיפשו נואשות אחרי מי שהסגיר לירדנים את רשימת בסיסי ההגנה והמתקנים האסטרטגיים בירושלים (רשימה שאפשרה להם להפגיז אותם בימי המצור), זה הספיק. צירוף מקרים אומלל, ובו נצפה טוביאנסקי במסגרת תפקידו בחברת החשמל מסתודד עם המנהל הבריטי של החברה, שהיה מקורב לירדנים, חרץ את גורלו. שלושה קצינים שאפתנים , בהוראתו של איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי,  ביקשו ממנו להתלוות אליהם לדיון מקצועי בשעה שהגיע לתל אביב  בימי ההפוגה הראשונה. טוביאנסקי נלקח, מבלי לדעת כלל את הצפוי לו, אל מִשְׁלָט של הפלמ”ח בדרך לירושלים. שם, נערך לו משפט שדה מהיר, והוא הוצא להורג בכ”ג בסיוון תש”ח (30.6.1948) באשמת בגידה. זעקותיו כי הוא חף מפשע לא זכו למענה. רק אחרי מאבק ארוך שניהלה אלמנתו, טוהר שמו. “שופטיו” הועמדו לדין אך רק איסר בארי קיבל עונש סמלי והנותרים לא נענשו כלל .פרשת טוביאנסקי היוותה אבן דרך בהחלטה שלא להטיל עונשי מוות בישראל, מחשש להישנותם של מקרים דומים.

בליל כ”ג בסיוון תשנ”ו (9.6.1996) שבו אפי וירון אונגר מחתונת חברים לביתם שבקריית ארבע. אפי – גרפיקאית ומאיירת מוכשרת בת עשרים וארבע, שסיפורי הקומיקס שלה על מעללי בנם הבכור “דביר” זכו לאהדה ולתפוצה רבה בעיתונות הדתית של שנות התשעים. ירון – מחנך צעיר ונערץ בישיבה התיכונית בקריית ארבע. שניהם ישבו ברכב יחד עם בנם התינוק, ישי, בן עשרה חודשים. סמוך למושב גפן, לא הרחק מבית שמש, עקף רכב ובו חברי חוליית החמאס הרצחנית מצוריף את רכבם של בני הזוג, וירה לעברו כחמישים כדורים. אפי וירון נהרגו במקום, ואילו ישי, בדרך נס, נותר ללא פגע. הפיגוע האכזרי הימם את ישראל. הלוויה המונית נערכה לבני הזוג בכפר עציון. רבים, מכל קצוות הקשת בישראל, ניחמו את הוריו של ירון בשערי תקווה ואת הוריה של אפי באלון שבות, לשם הועברו גם הפעוטות דביר וישי. חלק מחברי חוליית צוריף, שמלבד רצח בני הזוג, רצחה תשעה יהודים נוספים בפיגועים שונים, חוסלו בידי כוחות הביטחון. שניים מהם נלכדו, אך שוחררו בעסקת שליט.

הטיול השנתי של תלמידי כיתה ז12 מבית הספר “ברנר” בפתח תקווה היה בעיצומו, ומצב הרוח באוטובוס שעמד להיכנס לשמורת הטבע היפהפייה שבחוף “הבונים” היה בשיאו. ואז, בשעה עשרה לתשע בבוקר, בכ”ב בסיוון תשמ”ה (11.6.1985) אירע האסון. הרכבת שפגעה באוטובוס בשעה שחצה את הפסים סמוך לכניסה לחוף, העיפה אותו למרחק ארבעים מטר. תשעה עשר תלמידים (מחצית מתלמידי הכיתה), נהגת האוטובוס, המחנכת ואם מלווה נהרגו מייד. מדינת ישראל הייתה בהלם, והלוויה ממלכתית רבת משתתפים בנוכחות ראשי המדינה נערכה לקורבנות בבית העלמין “סגולה” בפתח תקווה. נסיבות התאונה לא הובהרו עד היום, ונהג הקטר זוכה מאשמה לאחר שהוכח כי ניסה לבלום כבר ממרחק ארבע מאות מטר, כאשר ראה את האוטובוס על הפסים. ועדות חקירה ובדיקה התריעו בדבר הצורך לנקוט אמצעי זהירות חמורים במפגש בין דרכי עפר וכבישים לבין מסילות הרכבת, ומִסְעָף המסילה בחוף הבונים הפך להיות אחד המקומות המאובטחים ביותר מבחינה תחבורתית בישראל. אתרי הנצחה שונים הוקמו לזכר הנספים, בראשם חורשת עצי תמר במקום התאונה, ובה אנדרטה שבמרכזה שני פסי רכבת.

“ישראל מחכה לרבין”, הייתה סיסמת הבחירות ששטפה את ישראל במהלך קיץ 1992. למרות ההצלחות המדיניות הרבות, דיכוי האינתיפאדה הראשונה ומעל הכול – קליטת העלייה ההמונית מרוסיה ומאתיופיה שהובילה ממשלת יצחק שמיר, הרי שפילוגים קשים בימין, פרשיות שחיתות שנקשרו לאנשי השלטון, וקשיים כלכליים (למפרע זמניים) שנבעו מקליטת העלייה ההמונית הובילו למהפך. מפלגת העבודה, שלאחר שנים רבות בראשות שמעון פרס העדיפה על פניו הפעם את יצחק רבין שנתפס כ”מר ביטחון” והרמטכ”ל המהולל של מלחמת ששת הימים, זכתה בניצחון מוחץ. בכ”ב בסיוון תשנ”ב (23.6.1992) התחולל המהפך השני, ומפלגות השמאל שבו, לאחר חמש עשרה שנה  של שלטון הליכוד או של ממשלות אחדות, לכס השלטון. ימיה של ממשלת רבין שהוקמה בעקבות המהפך היו קצרים וסוערים. היא קידמה (בניגוד להתחייבויות הבחירות שלא לעשות כן) משא ומתן על מסירת הגולן לסוריה תמורת שלום (שכשל), והובילה לחתימת הסכם אוסלו, אחד התהליכים השנויים במחלוקת ביותר בתולדות המדינה שגרם לשסע עצום בעם, ובשיאו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי המתנקש יגאל עמיר.

“לרתום את האטום למען הקידמה והפיתוח” – זה היה החזון שעמד בבסיס רצונם של מדעני הוועדה לאנרגיה אטומית שפעלו בישראל במהלך שנות החמישים. תרומה של ממשלת ארצות הברית שסייעה בהקמת כורים גרעיניים אזרחיים למטרות פיתוח ברחבי העולם, סייעה להגשמת החלום, ובחולות שממערב ליבנה, לא הרחק משפך נחל שורק לים התיכון, הוקם “הממ”ג” – מרכז מחקר גרעיני בנחל שורק. במרכז, שהחל לפעול בכ”א בסיוון תש”כ (16.6.1960), פועל כור גרעיני קטן  ומאובטח היטב, ולצידו מעבדות משוכללות שבהן נבחנות טכנולוגיות שונות המסייעות לשימוש ביכולות הגרעין בתחומי המדע, הרפואה והחקלאות. במהלך השנים הפך הממ”ג לאחד ממרכזי המחקר המובילים בארץ, ובמעבדותיו פותחו טכנולוגיות בתחומי ההיי־טק והאלקטרו אופטיקה, וכן שימוש בלייזרים וחקר החלל. מחקרים המתבצעים במקום עוסקים גם בהשפעות השונות של השימוש בקרינה גרעינית והטיפול בה, ומשפיעים רבות על  קביעת תנאי הבטיחות של העוסקים בטכנולוגיה מסוג זה. מאיץ החלקיקים “שרף” לצורכי מחקר ופיתוח שהוקם בממ”ג, משרת לא רק את הקהילה המדעית הישראלית, אלא גם מהווה מרכז לימוד עבור תלמידי תיכון מצטיינים בפיזיקה, הנהנים מתוכנית לימודים מיוחדת המופעלת במקום.