הימים ימי פרעות ודמים. מעשי הרצח  שכמעט ולא זכו  לתגובה של משטרת המנדט הבריטי היו ענין שבכל יום. בישוב היהודי סערו הרוחות סביב השאלה האם להמשיך את מדיניות ההבלגה אל מול הטרור הערבי או להתחיל להגיב. אל מול מעשי רצח מחרידים שבוצעו בצפת ובסביבותיה החליט איש בית”ר שלמה בן יוסף יחד עם חבריו להגיב. בן יוסף, שעלה לארץ  מפולין באונית מעפילים שנה קודם לכן, שהה בראש פינה במסגרת פלוגת עבודה של בית”ר. יחד עם שניים מחבריו ניסה להשליך רימון על אוטובוס ערבי במעלה הכביש המתפתל לצפת. האוטובוס לא נפגע אולם שוטרים בריטים תפסו את השלושה ובן יוסף נידון למוות. גזר הדין האכזרי זעזע את הישוב היהודי , אולם הבריטים דחו את כל הבקשות לשינוי גזר הדין.. בן יוסף סירב לבקש חנינה וביום ל סיון תרח”ץ (29.6.1938) עלה לגרדום בראש מורם. במכתב שהותיר אחריו כתב “כלום אין לי. הכל לעם ישראל”. זאב ז’בוטינסקי הצהיר “מגרדומו נעשה מגדל”. ודורות של לוחמי האצל והלחי התחנכו על מורשתו.

זה היה המפעל ההנדסי הגדול ביותר שביצעה מדינת ישראל הצעירה. ארבעת אלפים פועלים; השקעה בסדר גודל של ארבעה מיליארד ש”ח (במונחים של היום); מאה ושלושים ק”מ של תעלות, מנהרות וצינורות ענק; פרויקטים הנדסיים מורכבים ומשאבות ענק; ולאחר עשר שנות עבודה, ביום ל’ בסיוון תשכ”ד (10.6.1964) נחנך סוף־סוף “המוביל הארצי”. הרעיונות בדבר הזרמת מים מהמאגרים הגדולים בצפון הארץ לנגב הצחיח החלו להתרקם עוד בימי המנדט. לאחר הקמת המדינה ולנוכח הרצון להגדיל את שטחי החקלאות בדרום ולעודד את פיזור האוכלוסייה, החלו הרעיונות לצאת אל הפועל. המהנדסים והחופרים נאלצו להתגבר על הפרשי גובה בין עמק הירדן והכנרת להרי הגליל, שבהם עבר המוביל, ולהתמודד עם הפגזות ועם פעולות טרור שהפעילו מדינות ערב וארגוני החבלה כדי לעצור את השלמת הפרויקט. על מנת למנוע את המלחת מי המוביל ומי הכנרת, נחצב סמוך לגדותיה “המוביל המלוח”, המסלק את מי המעיינות המלוחים מהאגם. לאחר כל המאמצים, החל המוביל להוביל מי שתיה ומים לחקלאות מהכנרת ועד למצפה רמון, וסייע – פשוטו כמשמעו – בהפרחת השממה.

“תבקר גם את פצועי המלחמה השוכבים כאן בבית החולים”, ביקש הרב אריה לוין מתלמידו שמחה הולצברג שבא לבקר את רבו, בשעה שזה אושפז בבית החולים זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הולצברג, דמות צבעונית ומיוחדת, ניצול שואה שאיבד בה את כל משפחתו והספיק גם להילחם במרד גטו ורשה, לא היסס לרגע. הוא סעד את הפצועים בשעה שנאנקו מכאבים, עודד את רוחם בשעות הקשות, וביקר בקביעות את היתומים ואת האלמנות. הולצברג ליווה מאות מהפצועים  מהימים שבהם שכבו בבתי החולים ועד לנישואיהם וללידת ילדיהם, שאליהם התייחס כאילו היו ילדיו. חוש ההומור הייחודי שלו, השוקולדים המתוקים שהיה מחלק לכל סובל ומתייסר והשמחה שהיה משרה בכל מקום זיכו אותו בתואר “אבי הפצועים” ובפרס ישראל על תרומה מיוחדת לעם ולמדינה. חייו של הולצברג לא היו פשוטים, אך עוד מהימים שלאחר השואה, שבהם נהג בקביעות לבקר ולעודד ניצולי שואה שחלו בנפשם ובגופם, בערה בו אש אהבת האדם. ביום ב’ באדר תשנ”ז (13.2.1997) לקה הולצברג בליבו ונפטר בפתאומיות. יהי זכרו ברוך.

מפקדי ההגנה בחזית תל אביב היו מוטרדים מאוד מאי יכולתם לכבוש את שכונת אבו כביר הסמוכה ליפו, שתושביה המטירו אש תופת על כלי הרכב שיצאו מתל אביב דרומה ומזרחה לירושלים. לאחר שמספר הסתערויות של לוחמי ההגנה על השכונה נכשלו, הוחלט להיעזר בדוד ליבוביץ, המנהל הטכני של בית הספר “מקווה ישראל”, ומי שנודע ביכולות ההמצאה והאלתור שלו. הלה פיתח מרגמה מאולתרת לטווח קצר שנקראה על שמו “הדָוִידקה”. לשלוש מרגמות הדוידקה שהופעלו בבוקר ב’ באדר ב תש”ח (13.3.1948) הייתה השפעה מכרעת בהצלחתו של “מבצע מרכז”, ובסיומו הייתה אבו כביר בידי כוחותינו. טווח האש של הדוידקה היה לא יותר משלוש מאות מטר, הפעלתה הייתה מסורבלת ויכולת הדיוק שלה הייתה פחות ממינימלית, אולם הרעש העצום שנשמע בעת הפעלתה החריד את הערבים והביא פעמים רבות למנוסתם. שש מרגמות דוידקה ניתנו לחטיבות ההגנה והפלמ”ח בימי השיא של מלחמת העצמאות באביב תש”ח, והפעלתן סייעה להכרעה בקרבות רבים ברחבי הארץ. במקומות שונים בארץ, וביניהם צפת וכיכר הדוידקה בירושלים, מוצבת המרגמה כזיכרון ליכולת הנחישות והיוזמה בימים קשים.

הנסיעה התמימה של קו 300 של אגד מתל אביב לאשקלון, הפכה בליל י’ בניסן תשמ”ד (12.4.1984) לפרשה שזעזעה את מדינת ישראל. ארבעה מחבלים פלשתינים התנפלו באמצע הנסיעה על הנהג ואילצו אותו, באיומי סכין ובטענה כי ברשותם חומר נפץ, לנסוע ללב רצועת עזה, תוך שהם דורשים לשחרר מחבלים פלשתינים תמורת הנוסעים. לאחר מספר שעות פרצו לוחמי סיירת מטכ”ל אל האוטובוס, ובחילופי האש נהרגו שניים מהמחבלים והחיילת איריס פורטוגז שהנהיגה את בני הערובה במהלך האירוע. שערורייה פרצה כאשר התברר כי למרות טענותיהם של כוחות הביטחון כי ארבעת המחבלים נהרגו בעת הפריצה, צולמו שניים מהם בידי צלמי עיתונות  בחיים כשהם מובלים למקום בלתי ידוע. בהמשך התברר כי השניים חוסלו בידי אנשי השב”כ למרות כניעתם. ועדות חקירה שונות, ניסיונות של המעורבים בפרשה להטיל את האחריות למקרה זה על זה ותסבוכת פוליטית משפטית ותקשורתית הביאו בסופו של דבר להתפטרותם של ראשי השב”כ ולמתן חנינה מראש על ידי נשיא המדינה למעורבים בפרשה, כדי למנוע פגיעה נוספת בארגון.

ימיו של הרעיון לפעולה למען שיבת העם לארצו, ארוכים כימי גלות ישראל ממולדתו. מבשרים, הוגים ופעילים במערב אירופה, במזרחה, בארצות הבלקן, במגרב ובמזרח כתבו ועשו למען הפיכתו למציאות כבר מראשית המאה התשע עשרה. תנועת חובבי ציון ארגנה את העלייה הראשונה וסייעה בייסודן של המושבות בארץ. ועדיין, לא היה שם לרעיון. בגיליון כתב העת “שחרור עצמי” שהתפרסם בווינה בי”א בניסן תר”ן (1.4.1890), נקבע המותג. העיתונאי נתן בירנבאום, פעיל יהודי ותיק למען חזרת ישראל לארצו, קרא במאמרו “למען כבודו ושלמותו של עמנו” ליסודה של תנועה ציונית  שתפעל לקוממיות ישראל. שבע שנים מאוחר יותר, נפגש בירנבאום עם הרצל בעת ארגון הקונגרס הראשון, והלה אימץ בהתלהבות את השם שאותו הציע לו העיתונאי הצעיר. בירנבאום עצמו הפך לאחד ממקורביו של הרצל, פרסם מאמרים נלהבים בזכות הציונות, וכיהן כמזכיר הוועד הפועל הציוני הראשון. צחוק הגורל היה שבהמשך ימיו התרחק בירנבאום מהרצל, חזר בתשובה והפך לאחד ההוגים החשובים בתנועת אגודת ישראל החרדית ששללה את הציונות החילונית מכול וכול.

יושבי בית המדרש עמלים על חידושיו לש”ס, לומדי המקרא מקפידים תמיד להתייחס לפירושו המקיף. פייטן, מקובל, רופא, פוסק ואיש תורה ומוסר. רבי משה בן נחמן (הרמב”ן), מגדולי ישראל שבמלכות ספרד, שילב בתורתו את משנתם של חכמי ישראל במזרח ובמערב, והותיר אחריו יצירה ענפה בכל מקצועות התורה. כמנהיגם של יהודי ספרד בזמנו, נדרש הרמב”ן להתעמת עם אנשי הכנסייה ועם מומרים שביקשו להוכיח את הטעות שבאמונת היהודים. בסדרת ויכוחים ממושכים שנערכו בחצר המלוכה, ניצח הרמב”ן את אויביו. אולם, נאלץ להימלט מספרד מחשש לנקמתם. דרשותיו ואיגרת המוסר ששלח לבנו, הפכו ל”קלאסיקה” תורנית עד לימינו. עלייתו לארץ ישראל באחרית ימיו (בה נפטר ביום י”א בניסן ה’ל, 4.4.1270) הייתה הגשמת חלומו הגדול של הרמב”ן, שהדגיש כי קיימת מצווה לרשת את הארץ ו”לא להותירה ביד זולתנו מן האומות או לשממה”. באהבתו הגדולה לארץ, הצליח הרמב”ן לראות את הטוב גם בשממה ששלטה בארץ ישראל בהגיעוֹ אליה. הוא ראה בכך את ברכת ה’, שלא נתן לאומות העולם להתבסס בארץ בִּמקום עם ישראל.

התפילה שחיבר להצלחת חינוך הילדים מככבת בכל הרשתות החברתיות בראש חודש סיוון. עם ישראל התוודע למנהג תיקון ליל שבועות בזכותו. נוסח התרת נדרים של ערב ראש השנה בקהילות אשכנז נכתב על ידו. החסידות רואה בו את אחד ממעצבי תורתה. הרב ישעיהו לוי הורביץ נולד (1558) בפולין, למד בישיבותיה וכיהן ברבנות בערים גדולות וחשובות באירופה, ובהן פראג ופרנקפורט. עלה לארץ ישראל ברגל(!) והתגורר בירושלים, בצפת ובטבריה, שם נפטר (ככל הנראה) בי”א בניסן ה’ ש”צ (24.3.1630). הרב הורביץ כתב ספרים רבים ובהם פירושים על הזוהר ועל ההגדה של פסח, ובנושאים שונים בהלכה. נודע בעיקר בזכות ספרו “שני לוחות הברית” (של”ה), שגם העניק לו את כינויו “השל”ה הקדוש” לדורות. הספר התפרסם לאחר מותו (ונכתב במקור כצוואה לבני משפחתו), והוא עוסק בנושאים שונים סביב מעגל השנה היהודי, וכן בשאלות מוסר, אמונה ולימוד תורה. מנהגים רבים התקבלו בזכותו ברבות מקהילות ישראל. הספר, הכתוב בחלקו בצורה פיוטית ומתבסס על הקבלה שבה עסק השל”ה בשבתו בארץ ישראל, נפוץ בכל רחבי העולם היהודי וזכה להשפעה רבה.

“אתם, היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים; אתם, המוצאים מאכל חם ופני ידיד…התבוננו וראו: הזהו אדם, העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה…שבעבור ‘כן’ או ‘לא’ לבן מוות היה…הרהרו וזִכרו כי כל זאת אירע, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווכם לחקוק בלבבכם”. פרק הפתיחה לספרו “הזהו אדם” של פרימו לוי, שנולד בשנת 1919, הפך להיות אחד הטקסטים המזוהים ביותר עם השואה. לוי, שגדל במשפחה יהודית ליברלית באיטליה, הצטרף בנערותו לפרטיזנים שפעלו נגד המשטר הפשיסטי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא נתפס, נשלח לאושוויץ, ושם שהה קרוב לשנה. לאחר סיום המלחמה, כדי להתמודד עם הכחשת השואה, החל לפרסם את זיכרונותיו מהמחנות. ספריו, המתארים בפרטי פרטים ובצורה קרה את זוועות התקופה הנאצית, הצליחו לזעזע את הציבור. בכתביו, עמד לוי על התהומות שאליהם עלול להידרדר אדם, ומנגד, הציג את אלו שהצליחו לרומם את עצמם ולרומם אחרים גם בתוך הגיהינום. לוי, שעבד ככימאי, נודע גם בספרו “הטבלה המחזורית” שבו הוא מתאר את דמויות בני האדם בהתאמה לתכונות היסודות הכימיים. נפטר בנסיבות מסתוריות בי”ב בניסן תשמ”ז (11.4.1987)

מסלולם של חברי גרעין הצופים ד’ שהתגייסו לפלמ”ח באוקטובר 1946, היה רצוף קרבות ואש. הם לחמו בקרבות הקשים לשחרור הגליל, השתתפו במבצע דני ובמבצע יואב. בשוך הקרבות ביקשו להתיישב יחדיו ולהחליף את כלי המלחמה בכלי החקלאות. שמונים חברים ושלושים וחמש חברות עלו ביום י”ב בניסן תש”ט (11.4.1949) לחוף הים שליד נבי רובין, והקימו את קיבוץ פלמחים מתוך הוקרה לארגון שבשורותיו לחמו בקרב על תקומת ישראל. ענף דיג תחת הכותרת “גם הים הוא לחם”, ענפי חקלאות מגוונים (רפת גדולה) ובהמשך גם מפעל מחשבים פרנסו את חברי המשק. לצד הקיבוץ הוקם אחד מבסיסי חיל האויר הגדולים והחשובים בארץ, וחוף פלמחים הסמוך ולצידו שפך נחל שׂורק לים הפך לאחת מפנינות הטבע החביבות על תושבי אזור המרכז. לימים, עבר הקיבוץ הפרטה ואף קלט לתוכו חלק ממפוני אלי סיני שגורשו מבתיהם במסגרת תוכנית ההתנתקות. במרכז הקיבוץ, משמר אחד מהצריפים הראשונים את קורותיו של גרעין הצופים ד’, ומוזיאון “בית מרים” מכיל בתוכו את הממצא הארכיאולוגי העשיר שמצאו דייגי הקיבוץ במשך השנים.