שלוש משפחות מהיישובים הוותיקים יותר בבנימין שעלו להתיישב בפסגות שממזרח לציר שישים ביום י”ד באלול תשמ”ד (10.9.1984) היו ההתחלה. מסע הפרסום של “הזריחה בעלי”, הסמוכה לשילה, עירו של הכהן הגדול, הביא ליישוב רבים נוספים – דתיים וחילוניים, עולים וותיקים. הראשונה והגדולה במכינות הקדם צבאיות בישראל, מכינת “בני דוד” שהוקמה ביישוב חמש שנים לאחר ייסודו, קיבעה את מקומה של עלי בתודעה הישראלית. רבים מבוגרי המכינה התיישבו בתשע השכונות של היישוב, המשתרעות על היקף כולל של אלפיים דונם ומשקיפות על נופיה המרהיבים של ארץ בנימין. קשיים לא מעטים ידע היישוב. ברחובותיו ובמעיינותיו מונצחים בניו שנפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור, וביניהם כמה שנודעו כגיבורי האומה. גם קשיים משפטיים ומזג האוויר הקפוא בפסגות לא מנעו את התעצמותה של עלי והפיכתה ליישוב המונה למעלה מאלף משפחות. רבים מבני היישוב משרתים בזרועות הביטחון ובשירות הציבורי בתפקידים בכירים, אחרים עוסקים בחקלאות, בתעשייה, בחינוך במסחר ובמקצועות חופשיים. בקרוואנים שעל פסגות ההרים בונים זוגות צעירים בית חדש. ציר הכניסה ליישוב הנקרא בשם “יד באלול” מזכיר את העבר, ומבטיח את העתיד.
השיירה הקטנה של אנשי האו”ם שנסעה ברחובות שכונת טלביה הירושלמית בבוקר י”ג באלול תש”ח (17.9.1948) נעצרה לפתע, בשעה שג’יפ צבאי חסם את מסלולה. בשיירה נסע הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ראש משקיפי האו”ם בארץ. ברנדוט, שמחד נודע (בעיקר בזכות פרסומיו העצמיים) כמציל יהודים בשלהי השואה מטעם הצלב האדום, ומאידך נודע לימים כמי שהיה בעל נטיות אנטישמיות מובהקות ואולי אף שימש כסוכן נאצי, גילה בתפקידו כמתווך מטעם האו”ם נטייה פרו־ערבית ברורה. בהצעותיו, זמם לגזול מישראל את כל הישגיה הצבאיים, להשיב לשטח המדינה הצעירה את כל הפליטים הערביים (אותם השווה לניצולי השואה), ואף להעביר את ירושלים כולה לריבונות ערבית. ממשלת ישראל התנגדה להצעותיו, ואילו אנשי הלח”י החליטו לחסלו. מהג’יפ ירדו שלושה מאנשי המחתרת ובראשם יהושע כהן, מפקד הלח”י בירושלים. הם ניגשו אל השיירה, ירו בברנדוט ובעוזרו הצרפתי ונמלטו מהמקום. המדינה הצעירה סערה. מעצרים המוניים בוצעו בקרב אנשי הלח”י והאצ”ל, וישראל הרשמית הביעה, לפחות כלפי חוץ, את צערה. בפועל, המשך ההישגים הצבאיים של צה”ל במלחמה הביאו לגניזת תוכניותיו הבעייתיות של הרוזן.
מאה ספרים, מאתיים פיוטים, חמישים שנות הנהגה. רבי יוסף חיים, שנולד בבגדד בשנת 1835 ונודע בכינויו “הבן איש חי”, נחשב לגדול מנהיגיה של יהדות עיראק בעת החדשה. הוא נולד למשפחת רבנים ידועה, ולאחר פטירת אביו, בהיותו בן עשרים וארבע, החל להנהיג את קהילת בגדד. ה”בן איש חי” נודע בדרשותיו המרתקות, שאותן נשא מדי שבת בשבתו בפני אלפי (ולעיתים יותר מכך) מאזינים. בדרשותיו ובספריו, הרבה לשלב עניני הלכה ואגדה, ודאג להנגשתם לכלל חלקי האוכלוסייה. ה”בן איש חי” (שחיבב מאוד את דמותו התנ”כית של בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, וקרא לספריו בשמות כינוייו השונים של בניהו) אהב את ארץ ישראל, ובעת ביקורו בקבר רבי שמעון בר יוחאי, חיבר את הפיוט הידוע “ואמרתם כה לחי”. רבי יוסף סירב לקבל שכר מהקהילה עבור רבנותו, ועסק במסחר יחד עם אחיו. בי”ג אלול תרס”ט (30.8.1909) בשעה שעלה להתפלל על קברו של יחזקאל הנביא בצפון עיראק, נפטר ה”בן איש חי”, ומאה אלף איש ליוו אותו למנוחות בבגדד.
התקפות הטרור של חוליות “הפדאיון” שיצאו מרצועת עזה, גרמו לנפגעים ולנזק ברחבי ישראל כמעט מדי יום. עשרים ושתיים פעולות טרור נערכו רק בשבוע שלפני המבצע, והזעם בישראל גבר. פעולת התגמול הגדולה “חץ שחור” שפגעה בבסיסי המצרים ברצועה לא השיגה את ההרתעה המבוקשת. בליל י”ג באלול תשט”ו (31.8.1955) יצא גדוד הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון להתקפה על משטרת חאן־יונס שבה שכנת מפקדת הפדאיון. המבצע נקרא על שם סעדיה אלקיים, לוחם הצנחנים שנודע באמרתו “אם אני לא אלך – מי ילך?” ונהרג במהלך מבצע חץ שחור. לראשונה השתמשו כוחות הצנחנים בזחל”מים שסייעו בהסתערות על מבנה המשטרה המבוצר שבלב העיר ועל המוצבים שמסביבו. עשרה מהלוחמים נפצעו וטופלו תחת אש, ואמנון לביא מקיבוץ שריד נהרג. שניים ממפקדי המבצע קיבלו ציון לשבח. אבדות המצרים היו כבדות. בניין משטרת חאן־יונס קרס לאחר הפעלת מאות ק”ג של חומר נפץ, וקרוב לשבעים חיילים מצריים נהרגו. ממשלת מצרים הבינה את המסר. פעולות הפדאיון פחתו, אך דעכו כליל רק אחרי מבצע קדש שנערך כמה חודשים מאוחר יותר.
דרכה של החסידות העממית נראתה כבר כסלולה. המודל שסללו תלמידיו של הבעל שם טוב היה ברור: עממיות, שמחה, צדיק המהווה אוזן קשבת להמונים בגשמיות וברוחניות. בחצרו של החוזה מלובלין החלו מנשבות רוחות שביקשו דרך שונה. “היהודי הקדוש” מפשסיחא, ובעיקר תלמידו, הרב שמחה בונים, (יליד 1767) שנפטר בי”ב באלול תקפ”ז (12.8.1827) דרשו התמודדות רוחנית שתאתגר את האדם ותדרוש ממנו עמל ויגיעה ולא רק שמחה ונחמה. ר’ שמחה, בעל השכלה כללית רחבה ורוקח במקצועו הראשון, חינך את תלמידיו לדרישת אמת בלתי מתפשרת, ללמדנות, להתעמקות בספרי היסוד של האמונה היהודית ולעבודה מפרכת באיזון כוחות הנפש. מערערים רבים קמו על שיטת פשיסחא, וברגע האחרון לפני שנודו אנשיה מקהל החסידות, הסתיים “בחתונה הגדולה באוסטילה” ויכוח המוני בין אדמו”רי החסידות במתן לגיטימיות לדרך החדשה. ספריו של ר’ שמחה הכהן, “קול שמחה” ו”קול מבשר”, דמותו הייחודית, מפעלה הרוחני של רעייתו, רבקה, שעסקה בבחינת תלמידיו, והמשלים הרבים שהותיר אחריו היוו בסיס לשתיים מהתנועות החסידיות המפוארות שצמחו מקרב תלמידיו – קוצק וגור.
ארבעים שנה כיהן הרב קלמן כהנא כרב הקיבוץ חפץ חיים. האברך הצעיר יצא מגליציה, למד בישיבות גרמניה במקביל להשגת דוקטורט מאוניברסיטת הילדברג, פעל נמרצות בארגון הנוער הדתי במדינה, עמד בקשר קבוע עם גדולי הדור (במיוחד עם החזון איש), ובהנחייתם התווה את דרכם של החקלאים הדתיים בקיום המצוות התלויות בארץ. עיסוקו החלוצי של הרב כהנא בתחום זה, כמו גם עיסוקו בתחום הנגשת ההלכה בכלל לדור הצעיר, לא הפריעו לו להיות ממנהיגיה של תנועת פועלי אגודת ישראל, לייצג ערכים של שילוב תורה, עבודה ומדע, להיות מחותמיה של מגילת העצמאות ולכהן כחבר כנסת במשך קרוב לשלושה עשורים. במסגרת עבודתו הפוליטית, היה הרב כהנא בין חברי ועדת פרומקין שפעלה להסדרת נושא החינוך בקרב העולים בשנות החמישים, ומתומכי ההתיישבות ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. את שנותיו האחרונות הקדיש הרב קלמן לעיסוק מעמיק בהלכות המצוות התלויות בארץ, במסגרת בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות החקלאית שבראשו עמד. הוא כתב עשרות ספרים ומאמרים בנושא. הרב קלמן נפטר בירושלים בי”א באלול תשנ”א (20.8.1991)
הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת ארגון “החלוץ” היו נחושים לנצל את שעת הכושר של המנדט הבריטי, שנתפס כאוהד היהודים, ולהקים בארץ סוג של “קיבוץ אחד גדול” שיגשים את מטרות הציונות ברוח סוציאליסטית. באוהלי הפועלים בכביש טבריה־צמח הוחלט לצאת לדרך, ולהפעיל את העולים במתכונת צבאית התנדבותית. ביום י”א באלול תר”ף, 25.8.1920) במלאת חצי שנה לקרב תל חי, הוכרז על הקמת “גדוד העבודה”. אלפי פועלים עבריים ברחבי הארץ נשלחו על ידי ראשי הגדוד, וביניהם יצחק שדה ומנחם אלקינד, למשימות לאומיות שכללו סלילת כבישים, פעולות בנייה נרחבות במגזר הפרטי, הקמת מוסדות ציבור בתל אביב ובירושלים, הקמת יישובים ותרומה לארגון כוחות ההגנה. קופה משותפת סיפקה את צורכי החברים, ופעילויות תרבות גיבשו את הרוח המיוחדת שבפלוגות הגדוד. בשיא כוחו של הגדוד, החליטו חלק מחבריו כי הגשמה מלאה של הסוציאליזם יכולה להיות רק במולדת הקומוניזם בברית המועצות. רבים מראשי הגדוד ירדו לאוקראינה, ולימים נרצחו בידי אנשי סטלין והיטלר. במהלך השנים, לאחר מחלוקות וויכוחים, הפך הגדוד לחלק מהתנועה הקיבוצית וההסתדרות הכללית.
האווירה הייתה אופטימית. זמן קצר לאחר אימי מלחמת העולם השנייה, עדיין האמינו רבים כי הארגון החדש, שהוקם שנתיים קודם לכן בסן פרנסיסקו, יביא שלום ואחדות לאנושות. טקס הנחת אבן הפינה למטה הקבע של האומות המאוחדות נערך ביום י’ באלול תש”ח (1.9.1948) במנהטן שבניו יורק, במתחם רחב ידים שנתרם לשם כך בידי המיליונר ג’ון רוקפלר. ארבע שנים לאחר מכן, כבר עמד המתחם המפואר על תילו. שורת דגלי האומות שבכניסה לבניין, שמולה חקוקים מילותיו בנות האלמוות של ישעיהו (ב): “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, מקדמת את פני הבאים למבנה. מרכזי סוכנויות האו”ם, בניין העצרת הכללית ובניין מועצת הביטחון מעוטרים ביצירות אומנות רבות המבטאות בדרך כלל את השאיפה לשלום, לחירות, לשגשוג ולצדק. חדרים שונים במבנה נתרמו בידי מדינות שונות המציגות את מורשתם, ובין השאר מכיל המבנה תערוכת קבע לזכר השואה. מדי סתיו מתכנסים בבניין נציגי כל מדינות העולם לאספות שנתיות המנסות לקדם את שלום העולם, לא תמיד בהצלחה… נבואת ישעיהו עדיין ממתינה למימוש
האורחים הרבים שהתכנסו באחד מבנייני מגרש הרוסים בירושלים, היו נרגשים. בבניין זה נערך ביום י’ באלול תש”ח (14.9.1948) טקס הפתיחה של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. חמשת השופטים שנבחרו בהצבעה חשאית בידי הממשלה, ובראשם עורך הדין משה זמורה שנבחר לנשיא בית המשפט, ישבו במקומותיהם. זמורה דיבר על הזכות שניתנה לו לחנוך את בית המשפט ואמר ש”זכות זו גדולה עד מאוד, והאחריות הכרוכה בה עוד גדולה ממנה”. כאז כן היום, מינוי השופטים היה כרוך בסערות ובהתלבטויות. כך מונה השופט שניאור זלמן חשין לתפקידו רק לאחר שהצליח לשכנע את בן גוריון כי ה”אשמה” שהוטחה בו בדבר אהדה לאצ”ל הייתה אשמת שווא. סערה אחרת עורר מינויו של פרופ’ שמחה אסף, רב ומלומד דגול בתחומי המשפט העברי, שבשל העובדה שחסרה לו השכלה משפטית פורמלית, הוגדר “כמשפטאי מובהק”, והגדרה זו אפשרה את מינויו. בעשרות השנים שחלפו, שינה בית המשפט את מקומו, עורר דיון ציבורי נוקב בשאלת מעמדו וסמכותו, עמד במוקד סערות רבות שפקדו ופוקדות את החברה הישראלית, והיה ממעצבי דמותה של המדינה ושל החברה.
זיגמונד פרויד נולד בגליציה (6.5.1856) למשפחה יהודית מסורתית. כנער, עבר לווינה, ושם עבר תהליך מהיר של חילון והתקרבות לתרבות האירופית. במסגרת לימודיו ועבודתו כרופא, החל פרויד להתמחות במערכות העצבים ובבעיות הנפש, ופיתח את ה”פסיכו־אנליזה” (“תורת המעמקים”), המשמשת עד היום כבסיס לרוב התיאוריות הפסיכולוגיות המודרניות. במסגרת תפיסתו, טען פרויד כי מעשי האדם נובעים ברובם מאירועים ומתהליכים הנמצאים בתת־המודע שלו ומשפיעים על הכרעותיו ועל נטיותיו. תת־מודע זה בא לידי ביטוי תכופות בפליטות פה (“פרוידיאניות”) ובחלומות. תורתו של פרויד נפוצה בעולם, והתהילה שהוא זכה לה הצילה אותו מידיהם של הנאצים לאחר כיבוש אוסטריה, כאשר קצין גרמני ממעריציו סייע בידו להימלט לבריטניה. במקביל, שיטתו של פרויד זכתה, וזוכה עד היום, לביקורת נוקבת של פסיכולוגים ושל הוגי דעות. לטענתם, כוחות אחרים, חיוביים יותר מתת־המודע הבעייתי בדרך כלל, הם אלו שמנחים את חייו של האדם. פרויד התנכר לדת היהודית וראה בציונות חלום חסר סיכוי. אולם יחד עם זה, היה גאה במוצאו וכתב רבות על תרומתם של היהודים לתרבות האנושית.נפטר בלונדון בי’ באלול תרצ”ט (23.9.1939)
