הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה נולד בפורטוגל (1605) ובגיל צעיר נמלט עם משפחתו לאמסטרדם, שם חזר בגלוי ליהדות. הוא מונה לאחד מרבני העיר, ובהנהגתו אוחדו הקהילות השונות בעיר והוקם בית הכנסת הפורטוגזי הגדול. לרגל חנוכתו, הלחין וחיבר הרב מספר יצירות מוסיקליות מורכבות. עם תחילת ההתיישבות היהודית בעיר רסיפה שבברזיל ההולנדית, היגר הרב אבוהב למקום והפך בכך לרב הראשון ביבשת אמריקה. לאחר הפלישה הפורטוגזית למקום, שהחריבה את הקהילה הצעירה  בברזיל, נמלט הרב לאמסטרדם תוך שהוא מקונן על “עם נבל אשר ניאצו שמו להשמיד כל אשר בשם ישראל יכונה”. באמסטרדם הנהיג הרב את הקהילה עשרות שנים, והיה בין מטילי החרם על ברוך שפינוזה. הרב נערץ על יהודי העיר, היה בעל ידע נרחב בהשכלה כללית, עסק רבות בקירוב האנוסים שהגיעו לעיר בחזרה ליהדות תוך שהוא מבטיח להם שכל עוונותיהם יתכפרו, וקיים קשרי ידידות עם משכילי אמסטרדם הלא יהודים. בכ”ז באדר התנ”ג (4.4.1693) נפטר. על מצבתו נכתב “הוא שפט את ישראל שבעים שנה”.

עשרות משפחות העולים שהגיעו למעברת “גבים־דורות” מכורדיסטן, מאיראן ומלוב ביום כ”ו באדר תשי”א (3.4.1951) לא שיערו שכשבעים שנה מאוחר יותר תהפוך עירם לאחד מסמליה של מדינת ישראל במאה העשרים ואחת. זמן קצר לאחר הקמתה, קיבלה המעברה את השם “שׂדרות”, על שם שדרות האקליפטוסים שנטעה קק”ל ברחבי הנגב. אל המשפחות הראשונות הצטרפו עולים מצפון אפריקה, ובהמשך מחבר העמים ומאתיופיה. שדרות הפכה במהירות למועצה מקומית ולעיר, והתמודדה לאורך כל שנותיה עם אתגרים חברתיים וכלכליים. מאז יציאת ישראל מרצועת עזה (“ההתנתקות”), מתמודדת שדרות גם עם אתגר בטחוני בדמות אלפי טילים שממטירים עליה מרצחי החמאס. למרות הקשיים, מגלים תושבי העיר עמידה איתנה, ומספר התושבים גדל והגיע לכשלושים אלף איש. קרוב למאה מפעלים פועלים בעיר, ומכללת “ספיר” הסמוכה היא אחד המוסדות האקדמיים הגדולים בארץ. מהעיר יצאו לא מעט מנהיגים ואישי רוח ותרבות, ומזה כחצי יובל שנים ממוקמת בשדרות ישיבת ההסדר הגדולה בארץ, ולצידה גרעין תורני גדול ותוסס. שכונות חדשות, פארקים גדולים, פעילות ענפה של תנועות נוער ושל מוסדות חינוך, כל אלו מאפשרים לתושבי העיר לגלות חוסן אל מול הקשיים, וכדי להמשיך לגדול ולהתעצם.

הרב פרופ’ עזרא ציון מלמד נולד בשיראז שבפרס. לאחר שאביו התבקש להנהיג את קהילת יוצאי פרס בארץ, עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים. אחרי שנות לימודים ארוכות בישיבות ירושלים, הצטרף הרב מלמד לסטודנטים הראשונים באוניברסיטה העברית, והפך במהירות לאחד מגדולי הבלשנים, המתרגמים וחוקרי התלמוד בישראל. מאה הספרים שכתב, המילונים העבריים־ארמיים שערך, פרס ישראל שבו זכה וספריו המרשימים על מדרשי ההלכה שבתלמוד שהפכו להיות ספרי יסוד לכל חוקר תלמוד. כל אלו לא הרחיקו את הרב מלמד ממקורותיו. כאוהב הארץ, הוא סירב בעקביות להצעות מפתות לשבתונים ומשרות בחו”ל. כמי שהקפיד לעסוק בצורכי ציבור באמונה, עסק, במקביל לעיסוקיו האקדמיים, במפעלי חסד ובפעילות ציבורית בקרב יוצאי פרס ברחבי הארץ. כאוהב שלום, הוא נמנע מלהגיש מועמדות למשרת הראשון לציון לאחר פטירת רבו הרב עוזיאל, ברגע ששמע שהדבר עלול לעורר מחלוקת. כאוהב תורה, הקפיד ללמד עד סוף ימיו, לא רק באוניברסיטאות השונות ברחבי ישראל, אלא גם בבתי הכנסת שבשכונתו הירושלמית, בישיבות ואף בתלמודי תורה. הרב פרופ’ מלמד נפטר ביום כו’ באדר תשנ”ד (9.3.1994).

שרה אדלר לוי נולדה (1872) באוסטרליה הרחוקה למשפחה אמידה מאוד, וביחד עם בעלה יוסף ניהלה עסקים מסועפים בארצות הברית ובמזרח הרחוק. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ועסקה ברכישת הקרקעות שעליהן הוקמו לימים נתניה ורמת גן. לאחר פטירת בעלה, עברה לצפת והחליטה להקדיש את הונה ואת חייה לפיתוח העיר, שבה שכן באותה תקופה רובע יהודי קטן מוקף ומאוים בידי הרוב הערבי. היא קנתה את אדמות הר כנען הסמוך, ולאחר קשיים מרובים הקימה מספר מבנים במקום, שבתחילה יועדו לעניי העיר ולאחר מכן הפכו למלון “הר כנען” שהיה לשם דבר ביישוב היהודי בארץ.  למרות האיומים הביטחוניים, גם בימי פרעות ומלחמה לא נטשה את ההר, טיפחה אותו, סייעה בידי כוחות המגן שפעלו בו, וכתבה כי “לא היו לי ימי אושר כימים אשר זיכה אותי ה’ להתחיל בבניין צפת עיר הקודש”. שרה, שהאריכה ימים על ההר שאותו פיתחה כל ימיה, ותרמה לתושבי צפת ספרי תורה ומזון לנצרכים, נפטרה בכ”ו באדר תשכ”ט ומקברה נשקפים אלינו הר כנען ושכונת קריית שרה (16.3.1969)

אומץ רב נצרך ממנהיגי ישראל כדי להכריז על ירושלים כבירת המדינה הצעירה, למרות התנגדות עולמית כוללת. יישומה של הכרזת העיר כבירה חייב את העברת הכנסת מתל אביב לירושלים, וביום כ”ד באדר תש”י (13.3.1950) התמקמו נציגי העם באולם גדול שנועד להיות סניף בנק בבית פרומין – בניין משרדים ומגורים מרשים ברחוב המלך ג’ורג’ בירושלים, שנבנה בידי משפחה יהודית אמידה. עשור וחצי שכנה הכנסת במבנה. בכיכר הסמוכה הוצבה המנורה הניצבת כיום בגן הוורדים, ובבניין עצמו התרחשו כמה מהישיבות הדרמטיות בתולדות ישראל, כמו ההודעה על לכידת אייכמן והדיונים על מבצע סיני. ברחוב הסמוך התחוללו הפגנות ענק סוערות בעת החתימה על הסכם השילומים, ובאחת  השנים רימון יד שנזרק בידי תימהוני אל תוך המליאה הביא לפציעתם של כמה מהנוכחים ולהקמת משמר הכנסת. בשנת 1966 עברה הכנסת למשכנה הנוכחי. גן המנורה הפך ל”גן הסוס”  והבניין ששימש שנים רבות כבניין משרדים ממשלתי, היה אמור להיהרס לטובת פרויקט נדל”ני. אולם, מחאה ציבורית הביאה לשינוי התוכנית – שימור הבניין ושיפוצו לקראת הפיכתו למוזיאון לתולדות הכנסת.

לוחמי הלח”י התקדמו בדממה לשדה התעופה הצבאי הבריטי בכפר סירקין. באותה שעה נעו חרש לוחמי האצ”ל לשדות התעופה הצבאיים בלוד ובקסטינה (חצור). כאשר ניתן האות בשעות הלילה של  כ”ד באדר תש”ו (25.2.1946), פרצו הלוחמים לתוך הבסיס, ריתקו באש את משמרות הבריטים והצמידו מטעני חבלה למטוסים הבריטיים שחנו לאורך המסלולים. עשרים ושניים מטוסים בריטיים פוצצו. למוחרת, הוציאו הבריטים את מטוסיהם מהבסיסים השונים בארץ ישראל והעבירו אותם למצרים. “ליל המטוסים” הסתיים כמעט בלא אבדות לכוחות המחתרת, שפעלו בתיאום במסגרת “תנועת המרי המאוחדת”. בעת הנסיגה משדה התעופה בחצור נפל עזרא עג’מי, מאנשי המודיעין וההסתערבות של האצ”ל, שהוביל את הלוחמים ליעד המתקפה. שירו של מיכאל אשבל (מלוחמי האצ”ל שלימים נפל בעת הפריצה לכלא עכו), “פבואר 1946”, תיאר את הפעולה. הוא הוצמד ללחן על אחד משירי המלחמה הידועים של הצבא האדום, והפך לאחד משירי הלכת הידועים של האצ”ל בתקופת המאבק להקמת המדינה: “וזנקו חיש חיילי מולדת, רעדה האדמה פתאום, אש שולחה שם הומטרה עופרת, מטוסים באש עולים עד תום…”.

שתי סירות הגומי הגיעו בדממה לחוף ימה של תל אביב בליל כ”ג באדר תשל”ה (5.3.1976). סיור משטרתי שהבחין בהם פגע באחת הסירות, אולם רוב חברי חוליית המחבלים שהגיעה מלבנון הצליחו לחמוק והחלו לנהל מסע של ירי והשלכת רימונים ברחבי העיר. בשלב מסוים פרצו המחבלים למלון סבוי, רצחו את פקיד הקבלה וריכזו את האורחים כבני ערובה בקומה העליונה שאותה מלכדו. במהלך הלילה ניהלו המחבלים משא ומתן עם כוחות צה”ל שהקיפו את המלון. כוחות צה”ל נעזרו בכוכבה לוי, אחת האורחות דוברת ערבית, שתוך כדי המשא ומתן העבירה מידע בחשאי לאנשי כוחות הביטחון, סייעה בחילוץ פצועים, והעדיפה לשוב אל בני הערובה ולסייע להם גם כאשר הייתה לה אפשרות לברוח. במקביל לאירועים במלון, ערך חיל הים מצוד אחר ספינות המחבלים, איתר את הספינה שממנה הורדו ספינות הגומי ועצר את אנשיה. לפנות בוקר פרץ כוח של סיירת מטכ”ל למלון. בחילופי האש נהרגו שמונה מבני הערובה ושלושה מחיילי צה”ל, ביניהם אלוף משנה עוזי יאירי, מפקד חטיבת הצנחנים. שבעה מחבלים חוסלו בקרב ואחד נדון למאסר עולם.

הרב מנחם פרומן נולד (1945) למשפחה חסידית במקורה, שבמהלך השנים נטשה את אורח החיים הדתי והצטרפה לתנועת העבודה. במשך מספר שנים היה חבר קיבוץ האון, שם נודע ביוזמותיו החינוכיות המקוריות וברגישותו המוסרית. לימודי פילוסופיה ויהדות שבהם החל באופן עצמאי הביאו אותו בסופו של דבר לחזרה בתשובה ולישיבת מרכז הרב. הרב פרומן לימד במשך שנים רבות בישיבות ציוניות שונות, ונודע בתפיסותיו האמוניות המקוריות. כיהן כרבה של תקוע, והוביל את השילוב בין דתיים וחילוניים ביישוב. הרב פרומן, שלחם במלחמות ישראל, טיפח תפיסת שלום ייחודית ולפיה את המשא ומתן לשלום יש לנהל בין המנהיגים הדתיים של שני העמים, ולשם כך אף נפגש עם מנהיגי החמאס. במקביל, היה מגדולי הנאבקים למען שלמות הארץ. עסק שנים רבות בטיפוח קדושת המשפחה והזוגיות בחברה הישראלית, יחד עם רעייתו הרבנית והמשוררת הדסה פרומן, ובכתיבת שירה. דמותו הייחודית הביאה לו הערכה רבה מצד חלקים שונים בחברה הישראלית, לצד ביקורת שאותה ספג על חלק מהתבטאויותיו ומעשיו. נפטר בכ”ג באדר תשע”ג (4.3.2013) ונקבר בתקוע.

רבי אלימלך מליז’נסק, שנפטר בכ”א באדר תקמ”ז (11.3.1787), נודע כאחד מהבולטים במנהיגי הדור השלישי של תנועת החסידות. בצעירותו, נדד שמונה שנים ברחבי פולין יחד עם אחיו רבי זושא מאניפלי, כדי למצוא את דרכו בעבודת ה’. כאדמו”ר, הפך למנהיגם של חסידי גליציה, ופיתח את תפיסת “הצדיק” שלפיה תפקידו של המנהיג החסידי הוא להדריך את העם בדרך הנכונה בתחומים גשמיים ורוחניים. בהשפעתו, התפתחו מודל “החצר החסידית” והנהגת האדמו”רים לגווניהם. בין אלפי חסידיו היו גם מי שהפכו לראשי הדור הרביעי לחסידות, ובראשם “החוזה מלובלין”. נודע כמחברם של ניגונים חסידיים רבים. בספרו “נעם אלימלך”, שהפך לאחד הספרים החשובים בתולדות החסידות, הרחיב בדרכים השונות לטיפוח אהבה ואמונה, הִרבה להדגיש את הצורך בתיקון המידות ובאהבת ישראל, והזהיר את האדם “שלא יקפיד שום הקפדה בתוך ביתו”. לימים, קברו הפך לאתר עלייה לרגל, ועד היום רבים באים להתפלל במקום. במסגרת “התפילה לפני התפילה” שחיבר, כתב את התחינה הידועה: “אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא את חסרונם”.

הפיגועים היום־יומיים שביצעו המחבלים בשטחי עמק הירדן הגדישו את הסאה. ביום כ”א באדר תשכ”ח (21.3.1968) החליט צה”ל להגיב ב”מבצע תופת”. כוחות גדולים של שריון ושל חי”ר חצו את גשרי הירדן מזרחה. מגמתם הייתה העיירה כראמה השוכנת כארבעה ק”מ ממזרח לנהר הירדן, שם שכנו מפקדותיהם של ארגוני המחבלים. הפיקוד הישראלי העריך כי ירדן לא תתערב בקרבות, וכי המחבלים ינוסו כאשר יוזהרו מראש שכוחות צה”ל מתקרבים. בשל הערכות אלו, פיזרו מטוסי חיל האוויר כרוזים שקראו לירדנים ולמחבלים להתפנות מאזור המערכה. בפועל החלו הירדנים, שידעו על הפעולה המתקרבת, לנהל קרבות שריון וארטילריה קשים עם חיילי צה”ל. הקרב החל להסתבך, ובסופו, לאחר כמעט יממה של קרבות, פגעו כוחות צה”ל במחבלים רבים. אולם המחיר היה כבד: שלושים ואחד חיילים נהרגו, רבים נפצעו, עשרות טנקים נפגעו וחלקם הושארו בשטח ירדן. למפרע, התברר כי הכשלים במבצע, שלוּוה גם במעשי גבורה שעליהם הוענקו ללוחמים שישה עשר עיטורים, נבעו במידה לא מעטה מזחיחות מסוימת של צה”ל לאחר הניצחון בששת הימים.

תפריט נגישות