שתיים מחוויות הילדות של יִגָּאֵל ידין, שנולד בשנת 1917בירושלים, עיצבו את מהלך חייו. הראשונה הייתה דמותו של אביו, הארכיאולוג אליעזר סוקניק. יגאל סוקניק, שעיברת את שמו ל’ידין’, הלך בעקבות אביו, והפך לבולט מבין הארכיאולוגים הארץ־ישראליים במאה העשרים. בין השאר, הוביל את מבצעי החפירות במצדה, במערות בר־כוכבא שבמדבר יהודה, במגידו ובאתרים רבים נוספים, והמשיך את מאמציו של אביו בהעברת “המגילות הגנוזות” לידי מדינת ישראל. חוויה שנייה של ידין מימי ילדותו, הייתה הפְּרעות וההתקפות הערביות על שכונות ירושלים. בגיל חמש עשרה התנדב ידין ל”הגנה”, ומילא בה מגוון תפקידי פיקוד. במלחמת העצמאות היה ראש אגף המבצעים, וניהל בהצלחה רבה את קרבות מלחמת העצמאות. בשנת 1949, בגיל 32 בלבד, מונה ידין לרמטכ”ל השני, ועיצב את דמותו ואת מבנהו של צה”ל. בשל התנגדותו לקיצוץ הכספי שביקש בן גוריון להשית על הצבא, התפטר ידין מתפקידו, ושב לעסוק במחקר. במהלך השנים מילא ידין תפקידים ציבוריים שונים, ואף כיהן כסגן ראש הממשלה בממשלתו של מנחם בגין. נפטר בכ”ח בסיוון תשמ”ד (28.6.1984).

מכוניתם של המתנקשים נצמדה למכוניתו של שר החוץ הגרמני שנסע ברחובות ברלין, בבוקר כ”ח בסיוון תרפ”ב (24.6.1922). צרורות הירי והרימונים שהושלכו לעבר הרכב לא הותירו לשר החוץ, ולתר רתנאו, שום סיכוי. רתנאו נולד בברלין (1867) למשפחה יהודית אמידה מאוד. אביו היה מייסד חברת הענק AEG, ורתנאו עצמו עמד בראשה במשך עשרות שנים. מלבד פעילותו כאיש עסקים מבריק, הפך לאחד מאישי הכלכלה המובילים בגרמניה והוביל את כלכלת המדינה בהצלחה רבה בימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, היה מראשי המשלחת הגרמנית לשיחות ורסאי, וכשר חוץ הוביל מהלכים מדיניים מוצלחים שסייעו לגרמניה לצאת מהמשבר שפקד אותה עם סיום המלחמה. רתנאו קרא בכל הזדמנות ליהודי גרמניה לנטוש את זהותם הלאומית ולהתבולל בחברה הגרמנית, ובמכתב להרצל טען כי “היהודים לא יהיו יותר לעולם אומה”. האנטישמים שרדפו אותו כל חייו, ורצחו אותו לבסוף, סברו אחרת. מיליון איש השתתפו בהלווייתו, ויהודי גרמניה התעודדו מהגינוי הציבורי המקיף. הנאצים, שעשור לאחר מכן הפכו את רוצחי רתנאו לגיבורים, הוכיחו בדיעבד ליהודים את טעותם.

ההתראות הממוקדות הביאו להגברת הכוננות בגזרה. אולם למרות המארבים והתצפיות, לפנות בוקר בכ”ט בסיוון תשס”ו (25.6.2006), בחסות הפגזת פגזי מרגמה על כל הגזרה, הצליחה חולייה ובה שבעה מחבלים – אנשי חמאס מעזה – לחדור לשטח ישראל באזור כרם שלום. המחבלים יצאו מהמנהרה מאה מטר בתוך שטח ישראל ותקפו מהעורף מספר עמדות של צה”ל, ובהם טנק מרכבה שאבטח את הגזרה. מפקד הטנק חנן ברק והנהג פבל סלוצקר נהרגו מיד. לוחם אחר נפצע, ולוחם נוסף – גלעד שליט – יצא מהטנק ונלקח בידי המחבלים מעבר לגבול העזתי. ידיעות סותרות ועיכוב בהבנת המציאות מנעו מצה”ל לצאת למרדף מיידי, והכוחות שהופעלו עם היוודע דבר החטיפה במסגרת מבצע “גשמי קיץ” לא הצליחו לעלות על עקבות חוטפיו של שליט. במשך חמש שנים וחצי הוחזק שליט בשבי החמאס, תוך שהמחבלים מפרים בעקביות את תנאי החזקת השבויים לפי אמנת ז’נבה. ויכוח ציבורי רחב ממדים התנהל בישראל לגבי שאלת המחיר שיש לשלם בעד שחרורו. בסופו של דבר, באוקטובר 2011, שוחרר שליט תמורת למעלה מאלף מחבלים בעסקה שנויה מאוד במחלוקת, ושב לביתו.

האלוף מוטי הוד ישב ליד סוללת מכשירי הקשר והמתין בדריכות לדיווחים. אט אט החל חיוך לעטר את שפתיו. מבצע “מוקד” להשמדת חילות האוויר הערביים, שאותו הוביל כמהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים, נחל הצלחה היסטורית. הדרך לבור הפיקוד של חיל האוויר החלה שנים קודם לכן בקיבוץ דגניה. שם נולד הוד, ושם הוא הצטרף לפלמ”ח שבמסגרתו עסק בארגון מפעל ההעפלה. עם קוּם המדינה, היה הוד מהטייסים הראשונים של חיל האוויר, וסייע בהבאת מטוסי הקרב הראשונים מצ’כסלובקיה לארץ. אחרי שהתגבר על התנגדות קיבוצו להמשך השירות הצבאי, חזר לחיל ופיקד על סדרת מבצעים בשנות החמישים והשישים בכלל, ובמהלך מערכת סיני בפרט. בשנת 1966 מונה למפקד החיל, והשלים את ההיערכות שאותה החל קודמו בתפקיד, עזר וייצמן, לקראת מבצע מוקד. הוד פיקד על החיל גם בימים הקשים מלחמת ההתשה, שבה התמודד חיל האוויר עם משימות תקיפה אינטנסיביות בעומק מצרים וסוריה. עם שחרורו, כיהן הוד כמנכ”ל אל־על וכמנכ”ל התעשייה האווירית, ויִיעץ בנושאי ביטחון לראשי המדינה. מוטי הוד נפטר בכ”ט בסיוון תשס”ג (29.6.2003)

פלוגות השדה ושירות הידיעות, ישובי חומה ומגדל וארגון ההתגייסות לצבא הבריטי, מפעלי התע”ש (התעשיה הצבאית ) הראשונים ופלוגות הפלמ”ח, אלפי הנוטרים במשטרת הישובים העבריים ואחת עשרה החטיבות שיצאו לקרב ערב הקמת המדינה. כל מפעל האדירים של ארגון ההגנה החל בחוות כנרת ביום כט סיון תר”פ (15.6.1920), כאשר על רקע ארועי תל חי והפרעות שחוללו הערבים בירושלים בפסח תר”פ התכנסו אנשי “אחדות העבודה”, והחליטו כי לצורך הגנת הישוב היהודי בארץ לא ניתן להסתמך יותר על ארגון ה”שומר” הקטן שפעל בעשור שקדם להתכנסות בכנרת, או על הגדודים העבריים שהבריטים הגבילו את פעילותם. המתכנסים החליטו  “להבטיח הגנה עצמית באץ על ידי סידור חבר עובדים מסורים  שעומדים על המשמר בכל עניני ההגנה”. בהדרגה חדלה  ההגנה מלהיות ארגון המזוהה בעיקר עם מפלגות השמאל והפכה לגוף ארצי , המקובל על רוב) חלקי הישוב היהודי בארץ ישראל. קרוב לשלושה עשורים שרתה ההגנה את  הישוב היהודי ואפשרה, למרות פילוגים ומחלוקות, את התעצמותו ואת הקניית היכולת להפוך בתש”ח מישוב יהודי למדינת ישראל ומ”ההגנה” ל”צבא ההגנה לישראל”.

המבצע הבריטי תוכנן בקפידה, ונועד לשבור את כוחה של תנועת המרי העברי בכלל ושל הפלמ”ח בפרט. בשבת בבוקר, ל’ בסיוון תש”ו (29.6.1946) פשטו כעשרים אלף חיילים בריטיים על מרכזי היישוב היהודי בפעולת תגובה על פעילות המחתרת, ובמיוחד על “ליל הגשרים” שנערך עשרה ימים קודם לכן. עוצר הוטל על מרכזי הערים, כל ראשי היישוב נעצרו (למעט בן גוריון ששהה בפריז), וחיפושים נערכו בקיבוצים, שבמהלכם נרצחו שלושה מחבריהם בידי הבריטים. בקיבוץ יגור איתרו הבריטים את אחד ממחסני הנשק המרכזיים של ההגנה באזור הצפון, בקיבוץ מזרע, אותרה רשימת חברי הפלמ”ח, ובבניין הסוכנות היהודית בירושלים אותרו מסמכים רבים שקישרו בין פעילות הסוכנות לפעולותיה של תנועת המרי. כאלפיים ושבע מאות איש נשלחו למעצר במחנות שהוקמו ליד לטרון, ושוחררו כמה חודשים מאוחר יותר. מידע מודיעיני מוקדם אפשר לראשי ההגנה להתחמק ממעצר. בעקבות “השבת השחורה” ופיצוץ מלון המלך דוד שבוצע בתגובה על ידי האצ”ל, פורקה תנועת המרי. אנשי הפלמ”ח חדלו מפעילות נגד הבריטים, והותירו את המשך המלאכה לאצ”ל וללח”י.

הימים ימי פרעות ודמים. מעשי הרצח  שכמעט ולא זכו  לתגובה של משטרת המנדט הבריטי היו ענין שבכל יום. בישוב היהודי סערו הרוחות סביב השאלה האם להמשיך את מדיניות ההבלגה אל מול הטרור הערבי או להתחיל להגיב. אל מול מעשי רצח מחרידים שבוצעו בצפת ובסביבותיה החליט איש בית”ר שלמה בן יוסף יחד עם חבריו להגיב. בן יוסף, שעלה לארץ  מפולין באונית מעפילים שנה קודם לכן, שהה בראש פינה במסגרת פלוגת עבודה של בית”ר. יחד עם שניים מחבריו ניסה להשליך רימון על אוטובוס ערבי במעלה הכביש המתפתל לצפת. האוטובוס לא נפגע אולם שוטרים בריטים תפסו את השלושה ובן יוסף נידון למוות. גזר הדין האכזרי זעזע את הישוב היהודי , אולם הבריטים דחו את כל הבקשות לשינוי גזר הדין.. בן יוסף סירב לבקש חנינה וביום ל סיון תרח”ץ (29.6.1938) עלה לגרדום בראש מורם. במכתב שהותיר אחריו כתב “כלום אין לי. הכל לעם ישראל”. זאב ז’בוטינסקי הצהיר “מגרדומו נעשה מגדל”. ודורות של לוחמי האצל והלחי התחנכו על מורשתו.

זה היה המפעל ההנדסי הגדול ביותר שביצעה מדינת ישראל הצעירה. ארבעת אלפים פועלים; השקעה בסדר גודל של ארבעה מיליארד ש”ח (במונחים של היום); מאה ושלושים ק”מ של תעלות, מנהרות וצינורות ענק; פרויקטים הנדסיים מורכבים ומשאבות ענק; ולאחר עשר שנות עבודה, ביום ל’ בסיוון תשכ”ד (10.6.1964) נחנך סוף־סוף “המוביל הארצי”. הרעיונות בדבר הזרמת מים מהמאגרים הגדולים בצפון הארץ לנגב הצחיח החלו להתרקם עוד בימי המנדט. לאחר הקמת המדינה ולנוכח הרצון להגדיל את שטחי החקלאות בדרום ולעודד את פיזור האוכלוסייה, החלו הרעיונות לצאת אל הפועל. המהנדסים והחופרים נאלצו להתגבר על הפרשי גובה בין עמק הירדן והכנרת להרי הגליל, שבהם עבר המוביל, ולהתמודד עם הפגזות ועם פעולות טרור שהפעילו מדינות ערב וארגוני החבלה כדי לעצור את השלמת הפרויקט. על מנת למנוע את המלחת מי המוביל ומי הכנרת, נחצב סמוך לגדותיה “המוביל המלוח”, המסלק את מי המעיינות המלוחים מהאגם. לאחר כל המאמצים, החל המוביל להוביל מי שתיה ומים לחקלאות מהכנרת ועד למצפה רמון, וסייע – פשוטו כמשמעו – בהפרחת השממה.

“תבקר גם את פצועי המלחמה השוכבים כאן בבית החולים”, ביקש הרב אריה לוין מתלמידו שמחה הולצברג שבא לבקר את רבו, בשעה שזה אושפז בבית החולים זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הולצברג, דמות צבעונית ומיוחדת, ניצול שואה שאיבד בה את כל משפחתו והספיק גם להילחם במרד גטו ורשה, לא היסס לרגע. הוא סעד את הפצועים בשעה שנאנקו מכאבים, עודד את רוחם בשעות הקשות, וביקר בקביעות את היתומים ואת האלמנות. הולצברג ליווה מאות מהפצועים  מהימים שבהם שכבו בבתי החולים ועד לנישואיהם וללידת ילדיהם, שאליהם התייחס כאילו היו ילדיו. חוש ההומור הייחודי שלו, השוקולדים המתוקים שהיה מחלק לכל סובל ומתייסר והשמחה שהיה משרה בכל מקום זיכו אותו בתואר “אבי הפצועים” ובפרס ישראל על תרומה מיוחדת לעם ולמדינה. חייו של הולצברג לא היו פשוטים, אך עוד מהימים שלאחר השואה, שבהם נהג בקביעות לבקר ולעודד ניצולי שואה שחלו בנפשם ובגופם, בערה בו אש אהבת האדם. ביום ב’ באדר תשנ”ז (13.2.1997) לקה הולצברג בליבו ונפטר בפתאומיות. יהי זכרו ברוך.

מפקדי ההגנה בחזית תל אביב היו מוטרדים מאוד מאי יכולתם לכבוש את שכונת אבו כביר הסמוכה ליפו, שתושביה המטירו אש תופת על כלי הרכב שיצאו מתל אביב דרומה ומזרחה לירושלים. לאחר שמספר הסתערויות של לוחמי ההגנה על השכונה נכשלו, הוחלט להיעזר בדוד ליבוביץ, המנהל הטכני של בית הספר “מקווה ישראל”, ומי שנודע ביכולות ההמצאה והאלתור שלו. הלה פיתח מרגמה מאולתרת לטווח קצר שנקראה על שמו “הדָוִידקה”. לשלוש מרגמות הדוידקה שהופעלו בבוקר ב’ באדר ב תש”ח (13.3.1948) הייתה השפעה מכרעת בהצלחתו של “מבצע מרכז”, ובסיומו הייתה אבו כביר בידי כוחותינו. טווח האש של הדוידקה היה לא יותר משלוש מאות מטר, הפעלתה הייתה מסורבלת ויכולת הדיוק שלה הייתה פחות ממינימלית, אולם הרעש העצום שנשמע בעת הפעלתה החריד את הערבים והביא פעמים רבות למנוסתם. שש מרגמות דוידקה ניתנו לחטיבות ההגנה והפלמ”ח בימי השיא של מלחמת העצמאות באביב תש”ח, והפעלתן סייעה להכרעה בקרבות רבים ברחבי הארץ. במקומות שונים בארץ, וביניהם צפת וכיכר הדוידקה בירושלים, מוצבת המרגמה כזיכרון ליכולת הנחישות והיוזמה בימים קשים.