רבי לוי בן גרשום, מגדולי פרשני המקרא ומאנשי האשכולות בתולדות עם ישראל, נולד (1288) ופעל בחבל פרובנס שבדרום צרפת. חיבר עשרות ספרים בכל תחומי התורה, והחשוב שבהם היה פירושו על התנ”ך, שבו לצד פירוש מילים ונושאים כתב את “התועליות” המוסריות והערכיות שניתן ללמוד מכל פרשה ופרשה בדברי התורה. רלב”ג, שהיה מגדולי הפילוסופים בישראל ובעמים, היה בעל דעות מקוריות על סוגיות כמו אמונה ובחירה, בריאת העולם, נבואה והשגחת ה’. אולם, למרות המחלוקות הקשות שעוררו דעותיו (עד כדי הכינוי שנתנו מתנגדיו לספרו “מלחמות השם” – “מלחמות בשם), היה פירושו לתורה חביב על גדולי ישראל בכל הדורות .במיוחד נודע פירושו הפילוסופי, המעמיק והמקורי על ספרי שיר השירים ואיוב. הרלב”ג נודע גם כמתמטיקאי מחונן שחיבר כמה מספרי היסוד במתמטיקה האירופית של ימי הביניים. הוכר גם כרופא וכאסטרונום שמכשירי הניווט שפיתח סייעו בידי מגלי הארצות הגדולים שפעלו במאות הארבע עשרה והחמש עשרה למצוא דרכם בלב ים. נפטר בו’ באייר הק”ד (1.4.1344)
מגיל צעיר החל הרב יחיאל מיכל פינס לכתוב ולפעול למען הרעיון הציוני, והיה בין הראשונים שגיבשו את עקרונות הציונות הדתית. כמי שהאמין ב”לאומיות שמשנתה התורה וחיותה המצוות”, מונה מטעם תנועת “חובבי ציון” לסייע בעידוד ההתיישבות בארץ ישראל. בין היתר, היה הרב פינס בין יוזמי ההתיישבות בפתח־תקווה, בכפר־סבא ובמוצא. הוא סייע לחברי ביל”ו, והקים מוסדות חינוך שונים. הרב פינס שלח ידו גם במלאכת הכתיבה. הוא כתב הלכות לעלייה לארץ ישראל בסגנון “משנה תורה” של הרמב”ם, והיה ממייסדי הספרייה הלאומית. סייע רבות לאליעזר בן יהודה, וכחלק ממחדשי השימוש בלשון העברית, המציא את המילים שעון, עגבנייה ומילים נוספות. שירו “חושו אחים חושו לארץ אבותינו” הפך לאחד מההמנונים של ימי העלייה הראשונה. כמי שדעותיו אתגרו הן את העולם הדתי והמסורתי והן את העולם החילוני, ספג לא פעם ביקורת משני המחנות וסבל מכך לא מעט. בו’ באדר ב’ תרע”ג (15.3.1913) נפטר הרב פינס. כעשרים שנה מאוחר יותר, הקימו עולים ממרכז אירופה, בני הציונות הדתית, את המושב כפר־פינס בצפון השרון.
ההחלטה על ההכרזה, למרות איום הפלישה ולמרות הלחץ האמריקאי, עברה ברוב של חמישה מצביעים מול ארבעה. כדי למנוע חילול שבת, הוקדם הטקס מליל שבת בשעת חצות, שבה תם המנדט הבריטי, ליום שישי בשעה 16:00.שניים משרי הממשלה הזמנית ועשרה מחברי מועצת העם הזמנית נעדרו מהטקס בשל שהותם בירושלים הנצורה. מתוך 37 החותמים על מגילת העצמאות, היה יליד הארץ אחד ושתי נשים בלבד .במלאות עשור למדינה, שוחזר הטקס, הוסרט והוקלט. שדרנית “קול ישראל”, תחנת הרדיו של ההגנה ששידרה את הטקס, עמדה בכניסה לחדר השירותים בשל חוסר מקום, ודיווחה על ההכרזה באמצעות פתקים שהעבירו לה עיתונאים שהיו באולם.את “התקווה” שניגנה התזמורת הפילהרמונית בקומה השנייה, שמעו הנאספים מעבר לתקרה.דוד בן גוריון דרש תוך כדי החתימה על המגילה, מאיש הציבור והעיתונאי, הרצל רוזנבלום, לעברת את שמו ל”ורדי”, ולחתום בשם זה. הרב יהודה ליב מימון, ראש תנועת המזרחי, בירך עם סיום הטקס ברכת “שהחיינו” בשם ומלכות, וחתם “בס”ד” ליד שמו. בה’ באייר תש”ח (14.5.1948) קמה מדינת ישראל.
אורי צבי גרינברג (אצ”ג) נולד בגליציה (1896) למשפחה חסידית. בנעוריו גויס לצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ומוראות המלחמה, כמו גם אירועי הפוגרומים שבעקבותיה, השפיעו מאוד על יצירתו. היה מעולי העלייה השלישית, ונחשב כאחד ממשורריה של תנועת העבודה. בשל התנגדותו למדיניות ההבלגה נגד הטרור הערבי, עבר לתנועה הרביזיוניסטית ונחשב כבכיר משורריה. בכתביו הרבה לשבח את תקומת ישראל. צפה באירועי השואה, ולאחר מכן ביכה עליהם בספרים ובשירים עזי רושם. יצא נגד המנהיגות, המחמיצה לדעתו, את גודל השעה. תבע מהעם להכיר באתגר התקומה, ויצא נגד אלו ש”אלוקים הופיע עליהם פתאום…בעודם בבלואים”. יצירותיו, הענקיות בהיקפן, כללו עוצמה לשונית ותוכנית שהזכירה לרבים את דברי הנבואה. שיריו ואמרותיו כמו “אמת היא תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר”, או “אני רואה את דגל דוד במגדלו של דוד “(כעשור וחצי לפני הקמת המדינה), היו למצפן שניווט את דרכם של לוחמי האצ”ל והלח”י שהעריצוהו. מתומכי ארץ ישראל השלמה. חבר הכנסת הראשונה וחתן פרס ישראל. באופן סמלי למדי, נפטר בה’ באייר, יום העצמאות תשמ”א (9.5.1981).
הרב יעקב סספורטס נולד באלג’יריה (1610), ובגיל שמונה עשרה כבר התמנה לרב קהילה ואב בית דין. בשל רדיפות השלטונות, וכנראה גם בשל עמדתו התקיפה שלא הסכימה לוותר על כל דקדוקי ההלכה, נאלץ להימלט לאלג’יריה, לסאלי במרוקו, ומשם להולנד הליברלית. בהולנד כיהן כרב קהילה, חיבר ספרים שונים במקצועות ההלכה, והיה חבר במשלחת שהגיעה לבריטניה כדי לשכנע את שליטיה לשוב ולהתיר ישיבת יהודים בממלכה. הרב סספורטס כיהן כרב בלונדון, בהמבורג שבגרמניה ושוב באמסטרדם, שם גם נפטר בד’ באייר תנ”ח (16.4.1698). בהיסטוריה היהודית נודע הרב סספורטס כראשון העומדים בפרץ נגד תנועת משיחיות השקר, שסחפה חלקים ניכרים מיהודי העולם במאה השבע עשרה. הרב סספורטס הזדעזע מפריצת כל גדרי ההלכה בידי שבתאי צבי וחסידיו, ויצא למערכה נגדו כשהוא משמש כמתנגד יחידי אל מול כמעט קונצנזוס כלל יהודי. הוא לא נסוג מעמדותיו גם כשהותקף מילולית ופיזית. ספרו, “ציצת נובל צבי”, שבו תקף את השבתאות והתריע על בעיותיה, היה גורם חשוב בבלימת ההיסחפות הלאומית אחרי משיח השקר.
הכוחות הערביים שהתרכזו בפאתי כפר סבא הלכו ורבו. ערביי הסביבה, אנשי “צבא ההצלה” על משורייניהם וכוחות סדירים עיראקיים וירדניים, איימו להבקיע אל לב השרון העברי. לאחר שנהדפה התקפה של צבא ההצלה על כפר סבא העברית, שבמסגרתה חובלו מתקנים חקלאיים חשובים, נשלחה חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית. ביום ד’ באייר תש”ח (13.5.1948) יצא לדרך “מבצע מדינה”. כפר סבא הערבית נכבשה בקלות יחסית, אולם החסימות של אנשי אלכסנדרוני שהוצבו בדרכים מכפר סבא לקלקיליה הותקפו מלפנים ומאחור. הלוחמים השתדלו להחזיק מעמד למרות אבדות כבדות, כדי למנוע את זרימת האויב לאתר הקרב בכפר סבא. קרבות גבורה קשים התחוללו במקום, בשעה שנעשו ניסיונות כושלים לחלץ את הפצועים תחת אש. במקביל, נשלחו בני נוער, תושבי כפר הס והסביבה, לכבוש את הכפר טירה שבטעות נחשב כנטוש. בהגיעם למקום, נתקלו באש אויב עזה ונאלצו לסגת. קרוב לחמישים הרוגים, מהם שבעה נעדרים עד היום, ספגו כוחות אלכסנדרוני. למרות הכול, המתקפה הערבית על השרון נעצרה, וכוחות ההגנה יכלו להיערך לבלימת פלישתם של צבאות ערב לאזור.
האווירה בחדר הסגור והמאובטח בבית הקרן הקיימת בתל אביב הייתה מתוחה. עשרת היושבים בחדר ידעו כי בפניהם עומדת אחת ההכרעות הקשות בתולדות העם היהודי. לוח השנה הצביע על ג’ באייר תש”ח (12.5.1948). בעוד יומיים עמדו הבריטים לעזוב את הארץ, וחברי “מנהלת העם”, מנהיגיו של היישוב היהודי בארץ, נדרשו להחליט האם יכריזו על הקמת מדינה יהודית או ייעתרו לבקשת האמריקאים להקפיא את המצב המדיני והצבאי וייתנו למעצמות לנסות להגיע להסדר. הנאספים שמעו את דיווחו של משה שרת על שיחותיו הקשות עם האמריקאים, את רשמיה של גולדה מאיר מפגישתה החשאית עם עבדאללה מלך ירדן, שבניגוד לכל הציפיות הודיע כי צבאו המיומן יצטרף לכוחות הפולשים, ואת הערכתם של ראשי ההגנה כי סיכויי הכוחות היהודיים לנצח הוא חמישים אחוז. שעות ארוכות נמשכה הישיבה, ודוד בן גוריון, חדור בתחושת שליחות היסטורית, הטיל את כל כובד משקלו. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם התקיימה הצבעה או שההחלטה התקבלה פה אחד, אך השורה התחתונה הייתה ברורה: יומיים לאחר מכן קמה מדינת ישראל.
שלושה שבועות לאחר תחילת המרד, סגרו הכוחות הנאציים על הבונקר ברחוב מילא 18 שבגטו ורשה החרב. שלוש מאות לוחמים, מאחרוני הלוחמים שנותרו מהארגון היהודי הלוחם (האי”ל), הסתתרו בבונקר וקיוו למצוא את הדרך ליציאה לצד הארי. כאשר בג’ באייר תש”ג (8.5.1943) איתרו הנאצים את המקום, השליכו גז מדמיע לתוך הבונקר ואילצו את הנצורים לצאת. אנילביץ ורבים מלוחמיו העדיפו לבלוע גלולות ציאניד ולא ליפול בידי הנאצים. אחרים, ובראשם מרק אדלמן (סגנו של אנילביץ), שמחה רותם וכמה מאנשי הארגון הצבאי היהודי (האצ”י), שלחם במקביל בנאצים, הצליחו להימלט. על חורבות מילא 18 הוקמה לימים אנדרטה המנציחה את המרד ואת גבורת הלוחמים. ספרו של הסופר היהודי האמריקאי ליאון יוריס על המקום, הפך לרב מכר וסיפר לעולם כולו על גבורת הגטו. מרדכי אנילביץ, מי שהנהיג את המרד שפרץ בליל הסדר, הספיק לכתוב לסגנו, יצחק צוקרמן: “חלום חיי קם ונהיה, ראיתי הגנה יהודית בגטו במלוא תפארתה”. המרד נכשל. שרידי הלוחמים והאזרחים הובלו לטרבלינקה, אולם בשֹוֹרת המרד נפוצה על פני העולם כולו ובישרה תקווה וחירות.
בשעה חמש בבוקר של יום ג’ באייר תש”ח (12.5.1948) החלה הרעשת התותחים על מוצבי הגוש. במשך חודשים ארוכים עמדו מגיני גוש עציון אל מול הכנופיות הערביות שפעלו בהרי חברון ויכלו להם. למרות המצור, האבידות המרובות וכישלונם העקוב מדם של השיירות שניסו להגיע לגוש, הצליחו לוחמיו להחזיק מעמד ולהפריע לתנועת הכוחות הערביים בדרכם לירושלים. כעת, כוחות הלגיון הירדני, המצוידים בנשק כבד, החלו לתקוף את יישובי הגוש. אש התופת החלה אט־אט לתת את אותותיה. המגינים נאלצו לסגת שוב ושוב, תוך שהם סופגים אבידות כבדות, אך עדיין עומדים אל מול המתקפה ומצפים לנס. עם ערב, בותר הגוש על ידי משורייני הלגיון. למחרת, לאחר שעות ארוכות של קרב נואש, ושעות ספורות לפני הקמת המדינה, נפל כפר עציון ולוחמיו נטבחו בידי האויב גם לאחר שהניפו דגל לבן. מאתיים וארבעים מלוחמי הגוש נפלו בקרבות, ונקברו שנה מאוחר יותר בהלוויה המונית בהר הרצל. מאות נשבו, וחזרו רק אחרי חודשים ארוכים. הגוש חרב, אך הזיכרון נשאר, ותשע עשרה שנה לאחר הנפילה שב אליו עם ישראל שנית. ולתמיד.
הקרב על הדרך לירושלים לא חדל לרגע, ובמסגרת המערכה על “החזית ברוחב של כביש” עברו מוצבים שולטים מיד ליד מדי יום. לאחר שנחסמה הדרך בשנית, החליטו מפקדי הכוחות העבריים על מבצע “מכבי”, על שמו של מכבי מוצרי – ממפקדי ההגנה ומפקד השיירות לירושלים, שנפל בדרכו לבירה. הקרבות התמקדו ברכס בית מחסיר, וארבע התקפות של הפלמ”ח על הכפר השולט על הדרך נכשלו. באחת ההתקפות נשלח מטוס קל לסייע ללוחמים, וממנו אמורה הייתה להיזרק פצצה חדישה במשקל מאתיים ק”ג. מסיבה לא ברורה התרסק המטוס, וששת אנשי הצוות שהיו בו נהרגו. לימים, נלקח מנוע המטוס לשמש כבסיס לאנדרטת נופלי חיל האוויר בהר הטייסים. בסופו של דבר, לאחר קרבות קשים ואל מול כוחות מקומיים חזקים ואנשי “צבא ההצלה”, הצליחו לוחמי חטיבת הראל להשתלט על המוצבים שהוצבו במה שלימים נודע כ”שמורת המסרק” ועל הכפר השולט. בב’ באייר תש”ח (11.5.1948) הונף הדגל מעל בית מחסיר, ושוב נפתחה הדרך לירושלים. בהמשך, הפך לרכס לאחת משמורות הטבע הידועות בישראל ולמושב הדתי לאומי – בית מאיר.
