הקהל היה מרותק. המתורגמנים אימצו את כל כוחותיהם כדי לעקוב אחרי האנגלית המשובחת שבפי הנואם. היהודים שבקהל התמוגגו מנחת לנוכח היכולות המילולית והדיפלומטיות של השגריר. הנואם, אבא אבן, שב אל מקומו תוך שהוא חושב על הצעד הבא שיוכל לעשות כדי לקדם את מעמדה של ישראל. אבן, שנולד בדרום אפריקה (1915)גדל בלונדון והתמחה בקימברידג’ בשפות זרות ובאנגלית. בעת שירותו כקצין בצבא הבריטי במצרים בימי מלחמת העולם השנייה, פגש את רעייתו סוזי, כשהתארח בבית הוריה שבקהיר. לאחר תום המלחמה עלו שניהם לארץ ישראל. אבן הצטרף מייד למאמץ הדיפלומטי של התנועה הציונית, וכיהן שנים ארוכות כשגריר באו”ם, כשגריר בארה”ב, כשר החוץ ובתפקידים נוספים. במסגרת פעילותו נודע בנאומיו הרהוטים, והפיק לא פעם פניני לשון שהפכו לשם דבר. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, נודע אבן כסופר וכנואם מחונן. אבא אבן נפטר בי”ב חשוון תשס”ג (17.11.2002) ונקבר בהרצליה.

שלוש היריות, שנשמעו בכיכר העיר בתל אביב, זעזעו את ישראל ואת העולם כולו. המחלוקת הקשה פשטה בעם, כבר חודשים רבים לפני אותו לילה. “הסכמי אוסלו”, שנחתמו בשנת 1993, שנועדו להשכין שלום בין  מדינת ישראל לערביי הארץ, העבירו את השליטה, על חלק משטחי יהודה שומרון ועזה לידי אש”ף,  וקרעו את הציבור. היו שראו בהם מפתח לעידן של שלום, שגשוג ופיתוח, ומנגד, רבים ראו אותם כהפקרות ביטחונית, וכיציאה נגד ערכי הציונות והיהדות. ההפגנות היו קשות. המילים מכל הצדדים, היו נוקבות. השסע הלך והתרחב. במוצאי שבת, אור ליב’ חשון תשנ”ו (4.11.1995) החליט יגאל עמיר, סטודנט למשפטים, ממתנגדי הסכם אוסלו, לבצע את הפשע. הוא רצח את ראש הממשלה יצחק רבין, מוותיקי הפלמ”ח, לוחם, מפקד, רמטכ”ל ומדינאי. הזעזוע והתדהמה היו אדירים. גלי שנאה והאשמה קולקטיבית שטפו את הארץ ,ואיימו לטלטל את המדינה לקראת מלחמת אחים. ברגע האחרון, התעשתו הצדדים. הויכוח מותן, ההבהרה החד משמעית מכל חלקי העם, ולפיה ניתן ורצוי לנהל ויכוחים נוקבים, אך, ללא אלימות, הוטמעה. הזיכרון הכואב והלקח נותרו.

הפגישה על יד הבאר, העבודה שבע ועוד שבע שנים, העקרות והציפייה, האהבה הגדולה וסיפורי החסד והרחמים. במשך אלפי שנים הפכה רחל אמנו (“מאמע רחל” בפי יהודי אשכנז) לאם “המבכה על בניה כי איננו”. קִברה בבית לחם (שגם אם ייחוסו המדויק אינו ברור, התקדש בדמעותיהן של בנות ישראל), הפך למקום שאליו פנו כל המבקשים לשטוח את כאבם, את תפילתם ואת געגועיהם. ביום המיוחס ליום פטירתה, י”א במרחשוון, נהרו ונוהרים המונים לקברה בבית לחם, בדרך אפרתה. מבנה הקבר, ששופץ בידי מונטפיורי, ניצל ברגע האחרון ממסירה לשלטון ערבי. הוא הפך למבצר המגן על המתפללים מפני מרצחי בית לחם, ולאחד מסמליה של הארץ. דמותה של רחל, אימם של יוסף ובנימין, שביחד עם אחותה לאה “בנו שתיהם את בית ישראל”, הייתה בסיס לאין ספור מדרשים, תפילות, שירים ופיוטים. עם שיבת העם לארצו, ראו רבים עין בעין את הגשמת פסוקי הנחמה מירמיהו: רחל המבכה על בניה, מחתה דמעה מעיניה “כי יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”. הישיבה וניצני ההתיישבות היהודית הפועלים במקום בוודאי מוסיפים לנחמה.

“מעשה בחמישה בלונים”, “הבית של יעל”, “תירס חם”, “יובל המבולבל” ועוד עשרות ספרים שמיליוני ילדים בישראל גדלו עליהם, נולדו בין שדותיו של עמק הירדן, בביתה של הסופרת מרים רוֹת. רוֹת, ילידת הונגריה (1910) עלתה לארץ בראשית שנות השלושים, והייתה ממקימי קיבוץ שער הגולן שבו חיה עד יום מותה בי”א במרחשוון תשס”ו (13.11.2005). רוֹת שימשה עשרות שנים כגננת מסורה בקיבוץ, והפכה לאחת מנשות החינוך המרכזיות של הקיבוץ הארצי. גידלה דורות של גננות בסמינר הקיבוצים, הוציאה לאור ספרי הדרכה להורים ולאנשי חינוך, והייתה בעלת טור בענייני גידול ילדים בעיתון “על המשמר”. בגיל שישים, בלחצם של בעלה ושל תלמידותיה מסמינר הקיבוצים, החליטה להוציא לאור את הסיפורים שאותם נהגה לספר לילדי הקיבוץ במהלך השנים. הספרים זכו להצלחה מסחררת ולקלאסיקה של ספרות הילדים בישראל. הסיפורים, ששילבו בתוכם תום ילדות והווי הקיבוץ, יחד עם סיפורי חייהם של ילדיה ונכדיה הרבים של רוֹת, שבו את ליבם של רבים מילדי ישראל והוריהם עד היום.

הטרמפ שעצר ללוחם גולני בצומת הטייסים נראה תמים. רק כשהיה לכוד ברכב בין ארבעת החוטפים, אנשי החמאס שהתחזו ליהודים דתיים, הבין נחשון וקסמן את אשר אירע. החוטפים כבלו והסתירו את החייל בעיירה “ביר נבאללה” שליד רמאללה, כדי להתחמק ממבצע החיפושים הענק שניהלו זרועות הביטחון כאשר נודע על החטיפה. בקלטת שבה נראה נחשון עם רובה צמוד לראשו, דרשו החוטפים את שחרורם של מנהיגי החמאס. תפילות המוניות לשלומו של נחשון התרחשו בכל הארץ. ממשלת ישראל, בראשותו של יצחק רבין, סירבה להיכנע לטרור. מאמץ מודיעיני אדיר, שהתרכז תחילה באזור רצועת עזה, איתר לבסוף את הבית שבו הוחזק נחשון. כוח של סיירת מטכ”ל פרץ לבית בליל י’ במרחשוון תשנ”ה (9.10.1994), אולם פיצוץ חלש מדי במטען שפרץ את דלת הבית בזבז זמן יקר, ואפשר לחוטפים לרצוח את נחשון לפני שחוסלו בידי הלוחמים. בפריצה נהרג גם סרן ניר פורז (אביו נפל כטייס במלחמת יום כיפור), שזכה בצל”ש הרמטכ”ל על תפקודו באירוע. המונים ליוו למנוחות את הנופלים, והפיגוע הפך להיות אחד האירועים הזכורים ביותר מימי הטרור שליוו את תהליך אוסלו.

 

 

 

“רפובליקה של בני תורה”, כך כינה, הרב משה צבי נריה, את שלושה עשר חניכי תנועת בני עקיבא שהגיעו בי’ חשוון  ה’ת”ש (23.10.1939)  להקים את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא”ה. הישיבה קמה כמוסד יחיד במינו, שהוקם בעקבות דרישת  חניכי התנועה למסגרת חינוכית, שבה יוכלו לגדול ולפעול, ברוח ערכי התורה והעבודה. המשימה לא הייתה פשוטה כיוון שהתקציב היה דל. התלמידים שהגיעו למושב הדתי כפר הרא”ה שבעמק חפר, למדו בבית הכנסת, שהפך לבית מדרש, בו למדו תנ”ך, משניות, גמרא וכתבי הרב קוק. בנוסף התלמידים השתלבו בעבודות חקלאיות שונות, שסייעו  להם במימון הלימודים, והכינו את התלמידים לחיי התיישבות. עשור מאוחר יותר, נכנסו לישיבה גם לימודי התיכון, והחל להתעצב הדגם הקלאסי, של הישיבות התיכוניות.

ישיבת כפר הרא”ה, שילבה בין האישיות החינוכית הדגולה של ראשיה , הרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן,  אשר חינכו את תלמידיהם ברוח הרב קוק והאווירה החסידית, ובין רוח ההתנדבות והפעילות של התלמידים שניהלו למעשה את המוסד. החזון הגדול הצמיח עשרות ומאות מוסדות, מכל הסוגים והמינים, ברוחה של  ישיבת כפר הרא”ה, לחינוך לאהבת התורה, העם והארץ

באשמורת הבוקר של י’ במרחשוון תרנ”ח (26.10.1898) השקיפו בנימין זאב הרצל ושלושה ממלוויו  בהתרגשות רבה על חופה של ארץ ישראל, מעל סיפון האונייה “רוסיה”. הם באו לארץ במגמה לפגוש בה את קיסר גרמניה, ולקדם את ענייני הציונות. עשרת הימים של ביקור הרצל בארץ לא היו במלואם חוויה נעימה: הרצל קדח מחום, שוטרים חשאיים טורקיים שמרו את צעדיו, חלק ממנהיגי היהודים בארץ סירבו לפגוש אותו מפחד מהשלטונות, שתי הפגישות עם הקיסר היו כישלון גמור, ואפילו התמונה שבה צולמה פגישתו עם הקיסר בשערי מקווה ישראל לא צלחה (היא תוקנה באמצעות סוג של ‘פוטושופ’ בן אותם הימים, וזה אפשר לה להפוך לאחת מהתמונות הידועות בתולדות הציונות). עם זאת, ביקורו במושבות החדשות ובירושלים, לצד הביקורת הלא מעטה שמתח על הנעשה בהם, עורר בו התרגשות רבה, וסייע למיקוד המאמצים הציוניים דווקא בארץ ישראל. “אני קשור קשר אורגני עם הארץ מיום ביקורי בה” כתב . ביקורו הנוסף של הרצל בארץ היה חמישים שנה מאוחר יותר, כאשר הועלו עצמותיו מווינה להר הנושא את שמו בירושלים.

הוא נולד באלג’יר למשפחת רבנים. שירת, לחם ונפצע בשורות צבא צרפת, במלחמת העולם השנייה, היה ממנהיגי הנוער היהודי בצרפת. איש היסטוריה, ספרות , מדע  ופילוסופיה. ומעל הכל, מגדולי התורה והמחשבה, וממובילי ההתחדשות הציונות הדתית, בקרב יהודי צרפת, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב יהודא ליאון אשכנזי, שכונה בפי חניכיו בתנועת “הצופים היהודים”: “מניטו” (“הרוח הגדולה” בתרבות האינדיאנית) פיתח תפיסה תורנית ואמונית מעמיקה המתבססת על ניתוח מקורי של התנ”ך, ועל חידוש ייחודה של האמונה “העברית”, כשלב נוסף בהתפתחות היהדות והתורה, לאחר קום המדינה. פגישתו עם הרב צבי יהודה קוק , הובילה את הרב אשכנזי לעלייה לארץ, ולהפצת תורה במסגרות שונות ובראשם “מכון מאיר” בירושלים. רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו, והוא הפך למעשה למנהיגם של עולי צרפת בישראל.  תורתו של הרב אשכנזי שנפטר אור לט’ בחשוון תשנ”ז ( 21.10.1996) נכתבה ברובה בצרפתית. בשנים האחרונות מרבים לתרגם את ספריו לעברית, ותורתו המקורית והייחודית, הולכת ותופסת לה מקום של כבוד בבתי מדרש רבים, בישראל ובתפוצות.

כבר בגיל 12 אייר יעקב פרקש את הקריקטורות הראשונות, והוא המשיך לתאר את המציאות באמצעות מכחולו כמעט עד יומו האחרון. פרקש, יליד הונגריה (1920), הגיע למדינת ישראל אחרי מסע ייסורים שכלל את מחנות בוכנוואלד ודכאו, מעצר על ידי הבריטים בקפריסין והשתתפות בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. ידידו מהונגריה, אפרים קישון, המליץ על קבלתו לעיתון מעריב, ותוך זמן קצר הפך לאחד מבכירי הקריקטוריסטים בישראל. במשך עשרות שנים נהג פרקש, שאימץ את הכינוי ‘זאב’ (פרקש = זאב בהונגרית), לאייר עמוד שלם במוסף השבועי של “הארץ”, בו ניתח בעין בוחנת ובהומור את המצב במדינה ובעולם, וחתם בדיוקן זעיר שלו מחזיק מכחול שהפך לסמלו המסחרי. איוריו פורסמו בכל העיתונים הגדולים בעולם. עסק באיור ספרים ופרסומים שונים מטעם צה”ל ומוסדות המדינה. זאב שכל את בנו באסון מחניים לאחר מלחמת יום כיפור. זכה לפרס ישראל  על “התמדתו במשך שנים ארוכות להביע באמצעות קווים, להציג עמדות בענייני מדינה ועולם בדרך חדה ומצליפה, אך תמיד עם חיוך”. נפטר בט’ במרחשוון תשס”ג (15.10.2002)

תלאות אין קץ עברו על חבורתו של רבי יהודה החסיד בדרכם מאירופה לארץ ישראל. בסופן, הגיעו קרוב לאלף יהודים לירושלים, גאלו את “חצר האשכנזים” הנטושה, והחלו בבניית בית כנסת גדול במקום. פטירתו הפתאומית של מנהיג הקבוצה, עימותים פנימיים וקשיים מבית ומחוץ הביאו  להתמוטטות החבורה. ביום ח’ במרחשוון הת”פא (8.11.1720) שרפו נושים מוסלמים, שנואשו מגביית החובות שבני הקהילה חבו להם, את בית הכנסת וגירשו באלימות את כל היהודים יוצאי אירופה שבירושלים. בית הכנסת הפך ל”חֻרְבַּת רבי יהודה החסיד” לתקופה ארוכה. רק מאה ושלושים שנה מאוחר יותר הצליחו תלמידיו של הגאון מווילנא, שעלו לארץ לגאול את המקום, במאמץ משותף עם יהודים מכל רחבי העולם, להקים מחדש בית כנסת מפואר, שהפך לאחד החשובים בבתי הכנסיות של ירושלים. בתש”ח נחרב בית הכנסת שנית,. לאחר שחרור העיר נבנתה  במקום קשת שנועדה להזכיר את  שלוש הקומות  של הבניין החרב. .  בראשית המאה הנוכחית שיקמה ממשלת ישראל את בית הכנסת, שחזר שוב להיות אחד מסמליה המרכזיים של ירושלים ולאחד האתרים המשמעותיים ביותר ברובע היהודי. והפעם – לתמיד.

תפריט נגישות