החבית עם חומרי הבעירה רק המתינה לגפרור שיצית את האש. חיי העוני, האבטלה הגואה, התסכול הרב מחלום העלייה לארץ ממרוקו שהפך למציאות קשה ואפורה, ובעיקר התנכרות הממסד לעולים, כל אלו יצרו קרקע פורייה להתפרצות. בליל ב’ בתמוז תשי”ט (8.7.1959) הוזעקה המשטרה לשכונת העולים ממרוקו ואדי סאליב בחיפה, כדי לטפל בהתפרעות שיכורים. במסגרת השתלטות על מתפרע, נפצע אחד מהנוכחים, ובוואדי נפוצו שמועות כי הוא נהרג מירי השוטרים. המהומות החלו עוד באותו הלילה. מאות מפגינים עלו במעלה הכרמל לעבר השכונות הוותיקות והעשירות של העיר, תוך שהם מכלים את זעמם בחנויות וברכבים שנצבו על אם הדרך. מנהיגי ההפגנות זעקו את תחושת הקיפוח, האפליה והתסכול, ונענו בתחילה ביד ברזל של המשטרה ובטענות בדבר הסתה פוליטית. בהדרגה, הבינו הרשויות, כמו גם ועדת החקירה שהוקמה כדי לחקור את האירועים, כי לא ניתן להתעלם מהבעיה החברתית והעדתית. תקציבים הופנו לשיפור המצב בשכונות, ושינויים נערכו בתחומי חינוך וכלכלה. ואדי סאליב הפך לאבן דרך במאבק על אופייה החברתי של מדינת ישראל.
הוא כבש את העולם בסערה והותיר אחריו ממלכה אדירה ששינתה סדרי עולם. אלפי שנים אחרי פטירתו שלפי המסורת היהודית חלה בב’ בתמוז בשנת 323 לפה”ס, ממשיכים דמותו ומעשיו של אלכסנדר הגדול, כמצביא וכמדינאי וכמי שהפגיש לראשונה את חכמת יוון עם עוצמת ארצות המזרח והאמפריות הגדולות של הסהר הפורה, להסעיר את העולם. במורשת היהודית ההתייחסות לדמותו היא בדרך כלל חיובית. יוספוס מתאר כי הוא פטר את היהודים ממיסים בשנת שמיטה ובגמרא מסופר על מפגשו עם שמעון הצדיק שבסופו החליף את כוונתו להחריב את המקדש ביחסי כבוד והערכה לעם ישראל. מקורות אחרים מספרים על דיונים פומביים שנערכו בחסותו במסגרתם ביקשו רבים להשמיץ את עם ישראל ולפגוע באדמותיו ובמקדשו, ואת תשובותיהם המתוחכמות של החכמים היהודים להם נטה אלכסנדר חסד. יחד עם זה לא נמנעו חזל מלבקר את תאוות השלטון והממון שעמדה בבסיס התפשטות האימפריה המוקדונית.השם אלכסנדר היה שנים רבות שם יהודי לגטימי ואילו בעיר המצרית הנושאת את שמו התקיימה קהילה מפוארת כל ימי בית שני
הוא התחבא בתוך מכלית מים, התחפש לקצין מודיעין פולני, הוביל בריחה של חמישים וארבעה איש ממחנה מעצר שמור, והצליח דרך מנהרה של שמונים מטר להגיע מכלא נידח בקניה, היישר לבלגיה ומשם בחזרה למדינת ישראל. יעקב מרידור, איש האצ”ל ומפקדו למשך זמן מה, חבר כנסת, שר ואיש עסקים, נודע יותר מכל כ”אלוף הבריחות”. מרידור, שנולד בשנת 1913 הוסגר לבריטים בידי אנשי הפלמ”ח בימי “הסזון”, והוגלה עם רבים מחבריו למחנות מעצר במזרח אפריקה. התנאים במחנות היו קשים, אולם לוחמי האצ”ל והלח”י שנכלאו בהם העבירו את זמנם בלימוד, אימון גופני ונסיונות בריחה בלתי פוסקים כדי לשוב אל הארץ, אל שורות המחתרת הלוחמת בבריטים. מרידור, איש האצ”ל הבכיר ביותר שנתפס בידי הבריטים נחשב כאלוף הבריחות, וספרו “ארוכה הדרך לחירות” (שעובד גם לספר לנוער בשם “הבריחה אל החופש”) נחשב כאחד מספרי היסוד בתיאור מלחמתו של הישוב היהודי בארץ לעצמאות. נפטר בב’ בתמוז תשנ”ה (30.6.1995)
מתחים חברתיים בין המלוכה, האצולה והאיכרים, משבר כלכלי, שלטון חלש, ובעיקר הסתה פרועה של ראשי הכנסייה, הביאו לאסון. בא’ בתמוז הקנ”א (4.6.1391) התנפל המון מוסת על בתי היהודים בסביליה שבספרד. בתי כנסת, דירות מגורים וחנויות של יהודים הוצתו ונבזזו. ההמון רצח מאות, כפה על האחרים להתנצר ומכר המונים לעבדות. מסביליה התפשטו הפרעות לכל רחבי חצי האי האיברי, ולמרות ניסיונותיו של המלך חואן הראשון לבלום את ההמונים, לקחו חודשיים ארוכים עד שהושב השקט למדינה. וגם אז, החרימה המדינה את רכושם של הנרצחים ונישלה את יורשיהם ואת הקהילות היהודיות מנכסיהם. רבים מהמתנצרים בכפייה היו מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית היהודית, שאנשיה המשיכו לשמור את מנהגי היהדות בסתר. בכך יצרו את תופעת “האנוסים”, שהפכה להיות מרכזית בהיסטוריה היהודית, הביאה להקמת האינקוויזיציה ובסופו של דבר לגירוש כל היהודים מספרד מאה שנים מאוחר יותר. יהודים אחרים העדיפו לנטוש את ספרד אשר בה נהנו מ”תור זהב” ארוך שנים, ולהגר לפורטוגל ובהמשך לצפון אפריקה ולארץ ישראל, שם החל לשגשג המרכז היהודי של צפת. קינות ותיאורי זיכרונות קשים נכתבו לזכר גזרות הקנ”א.
חששם של נציגי הציבור החרדי מאופים האנטי דתי של מפלגות הפועלים ומהשפעתו של אופי זה על המדינה העתידה לקום היה רב. חששם של מנהיגי הישוב מכך שנציגי החרדים יסרבו להמליץ בפני ועדת החקירה של האו”ם על הקמת מדינה ובכך יפגעו בחזית האחידה של יהודי הארץ היה גדול לא פחות. הפתרון שהובל בידי נציגים מהציונות הדתית ובינהם הרב מימון היה מכתב הסטטוס קוו. במכתב שנשלח בא תמוז תש”ז (19.6.1947) נכללה התחייבות של ראשי התנועה הציונית להותיר את שאלות הדת במדינת ישראל העומדת בפתח בדיוק באותו מצב (“סטטוס קוו”) כפי שהיו בימי המנדט. שבת הוגדרה כיום המנוחה המדינתי, כשרות הובטחה בכל מוסדות הציבור, נישואין וגירושין ינוהלו לפי ההלכה ולציבור הדתי תשמר הזכות לאוטנומיה בחינוך. הנהגת הציבור החרדי הרימה את הכפפה ועדותו של מנהיגה הרב יצחק לוין בפני ועדת האום סייעה בקבלת החלטת החלוקה. שבעה עשורים לאחר מכן שאלת פרשנותו המדויקת של מכתב הסטטוס קוו, הדיון האם הוא עוד רלוונטי, והתמורות שחלו בו לטובת ולרעת שני הצדדים ממשיכות להסעיר את מדינת ישראל.
זה היה המפעל ההנדסי הגדול ביותר שביצעה מדינת ישראל הצעירה. ארבעת אלפים פועלים; השקעה בסדר גודל של ארבעה מיליארד ש”ח (במונחים של היום); מאה ושלושים ק”מ של תעלות, מנהרות וצינורות ענק; פרויקטים הנדסיים מורכבים ומשאבות ענק; ולאחר עשר שנות עבודה, ביום ל’ בסיוון תשכ”ד (10.6.1964) נחנך סוף־סוף “המוביל הארצי”. הרעיונות בדבר הזרמת מים מהמאגרים הגדולים בצפון הארץ לנגב הצחיח החלו להתרקם עוד בימי המנדט. לאחר הקמת המדינה ולנוכח הרצון להגדיל את שטחי החקלאות בדרום ולעודד את פיזור האוכלוסייה, החלו הרעיונות לצאת אל הפועל. המהנדסים והחופרים נאלצו להתגבר על הפרשי גובה בין עמק הירדן והכנרת להרי הגליל, שבהם עבר המוביל, ולהתמודד עם הפגזות ועם פעולות טרור שהפעילו מדינות ערב וארגוני החבלה כדי לעצור את השלמת הפרויקט. על מנת למנוע את המלחת מי המוביל ומי הכנרת, נחצב סמוך לגדותיה “המוביל המלוח”, המסלק את מי המעיינות המלוחים מהאגם. לאחר כל המאמצים, החל המוביל להוביל מי שתיה ומים לחקלאות מהכנרת ועד למצפה רמון, וסייע – פשוטו כמשמעו – בהפרחת השממה.
הימים ימי פרעות ודמים. מעשי הרצח שכמעט ולא זכו לתגובה של משטרת המנדט הבריטי היו ענין שבכל יום. בישוב היהודי סערו הרוחות סביב השאלה האם להמשיך את מדיניות ההבלגה אל מול הטרור הערבי או להתחיל להגיב. אל מול מעשי רצח מחרידים שבוצעו בצפת ובסביבותיה החליט איש בית”ר שלמה בן יוסף יחד עם חבריו להגיב. בן יוסף, שעלה לארץ מפולין באונית מעפילים שנה קודם לכן, שהה בראש פינה במסגרת פלוגת עבודה של בית”ר. יחד עם שניים מחבריו ניסה להשליך רימון על אוטובוס ערבי במעלה הכביש המתפתל לצפת. האוטובוס לא נפגע אולם שוטרים בריטים תפסו את השלושה ובן יוסף נידון למוות. גזר הדין האכזרי זעזע את הישוב היהודי , אולם הבריטים דחו את כל הבקשות לשינוי גזר הדין.. בן יוסף סירב לבקש חנינה וביום ל סיון תרח”ץ (29.6.1938) עלה לגרדום בראש מורם. במכתב שהותיר אחריו כתב “כלום אין לי. הכל לעם ישראל”. זאב ז’בוטינסקי הצהיר “מגרדומו נעשה מגדל”. ודורות של לוחמי האצל והלחי התחנכו על מורשתו.
המבצע הבריטי תוכנן בקפידה, ונועד לשבור את כוחה של תנועת המרי העברי בכלל ושל הפלמ”ח בפרט. בשבת בבוקר, ל’ בסיוון תש”ו (29.6.1946) פשטו כעשרים אלף חיילים בריטיים על מרכזי היישוב היהודי בפעולת תגובה על פעילות המחתרת, ובמיוחד על “ליל הגשרים” שנערך עשרה ימים קודם לכן. עוצר הוטל על מרכזי הערים, כל ראשי היישוב נעצרו (למעט בן גוריון ששהה בפריז), וחיפושים נערכו בקיבוצים, שבמהלכם נרצחו שלושה מחבריהם בידי הבריטים. בקיבוץ יגור איתרו הבריטים את אחד ממחסני הנשק המרכזיים של ההגנה באזור הצפון, בקיבוץ מזרע, אותרה רשימת חברי הפלמ”ח, ובבניין הסוכנות היהודית בירושלים אותרו מסמכים רבים שקישרו בין פעילות הסוכנות לפעולותיה של תנועת המרי. כאלפיים ושבע מאות איש נשלחו למעצר במחנות שהוקמו ליד לטרון, ושוחררו כמה חודשים מאוחר יותר. מידע מודיעיני מוקדם אפשר לראשי ההגנה להתחמק ממעצר. בעקבות “השבת השחורה” ופיצוץ מלון המלך דוד שבוצע בתגובה על ידי האצ”ל, פורקה תנועת המרי. אנשי הפלמ”ח חדלו מפעילות נגד הבריטים, והותירו את המשך המלאכה לאצ”ל וללח”י.
ההתראות הממוקדות הביאו להגברת הכוננות בגזרה. אולם למרות המארבים והתצפיות, לפנות בוקר בכ”ט בסיוון תשס”ו (25.6.2006), בחסות הפגזת פגזי מרגמה על כל הגזרה, הצליחה חולייה ובה שבעה מחבלים – אנשי חמאס מעזה – לחדור לשטח ישראל באזור כרם שלום. המחבלים יצאו מהמנהרה מאה מטר בתוך שטח ישראל ותקפו מהעורף מספר עמדות של צה”ל, ובהם טנק מרכבה שאבטח את הגזרה. מפקד הטנק חנן ברק והנהג פבל סלוצקר נהרגו מיד. לוחם אחר נפצע, ולוחם נוסף – גלעד שליט – יצא מהטנק ונלקח בידי המחבלים מעבר לגבול העזתי. ידיעות סותרות ועיכוב בהבנת המציאות מנעו מצה”ל לצאת למרדף מיידי, והכוחות שהופעלו עם היוודע דבר החטיפה במסגרת מבצע “גשמי קיץ” לא הצליחו לעלות על עקבות חוטפיו של שליט. במשך חמש שנים וחצי הוחזק שליט בשבי החמאס, תוך שהמחבלים מפרים בעקביות את תנאי החזקת השבויים לפי אמנת ז’נבה. ויכוח ציבורי רחב ממדים התנהל בישראל לגבי שאלת המחיר שיש לשלם בעד שחרורו. בסופו של דבר, באוקטובר 2011, שוחרר שליט תמורת למעלה מאלף מחבלים בעסקה שנויה מאוד במחלוקת, ושב לביתו.
האלוף מוטי הוד ישב ליד סוללת מכשירי הקשר והמתין בדריכות לדיווחים. אט אט החל חיוך לעטר את שפתיו. מבצע “מוקד” להשמדת חילות האוויר הערביים, שאותו הוביל כמהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים, נחל הצלחה היסטורית. הדרך לבור הפיקוד של חיל האוויר החלה שנים קודם לכן בקיבוץ דגניה. שם נולד הוד, ושם הוא הצטרף לפלמ”ח שבמסגרתו עסק בארגון מפעל ההעפלה. עם קוּם המדינה, היה הוד מהטייסים הראשונים של חיל האוויר, וסייע בהבאת מטוסי הקרב הראשונים מצ’כסלובקיה לארץ. אחרי שהתגבר על התנגדות קיבוצו להמשך השירות הצבאי, חזר לחיל ופיקד על סדרת מבצעים בשנות החמישים והשישים בכלל, ובמהלך מערכת סיני בפרט. בשנת 1966 מונה למפקד החיל, והשלים את ההיערכות שאותה החל קודמו בתפקיד, עזר וייצמן, לקראת מבצע מוקד. הוד פיקד על החיל גם בימים הקשים מלחמת ההתשה, שבה התמודד חיל האוויר עם משימות תקיפה אינטנסיביות בעומק מצרים וסוריה. עם שחרורו, כיהן הוד כמנכ”ל אל־על וכמנכ”ל התעשייה האווירית, ויִיעץ בנושאי ביטחון לראשי המדינה. מוטי הוד נפטר בכ”ט בסיוון תשס”ג (29.6.2003)
