סימנים מבשרי רעות אירעו כבר בשעה שהשיירה עברה ליד מגדל צדק וליד הכפר קוּלָה שממזרח לראש העין. מחסומים, מטחי ירי, קבוצות של ערבים חמושים נאספים ומתצפתים על הגבעות. כל אלה ליוו את השיירה, לצד תקלות טכניות בכלי הרכב. אך ההחלטה הנחושה של ארבעים ושמונה נוסעי השיירה, שיצאה בבוקר א’ בטבת תש”ח (14.12.1947) מתל אביב, הייתה להמשיך אל כפר בן שמן הנצור. סמוך למחנה הלגיון הירדני בבית נבאללה נפתחה אש תופת לכיוון הרכבים, ממקלעים שהוצבו בצידי הדרך. רכבי הליווי נוקבו בכדורים וכל יושביהם נפגעו. לגיונרים ביצעו וידוא הריגה בחלק מהפצועים, ורק התערבותם של כמה קצינים בריטיים מנעה את המשך הטבח בניצולים. שלושה עשר לוחמים ונהגים נפלו בדרכם אל הכפר. הלוויית ענק לחללים נערכה בתל אביב, ובמסגרתה נשבעו ההורים השכולים להמשיך את המאבק עד להשגת המדינה העברית. אנדרטה צנועה בכניסה למושב בית נחמיה מנציחה את מסירותם של לוחמי שיירת בן שמן. וכך גם טקס שנתי המתקיים מדי שנה בראש חודש טבת על ידי המשפחות, המועצה האזורית חבל מודיעין ומדרשת ‘בשבילוד’.
שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.
הקיסר הביט סביבו בסיפוק. נכבדי צרפת ואירופה כולה, עמדו כנועים לפניו. כדי למנוע אי הבנות לגבי כפיפותו למאן דהו, הוא הניח את הכתר על ראשו במו ידיו. כט’ כסלו תקס”ה (2.12.1804). הנער קטן הקומה מהאי הנידח קורסיקה מונה לקיסר צרפת. נפוליאון בונפרטה, הרגיש הוא ניצב על גג העולם. יחסיו של הקיסר עם היהודים ידעו פנים רבות. מחד, בכל מקום שאליו הגיעו צבאותיו הוסרו המגבלות מעל היהודים ונקרא להם דרור. מאידך, לו עצמו היו מפעם לפעם פליטות פה אנטישמיות, ורוחות המהפכה הצרפתית שהביאו עימם חייליו לקצווי אירופה, תרמו לא מעט לתהליך החילון שעבר העם היהודי. בשעה שפלש צבאו לרוסיה, במערכה שעתידה להביא עליו גם את סופו, נחלקו אדמו”רי החסידות, כיצד יש להתייחס אליו. היו שראו בו מבשר גאולה. אחרים וביניהם “בעל התניא” מייסד חסידות חב”ד, ראו בו מי שעתיד להמיט אסון על ישראל, ופעלו לטובת הצבא הרוסי. נפוליאון כבר איננו איתנו, אך דבריו למראה היהודים המתאבלים בתשעה באב: “עם שבוכה על עברו, יזכה גם לשמוח בעתידו”. התגשמו.
עוד בהיותו נער בגימנסיה הרצליה בתל אביב, החליט דב הוז, יליד 1894 להקדיש את חייו לתקומת עם ישראל בארצו. הוא עבד כפועל בשדות דגניה; שימש כקצין בצבא הטורקי במהלך מלחמת העולם הראשונה (תוך שהוא מסכן את עצמו בהברחת נשק למען היישוב היהודי); היה ממקימי הגדודים העבריים; ממייסדי ההגנה וההסתדרות; מראשי תנועת העבודה וההסתדרות הציונית; סגן ראש עיריית תל אביב; ופעיל מדיני מטעם התנועה הציונית בקרב אנשי הממשל הבריטי, שאיתם הצליח ליצור קשרי ידידות והשפעה. חלומו הגדול של הוז היה לייסד תעופה עברית בארץ ישראל. הוא עצמו עבר קורס טיס, והקים את חברת “אווירון”, שהייתה מסווה ל”שירות האוויר” של ההגנה. שדה התעופה שפעל עשרות שנים בתל אביב נקרא על שמו. ביום כ”ט בכסלו תש”א (29.12.1940) שב הוז מביקור אצל אסירי ההגנה בכלא עכו. סמוך לפרדסיה שבשרון, איבד הוז את השליטה על רכבו. הוא, אשתו רבקה, ביתו תרצה ובני משפחה וידידים נוספים שהיו ברכב נהרגו במקום. לימים, הוקם בנגב קיבוץ “דורות” המנציח את דב, רבקה ותרצה.
פעולות הטרור של הכנופיות הערביות הלכו והסלימו מיום ליום בשבועות שעברו מאז החלטת החלוקה בכ”ט בנובמבר 1947. העובדים היהודיים שעבדו שנים ארוכות במתקני נמל התעופה בלוד החלו להרגיש מאוימים, וביקשו שוב ושוב ממעבידיהם להעבירם לאלתר לאזור יהודי, אך לשווא. ביום ו’, כ”ט בכסלו תש”ח (12.12.1947) עלו כמה מהעובדים היהודיים על המונית שנועדה להחזירם לביתם בירושלים. יוסף ליטבק, שעבד במסעדת הנמל, מיהר לפגוש את אשתו ואת בִתו התינוקת. יוסף, כמו גם הפקידים דוד בן עובדיה ויצחק ג’יאן (שעבד בחברה הבריטית שהפעילה את השדה עוד בשהותו במצרים), נשמו לרווחה כאשר יצאה המונית מרחובות לוד העוינת, ועוד מעט קט תיכנס לאזור יהודי בטוח. עצירת בלמים פתאומית טרפה את הקלפים. מתוך שתי משאיות שחסמו את הכביש המוביל מלוד לרמלה, יצאו כמה ערבים חמושים. בצעקות, גורשו מהרכב ששת הנוסעים הערביים. כמה שעות לאחר מכן, נמצאה המונית שרופה כולה ובתוכה גופותיהם של השלושה. רק חצי שנה לאחר מכן, במסגרת מבצע דני, שבו היהודים לשדה התעופה, ללוד ולרמלה, הפעם תחת דגלו של הצבא העברי המנצח.
המוני הפורעים שצעדו ברחובות הומל שברוסיה הלבנה, בדרכם לתקוף את יהודי העיר, לא האמינו למראה עיניהם. מאות צעירים יהודים מאורגנים ומזוינים פתחו עליהם באש ומנעו את המשך הפוגרום. התערבות הצבא הביאה לפציעתו ולהימלטותו של מי שארגן את ההגנה העצמית הראשונה בתולדות יהודי רוסיה – יחזקאל חנקין. חנקין, יליד 1881 ואיש פועלי ציון, נמלט בעקבות האירועים מרוסיה יחד עם שרה בלומין, מי שבעתיד תהיה רעייתו. הוא הגיע לארץ עם ראשוני העלייה השנייה ועבד במקומות רבים. היה ממייסדי הארגונים “בר גיורא” ו”השומר”, והיה ממנהיגיהם עד יומו האחרון. פגישה מקרית בירושלים עם הזואולוג ישראל אהרוני, סללה את הדרך למסעות נועזים והרפתקניים שקיים בכל רחבי המזרח התיכון, במטרה לאתר בעלי חיים נדירים ולהתחקות אחר שרידי העבר היהודי. היה דובר ערבית שוטפת, והכיר על בוריים את מנהגי השבטים הבדואים שבפיהם כונה “הבדואי היהודי”. במלחמת העולם הראשונה סייע בהתארגנות היישוב היהודי לנוכח אתגרי התקופה. נפטר, בבית שהקים ביבנאל, ביום כ”ח בכסלו תרע”ז (23.12.1916) ממחלת הקדחת, והוא בן שלושים וחמש בלבד.
השקט ששרר ביציאה מבית לחם היה חשוד, אולם עשרים ושישה בני גוש עציון וכוחות התגבור שנלוו אליהם לא חשדו כי המהומות שפרצו עשרה ימים קודם לכן, לאחר החלטת האו”ם, יפריעו להם בדרכם. שישה קילומטרים בלבד לפני שהייתה השיירה אמורה להגיע למחוז חפצה בכפר עציון, היא נלכדה במארב מתוכנן. הנשק הדל שבידי המתיישבים לא הצליח להדוף את המוני המתנפלים. מעטים הצליחו להימלט ולהזעיק את הבריטים, אך עד שאלו הואילו בטובם להתערב, נרצחו כבר עשרה מהנוסעים בידי המון ערבי שהתעלל בגופותיהם. בין הנופלים היה שלום קרניאל – מראשי הקיבוץ הדתי, בני עקיבא וגוש עציון. במאמר שפרסם מספר ימים לפני המארב ל”שיירת העשרה” ביום כ”ח בכסלו תש”ח (11.12.1947), כתב קרניאל “הפעם שוררת ההכרה כי דמנו לא נשפך לשווא. דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת”. האסון המחיש לתושבי הגוש כי הם נתונים למעשה במצור, והחל את המערכה הקשה שהסתיימה בנפילת היישובים חצי שנה לאחר מכן. אחרי מלחמת העצמאות נקברו חללי השיירה יחד עם שאר נופלי גוש עציון בהר הרצל.
הרב שלמה דוד כהנא נולד (1869) בליטא, ולמד תורה מפי גדולי הדור שפעלו בה בשלהי המאה התשע עשרה. עם סיום לימודיו עבר לוורשה, ותוך זמן קצר הפך לאחד ממנהיגי הקהילה במקום, ולרבה הראשי של העיר. היה מקורב לכל החוגים, ולצד פעילותו כאיש אגודת ישראל, עודד תרומות לקרן הקיימת ולתנועה הציונית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החל לעסוק בהתרת עגונות המלחמה, ובעזרת מעוף, מקוריות הלכתית שהייתה מקובלת על כל החוגים, יכולת ארגון וקשרים שיצר עם קהילות ומוסדות בכל רחבי העולם, סייע בהתרתן של אלפי עגונות. עם פלישת הגרמנים לפולין ב1939, החל לפעול מייד שוב להתרת עגונות. לאחר שהנאצים פרצו לביתו, קרעו את ספריו וגזזו חצי זקנו, נמלט מוורשה והצליח להגיע בשנת 1940 לארץ ישראל. בארץ, המשיך בפעילותו הענפה להתרת עגונות המלחמה, ותרם בכך לשיקום חייהם של רבבות. מונה להיות רבה של העיר העתיקה בירושלים, והנהיג אותה גם בימי המצור והחורבן של מלחמת העצמאות. באחרית ימיו, היה רבה של שכונת מקור ברוך. נפטר בכ”ז בכסלו תשי”ד (4.12.1953).
“מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל. בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב, שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד. והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי“. נאומו של הסופר ש”י עגנון, האזרח הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל (לספרות), נישא ביום כ”ז כסלו תשכ”ז (10.12.1966), והיה רצוף – כדרכו של הסופר הגדול – במשלב לשוני מרהיב של ישן וחדש, של שנינות ושל ביטויים מן המקורות. תיאור לידתו בפני המתכנסים לטקס בשטוקהלם: “מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים”, הפך את נאומו לאחד הידועים בתולדות המדינה. רבים שמחו על ההכרה הבינלאומית בעגנון, שהחל בכתיבתו בהיותו בן חמש עשרה, והביא לקורא בארץ ובעולם את ההווי והפולקלור היהודי לדורותיו. לצידו של עגנון, קיבלה את הפרס נילי זק”ש, המשוררת היהודייה־גרמנייה שהרבתה לתאר בכתביה את מוראות השואה.
מעלליו של שמשון והפרות המובילות את ארון הברית בחזרה מארץ פלישתים. עולים ומתיישבים המנסים להאחז שוב ושוב בבתי המושבה הרטוב, ואנשי “שיירת הל”ה”, היוצאים ממנה לדרכם האחרונה בואכה גוש עציון. לוחמי חטיבת הראל הנאבקים בצבא המצרי המרוחק שישים מטרים בלבד מעמדותיהם, ועובדי המחצבות שגילו בדרך מקרה את מערת הנטיפים המרשימה והסמוכה. את הכל ראו ההרים אליהם הגיעו בכז’ כסלו תשי”א (6.12.1950) העולים החדשים. סמוך לחורבותיה של המושבה שפונתה במלחמת העצמאות, הוקמה המעברה. כמה חודשים מאוחר שונה שמה ממעברת הרטוב לבית שמש. על ההרים והגבעות נבנו עוד ועוד שכונות. ותיקי חטיבת הראל, יכלו לזמר כעת בשיר “היו זמנים” כי “על המשלט” שלהם, שנבלע במהירות בעיר המתפתחת “יושבת עיר”. עולים מכל הגלויות ותושבים ממגזרים שונים, הגיעו אל השכונות שפרצו ימה וקדמה צפונה ונגבה. בשנים האחרונות ידעה בית שמש לא מעט מתחים חברתיים ומערכות בחירות דרמטיות. במקביל, הלכה והתפתחה כעיר מרכזית באמצע הדרך, שבין השפלה להר.
