“מה היה קשה לרש”י?” הייתה השאלה שאיתה התמודדו אלפי לומדים ברחבי העולם. ביניהם היו אלפי מורים ופרחי הוראה שלמדו ממנה תורה וחינוך בשיעוריה בסמינרים ובאוניברסיטאות, מאזיני קול ישראל (שם שידרה שיעורים בתנ”ך), ורבבות הקוראים של “גיליונות לעיון בפרשת השבוע”. כולם עמלו מדי שבת על עיון מדוקדק בדברי הראשונים והאחרונים על התורה. ועל כל המפעל הזה ניצחה נחמה ליבוביץ’. נחמה, ילידת ריגה (1905), גדלה בברלין על ברכי תפיסת “תורה עם דרך ארץ”. היא למדה את יסודות החינוך והעיון התורני, הלשוני וההיסטורי, מחכמי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה וממיטב המרצים באוניברסיטאות המדינה, שהיו מהמובילות בעולם. שם גם סיימה כתיבת דוקטורט בתנ”ך. לאחר עלייתה לארץ, עסקה בהוראה, והתמידה במלאכה זו כל ימיה. כלת פרס ישראל לחינוך, ומי שהקפידה – עוד בימים שבהם הדבר לא היה אופנתי – להדגיש את מושג “התלמיד במרכז” ואת חובת “העמל בלמידה”. פירושיה לתורה ומאמריה המקיפים בעיון בהלכה ובאגדה, בפשט ובדרש, קובצו לימים בספרים רבים המעטרים את שולחנם של לומדים בכל העולם. נחמה ליבוביץ’ נפטרה בירושלים בה’ בניסן תשנ”ז (12.4.1997). על מצבתה נכתבה, לבקשתה, מילה אחת: מורה.
גדוד שכירי החרב הדרוזיים שגויס ל”צבא ההצלה” הערבי שפעל בצפון הארץ בחורף תש”ח, היה נחוש לכבוש יישוב יהודי. היעד שנקבע היה קיבוץ רמת יוחנן, נקודה אסטרטגית המחברת בין אזור חיפה לעמקי הצפון. התקפות הלוחמים הדרוזיים על העובדים באזור וניסיון להטלת מצור על היישוב חייבו את חטיבת כרמלי לארגן התקפת נגד. בבוקר ה’ בניסן תש”ח (14.4.1948) יצאה מחלקה מחטיבת כרמלי בפיקודו של זוהר (זוריק דיין) לכבוש גבעה שולטת באזור. הכוח היהודי נתגלה בטרם עת בידי הלוחמים הדרוזיים, ואש התופת חייבה את היהודים לסגת כשהם מותירים אחריהם שישה הרוגים. בין הנופלים – מפקד הכוח זוריק דיין, איש נהלל ואיש “תנועת הבריחה”, שחיפה על חייליו עד הכדור האחרון. יומיים לאחר התבוסה ביצעו כוחות כרמלי התקפה נוספת. הפעם, לאחר קרבות פנים אל פנים שנמשכו שעות ארוכות, הושגה הכרעה. ההישג היה רב: לא רק שרמת יוחנן ניצלה, אלא גם כוחות הדרוזים החליטו לעבור לצד היהודי, ולכונן את ברית הדמים הקיימת עד היום. זוריק הותיר אחריו אלמנה ותינוק בן שלושה חודשים, לימים האלוף עוזי דיין.
יעקב רימון (יליד פולין, 1903) נולד לאביו, הסופר אפרים אליעזר רימון, ולאימו, אסתר־חווה. בגיל 6 עלה ארצה עם בני משפחתו, למד בת”ת בשכונת נווה צדק ובבית הספר “תחכמוני” בתל אביב. רימון היה איש תנועת “תורה ועבודה” ומתלמידיו הנאמנים של הרב קוק. היה בין עשרת המייסדים של הסתדרות הפועל המזרחי. כתב עשרות ספרים וביניהם ספרי ביוגרפיה, הגות, סיפורים לילדים וקובצי שירה, שבהם כתב על נושאים אישיים ולאומיים ואותם לא חדל לכתוב גם לאחר שהתעוור בגיל ארבעים. תיאר בשיריו את “זיכרון המראות” את הימים שלפני עיוורונו. בין שיריו הידועים – השיר “נרות שבת”, הנפוץ עד היום כחלק מפס הקול הישראלי של הכניסה לאווירת השבת, והשיר “אל הנגב” שנכתב על הפלוגה הדתית במלחמת העצמאות, שאיבדה 87 מחייליה בכיס פלוג’ה. שימש כמנהל המחלקה הסוציאלית בעיריית תל אביב, והיה אחד העובדים הסוציאליים הראשונים בארץ. רגישותו החברתית באה לידי ביטוי במאמריו וכן בתנועות ובאגודות הציוניות הדתיות השונות שאותן ריכז, אשר חרתו על דגלן “אהבת אחים ועזרה הדדית, ושמירה על נכסי העם וקודשיו הרוחניים”. נפטר בד’ בניסן תשל”ג. (6.4.1973)
הנוסעים הצטופפו בשני אוטובוסים שיצאו ממרכז ירושלים. ביניהם היו בכירי הפרופסורים של האוניברסיטה העברית, סטודנטים ואנשי בית החולים “הדסה” ובראשם המנהל, ד”ר חיים ימסקי. זה כבר כמה חודשים התנהלה התנועה מירושלים העברית למובלעת היהודית בהר הצופים בחסות הצבא הבריטי. עד היום לא לגמרי ברור מדוע לא אבטחו הבריטים את דרכה של השיירה שיצאה בבוקר ד’ בניסן תש”ח (13.4.1948). על אם הדרך להר הצופים, במרכז שכונת שייח ג’ראח, עלה המשוריין המוביל על מוקש. מרגע זה ואילך הסתערו מאות לוחמים ערביים על השיירה הלכודה. כוחות חילוץ של ההגנה לא הצליחו להתארגן בזמן, ואלו שכן לא הצליחו להגיע אל הנצורים. למרות תחינותיהם של אנשי הסוכנות, מיאנו הבריטים במשך שש שעות לסייע ללכודים, ויוזמות מקומיות של קצינים בריטיים פרו־יהודיים לא סייעו להצלת המצב. רק לאחר שע”ח (78) מנוסעי השיירה נרצחו, התערב הצבא הבריטי והפסיק את הטבח. כמה עשרות מנוסעי השיירה הצליחו לסוב על עקבותיהם ולהינצל. הר הצופים נשאר מובלעת נצורה עד לתום מלחמת העצמאות.
“אמריקייה” – כך כינו הערבים תושבי הסביבה את היישוב הקטן שהוקם בשרון בד’ בניסן תרפ”ב (2.4.1922). הכינוי לא נבע רק מהשפה האנגלית שהייתה השפה המדוברת בין המתיישבים (ורווחת בעיר עד היום), אלא גם מהעובדה שהמקום כולו, נקנה ונבנה ביוזמתם של אנשי “חברת אחוזה א’ מניו יורק”. אנשי חברה זו, כמו אנשי חברות “אחוזה” רבות שהוקמו באותן שנים בקרב יהודי ארצות הברית, ביקשו לקנות קרקעות ולהקים יישובים בארץ ישראל. מייסדי המושבה, שביקשו תחילה לשוות למקום אופי חקלאי, קיוו כי האדמה השוממה והקשה שעליה התיישבו תהיה טובה ו”רעננה”. הם התמודדו עם לא מעט קשיים, עד שאיתרו מקורות מים וייצבו את המושבה מבחינה כלכלית. בפרדסי רעננה (המונצחים עד היום בסמל העיר) התנהלו אימוני המחתרות, ואף אירעו בהם התנגשויות עם הבריטים. לאחר קום המדינה גדלה המושבה והפכה לעיר, ולמפעלי החקלאוּת נוספו מפעלי תעשייה ומתחמי היי־טק. כיום, נחשבת רעננה לאחת הערים הפורחות והמוצלחות בישראל. מוסדות החינוך בעיר רבים, וברחובותיה מונצחים אנשי “אחוזה” ומנהיגם, ברוך אוסטרובסקי.
מאות שנים פרחו היהודים בגולה אשר בספרד. תלמידי חכמים, פוסקים, פרשנים, משוררים, פילוסופים, שֹרים ומפקדי צבא. כל אלו יצרו בספרד, ותרמו לעם ישראל כמו גם לעם שבקרבו ישבו. במהלך המאה החמש עשרה, עם התקדמות כוחות הנוצרים במסעם לכיבוש ספרד מידי המוסלמים, גברה הקנאות הנוצרית, ומפעם לפעם נערכו פרעות ביהודים. רבים מהם אולצו להתנצר. למגינת ליבם של השלטונות, רבים מהיהודים האנוסים המשיכו לקיים בסתר את מצוות דתם, למרות איומי האינקוויזיציה ועינוייה. על רקע הטענה כי היהודים משדלים את האנוסים שלא לממש בפועל את התנצרותם, החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לגרש את כל יהודי ספרד. צו הגירוש שפורסם בג’ בניסן הרנ”ב (24.4.1492), חייב את כל יהודי ספרד לעזוב את המדינה ללא רכושם תוך שלושה חודשים, או להתנצר. הגירוש והסבל הרב שנגרם למאות אלפי המגורשים, שהעדיפו להיצמד לאמונתם ולא להיכנע לפיתוי להתנצר, סימלו את תחילתה של תקופה חדשה בתולדות ישראל. המגורשים נפוצו בקהילות ישראל השונות, ועיצבו את דמותם של הקהילות ה”ספרדיות” ברחבי העולם היהודי.
עמינדב אלטשולר נולד ברחובות (1901), ומגיל צעיר הצטיין בשתי תכונות: יכולות לחימה ושמירה וקשר חם שקשר עם הערבים באזור, שאת שפתם ואת מנהגיהם הכיר היטב. היה מאנשי “הגדוד העברי” במלחמת העולם הראשונה, וכיהן כקצין יהודי במשטרת המנדט הבריטי. במהלך שנות העשרים החל לעסוק בקניית אדמות הנגב, תחילה בצוותא עם ידידו משה סמילנסקי, ולאחר מכן מטעם הקרן הקיימת בישראל. אלטשולר ניצל את קשריו עם ערביי הארץ, ובמשך שנים ארוכות סייע להעברתם של למעלה מרבע מיליון דונם לבעלות יהודית. אלטשולר חי שנים רבות לבדו כיהודי בודד בבאר שבע הערבית, רכש קרקעות באומץ וביצירתיות, ומצא את הדרכים לעקוף את גזירות ממשלת המנדט שאסרו על קניין קרקעות. בימי מתיחות היה אלטשולר, שכונה “חוג’ה ימין”, מתגורר במצפה בית אשל הסמוך לבאר שבע. משם יצא למסעות מסוכנים ושל קניית קרקעות, לעיתים תכופות כשהוא מציע כספים שבשלב הקנייה עוד לא היה לו מושג מהיכן יגיעו… אלטשולר, בן למשפחת חלוצים ופעילי הגנה והתיישבות, כיהן במהלך השנים בעוד מגוון תפקידים ביטחוניים והתיישבותיים. נפטר בג’ בניסן תשכ”ח (1.4.1968)
עזר ויצמן נולד בתל אביב (1924) וגדל בחיפה. מגיל צעיר שירת בהגנה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת כטייס בחיל האוויר המלכותי. לאחר המלחמה סייע לארגון האצ”ל, ובהמשך נקרא על ידי ראשי ההגנה לסייע בהקמת חיל האוויר הישראלי. ויצמן פיקד בעת מלחמת העצמאות על טייסת הנגב, ולחם נגד הצבאות הפולשים. בשנת 1956 מונה כמפקד חיל האוויר, ונחשב בעיני רבים כמי שבנה את החיל והפך אותו לאחד מהטובים בעולם. בהמשך, שירת כראש אג”ם במלחמת ששת הימים, ועם שחרורו מהצבא כיהן כשר התחבורה מטעם גח”ל (הליכוד). עזר כיהן שנים ארוכות בכנסת ובממשלות ישראל, ושימש כשר הביטחון בממשלתו של בגין. בב’ בניסן תשנ”ג (2.3.1993) נבחר להיות נשיא המדינה, ובכך היה לנשיא השני ממשפחת ויצמן, נוסף על דוֹדוֹ חיים. ויצמן נודע בלשונו הישירה, ולעיתים הבוטה, שסיבכה אותו לא פעם בהקשרים אישיים ופוליטיים, אך הקנתה לו גם חן רב בעיני רבים. נאומו כנשיא המדינה בבית הנבחרים הגרמני, שבו תיאר את קורות ההיסטוריה היהודית, נחשב מהחשובים בנאומים שנישאו בישראל קרדיט ויקיפדיה דובר צהל
מסורת חז”ל מספרת כי אפר הפרה האדומה הראשונה נוצר בב’ בניסן, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים. בהתאם להוראות התורה, נמצאה “פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עול”, ומאפרה ניתן היה לטהר את בני ישראל לקראת הפסח. תשע פרות אדומות בלבד שימשו, לפי המסורת, את עם ישראל לאורך ההיסטוריה. מהראשונה בימי משה, ועד ימיו של הכהן הגדול ישמעאל בן פאבי בימי הבית השני. חוק הפרה האדומה מובא תכופות כדוגמה לחוק הלכתי שאין לעמוד על טעמיו. חוקרים ורבנים רבים עוסקים בניסיונות שונים כדי למצוא פרה אדומה תמימה בת זמננו, שתאפשר את חידושה של האפשרות להיטהר מטומאות חמורות, ובכך תקדם את בניין המקדש. הקושי במציאת פרה אדומה תמימה והחובה לעמוד בדרישות הלכתיות קפדניות סביב הכנת האפר העשוי לטהר את הטמאים, הפכו את האפשרות לשימוש באפרה לנדירה ביותר.
מסביב יהום הסער. כמעט קט והבולשביקים ישלימו את השתלטותם על מרחביה האדירים של רוסיה, והמסך יֵרד על מאות שנים של חיי תורה ותפילה בקהילות היהודיות. רבי שלום דובער שניאורסון (הרש”ב), האדמו”ר החמישי לשושלת חב”ד, נמצא ברוסטוב שעל גדות נהר דון, לאחר שגלה מהעיירה לובביץ’ בשל אֵימי המלחמה. זמן קצר לפני פטירתו, בב’ בניסן תר”פ (21.3.1920), פועל האדמו”ר להכין את חסידיו לימים הבאים. בהנחייתו, נשלחים שליחים לעומק האזורים האסייתיים של רוסיה, בגאורגיה ובקזחסטן, כדי להקים שם תשתית יהודית במחתרת. במקביל, תלמידי הישיבות החב”דיות “תומכי תמימים”, שהוקמו ביוזמתו כדי להתמודד עם אתגרי ההשכלה והחילון, נקראים להעמיק בלימוד התורה והחסידות, ולהמשיך במהפכה הרוחנית החב”דית. בעשרות השנים שבהן כיהן הרש”ב בנשיאות חסידות חב”ד, הרבה לעסוק בסיוע ליהודי רוסיה מול גזרות השלטון, ובבירורים רוחניים מעמיקים בדרכי עבודת ה’. בירורים אלו יצאו לאור לאחר פטירתו בשלושים כרכים. לצד התנגדותו התקיפה לציונות החילונית, פעל הרבי רבות למען ארץ ישראל, ובהנהגתו קנתה חסידות חב”ד את “בית רומנו” שבחברון, שבו שוכנת כיום ישיבת “שבי חברון”.
