עשרות המחבלים מפקיסטן, חברי אל קעידה, שירדו בחוף ימה של ממובאי שבהודו, זרעו במשך שלושה ימים הרס וחורבן ברחובות הכרך הענק, באחת מפעולות הטרור הקשות שידעה המדינה. אחד היעדים המרכזיים של הרוצחים היה בית חב”ד שבעיר. מתחמו הגדול והמפואר נוהל על ידי זוג שלוחי חב”ד – גבריאל ורבקה הולצברג. בארבע השנים שחלפו מאז פתיחתו ועד ליום המתקפה, היה המקום אבן שואבת להמוני התיירים והמטיילים היהודיים והישראליים שהגיעו לעיר. בני הזוג, יחד עם עוד מספר מבקרים ששהו במקום נרצחו, ככל הנראה בכ”ט במרחשוון תשס”ט (27.11.2008). הגופות חולצו רק יממה לאחר מכן, לאחר שכוחות הצבא הצליחו לפרוץ לבניין. במהלך המתקפה, האומנת ההודית חילצה תחת אש את מוישי, בנם הפעוט של בני הזוג. האירוע הפנה את תשומת הלב לפעילותם של בתי חב”ד בעולם, והקורבנות נקברו והונצחו בסדרה של אירועים ממלכתיים. כמה שנים לאחר מכן, נפתח מחדש בית חב”ד במקום, כדי להמשיך את מסורת “ופרצת” של החסידים בכל רחבי העולם. זוג השלוחים שנהרגו הפכו לדמויות מופת בקהילה החב”דית ולמודל למסירות ולהקרבה.
ההשראה הגיעה, ככל הנראה, מטקס התשובה והתפילה שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים בימי בית שני, ארבעים יום לאחר יום הכיפורים. חברי קהילת “ביתא ישראל” שבאתיופיה הפכו אותו לאחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה של קהילתם. מדי שנה בכ”ט במרחשוון היו מתאספים חברי הקהילה, לאחר שטבלו והיטהרו, ועלו לאחד ההרים הגבוהים. שם, היו מקיימים טקס של קריאה בכתבי הקודש הכתובים בשפת הגעז, קריאות של מנהיגי הקהילה לתשובה ולאחדות הציבור ותפילה לשוב לירושלים. יום “הסיגד” – התפילה והסגידה, ביטֵא גם סוג של חידוש מעמד הר סיני, ויום התפילות נחגג ברוב שמחה בקהילות ברחבי אתיופיה. בשלהי המאה העשרים, עם עליית קהילת ביתא ישראל לארץ, הפך הסיגד ליום המסמל את הקהילה, את ייחודה ואת קורותיה. טקס לציון החג, שקיבל גם גושפנקא ממלכתית בחוק הכנסת, מתקיים מדי שנה בטיילת ארמון הנציב שבירושלים. מערכת החינוך מקפידה לציין גם היא את האירוע, ותנועת בני עקיבא שינתה לפני מספר שנים את מועד “חודש הארגון” בלוח השנה הקבוע שלה מ”ימים ימימה”, כדי לאפשר לחניכיה להשתתף בסיגד
מאות בשנים חיו יהודי לוב, בשכנות טובה עם ערביי הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה הוצרו צעדי היהודים, וכמה מהם אף נרצחו בידי השלטונות. אולם רוב יהודי המדינה הצליחו לצאת מתקופת המלחמה בשלום. דווקא כאשר השתלטו הבריטים על לוב אירע האסון. על רקע רצונם של תושבי המדינה למחות נגד השלטון הבריטי ולזכות בעצמאות, וככל הנראה גם על רקע הסתה של ערבים שהגיעו מארץ ישראל, פרץ בכח’ בחשוון תש”ו (4.11.1945) הפוגרום. ברחובות טריפולי הבירה, הערים והכפרים במדינה, השתולל האספסוף. 132 יהודים נרצחו, אלפים נפגעו ונפצעו, בתי כנסת הוצתו, רכוש רב נבזז. השלטונות הבריטיים עמדו רוב הזמן מנגד ולא עשו דבר, ואף מנעו מחיילים יהודים מארץ ישראל ששהו באזור, מלסייע לאחיהם. רק לאחר ארבעה ימים, נזכרו השלטונות להרגיע את השטח. יהדות לוב הבינה שזה הזמן לחסל את הגלות. הניצולים הצטרפו בהמוניהם לתנועה הציונית, והחלו לעלות ארצה. זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל, כבר לא נותרו יהודים בלוב. על רקע ארועי השואה והתקומה, נשכח הפוגרום מהלב. כדאי לזכור ולהזכיר.
מרסל טוביאס (אריה טוביה) נולד באוסטריה בשנת 1914. כבר כנער נמשך לחיי צבא: למד בפנימייה הצבאית בווינה, ושירת כקצין זוטר בצבא אוסטריה. סיבות אישיות ויצר הרפתקנות גרמו לו לערוק מהצבא, ולשרת בלגיון הזרים הצרפתי באלג’יריה. עם חזרתו לאוסטריה, הצטרף לתנועת בית”ר, עלה ארצה באוניית מעפילים, ועסק בהדרכת לוחמי האצ”ל. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי, ובמהלכה הספיק: לשרת כקצין, להסתבך בהריגת סמל בריטי שגידף יהודים, לצאת מהכלא היישר ליחידות קומנדו שפעלו באפריקה ובאירופה, לסייע לניצולי השואה במסגרת תפקידו כמפקד בבריגדה היהודית, ולעמוד בראש חוליות נוקמים שחיסלו פושעי מלחמה נאציים. במלחמת העצמאות עמד טוביאס בראש שיירות שפרצו את הדרך לירושלים, ולחם כמפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני. לאחר המלחמה, השתמש בניסיונו הצבאי העשיר כדי להקים את מערך ההדרכה וההכשרה של חטיבת הצנחנים. נודע כ”אבי הצנחנים”, ונערץ על ידי חייליו. לחם במבצע סיני ובפעולות התגמול. עמד בראש משלחות של צה”ל להכשרת יחידות צבאיות במדינות אסיה ואפריקה, ופיקד על מבצעי חילוץ והצלה מאסונות טבע. נהרג בתאונת צניחה בזאיר ביום כ”ח במרחשוון תשל”ג (5.11.1972)
רבנו יונה נולד בגירונדי שבחבל פרובנס והתחנך ברוח משנתם של חסידי אשכנז. היה בן דודו וידידו (ויש אומרים גם מחותנו) של הרמב”ן. עמד בראש הישיבות הגדולות של ספרד. כתב חידושים ופירושים על התלמוד הבבלי, שמהם שרדו בעיקר פירושיו למסכת בבא בתרא, הידועים בשם “עליות רבנו יונה”. בפירושו זה בולטת התעסקותו התקדימית בגרסאות השונות של התלמוד, לצד מהלכים ובירורים פרשניים. בתודעה היהודית התקבע כמחברו של ספר “שערי תשובה”, אחד מספרי המוסר הבסיסיים והידועים בתולדות ישראל, שעליו כתבו תלמידיו “אשר לא קם כמוהו מדבר ביראת ה””. בספר זה ובפירושיו לספר משלי ולמסכת אבות הדגיש את חשיבות התשובה על מעשים של בן אדם לחברו. יש טוענים כי “שערי תשובה” נכתב לאחר שרבנו יונה התייסר על מעורבותו בפולמוס שהתנהל באותם ימים על כתבי הרמב”ם. פולמוס זה הביא לבסוף להתערבות הכנסייה הנוצרית ולשריפת כתבי הרמב”ם והתלמוד. נפטר בטולדו שבספרד, שם כיהן גם כראש הקהילה, בכ”ח במרחשוון ה’כ”ד (10.10.1263).
מלחמת העצמאות עמדה בפתח, וכוחות “ההגנה” החלו להתארגן לקראת הימים הקשים העתידים לבא. אל מטה “ההגנה” נקרא יהושע אשל, איש ביטחון ותיק ומי שריכז את נושא התעופה ההולכת ומתפתחת, בישוב היהודי בארץ ישראל. הפקודה שניתנה לו ביום כז’ חשוון תש”ח ( 10.11.1947) הייתה להקים את “שירות האוויר”. גוף שיאגד את כל המטוסים הקלים, שפעלו עד אז בשרות “ההגנה”, וירתום אותם לסיוע במלחמה המתקרבת. האתגרים היו גדולים, הזמן היה קצר. בתוך סערת המלחמה אליה נקלעה בארץ, הצליחו אשל ואנשיו לגייס מטוסים מעודפי הצבא הבריטי (ברשות ושלא ברשות..) וטייסים (בעיקר מתנדבים יהודים מחו”ל). המטוסים לחמו בכל זירות הקרבות בתש”ח, וסייעו בכל תחום אפשרי. תוך כמה חודשים נוספו למטוסי התצפית הקטנים, גם מטוסי קרב והפצצה, ושרות האוויר הפך לאחד מחילות האוויר, הטובים, והידועים בעולם. מערכת מעולה של הכשרה והפקת לקחים, כח אדם אנושי משובח שגויס תחת הסיסמא “הטובים לטיס”, ומיטב הטכנולוגיה העולמית, כל אלו הביאו את חיל האוויר לעוצמתו הנוכחית, כגורם מרכזי בהבטחת בטחון ישראל.
בשעת הפגישה עם נשיא ארצות הברית, ביום כ”ז במרחשוון תשמ”ג (13.11.1982) הועברה למנחם בגין הידיעה כי אשתו, עליזה, נפטרה ממחלת ריאות. עשרות שנים של זוגיות מופלאה הגיעו לקיצן. הזוגיות החלה בפולין. עליזה לבית ארנולד, חניכת בית”ר נלהבת, נישאה לנציב בית”ר בפולין בנוכחות מאות מחברי התנועה והעומד בראשהּ, זאב ז’בוטינסקי. ערב חתונתם הזהיר אותה בעלה כי “יהיו לנו חיים קשים”, ועליזה השיבה כי איננה מפחדת מצרות. היא חוותה את מעצרו במשך שנתיים בסיביר בשעה שהיא הצליחה להגיע בדרך חתחתים לארץ ישראל. חוותה גם את הימים שבהם נדדה עם שני פעוטות מדירת מסתור אחת לשנייה כדי להימלט מהמצוד הבריטי אחר מפקד האצ”ל. במשך כל השנים שמרה בקנאות על פרטיותה ועל צניעותה. בליל המהפך ב1977, דקות לפני שבעלה אמר לה לפני העולם כולו “זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי בארץ זרועת מוקשים”, לא זיהו אותה השומרים בכניסה למצודת זאב. כרעיית ראש ממשלה הקפידה להשתמש בתחבורה ציבורית, ועסקה בחשאי בתחומי צדקה וחסד. על שמה נקראו מוסדות ציבור ובתי ספר, שכונה בקרני שומרון והיישוב “עלי זהב”.
מצבם של אלפי היהודים בני קהילת “ביתא ישראל”, שהגיעו בדרך חתחתים וייסורים מכפריהם באתיופיה למחנות הפליטים בסודן, היה בכי רע. רעב, מגפות ויחס עוין מצד האוכלוסייה והשלטונות, איימו על המשך דרכה של הקהילה העתיקה לארץ ישראל. לאחר שמאות עולים הועלו במבצעים חשאיים והרואיים בדרכי הים והאוויר בידי לוחמי המוסד ושייטת 13, הובהר כי יש צורך דחוף בפתרון שיאפשר עלייה מהירה וגדולה יותר. לחצים שהפעילו ממשלת ישראל והאגודות למען יהודי אתיופיה בארה”ב, הביאו למעורבות מסיבית של השירותים החשאיים האמריקאים בנושא, ולאחר משא ומתן ארוך הסכימה ממשלת סודן למבצע. ביום כ”ו במרחשוון תשמ”ה (21.11.1984) יצאה הטיסה הראשונה מחרטום, בירת סודן, במטוסי החברה הבלגית שגויסה למשימה בידי המוסד, בדרכה לבריסל ומשם לישראל. קרוב לשבעת אלפים עולים עלו בטיסות שהתקיימו במהלך “מבצע משה”, עד שהנושא דלף לאמצעי התקשורת וממשלת סודן הורתה על הפסקתו. המבצע הצליח הודות למאמצים, לאומץ וליצירתיות של פעילי השירותים החשאיים הישראליים והאמריקאיים, ובעיקר הודות לכושר הסיבולת ולכוח הרצון האינסופי של בני הקהילה, שהיו מוכנים לעשות הכול בדרכם הביתה, לירושלים.
הצניחה הקרבית הראשונה והאחרונה בתולדות צה”ל. קרב שנוי במחלוקת עם ארבעים ותשעה הרוגים, מאה ועשרים פצועים ועשרים ושלושה מקבלי עיטורים. כל אלו היו חלק מקרב מעבר “אל חיטאן” (אשר כונה בטעות “המִתלה”) שהתחולל בכ”ו במרחשוון תשי”ז (31.10.1956). הקרב החל בצניחתם של ארבע מאות לוחמים של חטיבת הצנחנים בפתח המעבר הסמוך לתעלת סואץ, ביומו הראשון של מבצע סיני, כחלק מהתיאום בין ישראל, בריטניה וצרפת. הצנחנים בפיקודו של אריק שרון היו אמורים לשלוט רק בכניסה למֵצר, אך בפועל, בשל טעויות בהערכת המצב וחוסר תיאום, נכנסו לתוכו והופתעו על ידי המצרים שהתבצרו בצדדי המֵצר ופגעו בלוחמים. כדי לאתר את מקורות הירי נשלח טוראי יהודה קן־דרור אל תוך הדרך הנשלטת בידי האש של המצרים. קן־דרור נפגע ונהרג (וקיבל את עיטור הגבורה), אך בזכות פועלו הצליחו הכוחות להסתער על המצרים בקרבות גבורה פנים אל פנים שנמשכו שעות ארוכות, והשמידו אותם. קרב המִתלה, שעליו פיקדו רבים ממפקדי צה”ל לעתיד, ובהם מוטה גור ורפאל איתן, הפך לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה”ל.
הנערה הצעירה עמדה נרגשת בפתח חדרו של המשורר הלאומי. השנה היא ,1908 גולדה לישנסקי נמצאת בדרכה מרוסיה לארץ ישראל. רגע לפני העלייה לאונייה בנמל אודסה, היא סרה לקבל את ברכתו של ביאליק. מה תעשה נערה עדינה כמוך בארץ הקשה? שאל להפתעתה המשורר. “אחיה! “ענתה גולדה, שעתידה לעברת את שמה לרחל ינאית, ופנתה לדרכה. ואכן, היא חייתה בארץ חיים ארוכים ,ומלאי משמעות. היא הייתה ממקימות ארגון “בר גיורא”,”השומר” ו”ההגנה”, הביאה מאות עולים מסוריה ומלבנון, ועסקה בהקמת ישובים, ארגונים פוליטיים ומוסדות חינוך. בחוות הלימוד שבראשה עמדה, סמוך לארמון הנציב, גדלו זרעי הפרחים והעצים, המפארים עד היום את ירושלים וסביבותיה. לה ולבעלה יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, נולדו שני בנים. הצעיר שבהם, עלי, נפל בקרבות מלחמת העצמאות. כרעיית הנשיא עסקה רבות בקליטת העלייה, ולאחר מותו התמסרה להקמת מוסד “יד בן צבי, לחקר הארץ ותולדותיה”. בערוב ימיה קיבלה את פרס ישראל, והייתה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה . “אחיה”-הבטיחה רחל ינאית בן צבי, שנפטרה בכו’ בחשוון תש”ם (16.11.1979). וקיימה.
