פלמחים

מסלולם של חברי גרעין הצופים ד’ שהתגייסו לפלמ”ח באוקטובר 1946, היה רצוף קרבות ואש. הם לחמו בקרבות הקשים לשחרור הגליל, השתתפו במבצע דני ובמבצע יואב. בשוך הקרבות ביקשו להתיישב יחדיו ולהחליף את כלי המלחמה בכלי החקלאות. שמונים חברים ושלושים וחמש חברות עלו ביום י”ב בניסן תש”ט (11.4.1949) לחוף הים שליד נבי רובין, והקימו את קיבוץ פלמחים מתוך הוקרה לארגון שבשורותיו לחמו בקרב על תקומת ישראל. ענף דיג תחת הכותרת “גם הים הוא לחם”, ענפי חקלאות מגוונים (רפת גדולה) ובהמשך גם מפעל מחשבים פרנסו את חברי המשק. לצד הקיבוץ הוקם אחד מבסיסי חיל האויר הגדולים והחשובים בארץ, וחוף פלמחים הסמוך ולצידו שפך נחל שׂורק לים הפך לאחת מפנינות הטבע החביבות על תושבי אזור המרכז. לימים, עבר הקיבוץ הפרטה ואף קלט לתוכו חלק ממפוני אלי סיני שגורשו מבתיהם במסגרת תוכנית ההתנתקות. במרכז הקיבוץ, משמר אחד מהצריפים הראשונים את קורותיו של גרעין הצופים ד’, ומוזיאון “בית מרים” מכיל בתוכו את הממצא הארכיאולוגי העשיר שמצאו דייגי הקיבוץ במשך השנים.

שנים רבות לא ישבו יהודים במַשְׁהַד. הקנאים השיעים ששלטו בעיר השנייה בגודלה בפרס, מיאנו לתת ל”כופרים” דריסת רגל במקום. אולם, לבקשתו של השאה הפרסי בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, החלו להגיע לעיר עשרות משפחות יהודיות, והקימו בה קהילה תוססת, שנקראה לעיתים בשם “ירושלים של פרס”. השגשוג היה קצר. מעט זמן לאחר נפילת השליט, מגן היהודים, נפוצה ברחבי העיר ביום י”ב בניסן תקצ”ט (26.3.1839) עלילה שלפיה קראו היהודים לאחד מכלביהם בשם “עלי”, שם מקודש לשיעים. המונים פרצו לשכונות היהודיות ורצחו עשרות. הנותרים נאלצו להתאסלם, ובמשך עשרות שנים חיו כאנוסים – מוסלמים כלפי חוץ ויהודים מאמינים בחשאי. הווי מיוחד נוצר במשך השנים בקרב קהילת האנוסים, ותפקיד מיוחד מילאו נשות הקהילה: הן היו מבריחות בבגדיהן את תשמישי הקדושה ואת המאכלים הכשרים. חברי הקהילה הקפידו לשדך את ילדיהם סמוך ללידתם כדי למנוע מצב של בקשת נישואים מצד המוסלמים, וכך שמרו על ייחודם. במהלך השנים, הצליחו יהודי מַשְׁהַד, שרבים מהם הגיעו להישגים כלכליים ניכרים, לצאת מפרס ולהקים קהילות מפוארות בארץ ישראל וברחבי העולם.

רק עשרים ואחד קמ”ר הם שטחו של האי איוו ג’ימה שבלב האוקיינוס השקט. אולם, באביב 1945 הוא הפך לאחד האזורים העקובים ביותר מדם בעולם. צבא ארצות הברית, שביקש להשיג לעצמו את שדות התעופה שבאי כדי לצאת מהם לגיחות הפצצה על יפן, היה נחוש לכבוש את המקום. לעומת זאת, עשרים אלף חיילים יפניים שהתבצרו במחילות ובמערות שבאי היו נחושים למנוע את הכיבוש, וגם מאה אלף החיילים האמריקאים שהגיעו למקום במאות ספינות לא הרתיעו אותם. למעלה מחודשיים  עד לי”ב ניסן תש”ה (26.3.1945) נמשכה המלחמה האיומה על האי, ובסופה נפלו כמעט כל החיילים היפניים ולמעלה מששת אלפים נחתים אמריקאים. שני גיבורים יהודיים נצרבו בתודעה האמריקאית מאותם ימי קרבות: הראשון – הצלם ג’ו רוזנטל, שהנציח במצלמתו את רגע הנפת הדגל על פסגת ההר המרכזי באי, והפך רגע זה לסמל המלחמה האמריקאי שהונצח באין סוף תצלומים, פסלים סרטים ושירים. השני – רב חיל הנחתים, דונלד גיטלסון, שהספיד את חללי הקרב, בני כל הדתות, ובתוכם מאות חיילים יהודיים. ההספד הפך להיות נכס צאן ברזל של התרבות האמריקאית, המוקרא עד היום בטקסי זיכרון במדינה.

התפילה שחיבר להצלחת חינוך הילדים מככבת בכל הרשתות החברתיות בראש חודש סיוון. עם ישראל התוודע למנהג תיקון ליל שבועות בזכותו. נוסח התרת נדרים של ערב ראש השנה בקהילות אשכנז נכתב על ידו. החסידות רואה בו את אחד ממעצבי תורתה. הרב ישעיהו לוי הורביץ נולד (1558) בפולין, למד בישיבותיה וכיהן ברבנות בערים גדולות וחשובות באירופה, ובהן פראג ופרנקפורט. עלה לארץ ישראל ברגל(!) והתגורר בירושלים, בצפת ובטבריה, שם נפטר (ככל הנראה) בי”א בניסן ה’ ש”צ (24.3.1630). הרב הורביץ כתב ספרים רבים ובהם פירושים על הזוהר ועל ההגדה של פסח, ובנושאים שונים בהלכה. נודע בעיקר בזכות ספרו “שני לוחות הברית” (של”ה), שגם העניק לו את כינויו “השל”ה הקדוש” לדורות. הספר התפרסם לאחר מותו (ונכתב במקור כצוואה לבני משפחתו), והוא עוסק בנושאים שונים סביב מעגל השנה היהודי, וכן בשאלות מוסר, אמונה ולימוד תורה. מנהגים רבים התקבלו בזכותו ברבות מקהילות ישראל. הספר, הכתוב בחלקו בצורה פיוטית ומתבסס על הקבלה שבה עסק השל”ה בשבתו בארץ ישראל, נפוץ בכל רחבי העולם היהודי וזכה להשפעה רבה.

יושבי בית המדרש עמלים על חידושיו לש”ס, לומדי המקרא מקפידים תמיד להתייחס לפירושו המקיף. פייטן, מקובל, רופא, פוסק ואיש תורה ומוסר. רבי משה בן נחמן (הרמב”ן), מגדולי ישראל שבמלכות ספרד, שילב בתורתו את משנתם של חכמי ישראל במזרח ובמערב, והותיר אחריו יצירה ענפה בכל מקצועות התורה. כמנהיגם של יהודי ספרד בזמנו, נדרש הרמב”ן להתעמת עם אנשי הכנסייה ועם מומרים שביקשו להוכיח את הטעות שבאמונת היהודים. בסדרת ויכוחים ממושכים שנערכו בחצר המלוכה, ניצח הרמב”ן את אויביו. אולם, נאלץ להימלט מספרד מחשש לנקמתם. דרשותיו ואיגרת המוסר ששלח לבנו, הפכו ל”קלאסיקה” תורנית עד לימינו. עלייתו לארץ ישראל באחרית ימיו (בה נפטר ביום י”א בניסן ה’ל, 4.4.1270) הייתה הגשמת חלומו הגדול של הרמב”ן, שהדגיש כי קיימת מצווה לרשת את הארץ ו”לא להותירה ביד זולתנו מן האומות או לשממה”. באהבתו הגדולה לארץ, הצליח הרמב”ן לראות את הטוב גם בשממה ששלטה בארץ ישראל בהגיעוֹ אליה. הוא ראה בכך את ברכת ה’, שלא נתן לאומות העולם להתבסס בארץ בִּמקום עם ישראל.

ימיו של הרעיון לפעולה למען שיבת העם לארצו, ארוכים כימי גלות ישראל ממולדתו. מבשרים, הוגים ופעילים במערב אירופה, במזרחה, בארצות הבלקן, במגרב ובמזרח כתבו ועשו למען הפיכתו למציאות כבר מראשית המאה התשע עשרה. תנועת חובבי ציון ארגנה את העלייה הראשונה וסייעה בייסודן של המושבות בארץ. ועדיין, לא היה שם לרעיון. בגיליון כתב העת “שחרור עצמי” שהתפרסם בווינה בי”א בניסן תר”ן (1.4.1890), נקבע המותג. העיתונאי נתן בירנבאום, פעיל יהודי ותיק למען חזרת ישראל לארצו, קרא במאמרו “למען כבודו ושלמותו של עמנו” ליסודה של תנועה ציונית  שתפעל לקוממיות ישראל. שבע שנים מאוחר יותר, נפגש בירנבאום עם הרצל בעת ארגון הקונגרס הראשון, והלה אימץ בהתלהבות את השם שאותו הציע לו העיתונאי הצעיר. בירנבאום עצמו הפך לאחד ממקורביו של הרצל, פרסם מאמרים נלהבים בזכות הציונות, וכיהן כמזכיר הוועד הפועל הציוני הראשון. צחוק הגורל היה שבהמשך ימיו התרחק בירנבאום מהרצל, חזר בתשובה והפך לאחד ההוגים החשובים בתנועת אגודת ישראל החרדית ששללה את הציונות החילונית מכול וכול.

הנסיעה התמימה של קו 300 של אגד מתל אביב לאשקלון, הפכה בליל י’ בניסן תשמ”ד (12.4.1984) לפרשה שזעזעה את מדינת ישראל. ארבעה מחבלים פלשתינים התנפלו באמצע הנסיעה על הנהג ואילצו אותו, באיומי סכין ובטענה כי ברשותם חומר נפץ, לנסוע ללב רצועת עזה, תוך שהם דורשים לשחרר מחבלים פלשתינים תמורת הנוסעים. לאחר מספר שעות פרצו לוחמי סיירת מטכ”ל אל האוטובוס, ובחילופי האש נהרגו שניים מהמחבלים והחיילת איריס פורטוגז שהנהיגה את בני הערובה במהלך האירוע. שערורייה פרצה כאשר התברר כי למרות טענותיהם של כוחות הביטחון כי ארבעת המחבלים נהרגו בעת הפריצה, צולמו שניים מהם בידי צלמי עיתונות  בחיים כשהם מובלים למקום בלתי ידוע. בהמשך התברר כי השניים חוסלו בידי אנשי השב”כ למרות כניעתם. ועדות חקירה שונות, ניסיונות של המעורבים בפרשה להטיל את האחריות למקרה זה על זה ותסבוכת פוליטית משפטית ותקשורתית הביאו בסופו של דבר להתפטרותם של ראשי השב”כ ולמתן חנינה מראש על ידי נשיא המדינה למעורבים בפרשה, כדי למנוע פגיעה נוספת בארגון.

רבים היו הרגעים המרגשים בחייו. הקמתו של אגף המודיעין בצה”ל, הכהונה בת עשר השנים כנשיאהּ של מדינת ישראל, העמידה בראש משרד עורכי הדין הגדול בארץ והילדוּת בבית הוריו – הרבנית שרה והרב יצחק הרצוג (לימים, הרב הראשי לישראל). אולם, דומה כי שלושה תפקידים בחייו, שבהם סייע לעמו להתמודד עם אויביו, אִפיינו יותר מכול את חייו של חיים הרצוג, שנפטר  ביום י’ בניסן תשנ”ז (17.4.1997). הראשון היה בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר כיהן כקצין מודיעין בצבא הבריטי, והוטל עליו לעצור ולחקור את לא פחות מאשר מפקד הס”ס (SS), היינריך הימלר. השני היה כחצי יובל מאוחר יותר: כאלוף במילואים וכפרשן צבאי בתקשורת הישראלית, נסך בדבריו רוגע ושלווה, והרגיע מליוני מאזינים חרדים ערב מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת יום כיפור. והשלישי: כשגריר ישראל באו”ם, אל מול עולם צבוע ומתנכר, שהכריז על הציונות כגזענות, קרע את החלטת האו”ם לגזרים, ולנוכח תשואות הקהל הכריז כי “היטלר היה מרגיש כאן בבית”. ציונִי נאמן, שהותיר אחריו משפחה שבניה משולבים במרחב הציבורי בישראל לגווניו.

הרב מאיר ברלין נולד בשנת 1880 בעיר וולוז’ין שבליטא, בה כיהן אביו, הנצי”ב, כראש הישיבה הידועה שבעיר. הוא למד בישיבות ליטא, ובבגרותו הצטרף לתנועה הציונית והפך לאחד מראשי תנועת המזרחי. הרב ברלין, שעברת את שמו לבר־אילן, נודע בפעילות ציבורית ועיתונאית, והיה עורך העיתון “העברי”, ולאחר מכן ערך את עיתון הציונות הדתית “הצופה”. במהלך מלחמת העולם הראשונה, עבר לארצות הברית, ושם סייע להקמת תנועת המזרחי באמריקה ומוסדות כמו “הישיבה יוניברסיטי” ורשת “נשות אמי”ת”. עם עלייתו לארץ בשנות העשרים, הפך הרב בר־אילן לאחד מראשי היישוב היהודי, וייצג עמדות תקיפות בתחום הדתי והלאומי. בין היתר, הוא התנגד לתוכנית החלוקה ולמדיניות ההבלגה. במקביל, המשיך לעסוק בפעילות ספרותית ותורנית. הוא היה נואם מחונן, והיה מעורכי האנציקלופדיה התלמודית. פעל למען החזקת עולם התורה הארץ ישראלי. הרב בר־אילן נפטר במפתיע בי”ט בניסן תש”ט  (18.4.1949) זמן קצר לאחר הקמת המדינה שפעל רבות למען הקמתה. שמו הונצח בסדרת מוסדות, ברחובות וביישובים. ביניהם: הישוב בית מאיר, ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר והאוניברסיטה הקרויה על שמו.

עלילת הדם שלפיה יהודים הורגים ילדים נוצריים ומשתמשים בדמם לצורך אפיית מצות, הייתה מוכרת מזה מאות שנים. אולם, איש מבין יהודי קישינב שבדרום מערב האימפריה הרוסית לא חשב שעלילה כזו תיתכן גם במאה העשרים, המאה של הקידמה, של הליברליות ושל הנאורות. בט’ בניסן תרס”ג (6.4.1903), התברר כי עלילת הדם שרירה וקיימת. שמועות על רציחתם, כביכול, של שני ילדים נוצריים בידי יהודֵי העיר, גרמו לשלושה ימים של השתוללות דמים, בהם נרצחו באכזריות למעלה מחמישים מיהודי העיר ונפצעו מאות. בשעה שהרוצחים ביצעו מעשי זוועה איומים בקורבנותיהם, עמדו הצבא והמשטרה מנגד, ונתנו לאספסוף – שפעל בעידוד הכמרים הנוצריים – להתפרע ולעשות ככל העולה על רוחו. עם תום הפוגרום, נאספו יהודי העיר לקבור את מתיהם ולטמון באדמה את ספרי התורה המחוללים. המשורר חיים נחמן ביאליק, שביקר בעיר ותיחקר באריכות את ניצולי הטבח, הותיר את חותמו לדורות בשיריו שבהם דיבר על “עיר ההריגה” ועל “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן”. האירועים זיעזעו את העולם היהודי, והעצימו את ההתעוררות הציונית ואת הרצון לשוב לארץ ישראל.