הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.

הימים – ימי השיא של המלחמה הקרה. בארצות הברית, אחוזת “האימה האדומה”, חיפשו שירותי הביטחון מרגלים קומוניסטיים בכל מקום. יוליוס ואתל רוזנברג, זוג יהודים אמריקאיים, חברי המפלגה הקומוניסטית, נעצרו בחשד למסירת סודות האטום לברית המועצות. לימים, התברר כי יוליוס אכן שימש כמרגל סובייטי והעביר מידע חשוב על ציוד הצבא האמריקאי למפעיליו, אך לא את סודות האטום. אתל הייתה חפה מפשע, והופללה רק בשל עדות אחיה, מרגל סובייטי בעצמו, שביקש למלט את עצמו ואת רעייתו מהגרדום. המשפט התנהל באווירת היסטריה ציבורית, ללא ראיות ברורות, מלווה ברגשות אנטישמיים (על אף שהשופט, התובע והסנגור היו כולם יהודים). בסופו, נדונו בני הזוג למוות. מחאה אדירת ממדים ברחבי העולם, כולל בישראל, לא הועילה. וביום שישי, ו’ בתמוז תשי”ג (19.6.1953), טרם  כניסת השבת (“כדי לא לפגוע בחיים הדתיים של בני הזוג” כפי שהצהירו הרשויות האמריקאיות) חוברו בני הזוג לכיסא החשמלי. מילותיהם האחרונות היו כי הם חפים מכל פשע. בני הזוג רוזנברג היו היחידים שהוצאו להורג בארצות הברית במחציתה השנייה של המאה העשרים בעוון ריגול.

חטיפתם של נוסעי טיסה 139 מתל אביב לפריז יכלה בקלות להיות אחת מהפעולות המוצלחות ביותר של ארגוני הטרור הפלשתינים. חטיפתם של מאות נוסעים חסרי ישע; החזקתם באוגנדה העוינת, במרחק אלפי קילומטרים מישראל, תחת חסותו של אידי אמין העריץ הרצחני והמטורף; אדישותו של העולם נוכח פשע החטיפה. כל אלה נראו כתנאים המבטיחים את כניעתה של ישראל ואת הסכמתה לכל תנאיהם של המחבלים. רוח קרב, יצירתיות, איסוף מודיעין מתוחכם והרבה סייעתא דשמיא, אפשרו לאירוע להסתיים בצורה אחרת לחלוטין. שבוע לאחר החטיפה, אחרי היסוסים רבים, אישרה הממשלה בראשות יצחק רבין את התוכנית הצה”לית הנועזת. בשעה 23:30 אור לו’ בתמוז תשל”ו (4.7.1976), לאחר שמונה שעות טיסה, נחתו ארבעה מטוסי הרקולס ובהם מאתיים לוחמים בשדה התעופה אנטבה שבאוגנדה. במשך פחות משעה לחמו כוחות צה”ל במחבלים ובחיילי אוגנדה, ובסופה המריאו המטוסים בדרכם חזרה הביתה עם מאת בני הערובה. במהלך הקרב נהרג סא”ל יוני נתניהו ושלושה מבני הערובה. “מבצע יונתן” חִשמל בתעוזתו את מדינת ישראל ואת העולם כולו, והפך לאחד ההישגים הגדולים בתולדות צה”ל.

בשעות הבוקר המוקדמות של ו’ בתמוז תשל”ה (15.6.1975), יצא יעקב מרדכי (פנצ’גה) מביתו שבכפר יובל לעבודתו. הוא ושאר עולי קוצ’ין, תושבי הכפר השלֵו שעל גדות יובלי הירדן, לא ידעו כי חוליית טרור פלשתינית חדרה את הגבול מלבנון כמה שעות קודם לכן, והמתינה כעת בדממה סמוך לבתי המושב. זמן קצר אחר כך, פרצו המחבלים ליישוב, ולאחר חילופי אש עם תושבים וחיילים, פרצו לבית משפחת יוסף חי. הבן, נחמיה יוסף חי, חייל בשירות סדיר שניסה למנוע את הפריצה, נהרג. יושבי הבית, וביניהם הבת שמחה – רעייתו של יעקב מרדכי – ובנם התינוק אסף, נלקחו בני ערובה. עם הגיע הידיעות על הפיגוע, מיהר יעקב מרדכי לשוב לביתו ודרש בכל תוקף מכוחות צה”ל שהתקבצו במקום להצטרף לכוח שנועד לחלץ את בני הערובה. לאחר מספר שעות של משא ומתן, פרצו כוחות גולני לבית, כשבראשם עומד פנצ’גה. פנצ’גה הצליח לפרוץ דרך חרכים ודלתות סגורות, חיסל במכת האש את המחבלים, אך נהרג מהתפוצצות רימון יחד עם רעייתו שמחה. הבן התינוק, אסף, ושאר יושבי הבית ניצלו. לאחר מותו הוענק לפנצ’גה עיטור העוז.

הנער שגדל באוקראינה, חי עם משפחתו כמשפחה יהודית בודדה באחוזת עין סיניה שבלב השומרון והיה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, התחייב מגיל צעיר להקדיש את עצמו לטובת הכלל. שליטתו הטובה בערבית ובאנגלית, כמו גם שליטתו הרהוטה בעברית (שבה חידש מילים כמו לווין ונוהל) הפכו אותו לשר החוץ של התנועה הציונית במשך שנים ארוכות. בין תחנות חייו של משה שרת (שרתוק) היו שירות כקצין בצבא הטורקי, הובלת העיתון “דבר” והוצאת הספרים “עם עובד”, פעילות ענפה להקמת יישובי “חומה ומגדל” וגיוס צעירי היישוב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מעל הכול, זכור שרת כמי שהוביל את המערכה הדיפלומטית שהביאה להחלטת האו”ם על חלוקת הארץ, הקמת מדינת ישראל וקבלת ישראל למשפחת העמים. שרת פעל שנים ארוכות כשר החוץ, והחליף למשך שנה אחת את יריבו, דוד בן גוריון, כראש הממשלה. לאחר פרישתו מהממשלה, המשיך שרת בפעילותו העיתונאית, כיהן כיו”ר הסוכנות ובמגוון תפקידים ציבוריים. נפטר בז’ בתמוז תשכ”ה (7.6.1965) ונקבר בבית העלמין “טרומפלדור” ליד משפחתו וידידיו מייסדי תל אביב הקטנה.

ילדי כיתות א’ מזמרים כבר שנים ארוכות את שיר הא”ב ואת “שנים עשר ירחים”. לוח השנה הישראלי מנגן כמעט מאליו את “בראש השנה” ואת “שלומית בונה סוכה”, את “שירת העשבים” ואת “אחרי החגים”. מפת ההתיישבות בארץ מזמרת מ”חורשת האקליפטוס” ו”לשיר זה כמו להיות ירדן” שבצפון, ועד “היאחזות הנחל בסיני” שבדרום. ומעל כולם, כמובן, “ירושלים של זהב”. ההיסטוריה של צה”ל ומלחמותיו מלוּוה בפס הקול, משירי להקת הנח”ל בשנות החמישים, דרך “אבירי הרוח בהרים” ו”שבחי מעוז” ועד לתוגת “אנחנו שנינו מאותו הכפר” ו”לו־יהי”. האופטימיות שבכתיבתה הפיחה רוח טובה גם במי “שעוד לא אהב די”, חש “שהחגיגה נגמרת”, התמודד עם “חבלי משיח”, או סתם חיפש “אנשים טובים באמצע הדרך”. נעמי שמר, הנערה מקבוצת כינרת שהפכה למשוררת הלאומית, הייתה אוהבת עם ישראל וארצו, ותמכה בנאמני שלמות הארץ, גם כשאהבה זו עלתה לה במחיר ציבורי לא פשוט. שמר ליוותה את חיינו, “על הדבש והעוקץ” שבהם. כלת פרס ישראל נפטרה בז’ בתמוז תשס”ד (26.6.2004), וזכתה להוקרת האומה בחייה, וביתר שאת לאחר מותה.

תחילתו של הקרב הייתה מופת של הצלחה צבאית ושל שיתוף פעולה בין הארגונים. מאה מלוחמי האצ”ל, רבים מהם יוצאי מחנות המעצר הבריטיים בלטרון וניצולי “אלטלנה”, בחיפוי ובגיבוי כוחות ההגנה, הסתערו אור לז’ בתמוז תש”ח (14.7.1948) על הכפר מלחה – אתר אסטרטגי בדרום ירושלים, שחלש גם על מסילת הרכבת לבירה. הקרב היה קצר ומוצלח, אולם מייד אחריו יצאו כוחות ההגנה, כולל מרגמות החיפוי ומכשירי הקשר מהאזור, ואנשי האצ”ל נותרו להמתין להתקפת הנגד. כוחות ירדניים ומצריים שפעלו באזור לא איחרו להגיע. הפגזה אדירה שנחתה על הכפר ועל המוצב שנתפס סמוך אליו גרמה לנפגעים רבים, ובלית ברירה נאלצו הלוחמים לסגת מעמדותיהם כשהם מסתירים את הפצועים באורח קשה במערה בירכתי הגבעה. קריאות עזרה לאנשי ההגנה לא נענו, והכוחות הירדניים רצחו באכזריות את הפצועים שנותרו במערה. מתקפה של כוחות אצ”ל נוספים שהגיעו לסייע, הצילה את המצב. מלחה הפכה לשכונה יהודית משגשגת ובה קניון גדול, גן החיות התנ”כי ואצטדיון טדי. לצידם, נמצאת בלב השכונה אנדרטת הנצחה לשמונה עשר לוחמי האצ”ל שנפלו בקרב.

רבי אליהו מני, יליד בגדד (1818), בן למשפחה אמידה ומיוחסת לבית דוד (מני: מזרע נין ישי), עסק בלימוד תורה וקבלה שנים רבות עם חברו מנוער, הבן איש חי, שראה בו את רבו בתורת הנסתר. עלה לארץ למרות התנגדות קהילתו, ולמד שנים רבות בישיבת המקובלים בית אל. בשל מחלתו, עבר לחברון, בעלת האוויר המבריא יחסית. שם, כיהן בפועל כרב העיר קרוב לארבעים שנה. הרב מני הנהיג את היישוב היהודי בעיר על כל חלקיו, היה מקובל ונערץ על תושביה הערביים של חברון, שכינוהו “שייח’ סולימן”,  והוביל יוזמות לקניית אדמות לצורך עיבוד אדמה והתיישבות ברחבי הארץ. בין השאר, היה חבר באגודת “מחזירי עטרה ליושנה” שפעלה למען ייסוד המושבה פתח תקווה .עמד בקשרים עם קהילות רבות בגולה, ובראשן קהילת יהודי בוכרה, ועודד את עלייתם והתיישבותם בארץ. ייסד בחברון בית כנסת ומוסדות חינוך ורווחה שונים, ופעל לגיוס כספים לטובת היישוב בעיר. נפטר בח’ בתמוז תרנ”ט (16.6.1899), ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר בנוכחות המוני יהודים ומוסלמים. רבים מצאצאיו שימשו בתפקידים בכירים בתחום הרבנות, השיפוט וההנהגה הציבורית בארץ ישראל.

שנה וחצי לאחר שג’ימי ולאס ולארי סינגר, החלו להעלות לראשונה לרשת האינטרנט ערכים אנציקלופדיים הנכתבים והנערכים בידי הגולשים, עשתה ה”ויקיפדיה” עלייה לארץ הקודש. בח’ בתמוז תשס”ג (8.7.2003) הושקה הוויקיפדיה העברית, ונכתב הערך הראשון על המושג “מתמטיקה”. קצת יותר מעשור וחצי לאחר מכן, כאשר באמתחתה כרבע מיליון ערכים בעברית, והישג יפה של מקום שביעי בעולם באיכות הערכים (יחסית לוויקיפדיות בכל השפות), הפכה  האנציקלופדיה המקוונת החופשית לחלק בלתי נפרד מההווי הישראלי. תלמידים בכל גיל (וגם עורכי מיזם “היסטוריה על הבוקר”) נעזרים בה ללימודיהם ולהכנת עבודות וסקירות. אלפי עורכים־מתנדבים כותבים ומתווכחים בהתלהבות סביב תוכן ערכיהָ (ומזכים את ישראל במקום השני בעולם בכמות שכתוב הערכים…). גרסה ייחודית שלה בשם ה”מכלול” מתאימה את תוכנה למקובל בציבור החרדי. עשרות מוסדות אקדמיים יוזמים יחד עם מתנדבי ויקיפדיה שיתופי פעולה. כמו לכל תופעה חדשה, סובלת הוויקיפדיה מבעיות רבות, מואשמת לעיתים בשטחיות, וחנן בן ארי אף התחנן שלא “לסכם אותו בוויקיפדיה”. אולם למרות הכול, דומה כי קשה לתאר את חיינו בלעדיהָ…

“יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה, יש לטעת בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה , לשמור על קיומה , לפתחה ולהאדירה ברוח הערכים הנעלים של תורת ישראל וחזון הנביאים .. “.  שר החינוך היטיב להגדיר  את מטרותיו: “יש לעשות כל מאמץ כדי לחנך את ילדי ישראל לפעול למען ארצם ועמם”. חמש שנים כיהן בן ציון דינור כשר החינוך. דינור, שנולד בשנת 1882  למשפחה חסידית, למד בישיבות ליטא ובאוניברסיטאות גרמניה. כהיסטוריון, ומי שהיה בין מקימי האוניברסיטה העברית, פעל לחשוף ולהנחיל את המורשת הלאומית של עם ישראל, בעיקר בהקשר לזיקה לארץ ישראל ולחלום המשיחי.  במסגרת תפקידו כשר החינוך במהלך שנות החמישים, עיצב את אופיו של החינוך הממלכתי והקים את מוסד “יד ושם”. האמין כל ימיו שיש לרתום את המחקר ההיסטורי ואת מלאכת החינוך לצורך קידום המטרות הלאומיות. נפטר בח’ תמוז תשל”ג (8.7.1973)