בשעה ארבע לפנות בוקר ביום ב’ באב תש”ב (16.7.1942) ניתן האות. ארבעת אלפים וחמש מאות שוטרים וחיילים צרפתיים פשטו על בתיהם של אלפי יהודים ברחבי פריז, והובילו אותם ל”ול דאיב” – אצטדיון החורף העירוני, לא הרחק ממגדל אייפל. המבצע שכּונה “מבצע רוח אביב”, תוכנן על ידי קציני ס”ס מחיל הכיבוש הגרמני יחד עם ראשי שלטון וישי – הממשלה הצרפתית שאנשיה שיתפו פעולה בהתלהבות רבה עם הגרמנים במבצע איסוף היהודים. שלושה עשר אלף יהודים, מהם ארבעת אלפים ילדים, נכלאו לכמה יממות באצטדיון, כמעט ללא מים וללא תנאים סניטריים. אלו שניסו לברוח נורו במקום, ומעטים הצליחו להימלט בסיוע אנשי כמורה ואנשי מחתרת צרפתיים. לאחר מספר ימים, הועברו היהודים למחנות ברחבי צרפת, בראשם מחנה דרנסי, ומשם נשלחו להשמדה באושוויץ. שנים רבות התכחשה ממשלת צרפת לאירועים, בטענות מטענות שונות, החל בעובדה שבאירוע נלכדו “רק” יהודים ששהו בצרפת ללא אזרחות קבועה, וכלה בטענה שהאירוע נכפה על המשטרה הצרפתית בידי הנאצים. רק בסוף המאה העשרים ביקש נשיא צרפת מחילה מהנספים, ואתר הנצחה הוקם במקום.
קרוב לארבע שנים עמדו המכונות דוממות. מפעלי חברת האשלג הארץ ישראלית, אחד הסמלים הגדולים של התנועה הציונית ומפעל חייו של המהנדס משה נובומייסקי, הושבתו בימי מלחמת העצמאות. החזון הגדול של מהנדס המכרות מסיביר, שהקים לתחייה את ים המלח ואת הערבה, נראה כי אבד לבלי שוב. הירדנים החריבו את המפעל בצפון ים המלח שנותר בשטחם, והתפיסה הכלכלית המפא”יניקית של מדינת ישראל לא עודדה את פיתוח היוזמה הפרטית במפעל שנותר בסדום. בב’ באב תשי”ב (24.7.1952), לאחר שהחברה הולאמה, החלו מפעלי חברת האשלג לפעול שנית, הפעם בניהול ממשלתי. הזהב הלבן של מחצבים מִים המלח הפך לאחד ממוצרי הייצוא המרכזיים של ישראל. הניהול הממשלתי (כדרכו…) לא צלח במיוחד, ועשור ומחצה לאחר מכן נמכרה חברת האשלג לחברת “כימיקלים לישראל” ומאז היא בבעלותם של האחים עופר. לצד היותה של החברה מפעל חשוב ורווחי ומקור תעסוקה מרכזי לערי הדרום, נמתחה במשך השנים ביקורת על היקף התמלוגים של החברה למדינה ועל סוגיות של איכות הסביבה ופגיעת החברה בים המלח ובמוקדי התיירות שסביבו.
“הוא בא מגיהינום, משנאה ומגז. הוא צועד לשחרור אל מולדת וחוף. לארץ ישראל, אל ימי האור”. המנונם של ארבעת אלפים וחמש מאות מעפילי “אקסודוס” (שהושר במקור ביידיש), היה פס הקול לאחת הדרמות הגדולות שהביאו לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. אלפי המעפילים שעלו בצרפת על האונייה שנקראה בשמו הלטיני של ספר שמות (ובעברית, “יציאת אירופה תש”ז”), לא הסתירו את כוונתם לפרוץ את המצור שהטילו הבריטים על חופי הארץ, והיו מוכנים היטב להתנגשות עימם. בליל א’ באב תש”ז (18.7.1947) הסתערו חיילי הצי הבריטי על הספינה, ורק לאחר שעות ארוכות של התנגדות עזה, ולאחר שנהרגו ארבעה מעפילים, הצליחו הבריטים להשתלט על האונייה ולהביאה לנמל חיפה. הובלתם של המעפילים בחיפה מה”אקסודוס” לאוניות הגירוש, ומסעם הארוך של אוניות הגירוש בחזרה למחנות העקורים בגרמניה, שם אילצו הבריטים את המעפילים לרדת, צולמו ושודרו בכל רחבי העולם וגייסו את דעת הקהל נגד המדיניות הבריטית. בין הצופים בגירוש המעפילים היו גם חברי ועדת החקירה ששלח האו”ם לארץ, והמראות הקשים השפיעו על החלטתם בדבר הצורך בהקמת מדינה יהודית.
באשמורת הבוקר של יום א’ באב תשס”ו (26.7.2006), במהלך מלחמת לבנון השנייה, התקדמו כוחות גולני שפעלו נגד מחבלי החיזבאללה לתוככי העיירה בינת ג’ביל. שמונה שנים קודם לכן, במסגרת נאום הניצחון שלו לאחר נסיגת צה”ל מאזור הביטחון, עמד מנהיג החיזבאללה נסראללה בעיירה זו, והכריז כי “החברה הישראלית עשויה מקורי עכביש”. כעת, במסגרת מבצע “קורי פלדה 2”, ביקשו הלוחמים להוכיח לנסראללה את טעותו. בתחילה חוסלו מחבלים רבים ללא נפגעים לכוחותינו. אולם, סמוך לשעה 5:30 בבוקר, נקלעה מחלקת החוד של גדוד 51 בפיקודו של עמיחי מרחביה למארב בהיותה בשטח נחות. לוחמים רבים ובהם כל שדרת הפיקוד נפגעו. הסמג”ד רועי קליין עמד בראש כח החילוץ. בשיא הקרב הושלך לעבר הכוח רימון, שהיה עלול לגרום לנפגעים רבים. קליין, יליד 1975, בוגר המכינה הקדם צבאית בעֵלי ותושב היישוב, נשוי ואב לשניים, לא היסס. הוא נשכב על הרימון, זעק “שמע ישראל” והציל רבים מלוחמיו. רגע לפני מותו, הספיק לדווח בקשר על מצבו והעביר את הפיקוד. רועי קליין, שהפך לסמל לאומי לגבורה, קיבל את עיטור העוז לאחר מותו. יחד עימו, נפלו בקרב עוד שבעה קצינים ולוחמים.
סופר, נואם, משורר ומתרגם מחונן. האיש שידע לעמוד באומץ על דעותיו גם בשעה שנרדף. הוגה דעות מקורי ומבריק שהנחיל לנו מושגים כמו “חד־נס” בדבר חשיבות הכלכלה החופשית, “וחמשת המ”מים” כבסיס לצדק חברתי. הוא חינך לשלמות הארץ ב”שתי גדות לירדן”, קרא לחינוך לצבאיות בעידן התקומה, ולשילוב בין ליברליות ללאומיות. זאב ז’בוטינסקי – איש העלייה השנייה, מקים הגדודים העבריים, מארגן ההגנה על ירושלים בימי הפרעות, ראש בית”ר, מצביא האצ”ל ומנהיג התנועה הרביזיוניסטית – נפטר בפתאומיות בעודו בגלות שנכפתה עליו בידי הבריטים בניו יורק בכ”ט בתמוז ת”ש (4.8.1940). מי שמתנגדיו מנעו את הבאת עצמותיו לארץ במשך שני עשורים, נקבר בסופו של דבר בהלוויית ענק בהר הרצל. במרוצת השנים, הפך ז’בוטינסקי להוגה הפוליטי שכמעט כל המחנות בחברה הישראלית מנסים לצטט את דבריו כראייה לצדקת דרכם. זכה למספר הרב ביותר של רחובות שנקראו על שמו בערי ישראל. מילותיו המְצווֹת על “עִבְרִי (להיות) גַּם בְּעֹנִי בֶּן־שַׂר” והבטחתו בדבר “דִּגְלִי – דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר” שתחתיו יחיו להם ב”שֶׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבְנִי”, ממשיכים להדריך רבים גם כיום.
המסורת היהודית מספרת על הריון שהתעכב שנים ארוכות, ועל כוך ניסי בקיר סמטה שהציל את האם המעוברת מפני פרש שניסה לדורסה. כך הגיע לעולם (בשנת 1040) רבנו שלמה יצחקי (רש”י). רש”י שגדל סמוך לגבול גרמניה וצרפת, השלים במסירות ובגאונות את פירושו לספרי התורה ולרוב מסכתות הש”ס. הפירוש ממזג בתוכו מדרשי חז”ל, הבחנות פשטניות חדות, ידע רב בדקדוק ובחוכמות העולם, וגם יכולת לומר בצניעות “לא ידעתי”. הפירוש נפוץ במהירות ברחבי העולם היהודי, ורש”י קיבל את הכינוי “פרשנדתא”, הפרשן בהא הידיעה. במקביל למפעלו הפרשני הגדול, נודע רש”י כמנהיג הקהילות היהודיות באשכנז בימים הקשים של מסעי הצלב. הוא עסק גם בפייטנות ובפסיקת הלכה, ואף סדר הפרשיות בתפילין נקבע בדרך כלל לפי שיטתו. רש”י הותיר אחריו משפחה מפוארת, ובראשה בנותיו, תלמידות חכמים בפני עצמן, ונכדיו, שהיו בין מחברי פירוש “התוספות” על פירושו לגמרא. בבתי ישראל נלמד עד היום “חומש עם רש”י” כלימוד התורה הבסיסי ביותר, ועשרות מפרשים לאורך הדורות ניסו לעמוד על עומק כוונתו בפירושיו לתורה ולגמרא. נפטר בכ”ט תמוז ד’תתס”ה (13.7.1015)
האברך שנחבא אל הכלים באחת מפינות בית המדרש של ישיבת מרכז הרב היה הכח המניע של כמה מהארועים ההיסטוריים החשובים בתולדות המדינה. הרב יהודה חזני (יליד 1948) מתלמידיו של הרב צבי יהודה קוק שכונה בפיו “בעל אלפים” בשל יכולותיו הפנומנליות בארגון ארועים והפגנות, היה זה שכאשר נדרש על ידי רבותיו, נפרד בצער רב מדפי הגמרא והוביל בצניעות , במסירות וביסודיות מהלכים ששינו את פני המדינה. בין השאר עמד מאחורי ההפגנות שהובילו להקמת גוש אמונים, העליות לסבסטיה שאפשרו את ההתיישבות בשומרון, הקמת עצמונה, קדומים ועפרה, הקמת מטה מאמ”צ שממשיך עם היום בארגון פעילות המונית למען העם והארץ, הבאת מתנדבים יהודים מחו”ל לשירות בצה”ל וריקודגלים המסורתי ביום ירושלים. חזני, תלמיד חכם מופלג שהתעקש להשאר מאחורי הקלעים, נהרג בנפילה מצוק במדבר יהודה בעת טיול בארץ אותה כה אהב ביום כח תמוז תשנ”ב (29.7.1992). עשור מאוחר יותר נהרג בנו זאב בתאונה דומה באותו אזור. על מצבתו בהר הזיתים נכתב “מבחירי גידוליה שלארץ ישראל, שוקד בלימודה ..ומוסר נפשו על קוממיות ישראל בנחלתו השלימה”
חודשים ארוכים עמלה חבורת הג’נטלמנים הבריטיים, שבראשה עמד הלורד ויליאם פיל, בניסיון לפתור את בעיית ארץ ישראל. הסתירה בין מחויבותה של בריטניה בהצהרת בלפור להקים בית לאומי ליהודים שהלך ונבנה, והמוני עולים נמלטים מהנאציזם המתעצם ומתדפקים על הארץ, לבין התפרעויות הערבים שהגיעו לשיאן הרצחני במרד הערבי שפרץ שנה קודם לכן, גרמו לבריטים להקים ועדת חקירה שתנסה לתת מענה לסבך שנוצר. בכ”ח בתמוז תרצ”ז (7.7.1937) אחרי ששמעה מאה ועשרים עדים, ביקרה בארץ, בלונדון ובמדינות ערב וקיימה עשרות ישיבות, הציעה הוועדה לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: מדינה יהודית שתתקיים במישור החוף ובגליל, ומדינה ערבית בשאר השטח שתאוחד עם חלקה המזרחי של ארץ ישראל, שם הוקמה ממלכת ירדן. אזורי ירושלים ויפו נועדו להיות מובלעת בריטית. בעולם היהודי פרצה מחלוקת ציבורית עזה, ובסיומה נטה רוב הציבור לקבל את ההצעה, למרות כל חסרונותיה. הערבים, מצידם, הגיבו בחידוש הטרור, וזמן קצר לאחר מכן, במקביל לפטירתו של הלורד פיל, נקברה גם תוכנית החלוקה. היא שבה לתחייה עשור מאוחר יותר, בתוכנית החלוקה של האו”ם.
רבע מיליון איש, ובהם גם אלף וארבע מאות הצאצאים שזכה להם בחייו (בתוכם שני בני נינים), הלכו בכ”ח בתמוז תשע”ב (18.7.2012) אחרי מיטתו של הרב יוסף שלום אלישיב. הרב אלישיב, יליד ליטא שגדל בירושלים, היה בצעירותו ממקורבי הרב קוק, ונשא לאשה את בתו של הרב אריה לוין. בגיל שלושים מונה לדיין וכיהן בתפקיד עשרות שנים, עד שהתפטר מתפקידו בעקבות חילוקי דעות עם הרב גורן. הרב אלישיב, שחי כל ימיו בבית קטן בקצה שכונת מאה שערים, נמנע מלשאת בתפקיד רשמי, והקדיש את כל חייו ללימוד תורה. את לימודו הפסיק הרב אלישיב בדרך כלל רק כדי לענות לאלפי השאלות בהלכה שהופנו אליו בכל תחומי החיים. הוא עצמו היה אוטו־דידקט ולא למד במסגרת מסודרת, אך בד בבד החשיב מאוד את עניני החינוך, ולחם באפליות על רקע עדתי שנתגלעו במוסדות החינוך החרדיים. במשך שנים ארוכות נחשב הרב אלישיב כפוסק המרכזי של הציבור החרדי־ליטאי, וכמי שקיבל הכרעות ציבוריות רבות בעלות משמעות לאומית בתחומי שבת, רפואה, מצוות התלויות בארץ ועוד.
“שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק” היו הזוג שסיפור אהבתם הטרגי הפך לסמל למסירות ולהקרבה של דור תש”ח. שמוליק קופמן היה עילוי שכולם ציפו לו גדולות במוסדות האקדמיים ברחבי העולם. במסגרת שירותו בפלמ”ח, פגש שמוליק את זהרה לביָטוב, ילידת קריית ענבים. האהבה ביניהם שהונצחה בסדרת מכתבים מרגשת שיצאו לאור לאחר מותם, הביאה במהרה לאירוסין. אולם, ביום שבו התכוון שמוליק להשתחרר מהפלמ”ח הוא נהרג בתאונת רימון. זהרה השבורה ניסתה לשקם את חייה, והחלה ללמוד רפואה בארצות הברית. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, נטשה את הלימודים, עברה קורס טיס מזורז שנוהל בפילדלפיה מטעם ההגנה ומיהרה לארץ. כאן, שירתה כטייסת תובלה ששמרה על הקשר עם ירושלים ועם יישובי הנגב הנצורים. קשר אהבה חדש שיצרה זהרה עם חברה לטיס, אמנון ברמן, הסתיים כאשר מטוסו הופל בידי אויב. ביום כ”ז בתמוז תש”ח (3.8.1948) התרסק מטוסה של זהרה בעת המראה משדה תעופה בירושלים. סיפור חייה הונצח בסדרת ספרים ומחזות, בראשם רב המכר “לאהוב עד מוות” שכתבה דבורה עומר על סיפורם של בני הזוג.
