רבים היו הרגעים המרגשים בחייו. הקמתו של אגף המודיעין בצה”ל, הכהונה בת עשר השנים כנשיאהּ של מדינת ישראל, העמידה בראש משרד עורכי הדין הגדול בארץ והילדוּת בבית הוריו – הרבנית שרה והרב יצחק הרצוג (לימים, הרב הראשי לישראל). אולם, דומה כי שלושה תפקידים בחייו, שבהם סייע לעמו להתמודד עם אויביו, אִפיינו יותר מכול את חייו של חיים הרצוג, שנפטר  ביום י’ בניסן תשנ”ז (17.4.1997). הראשון היה בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר כיהן כקצין מודיעין בצבא הבריטי, והוטל עליו לעצור ולחקור את לא פחות מאשר מפקד הס”ס (SS), היינריך הימלר. השני היה כחצי יובל מאוחר יותר: כאלוף במילואים וכפרשן צבאי בתקשורת הישראלית, נסך בדבריו רוגע ושלווה, והרגיע מליוני מאזינים חרדים ערב מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת יום כיפור. והשלישי: כשגריר ישראל באו”ם, אל מול עולם צבוע ומתנכר, שהכריז על הציונות כגזענות, קרע את החלטת האו”ם לגזרים, ולנוכח תשואות הקהל הכריז כי “היטלר היה מרגיש כאן בבית”. ציונִי נאמן, שהותיר אחריו משפחה שבניה משולבים במרחב הציבורי בישראל לגווניו.

הנסיעה התמימה של קו 300 של אגד מתל אביב לאשקלון, הפכה בליל י’ בניסן תשמ”ד (12.4.1984) לפרשה שזעזעה את מדינת ישראל. ארבעה מחבלים פלשתינים התנפלו באמצע הנסיעה על הנהג ואילצו אותו, באיומי סכין ובטענה כי ברשותם חומר נפץ, לנסוע ללב רצועת עזה, תוך שהם דורשים לשחרר מחבלים פלשתינים תמורת הנוסעים. לאחר מספר שעות פרצו לוחמי סיירת מטכ”ל אל האוטובוס, ובחילופי האש נהרגו שניים מהמחבלים והחיילת איריס פורטוגז שהנהיגה את בני הערובה במהלך האירוע. שערורייה פרצה כאשר התברר כי למרות טענותיהם של כוחות הביטחון כי ארבעת המחבלים נהרגו בעת הפריצה, צולמו שניים מהם בידי צלמי עיתונות  בחיים כשהם מובלים למקום בלתי ידוע. בהמשך התברר כי השניים חוסלו בידי אנשי השב”כ למרות כניעתם. ועדות חקירה שונות, ניסיונות של המעורבים בפרשה להטיל את האחריות למקרה זה על זה ותסבוכת פוליטית משפטית ותקשורתית הביאו בסופו של דבר להתפטרותם של ראשי השב”כ ולמתן חנינה מראש על ידי נשיא המדינה למעורבים בפרשה, כדי למנוע פגיעה נוספת בארגון.

הרב מאיר ברלין נולד בשנת 1880 בעיר וולוז’ין שבליטא, בה כיהן אביו, הנצי”ב, כראש הישיבה הידועה שבעיר. הוא למד בישיבות ליטא, ובבגרותו הצטרף לתנועה הציונית והפך לאחד מראשי תנועת המזרחי. הרב ברלין, שעברת את שמו לבר־אילן, נודע בפעילות ציבורית ועיתונאית, והיה עורך העיתון “העברי”, ולאחר מכן ערך את עיתון הציונות הדתית “הצופה”. במהלך מלחמת העולם הראשונה, עבר לארצות הברית, ושם סייע להקמת תנועת המזרחי באמריקה ומוסדות כמו “הישיבה יוניברסיטי” ורשת “נשות אמי”ת”. עם עלייתו לארץ בשנות העשרים, הפך הרב בר־אילן לאחד מראשי היישוב היהודי, וייצג עמדות תקיפות בתחום הדתי והלאומי. בין היתר, הוא התנגד לתוכנית החלוקה ולמדיניות ההבלגה. במקביל, המשיך לעסוק בפעילות ספרותית ותורנית. הוא היה נואם מחונן, והיה מעורכי האנציקלופדיה התלמודית. פעל למען החזקת עולם התורה הארץ ישראלי. הרב בר־אילן נפטר במפתיע בי’ בניסן תש”ט  (18.4.1949) זמן קצר לאחר הקמת המדינה שפעל רבות למען הקמתה. שמו הונצח בסדרת מוסדות, ברחובות וביישובים. ביניהם: הישוב בית מאיר, ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר והאוניברסיטה הקרויה על שמו.

עלילת הדם שלפיה יהודים הורגים ילדים נוצריים ומשתמשים בדמם לצורך אפיית מצות, הייתה מוכרת מזה מאות שנים. אולם, איש מבין יהודי קישינב שבדרום מערב האימפריה הרוסית לא חשב שעלילה כזו תיתכן גם במאה העשרים, המאה של הקידמה, של הליברליות ושל הנאורות. בט’ בניסן תרס”ג (6.4.1903), התברר כי עלילת הדם שרירה וקיימת. שמועות על רציחתם, כביכול, של שני ילדים נוצריים בידי יהודֵי העיר, גרמו לשלושה ימים של השתוללות דמים, בהם נרצחו באכזריות למעלה מחמישים מיהודי העיר ונפצעו מאות. בשעה שהרוצחים ביצעו מעשי זוועה איומים בקורבנותיהם, עמדו הצבא והמשטרה מנגד, ונתנו לאספסוף – שפעל בעידוד הכמרים הנוצריים – להתפרע ולעשות ככל העולה על רוחו. עם תום הפוגרום, נאספו יהודי העיר לקבור את מתיהם ולטמון באדמה את ספרי התורה המחוללים. המשורר חיים נחמן ביאליק, שביקר בעיר ותיחקר באריכות את ניצולי הטבח, הותיר את חותמו לדורות בשיריו שבהם דיבר על “עיר ההריגה” ועל “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן”. האירועים זיעזעו את העולם היהודי, והעצימו את ההתעוררות הציונית ואת הרצון לשוב לארץ ישראל.

שמו הפך לשם נרדף לחסד, לאהבת ישראל ולענווה. הרב אריה לוין נולד בפולין (1885) ולמד בישיבותיה. עלה לארץ והתגורר ביפו ובירושלים. מגדולי מקורביו של הרב קוק, שאמר עליו: “אילו היו בדורנו שלושה אנשים כמו ר’ אריה, היה המשיח מגיע”. נודע ביחסו החם והאוהב לילדים ולקבוצות בעם ישראל שלא בהכרח הסכימו לשמירת תורה ומצוות. הקפיד מדי שבוע לבקר בבית החולים למצורעים, החולים המבודדים שאיש לא העז להתקרב אליהם. נודע במיוחד כ”רב האסירים” – מי שבמשך עשרים וחמש שנה, בשלג ובחום, היה מגיע לבקר את האסירים היהודיים בבתי הכלא של המנדט הבריטי, והקרין כלפיהם, גם כלפי הגרועים שבפליליים, חום ואהבה. נערץ במיוחד על ידי האסירים מקרב לוחמי האצ”ל והלח”י, כיוון שהקפיד לעודד את רוחם ולסייע בשמירת הקשר בינם לבין משפחותיהם. קשר חם ומיוחד נרקם בינו לבין מנחם בגין. שימש שנים רבות כ”משגיח” בישיבת “עץ חיים”, ונודע בשיטתו החינוכית המקרבת והאוהבת. לאחר מלחמת העצמאות ערך את “גורל הגר”א” כדי לסייע בזיהוי החללים מקרב לוחמי הל”ה. נפטר בט’ בניסן תשכ”ט (28.3.1969)

התקפותיהם של תושבי הכפר הערבי בריר, שישב על מקומה של ברור חיל הקדומה (עירו של רבן יוחנן בן זכאי), על צירי הגישה ליישובים היהודים בדרום הפכו לבלתי נסבלות. כדי לאבטח את המקום, במסגרת “מבצע אברהם” בבוקר ט’ בניסן תש”ח (18.4.1948) השתלטו לוחמי הגדוד השני של הפלמ”ח ומתיישבים מהאזור על גבעה החולשת על הכביש מול הכפר העוין, והקימו במקום התיישבות חדשה בשם ברור חיל. היישוב, שהיה האחרון שהוקם בארץ טרם הכרזת המדינה, אוכלס בתחילה בחלוצים מעולי מרוקו ומצרים. בהמשך, נכבש הכפר העוין, ואילו הקיבוץ הפך למזוהה עם עולי ברזיל. עד היום, כל שגריר ברזילאי חדש בארץ “מחויב” בביקור במקום. עם הקמת היישוב, כתב המשורר יעקב אורלנד את שירו “ברור חיל”: “מול פגע השעה / מול פגעי החוק והתיל / יסדנו נקודה חדשה / וקראנו לה ברור חיל / בנגב יסדנו אותה הפעם / מול בריר הערבית היא חונה / כך תמיד בעוד הם יורים כדורי רעם / אנו יורים אבני פינה”. ברור חיל סייעה בהדיפת האויב המצרי בקרבות תש”ח, ועומדת עד היום בליבם של שדות “דרום אדום” אל מול האויבים מהרצועה.

קרוב לרבע מיליון תושבים. מרכז לעולים מחבר העמים, מאתיופיה ומצרפת. עיר חוף נאה ומרכז עסקים ומסחר שוקק. סיפורה של נתניה החל באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר קבוצה של יזמים חופשיים, ובראשם אנשי תנועת “בני בנימין” בהובלת עובד בן עמי, ביקשו להקים התיישבות חקלאית באזור השרון. התנועה הציונית מיאנה לסייע לקבוצה שזוהתה עם הימין הפוליטי. המימון למיזם נמצא בעזרת תרומתו של איל ההון היהודי מארצות הברית, נתן שטראוס, שעל שמו נקראה העיר. בחורף תרפ”ט, לאחר שנקנו אדמות מתושבי טול כרם הסמוכה, עלתה קבוצת פועלים  ראשונה לאתר והחלה בחיפוש מים. ביום ח’ באדר א’ תרפ”ט (18.2.1929) עלו חמשת המתיישבים הראשונים למקום. במשך שנים ארוכות נודעה נתניה בפרדסֶיהָ, שבהם מצאו אנשי האצ”ל מחסה לפעולותיהם הנועזות, ביניהן תליית שני הסרג’נטים. בהמשך, הפכה נתניה למרכז עולמי לתעשיית היהלומים. לימים, התברכה נתניה גם בנוכחותו של האדמו”ר מצאנז. לצד השכונה שהקימו חסידיו, הקים האדמו”ר את בית החולים “לניאדו”. נתניה התגברה על משברים ועל טרור, והפכה לאחת הערים הגדולות והיפות בישראל.

בבוקר ח’ באדר א’ תשי”ד (11.2.1954) היו החיילים בבסיס הטירונים של חטיבת גבעתי עסוקים בעבודות ארגון ותחזוקה. שניים מהם נתבקשו לאסוף את הרימונים שחולקו קודם לכן לחיילים, ולהחזירם למחסן. לפתע, נשמעה נקישה. אחת מנצרות הרימונים השתחררה. החייל נתן אלבז לא היסס לרגע. הוא הבין כי הוא וחברו, שעסקו בפירוק הרימונים באחד האוהלים, נמצאים בסכנת חיים. מאידך, הבין אלבז כי אם יזרוק את הרימון מחוץ לאוהל ייפגעו רבים. הוא אחז את הרימון וזינק עימו לתעלה סמוכה, ואז אירע הפיצוץ. כשהתפזר העשן, ראו חיילי הבסיס את גופתו של נתן, שסוכך בגופו על הרימון ומנע אסון המוני. נתן אלבז, שעלה לבדו מהעיר ספרו שבמרוקו כמה חודשים קודם לכן, הפך לסמל. בתקופה שבה התמודדו רבים מעולי מרוקו עם קשיי הקליטה ועם חברה שלא תמיד ידעה לכבדם ולהוקירם כיאות, הוכיח אלבז שגבורתם של העולים איננה נופלת מזו של ילידי הארץ הוותיקים. לנתן אלבז הוענק עיטור הגבורה לאחר מותו. מחנה צבאי גדול ליד באר שבע ורחובות בערי ישראל נקראו על שמו.

הרב בנימין מנשה לווין נולד ברוסיה (1879). בצעירותו נדד בין ישיבות רוסיה ונודע כתלמיד מוכשר ושקדן. לאחר שנאלץ לשרת בצבא הרוסי, החל לעסוק גם בתחומי הפילוסופיה ובמחקר ההיסטוריה היהודית, והתוודע לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאל דמותו נקשר עד יומו האחרון. הרב לווין למד בבית המדרש לרבנים בגרמניה ובאוניברסיטאות שונות במרכז אירופה. שם החל לעסוק במפעלו המונומנטלי של כינוס כל החיבורים של גאוני בבל לסדרת ספרים אחת, לה קרא בשם אוצר הגאונים. בשנות מלחמת העולם הראשונה נשלח לנהל את בתי הספר של רשת “נצח ישראל” בארץ, ועשה זאת תוך התמודדות עם קשיי המלחמה. בארץ המשיך בהוצאת כתבי יד קדמונים וההדרתם, וכתב מאמרים בכתבי עת, תוך שהוא חושף לציבור את תורתם של פרשנים קדמונים למקרא ולגמרא. נחשב כאחד מהחשובים בחוקרי חוכמת ישראל מתוך נאמנות לרוח המסורת והאמונה. נפטר בח’ בניסן תש”ד (1.4.1944) ונקבר בהר הזיתים.

הכתובת הייתה על הקיר. התעוררות הקנאות הנוצרית שפשתה ברחבי אנגליה עם יציאתו של המלך ריצ’רד הראשון (לב הארי) למסע הצלב בירושלים, יחד עם רצונם של בעלי חוב רבים שלוו כסף מהיהודים להשתמט ממילוי חובותיהם, בישרו אסון מתקרב. בערב שבת הגדול, ח’ בניסן ד’ תתק”ן (17.3.1190), החל אספסוף לפרוע ביהודי העיר יורק. היהודים נמלטו למצודת קליפורד שבפאתי העיר, וביקשו את חסותו של מפקד המצודה, בהתאם להסכמים עתיקי היומין בינם לבין משפחת  המלוכה. המושל המקומי נעתר תחילה לבקשתם, אולם לאחר זמן קצר הצטרף לפורעים ודרש מהיהודים להתנצר או למות. מנהיג הקהילה, רבי יום טוב בר יצחק מבעלי התוספות (ומי שחיבר את הפיוט “אמנם כן יצר סוכן בנו”, הנאמר בקהילות אשכנז ביום כיפור) חיזק את בני קהילתו. כמאה וחמישים יהודים העדיפו לשלוח יד בנפשם ולא ליפול בידי הנוצרים. אירועי “מצדה של יורק” גרמו לכך שדורות רבים נמנעו יהודים מלהתגורר ביורק. לעומת זאת, בעיר ניו יורק שנוסדה לכבודה של העיר בבריטניה, נמצאת הקהילה היהודית הגדולה בעולם.

תפריט נגישות