פגישה אחת בשוויץ, בעיצומם של ימי מלחמת העולם הראשונה, שינתה את חייו. הרב דוד הכהן (יליד 1887) שמע כי בשל מאורעות המלחמה שוהה באזור הראי”ה קוק. הרב דוד, בוגר ישיבות ליטא, תר אחר האמת ואחר משמעות החיים, תוך שהוא רוכש בקיאות מפליאה בתורת הנגלה והנסתר, כמו גם בכתבי הפילוסופים הגדולים (שאותם קרא בשפת המקור). אחר אותה פגישה הוא חש כי מצא את דרכו. נפשו נקשרה בנפש הרב קוק, והוא הפך לאחד מגדולי תלמידיו ולמי שערך את המורכב והשיטתי שבספריו – ספר “אורות הקודש”. הרב הכהן חיפש כל ימיו דרכים להתעלות ולחידוש הנבואה. הוא נהג בעצמו מנהגי צמחונות, נזירות וקדושה, הרבה להתבודד במדבר יהודה וכתב על תפיסת הנבואה הייחודית לישראל, כמו גם על נושאים רבים בתחומי האמונה והקבלה. במשך שנים ארוכות העביר שיעורי אמונה מורכבים ועמוקים בישיבת מרכז הרב (שאת תוכנית הלימודים השלמה שלה, שלא מומשה לעולם, כתב לבקשת הרב קוק). האמין בתחיית האומה ובגאולת ישראל, וחינך את ילדיו ואת תלמידיו לפעול בכל כוחם לגאולת העם והארץ. נפטר בכ”ח באב תשל”ב (8.8.1972).
בילדותו, הוא נודע דווקא כבעל כישרונות בינוניים יחסית. אבל כוח רצון והתמדה הפכו אותו לאחד מהידועים שבגדולי התורה בעת החדשה. במשך עשרות שנים עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בראש ישיבת וולוז’ין, וחינך מאות רבות של תלמידי חכמים ושל צעירים שהפכו ברובם לחוט השדרה של הנהגת העולם הרבני, כדוגמת הרב קוק, או לדמויות בולטות בתנועה הציונית, כמו ביאליק. הנצי”ב נודע באהבתו הגדולה לארץ ישראל, הטיף לעלייה אליה, והיה בין ראשיה של “חיבת ציון”. בחיבוריו, עסק הנצי”ב בתחומים שבדרך כלל לא היו במוקד תשומת הלב התורנית, כמו תשובות מתקופת הגאונים או מדרשי הלכה תנאיים. בפירושו הפופולרי לתורה, “העמק דבר”, הרבה הנצי”ב להדגיש היבטים מוסריים ולאומיים. השלטון הרוסי הרבה להתנכל לישיבת וולוז’ין מתוך רצון לכפות על הנוער היהודי חינוך מתבולל, ובסופו של דבר בחורף תרנ”ב (1892) נסגרה הישיבה בצו השלטונות. שנה וחצי מאוחר יותר, ביום כ”ח אב תרנ”ג (10.8.1893), בהיותו בוורשה, נפטר הנצי”ב ככל הנראה משברון לב. על שמו הוקם בעמק בית שאן קיבוץ עין הנצי”ב.
בעלות הברית, שהתקדמו ממקום נחיתתן בנורמנדי לעבר פריז, שחררו ביום כ”ח באב תש”ד (17.8.1944) את מחנה דרנסי – מחנה המעצר ומרכז המשלוח הידוע לשמצה של יהודי צרפת. המחנה, שהוקם לפני המלחמה כמבנה גדול ומיוחד של שיכון ציבורי וכלל מבנה ארוך ורחב, שימש תחילה כבסיס צבאי. אולם, עם נפילת צרפת, החלו הגרמנים ואנשי ממשל וישי להשתמש בו כמרכז מעצר. כשבעים אלף איש היו עצורים בדרנסי במהלך שנות השואה, רובם המוחלט יהודים שנשלחו משם לאושוויץ ושם נספו. תנאי החיים במחנה הקטן, שגודלו היה מאתיים מטר אורך וארבעים מטר רוחב ובו היו כלואים בעת ובעונה אחת בכל פעם קרוב לארבעת אלפים אסירים, היו קשים. השומרים הצרפתיים והגרמניים התייחסו באכזריות ליהודים, ובעיקר לילדים שהופרדו מהוריהם. היהודים הכלואים ניסו לא פעם לארגן בריחה מהמחנה, ומנהרות ארוכות הוכנו לצורך כך, אך נתפסו לבסוף בידי הגרמנים, וחופריהן הוצאו להורג. היום משמש דרנסי כאתר הנצחה חשוב בצרפת. מפקד המחנה, הפושע הנאצי יוליוס ברונר, נמלט לאחר המלחמה לסוריה, שם פעל למען המשטר עד למותו בסוף שנות התשעים.
הוויכוח בצמרת הממשל האמריקאי היה סוער. חלק מהגנרלים, כמו גם מדענים מאנשי “פרויקט מנהטן” שהכינו בחשאי בשנים האחרונות את פצצת האטום, הסתייגו מהשימוש בנשק החדש והנורא. אחרים העריכו כי פלישה אמריקאית ליפן כדי להביא לכניעתה ולסיום מלחמת העולם השנייה תהיה כרוכה במיליוני הרוגים משני הצדדים, וכי רק השימוש בנשק הגרעיני עשוי לחסוך חודשים של לחימה עקובה מדם. לאחר שהתברר כי ההפצצות המאסיביות אינן שוברות את רוח הלחימה היפנית, קיבל הנשיא הארי טרומן את ההחלטה. בכ”ז באב תש”ה (6.8.1945) בשעה שמונה ורבע בבוקר, הטילו אנשי המפציץ “אנולה ג’י” את הפצצה שכונתה “ילד קטן” על מרכז העיר הירושימה, מרכז תעשייתי וצבאי חשוב בדרומה של יפן. כדור אש עצום התלקח, וקרוב למאה אלף בני אדם מתו בשניות הראשונות שלאחר הפיצוץ. עוד כמאה אלף מתו בחודשים שלאחר מכן מקרינה ומתופעות לוואי. שלושה ימים אחר כך, כשהיפנים עוד סירבו להיכנע הוטלה פצצה גם על העיר נגסאקי. שבוע נוסף בלבד הביא לכניעתה ללא תנאי של יפן. מלחמת העולם השנייה תמה, עידן הגרעין נפתח.
הרב יהודה פתיה נולד בבגדד (1859), וכרבים מחכמי בבבל בדורו למד תורה בבית מדרש “בית זילכה” ובשיעוריו של הבן איש חי. עסק מצעירותו בקבלה, ויש המגדירים אותו כמקובל החשוב ביותר במאה העשרים. הרב פתיה ניסה פעמיים לעלות לארץ, ובעליות אלו גם דאג להדפסת חלק מספריו, אולם לא עלה הדבר בידו. רק בפעם השלישית, בשנת 1934, התיישב בירושלים ושם נותר עד יום פטירתו בכ”ז באב תש”ב (10.8.1942). הרב פתיה נודע כמי שרבים באו להישמע לתפילותיו ולברכותיו. חיבר ספרים רבים ובהם פירושים על ספרי היסוד של הקבלה, פרשנויות ופיוטים על סדר התפילות ואף פירוש מְשלים עממיים בדרך הנסתר. בחודשי חייו האחרונים הקדיש את כל תפילותיו ומאמציו לעצירת הצבא הגרמני ששעט לכיוון ארץ ישראל מפאתי מצרים. בין השאר יזם תפילות מיוחדות בכל האתרים הקדושים בארץ, ובראשם קבר רחל, ואף יזם טיסה סביב גבולות הארץ שבה התפללו הוא ומקובלים אחרים לעצירת צבאו של רומל. צאצאיו הקימו לזכרו ישיבה ובית כנסת “מנחת יהודה” בשכונת מחנה יהודה בירושלים, המשמש עד היום כמרכז חשוב לתורה ולתפילה.
מגיל צעיר הרים הרב יואל טייטלבוים (ר’ יואליש) מנהיגה של חסידות סאטמר, את דגל הקנאות. הוא נולד בשנת 1887 בהונגריה, וראה את עצמו כממשיך דרכו של החתם סופר בשמירת דרכה של היהדות הנאמנה, כפי שהוא הגדיר אותה. הוא ניהל כל חייו מלחמת חורמה נגד ההשכלה, נגד הציונות ונגד תיקונים – ולו המזעריים ביותר – במנהג ובהלכה. אישיותו הכריזמטית, גדלותו התורנית ועוצמת הקנאות ללא פשרות שיצאה מחצרו, הביאו להצטרפותם של המוני חסידים לחסידות שאותה הנהיג, אך גם לביקורת נוקבת כלפיו וכלפי דרכו מצד חוגים רבים וחשובים בעם ישראל. במהלך השואה הוברח על ידי חסידיו ב”רכבת קסטנר” מהונגריה לשוויץ. לאחר ששהה כמה חודשים בארץ ישראל, ונבחר להוביל את העדה החרדית (בזה המשיך גם לאחר שעזב את הארץ), היגר לארצות הברית והקים את חצרו בויליאמסבורג שבניו יורק. תחת מנהיגותו, הפכו שבעים החסידים שהגיעו איתו לחופי אמריקה, לגדולה ולעשירה שבחסידיות, המונה מאות אלפים חסידים. בספריו “ויואל משה” ו”על הגאולה ועל התמורה”, תקף בחריפות מאין כמותה את הציונות, והאשים אותה במאורעות השואה. נפטר לאחר מחלה ממושכת בניו יורק, בכ”ו באב תשל”ט (19.8.1979)
האווירה באולמות הדיונים בחרטום, בירת סודן, הייתה קשה. ג’מאל עבדול נאצר, נשיא מצרים, ומי שעד לפני חודשים מספר היה המנהיג הבלתי מעורער של העולם הערבי, שרק כפסע היה בינו לבין השמדת ישראל, נראה כצל של עצמו, וכמי שעדיין לא התאושש מהמכה שהוכה בידי צה”ל. מנהיגי שמונה מדינות ערב זומנו על ידו כדי לנסות ולחשוב כיצד להתמודד עם ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. האפשרויות היו כניסה לתהליך של משא ומתן לשלום, או המשך המלחמה. ההחלטות שהתקבלו בכ”ו באב תשכ”ז (1.9.1967) היו חד משמעיות: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל, לא לוויתור על “זכויות הפלשתינים”. מדינות ערב העשירות התחייבו לתמוך במצרים בהמשך מאבקה (ואילו נאצר התחייב להפסיק לחתור תחת המדינות השונות בעולם הערבי). ישראל, שהייתה מוכנה למשא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים, נאלצה בלית ברירה להמשיך להילחם. “רק” אלף ימי התשה ועוד מלחמה נוראית ביום כיפור הביאו, בסופו של דבר, את מצרים למסקנה שהייתה מתבקשת כבר ב1967 – עדיפה דרך השלום על ייסורי המלחמה.
הנער שהיגר מליטא לארצות הברית, בנה בעשר אצבעותיו אימפריית נדל”ן שהפכה להיות אחת מהגדולות במנהטן. את ההון שצבר הוא החליט בתחילה להקדיש למימון לימוד התורה של חלק מבני משפחתו, ובהמשך, להעצמת לימוד תורה ברחבי העולם ולמניעת התבוללות. “קרן וולפסון”, המתחזקת עד היום אלפי לומדי תורה ברחבי העולם, ותרומות נכבדות שאפשרו את פעילותם של ארגונים להפצת יהדות בארץ, בארצות הברית, ברחבי אירופה וגם מעבר למסך הברזל, היו חלק מפעולותיו של מרדכי זאב וולפסון, שנפטר בכ”ה באב תשע”ב (13.8.2012). את קשריו הענפים בצמרת הממשל האמריקאי, ניצל וולפסון שוב ושוב לטובת מדינת ישראל בימי משבר, ובשעת הצורך – לעידוד השקעות והסרת חסמים. בארץ, היה בין מקימיה של חברת “נס טכנולוגיות”, אחת מחברות ההיי־טק הראשונות והגדולות בישראל. בשנותיו האחרונות, העביר וולפסון את השליטה בעסקיו לבניו, והתמקד בפעילות פילנתרופית (בראשה, העצמת “הקרן לחינוך יהודי בתפוצות”), ובסיוע לארגונים שונים בחברה הישראלית. בניו של וולפסון, שזכה להוקרתם של אנשי תורה, חסד וחינוך בכל רחבי העולם היהודי, ממשיכים גם כיום את פעילותו של אביהם.
הקשה והטראומתית ביותר מבין הגזרות שמהן סבלה יהדות רוסיה במאה התשע עשרה, הייתה פקודת הקנטוניסטים שאותה יזם הצאר, ניקולאי הראשון, בשנת 1827. הגזרה נועדה לקדם מגמות של המרת דת כפויה והתבוללות בקרב האוכלוסייה היהודית. היא חייבה אחוז מסוים מבני הנוער היהודי שבכל קהילה להתגייס לצבא הרוסי לשירות שאורכו הגיע לעיתים לחצי יובל שנים. הפקודה כוונה תחילה לבני שבע עשרה ומעלה, אולם בפועל רוב הקנטוניסטים (כך נקראו המגויסים) היו בין גיל שתים עשרה לחמש עשרה. מילוי הגזרה הוטל על הנהגת הקהילות היהודיות, וראשיהם נקלעו לדילמות נוראיות. הם נדרשו להחליט את מי להעביר לידי השלטונות כדי למלא את גזירת הגיוס, שפירושה המעשי היה ניתוק מוחלט ולתמיד של המגויס הצעיר ממשפחתו, מעמו ומדתו. פעמים רבות העדיפו החטפנים (“חעפרים”) שנשכרו בידי ראשי הקהילות לחטוף ילדי עניים ואלמנות מבתיהם כדי למלא את הפקודה. גזירת הקנטוניסטים עוררה סערת רוחות בקהילה היהודית, וניסיונות שונים נעשו כדי לבטלה או לרככה. בכ”ה באב תרט”ז (26.8.1856) ביטל הצאר אלכסנדר השני את הגזרה. בשביל רבבות נערים יהודיים, זה היה כבר מאוחר מדי.
“חמוש בעוז וענווה, אזור אומץ וגבורה, אוהב בוראו ועמו, צופה לעת ישועה”. המילים החרותות על מצבתו של סגן־אלוף עמנואל מורנו בבית העלמין שבהר הרצל רומזות, ולו במעט, על אישיותו של עמנואל מורנו, שנולד ב1971 מורנו, יליד צרפת שעלה לארץ עם הוריו בגיל צעיר, למד במוסדות שונים בירושלים ובמחזור השני של המכינה הקדם־צבאית בְעֵלי. בשירותו הצבאי שירת בסיירת מטכ”ל, ובה הגיע לדרגת סגן־אלוף. כמעט כל הפעולות שאותן ביצע מעבר לקווי האויב עדיין חסויות, ולאחר נפילתו הפך מורנו לחלל צה”ל הראשון שתמונתו אסורה בפרסום עד היום, כדי לא לחשוף את פעולותיו בקֶרֶב כוחות האויב. ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, כ”ה באב תשס”ו (19.8.2006) נפל מורנו בפעולה מסתורית של סיירת מטכ”ל בבקעת הלבנון. עשרות אתרים, מפעלים חברתיים ומוסדות נקראו על שמו. חלק מהנצחתו הייחודית בא לידי ביטוי בשיריהם של הזמרים אודי דוידי ועידן רייכל, שסבבו סביב “חמש השניות” – שיחה קצרה שניהל מורנו סמוך למותו עם אחד מחבריו, בדבר החובה לנצל כל שנייה ושנייה בחיי העולם הזה.
