י”ז באדר א’ תר”ט (21.2.1848). קרל מרכס, הסופר והחוקר שהיה בן למשפחה יהודית שהמירה את דתה, וחברו ומְמַמְנו, פרידריך אנגלס, עמדו דרוכים ליד המכונות בבית הדפוס בלונדון. אט־אט, החלו לצאת ממכבש הדפוס העותקים הראשונים של החוברת שאותה כתבו שניהם: “המניפסט (=המנשר) הקומוניסטי”. החוברת הדקה, שנפתחה והסתיימה בסיסמה “פועלי כל הארצות התאחדו”, הפכה תוך מספר שבועות לאחד החיבורים המשפיעים בהיסטוריה. בחוברת, הסבירו מרכס ואנגלס כיצד לדעתם עשקו  העשירים במהלך ההיסטוריה את שכבות העובדים, והציעו עולם חדש ומופלא של שוויון. במסגרת תוכניתם, הוצע לבטל את הקִניין, לפרק את מוסד המשפחה ואת מושג הלאום, ולבנות חברה עולמית ושוויונית אחת, שבה כל אדם יעבוד כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. תוך זמן קצר הוקמו ברחבי אירופה מפלגות קומוניסטיות, ואליהן הצטרפו יהודים רבים, שחלמו על “תיקון העולם”. מאה ושבעים שנה מאוחר יותר, לאחר שהניסיון לממש את הקומוניזם במדינות שונות עלה בחייהם של עשרות מיליונים, דומה כי ההתלהבות מהמניפסט שככה במקצת. אולם, עדיין מדובר באחד החיבורים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות האנושות.

“תחיית הרבנות, זאת אומרת, החזרת כבוד הרבנות – הלא זה הד קול הנבואה המובטחת: ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה’ “. כך אמר הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנאום חגיגי לרגל הקמת מוסד הרבנות הראשית לישראל, ביום ט”ז באדר א’ תרפ”א (24.2.1921). הרבנות הראשית, שבראשה עמדו בתחילה הרב קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר, נועדה להיות הסמכות הרוחנית העליונה של העם היושב בציון, לרכז את פסיקת ההלכה בנושאים השונים ולפקח על כל ההסדרים הנוגעים לשילובה של ההלכה בחיי הציבור. במשך רוב השנים, עמדו בראש הרבנות רבנים דגולים, שהיו דמויות מובילות ומשמעותיות בעם ישראל, ותרמו להרמת קרן התורה. מאז הקמתה ועד ימינו, עוסקת הרבנות במסירות רבה במינוי רבנים ודיינים, בהתקנת תקנות, בהפעלת מערכת הכשרות הממלכתית, במתן תשובות הלכתיות ובייעוץ בענייני הלכה לציבור השואלים. במשך השנים, ידע מעמדה של הרבנות לא פעם עליות ומורדות, וקשיים פוליטיים וארגוניים הצרו את צעדיה. אולם, החזון הגדול של סמכות רוחנית עליונה לעם ישראל עדיין מדריך את השואפים להצלחתה.

הנאספים בנבי מוסא שבפאתי יריחו היו שרויים בחמת זעם. ההבנה כי סוריה עומדת לקבל עצמאות כמדינה ערבית וכי בארץ ישראל תיושם הצהרת בלפור דרבנה אותם לפעול. נאומי הסתה ששמעו ההמונים שהגיעו מנבי מוסא לירושלים מפי המנהיגות הערבית, ודרבון חשאי של חלק מהקצינים הבריטיים, שביקשו מהערבים לנקוט באלימות כדי לסכל את הצהרת בלפור, הולידו את הפוגרום. המונים הסתערו באכזריות על הרובע היהודי בירושלים. יומו הראשון של חול המועד פסח, ט”ז בניסן תר”פ (4.4.1920), הפך לאסון. גברים ונשים הותקפו באכזריות ושבעה מהם נרצחו, רכוש נבזז ובתים הוצתו. כשביקשו הפורעים לפרוץ לעיר החדשה, נתקלו באנשי ארגון ההגנה בראשות זאב ז’בוטינסקי, שהדפום. שלושה ימים מנעו הבריטים מאנשי ההגנה להגיש עזרה לרובע המבודד והמותקף. קבוצה של לוחמים מחופשים לרופאים ולאחיות חדרו לרובע וחילצו את היהודים משם. בין החודרים לרובע היו צעיר וצעירה – נחמיה רבינוביץ ורוזה כהן – שניצלו את ההזדמנות להיכרות  שהפכה אותם לימים לזוג (ולהוריהם של יצחק  ורחל)רבין. המהומות נמשכו מספר ימים וגרמו לאבדות גם ביישובי הצפון. מלחמת מאה השנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל החלה.

שעות ארוכות דנה ממשלת האחדות הלאומית, שהתכנסה לישיבת חירום במוצאי חג הפסח, כיצד להגיב לטבח ליל הסדר במלון פארק שבנתניה. הפיגוע, שהיה שיאה של מתקפת הפיגועים הפלשתינית על אזרחי ישראל ובמהלכה נרצחו בחודש מרץ 2002 כמאה וארבעים ישראלים, הגדיש את הסאה. לבסוף התקבלה ההחלטה. בבוקר ט”ז בניסן תשס”ב (29.3.2002) יצא צה”ל למבצע חומת מגן. חמש אוגדות מילואים שחייליהם התגייסו עם גיבוי ציבורי מוחלט ומוטיבציה עצומה, יחד עם הכוחות הסדירים, השתלטו מחדש על ערי יהודה ושומרון שהפכו לערי מקלט לטרור הפלשתיני מאז שישראל נסוגה מהם במסגרת הסכמי אוסלו. בניגוד לכל החששות, מספר הנפגעים היה מועט יחסית. כשלושים לוחמים הי”ד נפלו בקרבות, רובם בג’נין. הצד הפלשתיני הובס לחלוטין. כחמש מאות מחבלים נהרגו, שבעת אלפים נעצרו, מפקדות הטרור נכבשו ונהרסו. מעל הכול, האיסור על כוחות צה”ל להיכנס לשטחי הרשות הפלשתינית נמוג, וכניסה לצורך מעצר מבוקשים וסיכול טרור הפכה לעניין שבשגרה. אחר המבצע נרשמה ירידה של עשרות אחוזים בפעולות הטרור. בעולם, נתפס המבצע כאחד המוצלחים בתולדות המאבק בטרור.

בסוכות 1951  נולד בחיפה אביחי רונצקי, לימים תת-אלוף הרב אביחי רונצקי- הרב הצבאי הראשי החמישי של צה”ל. הרב רונצקי שירת בשייטת 13, ואף השתתף במלחמת יום הכיפורים.  במהלך שירותו בסיירת החל תהליך חזרה בתשובה ביחד עם רעייתו רונית, דרך מכון מאיר . לאחר שחרורו מצה”ל עסק בשלל תפקידי חינוך ורבנות במוסדות תורניים גבוהים שונים ואף ייסד את היישוב איתמר בשומרון. שם שימש  לרב היישוב והקים ישיבת הסדר במקום. בשנת 2006 מונה לרב הצבאי הראשי של צה”ל, תפקיד שבמסגרתו הקים את תחום תודעה יהודית שע”י הרבנות הצבאית, במגמה  לחזק את רוח הלחימה של צה”ל באמצעות מסרים ממורשת ישראל. לאחר שחרורו מצה”ל החל במגעים להקמת תנועה פוליטית מאוחדת  של דתיים וחילוניים.הרב רונצקי נודע כאיש חינוך שראה בקירוב בין  כל חלקי  הציבור בארץ את ייעוד חייו. בשנת 2016, בשעה שביקש  לתרום כליה עבר בדיקות מקדימות שבמהלכם התגלה כי הוא  חולה בסרטן. לאחר מאבק ממושך ומרשים בסרטן, מאבק שבמהלכו המשיך בעבודתו החינוכית נפטר הרב רונצקי  בט”ז ניסן התשע”ח.(30.5.2018)

הימים – ימי מלחמת האזרחים ברוסיה ובאוקראינה. המהומות והמלחמות שפקדו את מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית הביאו למלחמת הכול־בכול. צבאות שייצגו כוחות פוליטיים שונים וסתם כנופיות שודדים ורוצחים פשטו ברחבי האזור וכילו את זעמם בעיקר ביהודים. אלו הואשמו לא פעם, על לא עוול בכפם, כי הם מסייעים לקומוניסטים. האשמה זו היוותה תירוץ לצבאות האוקראיניים לפרוע ביהודים. היסטוריונים מעריכים שמאות אלפי יהודים נרצחו בפרעות אכזריות שנערכו בשנים 1918 – 1919. הגדול והאכזרי שבפוגרומים נערך בעיר פרוסקורוב בט”ו באדר א’ תרע”ט (15.2.1919). במהלכו, השתוללו חיילים אוקראיניים ברחבי העיר במשך שלוש שעות, ורצחו כאלף וחמש יהודים. הפורעים הקפידו להשתמש בנשק קר בלבד כדי “לחסוך תחמושת”, ולוו בתזמורת שניגנה בעת מעשיהם. רבבות מיהודי אוקראינה נמלטו על נפשם, וחלקם עלו לארץ ישראל. כמה שנים מאוחר יותר, התנקש שלום שוורצבארד, צעיר יהודי שמשפחתו נפגעה בפרעות, בחייו של סמיון פטלוריה, מנהיג הצבאות שפרעו ביהודים. בית המשפט בפריז – שם בוצעה ההתנקשות – שמע משוורצבארד ומעדים שונים על הפוגרומים ועל הפרעות, והחליט לזכות את שוורצבארד מכל אשמה.

השרידים שנותרו מהקהילה המפוארת של וַרְשָׁה התכנסו בחדרים אפלים ובבונקרים, מסביב לשולחנות שעליהם מעט המצות והיין שאותם הצליחו להשיג.  בעמדות שבכניסה לגטו עמדו לוחמי המחתרות היהודיות – האי”ל (הארגון היהודי הלוחם) והאצ”י (הארגון הצבאי היהודי). רעש הרכבים הקרבים בישר את התגשמות החששות. כוחות גרמניים גדולים החלו להיכנס לגטו, במגמה להשמיד את שארית יושביו ערב חג הפסח, י”ד בניסן תש”ג (19.4.1943). להפתעת הגרמנים, קידמו אותם  הלוחמים היהודיים באש תופת. מרד גטו ורשה יצא לדרך – שלושה שבועות של לחימה חסרת סיכוי מבית לבית, במהלכה נפלו אלפי יהודים, והנותרים גורשו להשמדה. המרד, שהיה המקרה הראשון של מרד גדול נגד השלטון הנאצי באירופה, הפך להיות מושא להערצה ומודל לחיקוי בקרב אוהבי החירות בכל העולם. דבריו של מפקד אי”ל, מרדכי אנילביץ: “חלום חיי לראות הגנה יהודית קם ונהיה”. האנדרטאות הגדולות לזכר הלוחמים בוורשה וברחבת “יד ושם” בירושלים, והמקום שתפס המרד בהיסטוריה היהודית והעולמית, כל אלו הותירו את מורשת מרד גטו ורשא לדורות. “ואומר לך בדמייך חיי”.

ערב פסח של שנת שבעים ושלוש לספירה היה אחד הנוראיים בתולדות ישראל. המוני הפליטים שרידי החרב שסבבו בחורבות יהודה בימים שלאחר החורבן נזכרו בערגה בימים שבהם בית המקדש עמד על מכונו, ואילו בלב מדבר יהודה עמד להסתיים הפרק האחרון במלחמת החירות של המרד הגדול. הרומאים השלימו את בניית הסוללה, ולעומת זאת, על פסגת המצדה נאם (לפחות לפי גרסתו של יוסף בן מתתיהו) אלעזר בן יאיר את נאומו האחרון. הרומאים, שפרצו בבוקר הפסח לתוככי המבצר המפואר, נחרדו למצוא את גופות מגיניו שהעדיפו לשלוח יד בנפשם ולא לוותר על החירות. מצדה שקעה בתהום הנשייה, וקמה לתחייה בעקבות גילויי הארכיאולוגים במאה התשע עשרה ובעקבות טיולי תנועות הנוער והפלמ”ח בימי המנדט. ההר הפך לסמל החירות והתקומה, והסיסמה “שנית מצדה לא תיפול” ליוותה את הפיכתו לאחד מאתרי התיירות המרכזיים בישראל. לימים, היו שחלקו על דרכם של לוחמי מצדה הסיקריקים, ושאלת אמינותו של יוסף בן מתתיהו הוטלה גם היא בספק. אולם, למרות כל המערערים, גבורת מצדה בערב פסח, י”ד בניסן  של שנת 73 נותרה אחד מסמליה של ההיסטוריה היהודית

ההכנות ארכו שנים. היה צורך לשכנע את חברת כי”ח בפריז, שמימנה את המקום, לקבל את הסכמת השלטון הטורקי, ולשכנע את תושבי ירושלים. ואחרי הכול, בי”ד באדר א’ תר”ל (15.2.1870) פתח קרל נטר, איש כי”ח שהיה חפץ בהתפתחות הארץ, את הלימודים בבית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ, “מקווה־ישראל”, בנוכחות…תלמיד אחד!  ההמשך היה מוצלח יותר: “מקווה־ישראל” הפך למרכז להכשרה חלוצית וחינוכית. אלפי צעירים מהארץ ומהגולה באו בשעריו, ויצאו ממנו כדי ליישב את מרחבי הארץ. במרכזי הלמידה והמחקר החקלאיים שהוקמו בו, פותחו זנים חדשים, ובבתי המלאכה יוצרו נשק ותחמושת עבור “ההגנה”. במשך השנים נפתחו ב”מקווה” מסגרות לתלמידים דתיים לצד אלו שאינם. הרשימה הארוכה של החיילים הנופלים מקרב הבוגרים, המוצבת עד היום בבית הכנסת, מפגינה יותר מכל את תרומת המוסד לבניין המולדת. להיסטוריה הציונית נכנס “מקווה” גם בזכות הפגישה המפורסמת בין הרצל לקיסר הגרמני שנערכה בשעריו. כמאה וחמישים שנה לאחר הקמתו, לומדים במוסד כאלף וחמש מאות תלמידים במסלולים שונים, ואתרי המורשת והתיירות הרבים שבמקום מהווים אבן שואבת למבקרים.

אלפי הנאספים בתחנת הרכבת בעיר רחובות ביום י”ג באדר א’ תש”ג (18.2.1943) פתחו בקריאות שמחה ובשירה. אל התחנה נכנסה רכבת ארוכה, שיצאה מפורט־סעיד שבמצרים, כשהיא נושאת עמה למעלה מאלף מ”ילדי טהרן”. רבים מילדים אלו, פליטי השואה, איבדו את הוריהם במהלך המלחמה שהשתוללה באירופה, ונדדו במרחבים הענקיים של ברית המועצות כשהם בודדים ורעבים. עם יציאתם של חיילים פולניים מברית המועצות לאיראן הסמוכה, במסגרת יחידות “צבא אנדרס” שנועד להילחם בנאצים, הצטרפו אליהם פליטים יהודיים רבים, ובהם מאות מהילדים הבודדים. בטהרן, שאליה הגיעו רבים מהפליטים, שיכנו הקהילה המקומית והתנועה הציונית את הילדים בבית יתומים שהוקם בעיר, ולאחר מאמצים מרובים אישרו הבריטים את עלייתם לארץ ישראל. אחרי דרך של אלפי קילומטרים בים וביבשה הגיעו הילדים לארץ, והתקבלו בהתלהבות בידי בני הישוב היהודי. חלקם אומצו בידי קרובי משפחה, ואילו לגבי אלו שנותרו ללא קרובים ניטשה מחלוקת חריפה האם לחנכם במוסדות דתיים או חילוניים. במהלך השנים השתלבו ילדי טהרן בארץ, לחמו במלחמות ישראל והגיעו לעמדות בכירות ומשפיעות בחברה הישראלית.

תפריט נגישות