ליל שבת, אור לכ”ג בסיוון תרצ”ג (16.6.1933). טיול ליל שבת רגוע של חיים ארלוזורוב, מבכירי התנועה הציונית, ושל אשתו סימה על חוף ימה של תל אביב, נקטע כאשר שני גברים ניגשו אל הזוג. לפי עדותה של סימה, ביקשו השניים לוודא כי בעלה הוא אכן חיים ארלוזורוב, וכאשר השיב בחיוב ירו בו למוות. סערת רוחות אדירה פקדה את היישוב היהודי. רבים האשימו ברצח חלקים מהתנועה הרביזיוניסטית, שמתחו ביקורת קשה על ארלוזורוב בשבועות שקדמו לרצח, בשל מגעים שניהל עם גרמניה הנאצית כדי לסייע ליציאת היהודים מהמדינה. תוך זמן קצר נעצרו שלושה מאנשי “ברית הבריונים”, תנועת רביזיוניסטית קטנה שנודעה בביקורתה הקשה על ארלוזורוב. השלושה נמצאו אשמים, ואחד מהם אברהם סטבסקי, נדון למוות. בארץ שררה אוירה של מלחמת אחים. תנועת העבודה, שאליה השתייך ארלוזורוב, האשימה את הימין ברצח, ואילו הימין טען שמדובר בעלילת דם חסרת כל פשר. בסופו של דבר, זיכה בית משפט בריטי את סטבסקי וחבריו, והשאלה מי רצח את ארלוזורוב נותרה ללא מענה ברור עד היום.

“ישראל מחכה לרבין”, הייתה סיסמת הבחירות ששטפה את ישראל במהלך קיץ 1992. למרות ההצלחות המדיניות הרבות, דיכוי האינתיפאדה הראשונה ומעל הכול – קליטת העלייה ההמונית מרוסיה ומאתיופיה שהובילה ממשלת יצחק שמיר, הרי שפילוגים קשים בימין, פרשיות שחיתות שנקשרו לאנשי השלטון, וקשיים כלכליים (למפרע זמניים) שנבעו מקליטת העלייה ההמונית הובילו למהפך. מפלגת העבודה, שלאחר שנים רבות בראשות שמעון פרס העדיפה על פניו הפעם את יצחק רבין שנתפס כ”מר ביטחון” והרמטכ”ל המהולל של מלחמת ששת הימים, זכתה בניצחון מוחץ. בכ”ב בסיוון תשנ”ב (23.6.1992) התחולל המהפך השני, ומפלגות השמאל שבו, לאחר חמש עשרה שנה  של שלטון הליכוד או של ממשלות אחדות, לכס השלטון. ימיה של ממשלת רבין שהוקמה בעקבות המהפך היו קצרים וסוערים. היא קידמה (בניגוד להתחייבויות הבחירות שלא לעשות כן) משא ומתן על מסירת הגולן לסוריה תמורת שלום (שכשל), והובילה לחתימת הסכם אוסלו, אחד התהליכים השנויים במחלוקת ביותר בתולדות המדינה שגרם לשסע עצום בעם, ובשיאו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי המתנקש יגאל עמיר.

הטיול השנתי של תלמידי כיתה ז12 מבית הספר “ברנר” בפתח תקווה היה בעיצומו, ומצב הרוח באוטובוס שעמד להיכנס לשמורת הטבע היפהפייה שבחוף “הבונים” היה בשיאו. ואז, בשעה עשרה לתשע בבוקר, בכ”ב בסיוון תשמ”ה (11.6.1985) אירע האסון. הרכבת שפגעה באוטובוס בשעה שחצה את הפסים סמוך לכניסה לחוף, העיפה אותו למרחק ארבעים מטר. תשעה עשר תלמידים (מחצית מתלמידי הכיתה), נהגת האוטובוס, המחנכת ואם מלווה נהרגו מייד. מדינת ישראל הייתה בהלם, והלוויה ממלכתית רבת משתתפים בנוכחות ראשי המדינה נערכה לקורבנות בבית העלמין “סגולה” בפתח תקווה. נסיבות התאונה לא הובהרו עד היום, ונהג הקטר זוכה מאשמה לאחר שהוכח כי ניסה לבלום כבר ממרחק ארבע מאות מטר, כאשר ראה את האוטובוס על הפסים. ועדות חקירה ובדיקה התריעו בדבר הצורך לנקוט אמצעי זהירות חמורים במפגש בין דרכי עפר וכבישים לבין מסילות הרכבת, ומִסְעָף המסילה בחוף הבונים הפך להיות אחד המקומות המאובטחים ביותר מבחינה תחבורתית בישראל. אתרי הנצחה שונים הוקמו לזכר הנספים, בראשם חורשת עצי תמר במקום התאונה, ובה אנדרטה שבמרכזה שני פסי רכבת.

הפרשנים חלוקים מה בדיוק היו הדברים הקשים והביקורתיים שאמרה מרים נגד אחיה משה. אולם, תגובת הבורא הייתה ברורה ומהירה. ביום כ”א בסיוון, לפי מסורת חז”ל, לקתה מרים בצרעת – העונש הקבוע למספרי לשון הרע על עמיתיהם. המסר האלוקי היה ברור: גם הנביאה, האחות הגדולה ואחת הנשים הדגולות בתולדות ישראל נענשת כאשר היא אומרת לשון הרע, ונאלצת להמתין מחוץ למחנה עד הירפאה. העם, שאהב את מרים והעריץ אותה על פועלה המסור לאורך כל השנים, המתין שבעה ימים עד שתירפא מצרעתה, ולא המשיך במסעותיו במדבר. במקביל, האח משה פנה לבורא בתפילה שהפכה להיות אחת הידועות בתולדות ישראל בכל מקרה של מחלה וקושי: “א-ל נא רפא נא לה”. הציווי “זכור את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים” הפך לאחד הציוויים החשובים בהלכה היהודית, ועמד בבסיס הספרות הענפה שנכתבה בהקשר לאיסור אמירת לשון הרע, השמצות ודברי שקר. ספרות שנושא דגלה המפורסם ביותר היה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין “החפץ חיים”, שחי בפולין לפני כמאה שנה.

“לרתום את האטום למען הקידמה והפיתוח” – זה היה החזון שעמד בבסיס רצונם של מדעני הוועדה לאנרגיה אטומית שפעלו בישראל במהלך שנות החמישים. תרומה של ממשלת ארצות הברית שסייעה בהקמת כורים גרעיניים אזרחיים למטרות פיתוח ברחבי העולם, סייעה להגשמת החלום, ובחולות שממערב ליבנה, לא הרחק משפך נחל שורק לים התיכון, הוקם “הממ”ג” – מרכז מחקר גרעיני בנחל שורק. במרכז, שהחל לפעול בכ”א בסיוון תש”כ (16.6.1960), פועל כור גרעיני קטן  ומאובטח היטב, ולצידו מעבדות משוכללות שבהן נבחנות טכנולוגיות שונות המסייעות לשימוש ביכולות הגרעין בתחומי המדע, הרפואה והחקלאות. במהלך השנים הפך הממ”ג לאחד ממרכזי המחקר המובילים בארץ, ובמעבדותיו פותחו טכנולוגיות בתחומי ההיי־טק והאלקטרו אופטיקה, וכן שימוש בלייזרים וחקר החלל. מחקרים המתבצעים במקום עוסקים גם בהשפעות השונות של השימוש בקרינה גרעינית והטיפול בה, ומשפיעים רבות על  קביעת תנאי הבטיחות של העוסקים בטכנולוגיה מסוג זה. מאיץ החלקיקים “שרף” לצורכי מחקר ופיתוח שהוקם בממ”ג, משרת לא רק את הקהילה המדעית הישראלית, אלא גם מהווה מרכז לימוד עבור תלמידי תיכון מצטיינים בפיזיקה, הנהנים מתוכנית לימודים מיוחדת המופעלת במקום.

ההמונים סבבו את האלון הבודד בבוקר כ’ בסיוון תש”ל (24.6.1970), ועל הבימה התנוסס השלט “ושבו בנים לגבולם”. במרכז גוש עציון, סמוך לעץ אלון שהפך לסמל הגעגועים לגוש בימי שלטון הירדנים ולסמל התקומה אחרי מלחמת ששת הימים, הוקם מרכז קהילתי ראשון מסוגו בארץ. לימים, הוא הפך למודל ליישובים קהילתיים רבים ביהודה ובשומרון ובכל רחבי ישראל. את השם הסמלי “אלון שבות” הציע יגאל אלון, ואת הקמת היישוב – כמו מפעלים רבים נוספים בגוש וברחבי הארץ – הגה משה (מושקו) מושקוביץ. במרכזו של היישוב עמדה ועומדת ישיבת “הר עציון”, על מגוון מוסדותיה, ושוכנים בו מוסדות חינוך רבים וכן מכון “צומת” לחקר הטכנולוגיה וההלכה. בין מאות המשפחות המתגוררות בגבעות השונות של אלון שבות (אחד מהיישובים הגבוהים בישראל), נמצאים אומנים, רבנים, שופטים, אישי ממשל ציבור, אנשי חינוך ואנשי כלכלה בכירים. במהלך השנים הפך היישוב לאחד היוקרתיים בישראל. תושביו ממשיכים את דרכם של האבות, שהתהלכו “בדרך האבות” בין ירושלים לחברון העוברת למרגלות היישוב, וגם את מורשתם של חלוצי גוש עציון.

“פה-לין”, כאן ניתן ללון ולשכון במנוחה. כך דרשו המהגרים היהודיים שהגיעו לפולין החל מהמאה השתים עשרה את שמה של הממלכה שבה התקבלו בסבר פנים יפות, השתלבו היטב בתחומי המסחר השונים, והקימו בה חיי תורה וקהילה משגשגים. לקראת אמצע המאה השבע עשרה התהפך הגלגל. הקוזקים האוקראיניים, שסבלו משלטון עריץ וממיסוי כבד שהוטל עליהם בידי האצולה הפולנית, פתחו במרד. צבאות הקוזקים בהנהגתו של חמילנצקי פשטו על ערי אוקראינה, הכו את השליטים הפולניים וביצעו פעולות רצח וטבח בהיקף אדיר בקרב היהודים שנתפסו כמשתפי הפעולה של השלטון הפולני השנוא. בכ’ בסיוון ת”ח (10.6.1648) הצליחו הקוזקים לכבוש את העיר נמירוב, ורצחו קרוב לששת אלפים מהיהודים שהיו בה. במהלך מרד הקוזקים, שנודע בהיסטוריה היהודית כ”גזרות ת”ח־ת”ט” (1648 – 1649), נרצחו קרוב לארבעים אלף יהודים במיתות אכזריות, מאות קהילות נחרבו ואלפי יהודים נמכרו לעבדות (את חלקם הצליחו להציל הקהילות היהודיות בארצות השכנות). האירועים זעזעו את יהדות פולין. תפילת “אל מלא רחמים” חוברה לזכר הרוגי הפרעות, ויום נפילת נמירוב, כ’ בסיוון, צוין בפולין במשך דורות כיום תענית וזיכרון.

שבעים ושלוש המשפחות של עולי לוב ומרוקו התקינו את אוהליהם בשדות שמצפון ללוד. יום כ’ בסיוון תש”י (5.6.1950) היה יום הקמתו של מושב זֵיתָן. השם נקבע בשל קרבתו לשם עיירת המוצא של העולים בלוב, “זליתן”, ובשל שמו של זיתן מבני בנימין שהתיישב באזור בימי המקרא. בזיתן נוסדו מטעים, לולים ורפתות, ובשנים האחרונות מתיישבות במקום משפחות רבות המחפשות מקום מגורים רגוע ושלֵו במרכז הארץ. אולם, עיקר פרסומו של היישוב הגיע בזכות בית הכנסת “בושאייף” הנמצא במרכזו. בית הכנסת, שהוא העתק מדויק של בית הכנסת המקורי שניצב בזליתן החל מהמאה התשע עשרה, מיוחס למשפחת בושאייף, שתרמה אותו לקהילה תוך התגברות על הפרעות ועל בעיות מצד תושבי האזור המוסלמים (שבהמשך הכירו בקדושת המקום וסייעו בשימורו). האגדה הנפוצה בקרב יהודי לוב מייחסת את ייסוד המקום לאחת מבנותיו הצדיקות של רבי ישמעאל כהן גדול, שהגיעו לעיר עוד בשלהי הבית השני בעת מנוסתן מרדיפות הרומאים. בסוכות ובל”ג בעומר נאספים בבית הכנסת וברחובות מסביבו אלפים מיוצאי העדה הטריפוליטאית, מתפללים וחוגגים את מורשת העדה.

הרב שאול ישראלי נולד בבלרוס (1909). בילדותו ובנערותו עסק בלימוד תורה במחתרת, מפחד רדיפות המשטר הקומוניסטי שאנשיו גם הוציאו להורג את אביו. נמלט מברית המועצות בצורה בלתי חוקית יחד עם חבריו לפולין, ובהשתדלות הרב קוק קיבל אישור עלייה לארץ. בארץ, היה רבו של כפר הרֹא”ה במשך עשרות רבות של שנים, ומגדולי המומחים לנושא מצוות התלויות בארץ. עם הקמת המדינה, עמד הרב ישראלי בראש “חבר הרבנים” שעסק בסוגיות של קיום תורה ומצוות בחייה של מדינה מודרנית, וכתב מספר ספרים בנושא זה המהווים עד היום את ספרי היסוד בענייני תורה ומדינה. הרב ישראלי היה מראשוני העוסקים בתחום “מחשבת ישראל”, וייסד למעשה את לימודי מחשבת ישראל בבתי הספר בארץ. כיהן כראש ישיבת מרכז הרב וכדיין בבית הדין הרבני הגדול. במשך שנים ארוכות נחשב כאחד מגדולי הפוסקים והמנהיגים של הציונות הדתית. כל חייו ראה את עצמו כתלמידו של הרב קוק, שלבית מדרשו הצטרף עם עלייתו לארץ. חתן פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר בי”ט בסיוון תשנ”ה (17.6.1995) ונקבר בהלוויה רבת משתתפים בירושלים

הוא היה בן לעדה מסתורית ואמיצה, של יהודי ההרים הקווקזים. גדל בשכונות תל אביב, ומגיל צעיר הצטרף לכוחות ההגנה. יקותיאל אדם (קותי),  נולד בשנת 1927, לחם במלחמת העצמאות, שירת כמפקד חטיבת גולני, סגן מפקד פיקוד הצפון במלחמת יום כיפור, ואלוף פיקוד הדרום. בין השאר הוביל את המערכה לשחרור החרמון, בשלהי מלחמת יום כיפור, ואת ההכנות למבצע יונתן ולהשמדת הכור האטומי בעירק . קותי, אב לאורנה ולאודי שלימים יהיה בעצמו אלוף פיקוד הצפון, עמד להתמנות לראש המוסד, כאשר החל מבצע שלום הגליל. ביט’ בסיוון תשמ”ב (10.6.1982) סמוך לעיר דמור, נקלעו הוא ומלווהו, אל”מ חיים סלע להפגזת מחבלים. הם ירדו להסתתר מפני ההפגזה במרתף הבית, מבלי לדעת שבמקום מסתתרים מחבלים, שפתחו באש והביאו למותם. קותי אדם היה הקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמות ישראל. חיילי יחידות העילית של צה”ל המתאמנים במתקן אדם כמו גם תושבי הישוב גבע בנימין-אדם, הקרויים על שמו, ממשיכים את דרכו, דרך אהבת העם והארץ.