העולם היה אחוז אימה. המגפה המסתורית, אשר לימים התבררה כמגפת דבר או אבעבועות שחורות, נראתה כמגפה שאינה ניתנת לעצירה. מסין התפשט “המוות השחור” למזרח התיכון ולאירופה, שבה נפטרו תוך שנתיים כשליש מהאוכלוסייה כתוצאה מהמגפה. הרופאים והמומחים היו אובדי עצות. המון מוסת מצא הסבר פשוט למגפה: יהודי אירופה הואשמו בקשר עולמי, שבמסגרתו נטען כי הרעילו את בארות המים כדי לפגוע בנוצרים. שמועות על כך שיהודים נפגעו מעט פחות משכניהם (מה שככל הנראה לא היה מדויק) כהיוו לכאורה הוכחה לכך שידם במעל. קריאתם של המלכים ושל האפיפיור שלא לפגוע ביהודים לא הועילה. בכל רחבי אירופה נרצחו אלפי יהודים במיתות אכזריות, וקהילות בנות מאות שנים נחרבו. האירועים הגיעו לשיא בעיר מיינץ (מגנצא) שבגרמניה בט’ באלול הקי”ט (2.8.1344). היהודים אחזו בנשק ופגעו ברבים מהפורעים, אך לא יכלו בסופו של דבר לעמוד מול ההמון. ששת אלפים מיהודי העיר נרצחו, והנותרים נמלטו מזרחה, אל הקהילות שהחלו לפרוח בערבות פולין, שסבלה פחות מהמגפה. יהדות מערב אירופה לעולם לא חזרה עוד למעמדה בימים שלפני המגפה השחורה.
היעלמותו של נזיר צרפתי שהסתובב בשכונת היהודים בבירת סוריה באביב 1840 הייתה ה”סיפתח” לאחד האירועים הדרמטיים בתולדות ישראל במאה התשע עשרה. הדיפלומטים האירופאיים המוצבים בדמשק, שהיו נגועים באנטישמיות ארסית, מיהרו ללחוץ על מושל העיר לחקור האם ידם של יהודי העיר, המעוניינים בדם נוצרים לקראת חג הפסח, במעל. חקירה מלווה בעינויים איומים גרמה לכמה יהודים “להודות” בפשע, ותוך הפעלת לחץ באמצעות עינוי נשים וילדים הואשמו ראשי הקהילה – הרבנים ואנשי העסקים אבולעפיה, ענתבי ופרחי – במעשה. אחדים מראשי הקהילה מתו במהלך ימי החקירות והעינויים. שנאת ישראל הרימה את ראשה בכל רחבי האימפריה העות’מאנית. בשלב זה החלו יהודי אירופה להתעורר. משלחות שהונהגו בידי אדולף כרמיה מצרפת, משה מונטפיורי, משפחת רוטשילד בבריטניה, ואף לראשונה – נציגות של יהודי אמריקה, הפעילו לחצים על השלטונות ועל התקשורת ברחבי העולם. בסופו של דבר, הורה הסולטן לחקור את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן, בח’ באלול ת”ר (6.8.1840), שוחררו האסירים ומושל דמשק הוצא להורג. לראשונה מזה שנים רבות, הצליחה מעורבות יהודית בינלאומית להביא להצלת יהודים מרודפיהם.
הימים, ימי שיא של חלומות השיתוף והקומונה. עולי העלייה השלישית ביקשו להרחיב ולבסס את רעיון הקיבוץ, ולמעט ככל האפשר בקניין הפרטי. היו מהחלוצים שביקשו לשמור על מידה של עצמאות אישית וכלכלית, תוך שהם מחויבים לרעיון הערבות ההדדית ולעקרונות השוויון והסוציאליזם. דרך הביניים – יישוב שחבריו פועלים יחדיו במישורים רבים, ערבים זה לזה, אך בד בבד שומרים על עצמאותם – יצאה לדרך במושב העובדים הראשון שהוקם במערב עמק יזרעאל. בח’ באלול תרפ”א (11.9.1921) עלו חלוצי נהלל לאדמתם, התמודדו עם התנכלויות השכנים הערבים, ומייד החלו בייבוש הביצות שמילאו את העמק. שנים של עמל הביאו למושב פורח. צורתו כעין “שמש” מעגלית, שנועדה לאפשר לכל המשקים להיות קרובים במידה שווה למרכז היישוב, והפכה לאחד מסמלי ההתיישבות בארץ ישראל. נהלל הפך למושב שבו חיו וגדלו רבים ממעצבי דמותה של מדינת ישראל, ואנשיו שילבו בין בטחון, חקלאות וחיי קהילה תוססים. בבית העלמין היישובי טמונים בין השאר בני משפחות דיין ורמון, שישה חברי כנסת ושרים, טייסים, לוחמים, אלופי צה”ל ואישי מדע, כלכלה ותרבות.
קרוב לחודש וחצי הפליגה האונייה בים התיכון. תשע מאות אנשי בית”ר מרחבי אירופה ששהו על סיפונה של “פאריטה”, אחת מאוניות המעפילים שארגנה התנועה הרבזיוניסטית במסגרת עליית “אף על פי”, היו אמורים להיפגש בלב ים עם ספינות קלות שיורידו אותם בחופי הארץ. כאשר בוששו הספינות להגיע, החלה האונייה לתור אחר אספקה ומזון. היא נדחתה מנמל אלכסדרטה שבסוריה, קיבלה תרומות מתיירים יהודיים אמריקאיים שראו את מצוקת אנשיה ברודוס, ונוסעיה התעמתו עם שלטונות הנמל הטורקיים באיזמיר. בסופו של דבר, השתלטו הנוסעים על הספינה והכריחו את רב החובל להפליג בכל הכוח הישר אל חופי תל אביב, כשעל הספינה מונף הדגל הכחול לבן. בליל ז’ באלול תרצ”ט (22.8.1939) נתקעה האונייה על סרטון מול מלון ריץ’ שברחוב הירקון בתל אביב. רבבות מתושבי העיר נהרו לחוף כדי לקדם את פני העולים לאחר ההפלגה המתישה. הבריטים עצרו את המעפילים, אך שחררו אותם זמן קצר לאחר מכן, תוך שהם מורידים את מספרם ממכסת אישורי העלייה השנתיים (סרטיפיקטים) שחולקו ליהודים באותה שנה.
הוא היה בכיר תלמידיו של המהר”ל מפראג, וכיהן עשרות שנים ברבנות של ערים מרכזיות, בהן פראג, וינה וקרקוב. ניסיונו לקיים משטר צדק בקהילות שאותן הנהיג ולחלק את נטל המיסים בצורה הגונה, יצר לו לא פעם אויבים שלא בחלו בניסיונות להבאיש את ריחו בעיני השלטון, להביא להדחתו ואף למותו. את סיפור מאסרו והצלתו בעקבות אחת מאותן עלילות, פרשׂ רבי יום טוב ליפמן הלר בספרו “מגילת איבה”. התלאות לא הפריעו לרבי יום טוב להקדיש את חייו ליצירה תורנית ענפה, בכל ענפי התורה: הש”ס, הפוסקים, פרשנות המקרא, פיוט, פילוסופיה ואף תיאור בניין המקדש לעתיד לבוא. גולת הכותרת של חיבוריו היא פירוש “תוספות יום טוב”, אחד מהפירושים הידועים והנלמדים ביותר על שישה סדרי משנה, הכולל בתוכו את תמצית הדיונים התלמודיים וההלכתיים על כל משנה ומשנה. בעת כהונתו כרבה של קרקוב, שבה גם נפטר ונקבר ביום ו’ באלול תי”ד (17.9.1654), התמודד עם המשבר שפקד את יהדות פולין לאחר גזירות ת”ח־ת”ט, והקדיש מאמץ עילאי להתרת עגונות שבעליהן נעלמו בימי הפרעות.
כבר קרוב לשנה התחוללו קרבות קשים מסביב לים התיכון, אולם החיים בתל אביב, העיר העברית הצעירה, נמשכו כרגיל. בשעה ארבע אחר הצוהריים, בו’ באלול ת”ש (9.9.1940), הרגישה גם תל אביב את נחת זרועה של מלחמת העולם השנייה. ללא כל התרעה, עטו על העיר עשרות מפציצים איטלקיים שהמריאו מאיי יוון, והמטירו פצצות על שכונת נווה שאנן ועל אזור רחוב טרומפלדור. למעלה ממאה הרוגים ומאתיים חמישים פצועים גבתה ההתקפה הקשה ביותר בתולדות העיר. בתים רבים התמוטטו ומערכות החשמל והמים ניזוקו. מנהיגים מכל העולם הביעו את השתתפותם בצער הנפגעים, ותרומות נשלחו מאמריקה לעיר הכאובה. פעילות מהירה של העירייה, של מתנדבים מקומיים ושל הממשל הבריטי אפשרה חילוץ ושיקום. ההרוגים הרבים נטמנו בקבר אחים, ורבים מתושבי העיר העתיקו את מקום מגוריהם לירושלים עד יעבור זעם. גם בחודשים הבאים ספגה העיר הפצצות (לצד חיפה, שבתי הזיקוק שלה היוו יעד מועדף למטוסי מדינות הציר). ההפצצה חידדה את הצורך בכינונה של מערכת הגנה אזרחית יעילה. הגלגול הראשון של פיקוד העורף יצא לדרך.
על קברה בבית העלמין בפתח תקווה, שם נקברה בה’ באלול תשמ”א (4.9.1981) נכתבו מילותיה: “מתקו לי רגבי עפרך מולדת, כאשר מתקו לי ענני שמייך”. המילים סימלו אולי יותר מכל את חייה הסוערים של מי שכונתה המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב. היא נולדה (1894) בבית יהודה ולאה ראב, ממייסדי פתח תקווה. חוויות החיבור היום יומי לטבע ולחקלאות, כמו גם הקשיים האין סופיים שעמדו בפני משפחתה החלוצית, הטביעו חותם עליה ועיצבו חלק נכבד משיריה. לאחר כמה חודשים שבהם שהתה בדגניה יחד עם חלוצי העלייה השנייה, החלה לעבוד כמורה בבן שמן, שם פרסמה את שיריה הראשונים. השירים והסיפורים הרבים שכתבה במהלך חייה עסקו בחוויות השהות בארץ, בהווה ובעבר שבה, בדמותה כאישה ובסיפורי פתח תקווה והמושבות הראשונות. קשים היו חייה האישיים של אסתר ראב, ושנים רבות לא זכתה שירתה להכרה ממסדית וציבורית. רק בערוב ימיה “התגלו” שיריה בידי הממסד התרבותי, והיא זכתה בפרסים שונים ובמאמרים ובספרים רבים העוסקים בייחודיות ובנחשוניות שבשירתה.
מפעל חייו בפיתוח מקורות המים הונצח באתר “ספיר” של המוביל הארצי; מכללת “ספיר” שבשדרות הוקמה לכבוד תרומתו הגדולה להקמת ולהעצמת עיירות הפיתוח; מרכז “ספיר” בערבה מדגיש את תרומתו להתיישבות; ופרס “ספיר” המחולק לסופרי ישראל מבטא את חיבתו לאומנויות. פנחס קוזבלסקי נולד בפולין בשנת 1906, ומגיל צעיר עסק בניהול ההיבטים הכלכליים והארגוניים של האגודות הציוניות באזור מגוריו. עלה לארץ, לכפר סבא, בימי העלייה הרביעית, ושם התגורר עד למותו הפתאומי בעת חגיגות הכנסת ספר תורה במושב נבטים בנגב בה’ באלול תשל”ה (12.8.1975). כיהן כראש אגף אפסנאות וכמנכ”ל משרד הביטחון בימי מלחמת העצמאות, וניהל את הרכש ואת ההצטיידות שאפשרו את הניצחון. בתקופה זו עברת את שמו לספיר. נודע בעיקר בתפקידו ארוך השנים כשר התעשייה וכשר האוצר וניווט את כלכלת ישראל לטוב ולמוטב בהתאם לתפיסותיו. “הפנקס השחור”, שבו ניהל את פרטי מדיניותו, היה בסיס לפיתוח ולשגשוג, אך גם מושא לביקורת מצד מתנגדיו. לאחר שוויתר על האפשרות לכהן כראש ממשלה אחרי מלחמת יום כיפור, שימש בשנותיו האחרונות כיושב ראש הסוכנות היהודית.
“הונח היסוד למוסד הגדול ורב הערך אשר אליו שאפו זה מכבר – הסתדרות מורים ומומחים לענייני החינוך בארץ”. כך סיכמו בסיפוק את דיוניהם עשרות המורים שהגיעו מכל רחבי הארץ לזיכרון יעקב בה’ באלול תרס”ג (28.8.1903). הכינוס, שהיה חלק מ”הכנסייה הארצישראלית” (ניסיון, שכשל לבסוף, ליצור מוסד שייצג את כל בני “היישוב החדש” בארץ) נועד לעשות סדר במערכות החינוך בארץ, ובעיקר ליצור כוח שיילחם למען החינוך העברי. המורים, שהגדירו בהמשך את מטרותיהם “לחנך דור בריא בגופו וברוחו, אוהב עבודה ואוהב עמו וארצו”, עמדו בחזית המאבק למען הנחלת השפה העברית לבני הארץ במסגרת “מלחמת השפות”. במהלך השנים, פעלה הסתדרות המורים בקביעת תוכניות לימודים, ביצירת מסגרות הכשרה והסמכה למורים, בארגון פעילויות לאומיות ערכיות ובהוצאת ספרים וחומרי למידה. ההסתדרות עמדה גם מאחורי הנחלתו של “חג הנטיעות” בט”ו בשבט, ואף מאחורי מפעל “כוס חלב לכל תלמיד” שביקש להיטיב עם בריאות הילדים. עם הקמת המדינה ומשרד החינוך, התמקדה הסתדרות המורים בפעילות למען זכויותיהם ומעמדם של המורים, פעילות שבה היא עוסקת במידה משתנה של הצלחה עד היום.
הרב יצחק ידידיה פרנקל נולד (1913) בפולין, ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר היה מקורב לאדמו”רי חסידות גור, שאליהם היה מקורב גם בארץ. כיהן ברבנות בקהילות שונות בפולין, ועקב האנטישמיות הגוברת החליט לעלות לארץ. בארץ, שימש עשרות שנים כרבה של שכונת פלורנטין בתל אביב, וביתו במקום הפך למרכזה הרוחני והתרבותי של השכונה. יזם את מנהג “ההקפות השניות” במוצאי שמחת תורה בעצם ימי השואה כדי להזדהות עם קהילות ישראל בגולה, ואת מנהג אמירת שירת הים בחוף ימה של תל אביב בליל שביעי של פסח. עסק רבות בסיוע למחתרות, והיה בין אלו שפעלו למניעת מלחמת אחים לאחר אירועי אלטלנה בתש”ח. פעל רבות להנצחת השואה וחלליה, ועסק בהעברת חומרים תורניים ליהודי רוסיה שמעבר למסך הברזל. כתב ספרי הלכה ושו”ת רבים, ובהם התייחס לסוגיות שעלו בימי כהונתו ברבנות בקהילות השונות. בשנת 1973 נבחר כרבה הראשי של תל אביב, ועמד בראש ישיבה שאותה הקים בעיר. נפטר בד’ באלול תשמ”ו (8.9.1986) כשהוא מותיר אחריו משפחת רבנים מפוארת, ובראשם חתנו, הרב ישראל מאיר לאו, ונכדו הרב דוד לאו – הרבנים הראשיים לישראל.
