רבי יוסף ויזל הלוי הורוויץ (יליד 1850) לא חשב לעסוק בתורה ובחינוך. אולם, פגישה מקרית במסגרת מסעותיו כסוחר בעיירות ליטא, עם רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שינתה את חייו. הוא הקדיש את חייו ללימוד תורה ולעבודה עצמית על אופיו ועל מידותיו. לאחר חודשים ארוכים שבהם הסתגר והתבודד, מתוך רצון להגיע למדרגה גבוהה יותר בתחומי מוסר ויראה, החל לנדוד במרכזים היהודיים במזרח אירופה, כשהוא מפיץ בכל מקום את תורת המוסר ואת הדרישה לכנות ולהתקדמות בעבודת ה’. בשנת 1896 יסד את ישיבת נובהרדוק, שבה יישם את שיטתו החינוכית והרוחנית שדגלה בשבירת יצריו של האדם ובחינוך תובעני ורדיקלי, כדי לסייע לתלמידים לבנות את אישיותם ולעמוד בכל מצב ובכל מחיר על אמונתם. תלמידי נובהרדוק חונכו לסגפנות קיצונית, לאומץ לב ציבורי בכל מצב, ולחשבון נפש מתמיד ונוקב. בהוראתו, יצאו תלמידיו לרחבי העולם היהודי, ולמרות הביקורת שנמתחה על דרכם, סחפו אחריהם אלפי תלמידים, והקימו סניפים של נובהרדוק באתרים רבים. הרב הורוויץ עצמו נפטר בי”ז בכסלו תר”פ (9.12.1919), בשעה שטיפל בתלמידיו שחלו במגפה.
פה אחד קיבלה כנסת ישראל ביום ט”ז בכסלו תשס”ח (26.11.2007) את “חוק הספרייה הלאומית”, שהגדיר מחדש את תפקידה ואת מעמדה כמוסד המרכזי לשימור המורשת הכתובה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. חלום הספרייה הלאומית החל לרקום עור וגידים בקרב משכילי ירושלים בשלהי המאה התשע עשרה. הוא הורחב בידי אליעזר בן יהודה ותנועת “בני ברית”, ואומץ על ידי התנועה הציונית עם ראשית המנדט הבריטי. בחסותה, פעלו נדבנים ופעילים מסורים ברחבי העולם היהודי, ובראשם יוסף חזנוביץ, להקמת ספרייה לאומית לעם היהודי. מבנה הקבע המשמעותי הראשון שהוקם עבורה היה באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ולאחר מלחמת העצמאות הועברו אוספי הספרים למיקומם הנוכחי בגבעת רם. מיליוני הפריטים, כתבי היד המקוריים, הארכיונים השונים, מפעל הדיגיטציה המרשים, המנגיש ספרים, עיתונים, כתבי יד ואף יצירות מוסיקליות לעולם כולו, הפכו את הספרייה למוקד המחקר של עולם מדעי היהדות. בזכות תרומה משמעותית של משפחת רוטשילד, הולך ומושלם בימים אלה מבנה חדש, מפואר ומשוכלל לספרייה הלאומית, הממוקם סמוך למשכן הכנסת. המבנה החדש יאפשר את הפעלתו של מרכז חינוך, תרבות, תיעוד ושימור מהמשוכללים והחשובים בעולם.
“כל שיאמר רבי מת יידקר בחרב”. “נצחו אראלים את המצוקים”. ביטויי האבלות שהושמעו בעם ישראל ביום פטירתו של רבי יהודה הנשיא ביום ט”ו בכסלו (כנראה בשנת 220, ג’ תתק”ף), היו חסרי תקדים בהיקפם ובעוצמתם. “רבי” או “רבינו הקדוש” כפי שֶכּונה, בן הדור החמישי לתנאים ומשושלת הנשיאות, הצליח לרומם את עם ישראל אחרי הימים הקשים של מרד בר כוכבא ושל גזירות השמד. בזכות קשריו הטובים עם השלטון הרומי בכלל, ועם ידידו הטוב הקיסר אנטונינוס בפרט, נהנו היהודים משלווה יחסית, שאפשרה את פריחת מוסדות התורה בגליל ואת חתימת המשנה – המפעל הגדול שהותיר את חותמו של רבי לדורות. רבי פעל רוב ימיו בציפורי, והיה נשיא ישראל ומנהיג הסנהדרין. רבי היה גם עשיר גדול, שעליו נאמר “תורה וגדולה במקום אחד”. הקפיד כל ימיו על נדיבות ועל צניעות, וטבע את הביטוי “אל תסתכל בקנקן”. רגע לפני פטירתו העיד על עצמו “שלא נהנה מהעולם באצבע קטנה אחת”. מקום קבורתו מזוהה במערות בית שערים. מאות פסקי ההלכה, האגדות והאמרות בשמו הונצחו בדפי המשנה והגמרא לדורות.
בשנים האחרונות לשלטונו של סטלין, הרימה האנטישמיות ראש והפכה למדיניות לא רשמית שבה אחזו מדינות הגוש הקומוניסטי. האווירה האנטישמית, יחד עם “האכזבה” של ברית המועצות מישראל שהחליטה לתמוך במערב למרות התמיכה הרוסית בה בימי מלחמת העצמאות, הובילו לרדיפת ציונים ויהודים, ולמשפטי ראווה מפוברקים ומבוימים. אחד הנודעים שבמשפטים אלו התקיים בפראג, ובמהלכו הואשמו רבים מראשי המפלגה הקומוניסטית במדינה, ובראשם סגן ראש המפלגה רודולף סלנסקי (שכמו רוב הנאשמים, היה יהודי) בבגידה ובריגול לטובת הציונות ולטובת ארצות הברית. יחד איתם נעצרו מרדכי אורן, עיתונאי ישראלי מראשי השמאל בתנועה הקיבוצית, ששהה במקרה בפראג, וחברו שמעון רובינשטיין, שהיה בעבר איש שגרירות ישראל במדינה. המשפט כלל עינויים, הודאות מפוברקות והסתה אנטישמית. הוא הסתיים ביום ט”ו בכסלו תשי”ג (3.12.1952), עם הוצאתם של רוב הנאשמים להורג. אורן ורובינשטיין נדונו למאסר ממושך, ושוחררו לאחר מספר שנים. בארץ, היו חלקים בשמאל הישראלי שקיבלו ללא עוררין כל מילה שיצאה ממוסקווה ומפראג. הדבר הביא למחלוקת קשה בתנועה הקיבוצית (שברובה הבינה את השקר ואת הרצחנות שבקומוניזם), ובסופו של דבר לפילוגה.
טלטולים וקשיים עברו על משפחת סואירו עד שהצליחה לצאת מתחום שלטונה של האינקוויזיציה ולהגיע להולנד החופשית. אב המשפחה מיהר לעַברֵת את שמו, וכך הפך מנואל די סואירו למנשה בן ישראל. הנער, שגילה מגיל צעיר כישרון רטורי מזהיר ושלט בעשר שפות, הפך למנהיג קהילה באמסטרדם, וזמן קצר לאחר מכן פתח את אחד מבתי הדפוס הראשונים בהולנד. הוא יצר קשר, בין השאר, עם הצייר רמברנדט, שאף צייר את דיוקנו. קשרי המסחר שלו חשפו אותו לשמועות בדבר התגלותם של עשרת השבטים. מנשה הנרעש ביקש לקיים את הנבואה, ולפיה תגיע הגאולה כאשר יתקיים הפסוק “וֶהֱפִיצְךָ ה’ בְּכָל-הָעַמִּים…עַד-קְצֵה הָאָרֶץ”. לשיטתו, קצה הארץ הוא Angletere בצרפתית, כלומר אנגליה, שממנה גורשו היהודים מאות שנים קודם לכן. ספרו “מקווה ישראל”, שבו קרא לשיבת היהודים לאנגליה, עורר הדים בבריטניה והוא הוזמן לשאת ולתת עם שליטיה. ההסכם שאפשר את שיבת היהודים לבריטניה הושג בפועל רק לאחר מותו בי”ד בכסלו ה’תי”ח (20.11.1657), אולם הוא תרם להישג זה את התרומה המשמעותית ביותר באמצעות קשריו וספריו.
“ראה ה’ בעניי, כי אתה יאהבני אישי”. כך התפללה לאה עם היוולדו אי שם בחרן, באוהל יעקב ולאה, נולד ראובן, הראשון מבני ישראל. בכור הבנים, בו נתלו ציפיות כה רבות, לא הצליח לשמור על בכורתו. הוא ניסה (ונכשל) להציל את יוסף מהאחים, ועשה תשובה גמורה ומופתית על חטאו במעשה הדודאים, אולם נדחה מפני מלוכתם של יהודה ויוסף. גם בחלוקת הארץ נדחה שבט ראובן לקצה עבר הירדן המזרחי, ובניו היו בין הגולים ראשונה מהארץ. בעת מלחמת דבורה, לא נענו בניו לקריאתה לצאת לקרב, וספגו את ביקורתה של הנביאה “בפלגות ראובן גדולים חקרי לב”. אולם, אחרי הכל, כאחד משבטי ישראל, הוא בורך מפי משה “יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר”. כאחד משבטי ישראל המשיך העם היהודי לחבב ולקדש את זכרו. מסורת מוסלמית מראה את מקום קבורתו ב”נבי רובין” (הנביא ראובן) שבחולות פלמחים, ויש העולים למקום זה, ביום יד’ כסלו, שהוא יום הולדתו ולפי המסורת גם יום פטירתו.
הזיכרונות שנשאו עימם שלושים ושבעה ילדים שהגיעו לחוף ימה של יפו ביום י”ד בכסלו תרס”ד (13.12.1904), היו כואבים. חצי שנה קודם לכן, איבדו כולם את הוריהם בפוגרום בקישינב, שזעזע את כל העולם היהודי. בתוך מגוון הצעות הסיוע שזרמו לקהילה שנפגעה, בלטה הצעתו של ישראל בלקינד, איש חינוך ופעיל ציוני ותיק, ממייסדי ראשון לציון וגדרה. בלקינד הציע להביא את הילדים לארץ ישראל ולהקים, עבורם מוסד חינוכי שבו יגדלו לחיים יצרניים וחלוציים. לאחר משא ומתן ארוך, נרתמה התנועה הציונית לעזרתו של בלקינד, וחברת יק”א (החברה היהודית להתיישבות) אפשרה לו להשתמש בבית ההארחה שהקימה לאיכרי המושבות במושבה (הכמעט נטושה באותם ימים) “מאיר שפיה” שבכרמל. שהותם של בלקינד ושל ילדי קישינב במוסד שהוקם בשפיה לא ארכה זמן רב. בעיות ניהול וקשיים כלכליים הביאו לסגירת המקום. כתחליף, הועברו הילדים לבית עריף, שם הוקם עבורם מוסד שבהמשך יהווה את התשתית לכפר הנוער בבן שמן. גם המוסד במאיר שפיה חזר במהרה לפעילות, ורשם פרקים מפוארים בתולדות קליטת העולים והחינוך בימי מלחמת העולם הראשונה, בימי המנדט הבריטי ובימי מדינת ישראל.
דורות רבים עמלו מאות האמוראים שגדשו את בתי המדרש שבבבל, על יצירתו של התלמוד הבבלי, הספר שהפך להיות המשמעותי ביותר בעולם ההלכה היהודי. חכמי בבל, שהעמיקו בכל תג ובכל אות של התורה שבכתב ושל המשנה, הותירו בידינו כמות אדירה של דיונים הלכתיים, ברורים באגדה, פרשנות המקרא וחוכמת חיים. חומר שהחיה את נפשם של פרשנים ולומדים לאורך הדורות. את מפעל האדירים הזה ערכו בין השאר, האמוראים רב אשי ורבינא בר רב הונא, שעליהם אמרה הגמרא:”רבינא ורב אשי, סוף הוראה”. רבינא שנפטר ביג’ כסלו ד’ר”ס (1.12.499), הנהיג את יהודי בבל, בתקופה לא פשוטה בה נרדפו בידי השלטונות . בתוקף תפקידו כראש ישיבת מתא מחסיה, אחת מהישיבות החשובות שבבבל, הבין כי יש צורך להפוך במהירות את התורה שבעל פה, שנאמרה בידי האמוראים, לתלמוד הבבלי הערוך, הכתוב והמסודר. מותו של רבינא, מסמל את תום תקופת האמוראים, ואת תחילתה של תקופת הסבוראים, בה המשיכו תלמידי החכמים, להנגיש את התלמוד הבבלי להמוני העם, ולדאוג שהתורה תמשיך לעבור מדור לדור.
מרדכי גולדמן נולד בעיירה קטנה בקנדה ובה קהילה יהודית זעירה. למרות ריחוקו ממרכזי תורה ומדע, התקרב מרדכי בהשראת הוריו לעולמה של תורה, ובמקביל סיים תואר ד”ר בכימיה באוניברסיטת טורונטו. בשנת תשל”ו הגשים מרדכי חלום ילדות: הוא עלה יחד עם רעייתו ברכה ושני ילדיהם לארץ, והם היו ממייסדי היישוב אלעזר. בהמשך, עברה המשפחה ליישוב נצר חזני ולבאר שבע. שם, עסק מרדכי במלאכתו ככימאי במפעל תרכובות “ברום”. במקביל, עסק בהוראת כימיה בחוגים שונים ובמסגרות לילדים מחוננים, מתוך רצונו העז לחנך דור חדש לשילוב של תורה ומדע, ברוח אמרתו כי כימיה היא “כִּי מִיָּ-הּ” (מגיעה מהקב”ה). גולדמן, שעסק כל ימיו בהרבצת תורה, הפיק במשך שנים רבות את “הדף היומי לתולדותינו”. בדף זה, שנרשם בתחילה בכתב יד והופץ במסגרות רחבות, התייחס גולדמן לאירועים שונים בהיסטוריה היהודית שהתחוללו ביום זה ולמשמעותם. הדף המופיע באתר זיכרון שאותו הקימה המשפחה, מסייע גם לנו בהפקת מיזם “היסטוריה על הבוקר”. בי”ג בכסלו תשע”ח (30.11.2017) נפטר מרדכי גולדמן, מוקף בשבעת ילדיו ובצאצאיו הרבים הממשיכים את דרכו.
הרב שלום הדאיה נולד בארם צובה (חלב) שבסוריה בשנת 1864. מגיל צעיר למד תורה מחכמי העיר, ועד מהרה הפך לאחד מרבני הקהילה וממנהיגיה. בשעת ביקור בארץ ישראל חלה ואיבד את מאור עיניו כמעט לחלוטין, עד שניתוח במצרים הצליח להחזיר את ראייתו. בתקופה זו כתב מזיכרונו ספרי מוסר והלכה. בשנת 1898 עלה לירושלים והפך לראש אב בית דין לקהילות הספרדיות בעיר, תפקיד שאותו מילא עד יום מותו. נודע כדיין אמיץ ותקיף שלא חת מפני איש, ובד בבד עסק ללא הרף במעשי חסד וקירוב. במקביל, עמד בראש ישיבת המקובלים הנודעת “בית אל” (גם בנו, הרב עובדיה הדאיה, כיהן בתפקיד זה אחריו), ונחשב כאחד מגדולי המקובלים בדורו. כתב מאמרים וספרים במגוון תחומים בהלכה, בקבלה, במדרש ובענייני מוסר, והתכתב בנושאים אלו עם רבנים ועם מנהיגים מכל תפוצות ישראל. נפטר ביום י”ג בכסלו תש”ה (30.10.1944). רבים מצאצאיו המשיכו בהנהגה רוחנית של קהילות יוצאי ארם צובא בארץ ומחוצה לה.
