שיירת המשאיות שהובילו את הקרוואנים נעה באיטיות במעלה הרי גופנה שבחבל בנימין, מקום מושבם של לוחמי המכבים ושל שבי ציון בימי בית שני. במסגרת מבצע “להכניס לאשף שמיניה”, שבמסגרתו הוקמו שמונה יישובים חדשים בשטחי יו”ש, הוחלט להקים במרומי ההר את היישוב טלמון, על שמה של משפחת לוויים משבי ציון. בעת העלייה להר, ביום כ”א באדר א’ תשמ”ט (26.2.1989), המשאיות שקעו בבוץ והורידו את הקרוואנים במרחק רב מהמקום המתוכנן. במקום הורדת הקרוואנים הוקמה טלמון, ואילו באתר המיועד הוקם בהמשך היישוב נריה. חמש המשפחות שהתיישבו על ההר, שממנו נשקף אחד הנופים המרהיבים בארץ, הפכו במהלך השנים למאות, ויישוב מפואר הכולל מוסדות חברה, חינוך תורה וחסד הלך והתפתח על הרי בנימין. היישוב טלמון, שבו חיים אנשי עמל, חינוך ובעלי מקצועות חופשיים, שילם לא פעם על אחיזתו בקרקע מחיר כבד, ואחדים מבניו נפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור. היישוב סייע במהלך השנים להתפתחות המאחזים והיישובים שמסביבו, וביניהם חורש ירון, חרשה וכרם רעים. הוא נחשב כאחד המשגשגים והמצליחים מבין יישובי יו”ש, ומעבר לכך, אחד מהיישובים עם אחוז הילדים הגבוה ביותר בישראל. כן ירבו…

כמעט ולא היה פייטן בכל תפוצות ישראל שלא חיבר קינה על פטירתו, שְׂבע ימים, מעשים וספרים, בגיל תשעים ותשע בכ’ בניסן ד’תשצ”ח (28.3.1038). הוא נחשב כאחרון הגאונים, ואחד מאנשי האשכולות הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית. רב האי גאון (יליד 939) היה בן לשושלת של גאוני בבל. אביו, רב שרירא גאון, הנהיג את ישיבת פומבדיתא ואת יהדות בבל שהסתגלה בימיו לכיבוש המוסלמי. לאחר פטירת אביו, כיהן רב האי כראש הישיבה וכמנהיג הקהילה, ואלפי התשובות שכתב לפונים אליו מכל רחב העולם היהודי (שכל אחד מהם קיבל מענה בשפה שבה נכתב המכתב) העידו על סמכותו כפוסק הדור. בספריו הרבים עסק רב האי בכל תחומי ההלכה והאגדה, וסקירותיו בנושאים שונים בדיני ממונות ובתחומים רבים אחרים היוו בסיס לספרים רבים שחוברו בדורות שלאחריו. רב האי עסק רבות גם בפירוש רציונלי וטבעי של אגדות חז”ל, והסביר אותן פעמים רבות כמשל, בשעה שהדברים נראו כמוזרים. בין השאר, כתב רב האי גם פיוטים רבים וחיבורים שונים בתורת הדקדוק והלשון.

בקופסה אחת היו צדפים כהים ועליהם שמותיהם של שישים ושש המשפחות שהתאגדו באגודת “אחוזת בית”, שביקשה לבנות פרוור גנים צפונית ליפו. בקופסה השנייה היו צדפים לבנים ועליהם מספרי החלקות השונות באדמת כרם ג’יבלי, שאותן קנו המתיישבים בעזרת הלוואה מהקרן הקיימת. המעמד התרחש בכ’ בניסן תרס”ט (11.4.1909), ובמהלכו הוגרלו החלקות למשפחות השונות. החלום על שכונת גנים נאה כמענה ליהודי יפו שהובל בידי עקיבא אריה וייס, מנחם שינקין ומאיר דיזנגוף, קרם עור וגידים. תצלום האירוע הפך להיות אחד הצילומים הידועים והחשובים בתולדות הציונות. תוך זמן קצר הוחלף השם אחוזת בית לתל אביב, על שם התרגום העברי למילה “אלטנוילנד”, ספרו של הרצל. שכונת הגנים השלווה, שבתחילה נאסרו בה מסחר ותנועת רכבים, הפכה למטרופולין השוקק ביותר בארץ ישראל ולבירתה הכלכלית של המדינה. במקום שבו נערכה ההגרלה הוקמו שדרות רוטשילד, ועל החולות הוקמו בנייניה המרכזיים של העיר. באחד מהבניינים האלו, ביתו של מאיר דיזנגוף שהפך למוזיאון העירוני, הוכרז ארבעים  שנה מאוחר יותר על הקמתה של מדינת ישראל.

הרצל ומייסדי התנועה הציונית ידעו היטב, כי לצורך שובו של עם ישראל לארצו, יש צורך לא רק ברצון טוב ובנחישות, אלא גם בלא מעט כסף. בנק אפ”ק The Anglo ) Palestine Co), שהוקם בלונדון בכ’ באדר א’ תרס”ב (27.2.1902), נועד בדיוק למטרה זו. הבנק, שאותו הנהיג בהצלחה רבה במשך שנים רבות זלמן דוד לבונטין, פתח סניפים ברחבי הארץ והעולם וסייע למימונם של מפעלי ההתיישבות והפיתוח השונים. לצד מתן אשראי וסיוע נדיב לפרויקטים שונים, הקפידו ראשי הבנק על התנהלות כלכלית מאוזנת ומוקפדת, וזכו בשל כך לשם טוב ולאמינות בקרב המשקיעים. הבנק עמד לימינם של פליטים יהודיים מהארץ ומהתפוצות במהלך מלחמות העולם, ובמשך תקופת המנדט הבריטי היה הכוח הכלכלי המשמעותי ביותר בארץ. עם הקמת המדינה, הנפיק הבנק את שטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל, וזמן קצר לאחר הקמת המדינה שינה את שמו ל”בנק לאומי לישראל”.  במהלך שנות החמישים, הקימה הממשלה את “בנק ישראל” שהפך לבנק הממשלתי המרכזי, ואילו בנק לאומי הפך להיות אחד מהבנקים המסחריים הגדולים בארץ.

במשך מאות רבות של שנים, הייתה הקהילה היהודית בסלוניקי שביוון אחת הקהילות המפוארות והחזקות ביותר בעולם היהודי. גדולי תורה רבים למדו בבתי המדרשות שלה. הנמל הגדול של העיר הוחזק כמעט כולו בידי יהודים, ואף שבת ממלאכתו בכל שבת. בתקופה זו, כונתה העיר “ירושלים של הבלקן”. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר למעלה מחמש רבבות של יהודים, והפעילו בה חיי קהילה פעילים ותוססים. עם כניסת הצבא הנאצי ליוון בקיץ 1941, החלו רדיפות כנגד יהודי סלוניקי. הם נושלו ממקומות עבודותיהם, הושפלו בידי חיילים גרמניים ברחובות העיר, ורכושם נבזז. ביום י”ט באדר א’ תש”ג (24.2.1943), הועברו יהודי סלוניקי לשלושה גטאות שהוקמו ברחבי העיר. זמן קצר לאחר מכן, בדרכי כחש ומרמה, נשלחו יהודי העיר לאושוויץ בתשעה עשר משלוחים שיצאו בזה אחר זה. כמעט כל בני הקהילה נספו בשואה. זכרה של הקהילה המפוארת הונצח באנדרטאות שונות ביוון ובארץ, כמו גם בשיריו של הזמר יהודה פוליקר, שהוריו היו בין הניצולים המעטים שהצליחו לשרוד את השואה ולעלות לארץ.

מטחי הירי שנשמעו ברחובות קריית שמונה בבוקר י”ט בניסן תשל”ד (11.4.1974) הפרו את שלוות החג. שלושת המחבלים, חברי ארגון החזית העממית, שחדרו לעיר בחסות הגשם והערפל מגבול הלבנון, ניסו לפרוץ תחילה לבית הספר המקומי. משנוכחו לדעת כי הוא ריק, החלו לפרוץ לדירות ברחוב יהודה הלוי הסמוך, תוך שהם פוגעים ללא הבחנה בגברים בנשים ובילדים. כוחות הביטחון איחרו בהבנת המתרחש. כמו כן, היו כשלים בתיאום בין הכוחות שהגיעו, עד כדי כך שהחפ”ק הוקם בבניין שבו התבצרו המחבלים, מבלי שידעו כוחותינו שהמחבלים נמצאים קומה אחת מעליהם. כל אלה עיכבו את חיסול הרוצחים. רק לאחר דקות ארוכות, הודות לתושייתם של לוחמי מילואים שהגיעו למקום, אותרו המחבלים וחוסלו. עד מותם הספיקו המחבלים לרצוח שישה עשר אזרחים ושניים מלוחמי צה”ל. בין הנרצחים היו אימהות ואבות על ילדיהם, ובתוכם גם בני משפחת שטרית – האם פאני ושלושה מילדיה. הטבח זעזע את ישראל הכואבת ממילא בחודשים שלאחר מלחמת יום כיפור, והיה הפיגוע הקשה ביותר שהתחולל עד אותה עת בגזרה הצפונית. למוחרת פשט צה”ל על בסיסי מחבלים בלבנון.

המדינה החדשה כבר נראתה באופק, ועימה איומי הפלישה של צבאות ערב. אי אפשר היה להותיר יותר את יפו העוינת בליבו של מרכז היישוב היהודי בתל אביב. את ההתקפה הובילו בתחילה לוחמי האצ”ל, שבאומץ ובנחישות הבקיעו דרך רחובותיה של שכונת מנשיה. הבריטים שעדיין נותרו בארץ הגיבו בחמת זעם. כוחות שריון ואוויר בריטיים היכו בלוחמי האצ”ל. אלו לא זזו מעמדותיהם, אבל הסכימו שאנשי ההגנה יחליפום כדי למנוע מתקפה בריטית על תל אביב. ההגנה החליטה לנצל את הצלחת האצ”ל. ביום י”ט בניסן תש”ח (28.4.1948) החלו שלוש מחטיבות ההגנה בפיקודו של דן אבן ב”מבצע חמץ”. יפו כותרה מכל עבריה ונותקה מפרבריה הערביים (על הכפרים שנכבשו הוקמו, לימים, היישובים אור יהודה, אזוּר, כפר שלם ושכונותיה של חולון). קרבות אכזריים במיוחד התנהלו בתל א-ריש (תל גיבורים), ולכוחות גבעתי נגרמו בהם עשרות אבדות. בסופו של יום, הייתה יפו מכותרת. תושביה החלו להימלט לכל עבר. שבוע לאחר מכן, בשעה שבתל אביב הונף הדגל הכחול לבן, ביפו הונף הדגל הלבן.

הרב יוסף דב סולובייצ’יק נולד בבלרוס (1903), בן ל”שושלת בריסק” שממנה יצאו מנהיגים, ראשי ישיבות ורבנים רבים לאורך הדורות. במקביל ללימודיו התורניים, רכש השכלה אוטודידקטית בתחומים רבים, וקיבל תואר ד”ר מאוניברסיטת ברלין. לאחר הגעתו לארצות הברית בראשית שנות השלושים, עמד במשך עשרות שנים בראש הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, ובהמשך עמד בראש ישיבת “רבנו יצחק אלחנן” – “הישיבה אוניברסיטה”, מעוזה של האורתודוקסיה המודרנית בארה”ב. שיעוריו המעמיקים והחדים בהלכה ובגמרא משכו אלפי מאזינים. המסות הפילוסופיות המחשבתיות שפרסם ובהן בחן את חייו של המאמין ואת אתגרי היהדות בדורו בעומק, ברגישות מופלאה ובשילוב ידע נרחב בהלכה ובאגדה כמו גם בפילוסופיה ובספרות העולמית, קנו לו שם כאחד מגדולי המחשבה היהודית בדורות האחרונים. לאחר השואה הפך הרי”ד לציוני, ועמד בראש תנועת המזרחי. במאמריו הרבים שממשיכים להתפרסם גם שנים רבות לאחר פטירתו, העניק הרי”ד מבט חדש ומקורי למועדי ישראל, למחזור החיים היהודי ולפרקי התנ”ך. במשך עשרות שנים נחשב הרי”ד כמנהיג האורתודוקסיה המודרנית בעולם, ותלמידיו מהווים דמויות בולטות בהנהגתה בארץ ובארה”ב עד היום. נפטר בי”ח בניסן תשנ”ז (8.4.1993)

הצעירים הדתיים שנהרו לארץ בימי העלייה השלישית חשו אבודים. בתנועות הפועלים החלוציות אך גם האנטי דתיות לא מצאו את מקומם. על הציבור החרדי האנטי ציוני בוודאי שלא היה על מה לדבר. ואילו תנועת “המזרחי” הוותיקה עסקה רק בענייני חינוך ועסקנות, והתנגדה לתפיסה הסוציאליסטית שהלהיבה את הנוער. ביום י”ח בניסן תרפ”ב (16.4.1922) התכנסו בירושלים נציגי הפועלים הדתיים מכל הארץ והכריזו על הקמת תנועת ה”פועל המזרחי”. היעד היה חיי הגשמה וחלוציות ברוח תורה ועבודה. הרב ישעיהו שפירא (האדמו”ר החלוץ) הכריז: “מטרתנו לשוב לימי נעורינו, אל החיים התנכיים המקוריים שהיו מיוסדים על הצדק ועל היושר”. הדרך לא הייתה פשוטה. הייתה, הווה (ותהיה…) רצופה במחלוקות, ויכוחים, פילוגים והתחבטויות. אולם למרות הכול, דִגלה של ארץ ישראל “הדתית העובדת”, כפי שכונתה, הונף ברמה. התנועה חברה במהלך השנים לתנועת המזרחי הוותיקה, והתאחדה עימה במפלגה הדתית לאומית. על ברכי הפועל המזרחי צמחו בני עקיבא, הקיבוץ והמושב הדתי, מוסדות החינוך של דור הכיפות הסרוגות, ומפעלי ההגשמה של הציונות הדתית בכל התחומים.

מלחמת העולם הראשונה השתוללה במלוא עוזה, ובקרב המגורשים היהודיים מארץ ישראל שהתרכזו במצרים, הלכה וגברה הדרישה לסייע לבריטים לשחרר את הארץ מידי הטורקים. הבריטים, שנלהבו פחות מרעיון שיחייב אותם בעתיד לגמול לציונים במטבע מדיני, הציעו ליהודים אפשרות לשרת ביחידות עורפיות. זאב ז’בוטינסקי, שלחם למען גיוס יהודים לצבא, הסתייג והעדיף לפעול למען הקמת יחידה קרבית. ואילו חברו, יוסף טרומפלדור הציע להתחיל במה שניתן, ופעל לגיוס יהודים ל”גדוד נהגי הפרדות”. בי”ז בניסן תרע”ה (1.4.1915) עשרות לוחמים נשבעו אמונים לצבא הבריטי ונשלחו לחצי האי גליפולי, שם ניהלו מדינות ההסכמה מערכה כושלת נגד טורקיה. הלוחמים, ששירתו כמובילי אספקה בפרדות תחת אש וכונו “גדוד הפרדות של ציון”, הצטיינו בתפקידיהם ואפשרו בכך את הסכמת הבריטים להקמת גדודים עבריים לוחמים בהמשך המלחמה. בראש הגדוד עמד קולונל פטרסון, בריטי חובב ציון, וטרומפלדור היה סגנו. שנים עשר מלוחמי הגדוד, מן היישוב הישן ומן היישוב החדש בארץ ישראל, נפלו בקרבות. הגדוד נכנס להיסטוריה כיחידה הצבאית הראשונה מאז ימי מרד בר כוכבא, שתפקדה ככוח עברי בעל דגל ושפה משלו.

תפריט נגישות