“אין דבר שלם יותר מלב שבור”; “אלוקים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס”; “המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול – רשע טוב הימנו”. אמרותיו החדות והשנונות של רבי מנחם מנדל מקוצק, משכו אליו אלפי חסידים שביקשו להיות מושפעים מתביעת האמת המוחלטת שהתקיימה בחצרו. הרבי מקוצק נולד ב1787, והיה תלמידו של החוזה מלובלין. הוא לא קירב את כל החסידים, מתוקף תפיסתו ולפיה “רק באמצע הולכים סוסים, בני אדם הולכים בקצוות”. הוא קירב אליו רק את מתי המעט, העילית שבעילית שהוא חש שתוכם כברם. חסידים אלו חיו שנים בעוני ובחיי שיתוף, כשהם ממתינים למילה או לאמרה של הרבי שתאיר באור חדש את דרך עבודת ה’ שלהם. במשך קרוב לעשרים שנה, עד ליום פטירתו בכ”ב בשבט תרי”ט (27.1.1859), הסתגר הרבי בחדרו ועסק בבירור עצמי ובעבודת המידות. במהלך השנים, עזבו רוב החסידים וייסדו חסידויות חדשות שהושפעו מרוחה של קוצק, אם כי ברוח מתונה יותר, ובראשן חסידות גור. הרבי עצמו הפך לסמל לדרישה מוחלטת לאמת, להתנגדות לכל סוג של הונאה עצמית ושל גאווה. תלמידיו אמרו כי מתורת הרבי לא נשארו ספרים, אבל נשארו ספרים חיים.
הפרובוקציה שביצעו התושבים הנוכריים בעיר יבנה נשאה פירות. פסלו של הקיסר קליגולה, שהוקם על ידיהם במרכז העיר, נועד להתריס בפני שכניהם היהודים, ואלו אכן מיהרו להורסו. תגובת הקיסר לא איחרה לבוא. הוא הורה להקים צלם ענק בדמותו ולהציבו במרכז המקדש שבירושלים. את הכוחות הרומאיים שהגיעו לעכו כדי להתחיל את מסע הפסל ירושלימה קידמופ רבבות יהודים, כשהם פושטים את צוואריהם לפני חרבות הלגיונות הרומאיים. היהודים הודיעו לרומאים, כי אם ברצונם להציב את הפסל בירושלים, יהיה עליהם להשמיד תחילה את כל עם יהודה. המחאה הדרמטית הרשימה את פטרוניוס, הנציב הרומאי שמונה למלא את המשימה, והוא השהה ככל יכולתו את השלמת הצלם ואת תחילת המסע לירושלים. מחאות היהודים ותחנוניהם, המתוארים בדרמטיות בכתביהם של יוספוס ושל פילון, הצליחו להשהות את המזימה. קליגולה נרגז על כך שפקודתו לא מולאה, והורה לפטרוניוס לאבד עצמו לדעת. אולם למזלו, הידיעה על מותו של גאיוס קליגולה, העריץ המטורף, הקדימה את הגעת הפקודה המצווה על ההתאבדות. עם פרסום מותו של קליגולה בכ”ב בשבט בשנת 41 לספירה, נשם עם ישראל לרווחה.
הדיון בסנאט היה סוער. סנטורים לא מעטים התנגדו למינויו של יהודי לשופט עליון. גם נציגיהם של בעלי ההון לא ראו בעין יפה את המינוי של מי שכונה “פרקליט העם” בשל רגישותו החברתית. בסופו של דבר, הכריעה ההצבעה שנערכה בכ”ב בשבט תרע”ו (28.1.1916), 47 – בעד, 24 – נגד. לואי דמבייץ ברנדייס מונה לשופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בניגוד ליהודים רבים במעמדו, ברנדייס, שנודע כפרקליט מזהיר שנלחם למען השכבות החלשות והגן על זכויותיהם של הפועלים ושל העניים, לא התכחש לזהותו היהודית. הוא פעל כבורר בסכסוכים בין הפועלים היהודים, שהגיעו בהמוניהם ממזרח אירופה, לעשירי הקהילה שהעסיקו אותם בתנאים קשים. הפסק היה בדרך כלל לטובת הראשונים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטרף ברנדייס לתנועה הציונית, ביקר בארץ ישראל והפעיל את כל כובד השפעתו כדי שהממשלה האמריקאית תתמוך בהצהרת בלפור. בהיסטוריה האמריקאית, נודע ברנדייס כמי שסייע בעיצובם של עקרונות חופש הביטוי והזכות לפרטיות, בד בבד עם מלחמה חסרת פשרות בשחיתות השלטונית. ברמות מנשה הוקם לכבודו הקיבוץ “עין השופט”, ובבוסטון פועלת אוניברסיטת ברנדייס, מהמוסדות המרכזיים של יהדות אמריקה.
“איש בשורה אנוכי היום…נכס לאומי יקר נגאל והועבר לרשות מדינת ישראל”. כך הכריז ראש הממשלה הנרגש, משה שרת, באוזני העיתונאים בכ”א בשבט תשט”ו (13.2.1955). ההכרזה בישרה על סיומו המוצלח של מאמץ חוצה עולם להעביר לידי ישראל את מגילות ים המלח הידועות כ”מגילות הגנוזות”. חלק מהמגילות, שהתגלו במקרה בידי רועי צאן בדואים במערות קומראן שבצפון מדבר יהודה, נרכשו עוד בימי הקרבות של מלחמת העצמאות על ידי פרופ’ אליעזר סוקניק. אחרות, שבשל אירועי המלחמה נותרו מחוץ לגבולות ישראל, התגלגלו לניו־יורק. הודות למאמציו של יִגָּאֵל ידין – הרמטכ”ל לשעבר, בנו של אליעזר סוקניק וארכיאולוג ידוע בזכות עצמו –נרכשו אותן מגילות בידי תורמים יהודיים (קרן נורמן ושמואל גוטסמן) והועברו לרשות ממשלת ישראל. בין המגילות ידועות מגילת המקדש, מגילת בני האור ובני החושך והנוסח העתיק לספר ישעיהו. חלקים אחרים של המגילות הגיעו לידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. כל המגילות מקובצות ומוצגות בהיכל הספר אשר במוזיאון ישראל בירושלים, ויחדיו הן מספרות את סיפורה של כת האִסיים המסתורית שפעלה בארץ יהודה בשלהי בית שני.
עשרות החיילים שהמתינו כמדי יום ראשון בצומת בית לִיד לתחבורה שתביא אותם לבסיסיהם עם סיום חופשת השבת לא חשדו במחבל לבוש מדי צה”ל שהסתובב ביניהם, כשהוא עטוי חגורת נפץ. בשעה שמונה בבוקר, ביום כ”א שבט תשנ”ה (22.1.1995) כאשר המתה הטרמפיאדה מחיילים רבים, התפוצץ המחבל וגרם למותם ולפציעתם של רבים. שלוש דקות לאחר מכן, התפוצץ מחבל שני כשהוא פוגע בעיקר בחיילים ובאזרחים שנזעקו לעזרת הנפגעים מהמחבל הראשון. עשרים ואחד חיילי צה”ל ואזרח אחד נרצחו. לאחדים מהמחלצים הוענקו תעודות הצטיינות לאחר מותם על אומץ ליבם. אבל כבד ירד על ישראל, אמצעי הבטחון בכל הארץ הוגברו, וביקורת ציבורית נוקבת הושמעה על המשך מימושם של הסכמי אוסלו, שאפשרו בתקופה זו את התעצמות הטרור. מנהיגי ארגון הטרור, הג’יהאד האסלאמי, התרברבו בהצלחת הפיגוע שאותו ביצעו אנשיהם. כנקמה על כך, תשעה חודשים מאוחר יותר חיסלו אנשי המוסד את פתחי שקאקי במקום מחבואו באי מלטה. אנדרטה מרשימה ובה סולם ועליו עשרים ושתים דמויות עולות השמימה הוצבה סמוך לצומת, והיא מסמלת את זכר הנופלים ואת נחישותו של העם להמשיך קדימה ולעלות מעלה למרות הכול.
הרב עובדיה הדאיה נולד בחלב (1889) כנצר למשפחת רבנים, וגדל בירושלים. מגיל צעיר החל לעסוק במלאכת הדיינות ולימוד התורה בנגלה ובנסתר. שימש כרבה הראשי של פתח תקווה, כחבר בית הדין הרבני הגדול, כחבר הרבנות הראשית וכרב בישיבות שונות. עמד שנים רבות בראש ישיבת המקובלים בית אל, שאותה שיקם לאחר חורבנה במהלך נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נודע בהתמדתו ובזריזותו. בספריו הרבים בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, ובראשם ספר השו”ת שלו “ישכיל עבדי”, עסק ברבות מבעיות השואה. תמך בהתלהבות בתנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל, שעליה אמר כי “אנו מאזינים לפעמי הגואל הקרב ובא”. תמך באמירת תפילות ההודיה ליום העצמאות וליום ירושלים, וסבר כי האירועים שאירעו בהם אינם פחותים מניסי חנוכה. התנגד בתוקף למסירת שטחים מארץ ישראל לנוכרים, בטענה שהריבונות היהודית בשטחי הארץ מוציאה אותם מהשפעתם של כוחות הטומאה וה”סטרא אחרא”. חתן פרס ישראל לספרות תורנית וממקורביו של הרב קוק. בין גדולי תלמידיו היו הרב מרדכי אליהו והרב גץ. הרב הדאיה נפטר בכ’ בשבט תשכ”ט (8.2.1969) ונקבר בהר הזיתים.
בבוקר י”ט בשבט תש”י (6.2.1950) לא האמינו תושבי תל אביב למראה עיניהם: שכבה של שלג בגובה עשרים סנטימטר כיסתה את העיר, וציפתה את “העיר הלבנה” בלבן. הדיווחים שהגיעו מרחבי הארץ היו גם הם מדהימים. שישים וחמישה ס”מ של שלג כיסו את ירושלים, ואף מבאר שבע ומעין גדי הגיעו ידיעות על הפתיתים הלבנים. התושבים והילדים לא החמיצו את ההזדמנות למלחמות שלג המוניות ברחובות, ובחיפה התניידו תושבים עם מגלשי סקי בדרכם לחנויות המכולת. מי שפחות נהנה מהחורף הקר והסוער ביותר שנרשם אי פעם בתולדותיה של ארץ ישראל, היו רבבות העולים החדשים ששהו במעברות, באהלים ובפחונים. חלק מהעולים נפגעו מהקור העז ומהתמוטטות מבנים בשל השלג. במקומות רבים נותקו דרכי העפר שהובילו למעברות, מערכות החשמל והטלפון לא פעלו ומחסור קשה במזון נרשם בכמה אזורים. לאור המצב, הפעילה הממשלה את צה”ל לצורך סיוע חירום לאזורים שנפגעו. גם החקלאים לא שבעו נחת ממראה רבבות עצי התפוזים שקרסו תחת השלג. אחרי יומיים שככה הסערה, והחורף הישראלי שב להיות רגוע כרגיל.
פרנץ קישהונט, יליד 1924, ניצול שואה ועולה חדש מהונגריה, הצליח תוך זמן קצר מרגע הגעתו לארץ, סמוך להקמת המדינה, להפוך לגדול הסטיריקנים בתולדות מדינת ישראל. אפרים קישון, בשמו המעוברת, החל לכתוב בעיתוני עולים קטנים רשימות קצרות שבהן הפליא ללגלג על הפוליטיקה ועל הבירוקרטיה בישראל הצעירה. בהמשך, החל קישון לפרסם את רשימותיו הסטיריות מדי יום במשך שלושה עשורים במדור “חד גדיא” בעיתון מעריב. במאמריו, סָנַט קישון בפוליטיקאים ובשיגיונותיהם, וזאת במקביל להבעת אהבה עצומה למדינת ישראל והפגנת עמדות לאומיות שהיו לצנינים בעיני הממסד הספרותי והביאו, ככל הנראה, לירידתו מן הארץ בערוב ימיו. הסרטים שאותם הפיק קישון ובראשם “סאלח שבתי”, “השוטר אזולאי” ו”תעלת בלאומילך”, הפכו לקלאסיקה ישראלית, ויכולתו הפנומנלית לתאר בצורה סטירית מבריקה גם אפיזודות קטנות מחיי היום יום הקנתה לו שם עולמי והערכה רבה גם באירופה. בין ספריו הרבים ידוע קובץ הסטירות שפרסם לאחר מלחמת ששת הימים תחת הכותרת “סליחה שניצחנו”. מעט לפני פטירתו, זכה קישון בפרס ישראל למפעל חיים. אפרים קישון נפטר בי”ט בשבט תשס”ה (29.1.2005)
כל נכבדי ירושלים, מכל העמים והדתות, חגגו בי”ט בשבט תרס”ב (27.1.1902) את פתיחתו של בית החולים הגדול והמשוכלל ביותר שנבנה עד אותה עת במזרח התיכון. חלום חייו של ד”ר משה וולך, הרופא המיתולוגי של ירושלים, קם והתממש. התרומות שגייס מיהודי גרמניה אפשרו את פתיחתו של בית החולים שערי צדק. המבנה המפואר הוקם בסמוך לכניסה המערבית לעיר בידי הקבלן הירושלמי, רבי יעקב מן. הוא נוהל עשרות שנים ביד רמה בידי ד”ר וולך ויד ימינו, האחות זלמה מאיר, שדאגו לשמירה קפדנית על אופיו המקצועי והתורני של המוסד, כמו גם על עצמאות כלכלית מוחלטת (כולל פרות שהיו רכוש המוסד שרעו בשדה שמאחורי בית החולים ודאגו לתצרוכת החלב שלו). לימים, התרחב בית החולים ועבר למשכנו הנוכחי בשכונת בית וגן, כשהוא משרת את תושבי מטרופולין ירושלים ומתברך במחלקת היולדות הגדולה ביותר בעולם המערבי. בית החולים ליווה את ירושלים בכל ימי מלחמותיה, ובמסגרתו חונכו והתמקצעו אלפי רופאים ואחיות שפעלו למען בריאות הציבור, מימי המגפות של ראשית המאה הקודמת ועד ההתמודדות המודרנית עם הקורונה.
בי”ח בשבט תשכ”ה (21.1.1965) חנכה תל אביב את הבניין הגבוה ביותר באותם ימים באסיה, במזרח התיכון ובוודאי במדינת ישראל הצעירה. פרויקט הענק של האחים מאיר שבו הוקם “בניין שלום מאיר” בגובה מאה עשרים ושלושה מטרים, הכניס את תל אביב לעידן חדש. ב”גורד השחקים” התל אביבי, נחשף הציבור הישראלי לראשונה לחידושים מערביים מהפכנים כדוגמת מדרגות נעות, כל־בו (סוג של קניון ראשון), מִצפה מפואר שצפה מהגובה על כל מטרופולין תל אביב ומוזיאון שעווה שבו הונצחו מאה דמויות מרכזיות בתולדותיה של מדינת ישראל. חידוש חשוב נוסף היה כביש דו מסלולי שעבר מתחת לבניין ותחנה לרכבת תחתית שעדיין ממתינה למימוש יעודה. הבניין הוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה ההיסטורית, שהונצחה בציורי קיר מפוארים בכניסה לבניין. לימים, צמחו באסיה במזרח התיכון ובתל אביב עצמה בניינים גבוהים ומפוארים יותר. מרכז העסקים של תל אביב נדד לאזור אחר, ורבות מהאטרקציות של המגדל נסגרו. אולם, בתוך יער גורדי השחקים הנוכחי של העיר ללא הפסקה, שמור עדיין למגדל שלום מקום של כבוד.
