“תעודת אגודתנו היא לקרב, לא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להיזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחווה בקרב המפלגות השונות”. כך הצהירו הרב יעקב ריינס, הרב זאב יעבץ ורבים אחרים שהתכנסו בווילנה בכ”ה באדר א’ תרס”ב (4.3.1902) והכריזו על הקמת “המזרחי” – התנועה הציונית הדתית. מייסדי המזרחי (שבגלגולו הראשון נוסד שני עשורים קודם לכן בידי הרב שמואל מוהליבר) ביקשו להיות חלק מהתנועה הציונית הכללית, תוך שהם אינם מוותרים על נאמנותם המוחלטת להלכה ולשמירת המצוות. אנשי התנועה, שהוקמה בתיאום עם הרצל, ראו בציונות לא רק את התגשמות חלום הדורות, אלא גם מגן בפני האנטישמיות ופחד ההתבוללות שאיימה על העם. הם שאפו להרחיק את הציונות מכל עיסוק רוחני ולעסוק אך ורק בבניין הארץ. משלא עלה הדבר בידם, פעלו להקמת מוסדות החינוך הדתיים ולשמירת ההלכה במפעלים הציוניים השונים. השילוש של נאמנות לעם, לארץ ולתורת ישראל שנוסח בידי מייסדי התנועה החזיק מעמד למרות כל הקשיים והמכשולים, והיווה את המסד למאה ועשרים שנות פעילות ציונית דתית בכל התחומים הקשורים לתחיית עם ישראל בארצו.

במשך כארבע עשרה שנה, בכל יום רביעי לאחר חדשות חצות, היו רבבות מאזינים נצמדים למכשירי הרדיו, ונהנים במשך כשעתיים מאחת מתוכניות הרדיו המיוחדות ביותר בתולדות התקשורת הישראלית :”נתיבה מדברת ומקשיבה”. נתיבה בן יהודה נולדה בתל אביב להורים שהיו מראשי מערכת החינוך בארץ. בצעירותה, נודעה כתלמידה וכסטודנטית מצוינת, וכן כספורטאית מחוננת, שאף תכננה להשתתף במשחקים האולימפיים של שנת 1948. מלחמת העצמאות שינתה את תוכניותיה. היא התגייסה לחטיבת “יפתח”, ושירתה כקצינת חבלה בתקופת הקרבות הקשים בגליל ובאזור המרכז. לאחר המלחמה, החלה נתיבה לעסוק בחקר הלשון העברית, תוך שהיא מתמחה בנושא הסלנג ובתולדות הזמר העברי. היא אף חיברה ספרים רבים בתחומים אלו. בשנות השמונים החלה לכתוב את זיכרונותיה ממלחמת העצמאות, תוך שהיא חושפת את מורכבות המלחמה, ומערערת על כמה מהמיתוסים המקובלים של תש”ח. במסגרת תוכנית הרדיו שלה, הקפידה לשדר ולטפח את מורשת הזמר העברי, ושוחחה מדי ערב עם עשרות מאזינים, שמהם דרשה לספר אך ורק על דברים חיוביים המתחוללים במדינה. נתיבה בן יהודה, דמות צבעונית ומרתקת, נפטרה בכ”ד באדר א’ תשע”א (28.2.2011).

יוסף חיים ברנר נולד באוקראינה (1881) וגדל במשפחה מסורתית ענייה. מגיל צעיר החליט להתנתק מאורח החיים הדתי, וסולק מהישיבות שבהן למד לאחר שנתפס כותב מאמרים לעיתונות העברית. ברנר עבר ללונדון ולאחר מכן עלה לארץ. בתקופה זו, הפך ברנר לאחד הידועים והחשובים שבסופרים ובעורכי כתבי העת בעולם היהודי. בארץ, לא הצליח להחזיק מעמד בעבודת האדמה, ועבד כעיתונאי, כסופר, כמתרגם וכמרצה שנערץ על ידי חבריו, אנשי תנועת העבודה. בספריו, חתר ברנר לאמת נוקבת ונהג לערער על כל המוסכמות. בין השאר ידועה אמרתו: “זכות דיבור אין לי, זכות הצעקה יש לי”. כתביו גדושים בפסימיות, בייאוש ובתסכול, ולא בכדי נקרא אחד המפורסמים שבספריו “שכול וכישלון”. אולם למרות הכול, קרא לצעירים לפעול ולקוות למען בניין הארץ, כי “אף על פי כן”. היה בעל עמדות אנטי דתיות חריפות שעוררו לא פעם סערה ציבורית. יחד עם זאת, קיים קשרים מורכבים עם הרב קוק, שכינה אותו “נשמות של תוהו”. נרצח באכזריות בימי מאורעות תרפ”א  בכ”ד בניסן תרפ”א (2.5.1921). מוסדות רבים, וכן קיבוץ גבעת ברנר, נקראו על שמו.

קרוב לעשר שנים הקדיש ד”ר פאול נתן, איש חברת “עזרה” מגרמניה, לגיוס כספים שיאפשרו את הקמתו של מכון ללימודים טכנולוגיים על הכרמל. בסיועה של הקרן הקיימת לישראל ושל נדבנים מאמריקה ומרוסיה (ביניהם איל־התה, זאב ויסוצקי), הגיע היום המיוחל בכ”ד בניסן תרע”ב (11.4.1912). הנחת אבן הפינה לבניין “הטכניון” הראשי בישרה את התגשמותו של החלום, שאמור היה לסייע בפיתוחה של ארץ ישראל ובדרבונם של צעירים יהודיים לעלות אליה. הקשיים לא הסתיימו בהנחת אבן הפינה. “מלחמת השפות” (הוויכוח הדרמטי בנוגע לשפת ההוראה במוסד, שהסתיים בניצחונה ההיסטורי של העברית) וכן אירועי מלחמת העולם הראשונה, עיכבו את פתיחת הלימודים. אולם, לאחר כל העיכובים, יצא הטכניון לדרך. רבבות הסטודנטים שפקדו מאז את הקמפוס שעל הכרמל; פיתוחים טכנולוגיים חדשניים; מרצים וחוקרים זוכי פרס נובל; כל אלו הביאו את הטכניון להיות אחד מן המוסדות המובילים בארץ ובעולם. במהלך השנים, הפך הקמפוס הראשון של הטכניון ל”מוזיאון הלאומי למדע”, שבו בונים על דור העתיד של מדענים ושל מפתחים, שיסייעו בביסוסה ובצמיחתה של ישראל.

החודשים שבהם שהה באושוויץ בקיץ 1944 היו האיומים בחייו. כל בני משפחתו של הרב מנחם מנדל טאוב נרצחו, ואילו הוא עצמו עבר ניסויים רפואיים מזעזעים על ידי ד”ר מנגלה הנודע לשמצה, שהותירו את חותמם בגופו לכל ימי חייו. לאחר השואה שהה הרב טאוב בשבדיה ובארצות הברית, ובשנות השישים עלה לארץ. הוא קיבל על עצמו להמשיך את הנהגת חסידות קאליב, שאותה ייסדו אבות אבותיו. כל ימי חייו השתדל למלא את הנדר שאותו קיבל על עצמו באושוויץ – לדאוג שלא יהיה ילד יהודי שלא ידע להגיד שמע ישראל. הוא כיתת רגליו ופעל למען הפצת תורה ואהבת ישראל. הקדיש את חייו למען הגדלת המודעות לזכר השואה בחברה החרדית, ועסק בעריכת ספרים ובהקמת תערוכות בנושא. בימי הלימוד השנתיים שייסד, בשיחותיו ובהופעותיו, שילב שירה וניגון וקירב במיוחד ילדים מכל המגזרים. החזיק בעמדות לאומיות ובבכי מר ניסה לשכנע את שמעון פרס לבטל את הסכמי אוסלו, בטענה שלא עבר את השואה כדי לראות את עם ישראל מוותר על ארצו. נפטר בכ”ג בניסן תשע”ט (28.4.2019)

למפקדי סניף ההגנה בירושלים פשוט נמאס. תפיסת ה”הבלגה” שבה דגלו מפקדיהם אל מול הטרור הערבי גם אחרי מאורעות תרפ”ט; התחושה שההגנה ממשיכה להתעקש להתנהל כחבורת מתנדבים ולא מבינה את הכורח בארגון צבאי מקצועי; וכן כפיפותו של הארגון לתנועת העבודה הציונית ולא למוסדות שייצגו את כלל הישוב היהודי. כל אלו הניעו רבים מחברי סניף ירושלים ומפקדיו להודיע על פרישתם מהארגון. הארגון העצמאי יצא לדרך בכ”ג בניסן תרצ”א (26.4.1931), ותוך זמן קצר יצר זיקה עמוקה עם התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגהּ, זאב ז’בוטינסקי. לאחר שההגנה שינתה את עמדתה בחלק מהנושאים שגרמו לפרישה, חזרו אליה חלק מהפורשים. אולם, אחרים המשיכו לקיים את הארגון הצבאי הלאומי (שנקרא בפי הבריטים “הארגון”) כגוף עצמאי שלחם בטרור הערבי ובשלטון הבריטים עד הקמת המדינה. במהלך השנים, רשמו לוחמי האצ”ל דפים מפוארים בספרי ההיסטוריה של תקומת ישראל, ורבים מהם נפלו במערכה, ביניהם רבים מקרב “עולי הגרדום”. עם קוּם המדינה, ולאחר מאבקים ואירועים מורכבים וכאובים (כמו פרשת “אלטלנה”), הצטרפו לוחמי האצ”ל לצבא ההגנה לישראל.

ויכוח שהדרדר לאלימות בין שתי קבוצות של פועלים יהודיים שציינו את יום האחד במאי 1921 היה הטריגר לפריצת האירועים בבוקר כ”ג בניסן תרפ”א. אלפי ערבים שצפו בקטטה ניצלו את המהומה והחלו לפרוע ביהודי יפו. ההסתה נגד התעצמות הבית הלאומי היהודי, נגד הצהרת בלפור ונגד העלייה השלישית, נשאה פרי. יהודים הותקפו באכזריות בכל רחבי העיר. בתי עולים, חנויות ושכונות הוצתו ותושביהם נטבחו. במקומות שבהם פעלו ארגוני הגנה יהודיים או שהתערב הצבא הבריטי, נגרמו לתוקפים אבדות כבדות. במקומות שבהם שיתפו השוטרים הערביים פעולה עם הרוצחים נגמר הדבר באסון. ההרוג המפורסם ביותר בפרעות היה הסופר יוסף חיים ברנר, מאישי הרוח הבולטים והייחודיים של העלייה השנייה, שבאחד מספריו הביע את חששו שמא יפול בידי מרצחים בני ישמעאל, ונרצח עם חבריו בפאתי יפו. מתקפות ערביות על פתח תקווה ועל רחובות נהדפו בקרבות גבורה על ידי בני המושבות. יישובים אחרים כמו חדרה וכפר סבא סבלו נזקים כבדים. ארבעים ושבעה חללים יהודיים גבתה האש. הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל הפך לעובדה קיימת.

עובדי הנָמֵל הערביים, שהשביתו את פעילותו של נְמַל יפו במסגרת “המרד הערבי הגדול” של שנת 1936, היו בטוחים כי הם גוזרים חורבן כלכלי על היישוב היהודי בארץ, אשר מערכת היבוא והיצוא שלו הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נמל זה. להפתעתם, התגובה היהודית להשבתה הייתה מהירה ויעילה. לאחר לחצים רבים, התירו הבריטים להנהגת היישוב לפתוח נמל בשפך הירקון שלחוף תל אביב. העבודות, שמומנו בידי מוסדות היישוב ובוצעו בעזרת עובדי נמל מנוסים מקרב יהודי סלוניקי, התבצעו במהירות. חנוכת הנמל בכ”ב באדר א’ תרצ”ח (23.2.1938) הייתה יום חג לאומי, והנמל העברי הראשון הפך בעיני רבים לאירוע משמעותי בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל, והידוע שבהם היה “שיר הנמל” של לאה גולדברג, שסיפר בהתלהבות על כך ש”אנו כובשים את החוף והגל”. בשנות הארבעים והחמישים שימש הנמל את היישוב היהודי לצורכי עלייה (וכונה בשל כך “שער ציון”)  ומסחר בינלאומי. לאחר הקמת המדינה, הוחלט להקים נמל גדול ועמוק יותר באשדוד, ואזור נמל תל אביב הפך למתחם מסחר ותרבות.

מי ששולט בשכונת קטמון, שולט על כל חלקה הדרומי של ירושלים. ומי ששולט במנזר סן סימון, שולט על קטמון. מציאות זו, שהייתה ברורה למפקדי הפלמ”ח שפעלו במסגרת מבצע יבוסי, כמו גם למפקדי הכנופיות הפלשתיניות, הייתה הרקע לאחד מקרבות הגבורה הגדולים ביותר של מלחמת העצמאות. לאחר שניסיון ראשון של לוחמי חטיבת הראל  לכבוש את המנזר נכשל, הצליחו הלוחמים בניסיון השני. אולם, עד מהרה מצאו את עצמם מכותרים בידי כוחות ערביים שהסתערו שבע פעמים על המנזר. מצב הלוחמים הנצורים היה בכי רע, וכמעט כל מי ששהה במנזר נהרג או נפצע. גילויי גבורה של פצועים שהמשיכו להילחם ושל מתנדבים שהיו מוכנים לעמוד בעמדות חשופות לחלוטין לאש האויב נחרתו בזיכרונם של הלוחמים. רבים מהם הפכו לימים להיות מפקדים בכירים בצה”ל. לאחר שמונה עשרה שעות לחימה רצופות, כאשר כבר הוחלט לסגת מהמנזר ולהותיר שני מפקדים שיפוצצו את המנזר על יושביו ועל הפצועים שלא ניתן לפנותם, נשברו הערבים ונסוגו. עשרים ושניים הרוגים ותשעים פצועים היו המחיר שאפשר ביום כ”ב בניסן תש”ח (30.4.1948) את הישרדותה של ירושלים.

רופא העיניים הצעיר אליעזר לודוויג זמנהוף האמין בכל מאודו כי מחסום השפה הוא זה הגורם לחיכוכים ולעימותים בין קבוצות ועמים. הנער שנולד בפולין (1859), דיבר כעשר שפות בעצמו, והיה בלשן חובב, החליט לעשות מעשה. במשך שנים ארוכות עמל על יצירת שפה בינלאומית עם דקדוק פשוט שתוכל לגשר בין כל בני האדם. את דבר השפה פרסם בחוברת שעליה חתם “דוקטור אספרנטו” – הרופא המקווה – ובכך נתן לשפה את שמה. כמאה ועשרים שנה אחרי המצאת האספרנטו, דוברים אותה שני מיליון איש בעולם, המפעילים גם את הוויקיפדיה האספרנטית. זמנהוף עצמו כתב שירה באספרנטו ותרגם אליה את מיטב יצירות העולם ובראשן התנ”ך. זמנהוף נפטר בכ”ב בניסן תרע”ז (14.4.1917). האספרנטו נפוצה באזורים שונים באסיה ובאירופה, אולם לא הצליחה להתחרות באנגלית שהפכה בפועל לשפה הבינלאומית. בניגוד לחלום השלום והשיתוף העולמי שבו האמין, כפר זמנהוף בחלום הציוני (אם כי שינה את יחסו אליו כמה פעמים במהלך חייו). בפועל, החלום הלאומי חי וקיים, ופה ושם במדינת ישראל ישנם כמה דוברי אספרנטו.

תפריט נגישות