הימים – ימי גזירות השמד שלאחר מרד בר כוכבא. בניסיון לשבור את רוחו של העם היהודי שמרד שוב ושוב באימפריה, הורה אדריאנוס הקיסר על איסור קיומן של מצוות העשה, ובראשן לימוד התורה. ההנהגה היהודית והמוני העם המשיכו במסירות נפש בקיום המצוות למרות הכול. בה’ בתשרי (136?), למרות שהוזהר על ידי חבריו מהפיקוח הרומאי, נעצר רבי עקיבא יחד עם עוד שמונה חכמים בשעה שלימדו תורה ברבים. נסיבות מעצרו, הקפדתו על קיום מצוות גם בתנאי המצוקה של הכלא הרומאי, וקריאת שמע שקרא בשעה שסרקו את גופו במסרקות של ברזל כמה ימים מאוחר יותר באצטדיון הגדול של קיסריה, נחקקו במסורת ישראל. וכך גם שאר הפרקים נוראי ההוד בתולדות חייו של התנא המופלא, שגדל כרועה צאן פשוט, נישא לרחל והפך לחשוב שבין חכמי התורה שבעל פה. בערב יום הכיפורים, זמן קצר לפני תפילת “כל נדרי”, נוהגים בקהילות רבות לומר את הפסוק “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” – סופי תיבות עקיבה, לזכרו של התנא.
אחוזות טראומה ממוראות מלחמת העולם הראשונה, וחדורות ברצון כן ותמים לשלום, השקיפו בריטניה וצרפת על תעוזתו ההולכת וגוברת של אדולף היטלר, ששם ללעג ולקלס את כל ההתחייבויות הבינלאומיות. מדיניות “הפייסנות” שאותה הוביל נוויל צ’מברלין, ראש ממשלת בריטניה, טענה כי הליכה לקראת דרישות הנאצים תפחית מתוקפנותם ותביא שלום. בשעה שהיטלר החל לדרוש, ללא כל סיבה הנראית לעין, מצ’כסלובקיה למסור לידיו את חבל הסודטים, סירבו הצ’כים לדרישה החצופה ודרשו מבריטניה ומצרפת לעמוד מאחורי הבטחותיהם לשמור על שלמות צ’כסלובקיה. צ’מברלין סבר אחרת. הוא נענה להזמנת היטלר להגיע לוועידה במינכן, שאליה לא הוזמנו כלל הצ’כים. בה’ בתשרי תרצ”ט (30.9.1938) נחתם הסכם מינכן, שבמסגרתו נדרשו הצ’כים להיכנע לדרישות הגרמנים, ובתמורה הבטיחו הגרמנים לא ליזום מעתה שום פעילות תוקפנית. המון צוהל ואוויל בבריטניה קיבל את פניו של צ’מברלין שהכריז: “הבאתי שלום לדורות”. בגרמניה נאלצו גנרלים שתכננו הפיכה שנועדה להפיל את היטלר לוותר על תוכניותיהם לנוכח הכניעה הבריטית. הגרמנים הפרו, כמובן, את כל התחייבויותיהם, ופחות משנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. האם הלקח מחֶרפּת מינכן נלמד?
בד’ בתשרי תש”כ (6.10.1959) לבשה חיפה חג. בשעה חמש וחצי בבוקר הופעלו לראשונה קרונות הכרמלית, והרכבת התחתית הראשונה בישראל יצאה לדרך. עוד בחזונו של הרצל, שראה בחיפה את העיר הראשית במדינה היהודית שאותה חזה, דוּבר על עיר “ובה רכבת חשמלית שתקשר את הנמל עם אזור המגורים על רכס הכרמל”. רעיונות ראשונים בדבר רכבת תחתית שתחבר בין הכרמל לעיר התחתית הועלו עוד בימי המנדט. ההתפתחות המהירה בחיפה שלאחר מלחמת העצמאות ופעילותו של ראש העיר המיתולוגי, אבא חושי, הפכו את החלום למציאות. מהנדסים של רכבת המטרו הידועה בפריז התוו את התוכניות, כספי מדינה ומשקיעים יהודיים מחו”ל אפשרו את המימון, ותושבי חיפה החלו להשתמש בקו הרכבת בן שש התחנות. הכרמלית עצמה הופעלה למעשה ללא מנוע, והתבססה על משקלם של הקרונות הנעים במורד. במשך השנים נפתחה הכרמלית ונסגרה חליפות. בעיות בטיחות והנדסה, חלחול מים למנהרה וריחוקם של מוקדי הבילוי והתעסוקה החדשים שבעיר ממסלול הכרמלית, הביאו להתמעטות השימוש בה.לפני מספר שנים חודשה הכרמלית והיא משמשת רבים מהבאים לראות את יופיה של עיר הכרמל
קשים היו חיי היהודים בלבוב של המאה השבע עשרה. אולם, למרות חיי העוני והרדיפות, הצליח יצחק בן נחמן שרנדליס להפוך לאיש עסקים אמיד ומכובד, שהיה מקורב למלכי פולין. בכספו מימן יצחק פעילויות תורה וחסד, ובעיקר את בנייתו של בית הכנסת המפואר והגדול של יהודי העיר. ראשי הכנסייה שחשקו במבנה המפואר לחצו על השלטונות, ואלו הפקיעו את המבנה לטובת הכנסייה. תשלומי שוחד ותחינות של שרנדליס ושל כל אנשי הקהילה שכנעו את השלטון לבטל את רוע הגזירה. מסורת שלא ברורה לגמרי נכונותה מספרת כי שליט העיר דרש שכלתו של שרנדליס – צעירה בשם רוזה שהתאלמנה לא מכבר מבעלה ונודעה בשל יופיה בשם “גילדנע רויז” (שושנת הזהב) – היא זו שתביא לו את התשלום ותסכים להינשא לו. רוזה הגיעה לארמון, השיגה עבור הקהילה את מפתחות בית הכנסת, וקפצה אל מותה ביום ד’ בתשרי השצ”ח (22.9.1637) מבלי להיענות לדרישות השליט. במשך דורות בית הכנסת נקרא בשם “שושנת הזהב”. הוא נחרב בידי הנאצים ולאחרונה הוקם בו אתר הנצחה.
ימי התשובה בהם אנו מצויים מזוהים בדרך כלל עם התשובה האישית אותו צריך לעשות כל אדם ואדם. אולם, הרב יהודה חי אלקלעי, איש ירושלים (לפי חלק מהגרסאות) וזמלין (היום פרבר של בלגרד ) שבבלקן, שנפטר בד’ תשרי תרל”ט (1.10.1878), חשב אחרת. לדבריו, במקביל לתשובה האישית על עם ישראל לבצע גם תשובה לאומית-“התשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם”. לדבריו התשובה עליה דברה התורה ודיברו הנביאים היא בעיקרה תשובה לאומית שבמסגרתה על העם לפעול כדי לשוב לארצו. בהשפעת עלילת הדם בדמשק הוא פיתח את רעיון “הגאולה בדרך הטבע”, קרא לתחיית העברית, למיזוג העדות, להתיישבות בארץ ולהקמת תנועה יהודית כלל עולמית לקידום השיבה לארץ ישראל. רבים מרעיונותיו יושמו לימים בידי בנימין זאב הרצל שסבו היה מבאי ביתו של הרב אלקלעי. הרב אלקלעי פרסם ספרים רבים וערך מסעות בקרב קהילות ישראל באירופה ובארץ ישראל כדי לקדם את רעיונותיו, אך ללא הצלחה. רק שנים לאחר מותו נקלטו רעיונותיו והוא החל להקרא בשם אחד “ממבשרי הציונות”. על שמו העיר אור יהודה.
הוא תרם לזמר הישראלי אחדים מהגדולים שבלחניו. מתחת ידו יצאו הלחנים המרטיטים ל”שיר הרעות” המיתולוגי ול”אליפלט” המרגש. סשה ארגוב, שנולד ברוסיה בשנת 1914 ונודע מילדותו כמוסיקאי מחונן, היה אחראי גם ללחנים של כמה משירי האהבה והחולין הגדולים, כמו “הוא לא ידע את שמה”, וליווה את הדאגה לאהובים ב”שיר ערש” וב”שיר משמר”. ארגוב עלה לארץ בגיל עשרים ועסק רבות בהלחנת לחנים לאירועים השונים של תנועת העבודה. הוא עבד למחייתו כפקיד בנק וכמוכר בחנות ספרים, ובמקביל הלחין קרוב לאלף ומאתיים לחנים לשיריהם של גדולי המשוררים העבריים, ביניהם חיים חפר, יהורם טהר לב ונתן יונתן. ארגוב עסק גם בכתיבת לחנים לסרטים ולהצגות. הידועה שבהן הייתה “שלמה המלך ושלמאי הסנדלר”. שירי הגעגועים לילדות תמה כמו “היה היה פנס בודד” ותיאור המציאות שבה “הכל זהב”, היו חלק מיצירותיו שהיו ידועות במקצב גאוני ובהרמוניה מלאה בין כל חלקי השיר. חתן פרס ישראל לזמר העברי. לחניו נחשבים כקלאסיקה של המוסיקה הישראלית. נפטר בתל אביב בג’ בתשרי תשנ”ה (27.9.1995)
העוני שממנו סבל כל ימיו והמחסור בכסף לגיליונות נייר, גרמו לו לכתוב את חידושי התורה שלו על הטיח שכיסה את קירות ביתו. בן שש עשרה התייתם הרב אברהם גומבינר (יליד 1637) מאביו, שנרצח על ידי קוזקים. את ספרו המפורסם ביותר ובו חידושיו על חלק אורח־חיים שבשולחן ערוך, ביקש להוציא בשם “נר ישראל” כדי לא לפרסם את שמו, אך לא הצליח להוציא אותו לאור בחייו. לאחר מותו, הצליח בנו, למרות קשיים רבים, להוציא לאור את הספר בשם “מגן אברהם”, שהפך להיות אחד מספרי הפסיקה המרכזיים של יהדות אשכנז. הספר, שנכתב בתמציתיות רבה, מנתח את דברי הראשונים. הוא זכה לפירושים ולביאורים, וביניהם, ספר “מחצית השקל” וספר “פרי מגדים”. בין פסקיו הידועים: ההיתר לבעל מום לשמש כשליח ציבור בתפילה (“כי דרך הקב”ה להשתמש בכלים שבורים”), וההיתר לכפות על חולה טיפול רפואי בניגוד לרצונו. ה”מגן אברהם”, כפי שכונה, הספיק טרם פטירתו בגיל ארבעים ושש לכתוב גם פירושים על מדרשים ועל חלקים בגמרא, ולחבר פיוטים שונים. נפטר בג’ בתשרי תמ”ג (5.10.1682)
שלושים ושש משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב. תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, ורבים לא עמדו בקשיי האקלים והמרחק. אבל בסוף המדבר פרח. כיום גרים בדימונה, אחת הערים הגדולות בישראל מבחינת שטחה, קרוב לארבעים אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, מרכזי מסחר מוסדות תורה וחסד, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל. וכל מילה נוספת מיותרת.
הרב מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (מלבי”ם) נולד שנת 1809 באוקראינה, ולמד בישיבות פולין. מנערותו, נודע המלבי”ם כגדול בתורה, וכבעל יכולת כתיבה מהירה ובהירה. לאחר כהונה ברבנות של מספר קהילות בפולין, מונה המלבי”ם לשמש כרבה של יהדות רומניה, והוא התיישב בבוקרשט. במשך שנים ארוכות הנהיג המלבי”ם את הקהילה, תוך שהוא מתמודד עם אתגרים מורכבים בתחומי החינוך ושמירת המצוות. בשל מאבקו נגד התנועה הרפורמית, נרדף המלבי”ם בידי השלטונות. הוא נעצר מספר פעמים, ולבסוף גורש מרומניה. בשנותיו האחרונות, הוצע למלבי”ם להתמנות לרב הראשי של מספר קהילות גדולות באירופה, ואף להיות מנהיג הציבור היהודי הדתי בארצות הברית הצעירה. אולם, בשל מצב בריאותו, הוא העדיף להישאר במזרח אירופה, והשקיע את זמנו בעיקר בכתיבת ספריו המרובים. פירושו המונומנטלי לתנ”ך, “התורה והמצווה”, נועד להוכיח “כי כל דברי תורה שבעל פה, מוכחים ומוטבעים בפשט” – בתורה שבכתב. פירושו זה, המשלב גם ידע דקדוקי רב מאוד וגם פרשנות מקורית ומרתקת, הפך לאחד מפירושי התנ”ך הנפוצים בעולם היהודי. נפטר בראש השנה, א’ בתשרי תר”מ (18.9.1879)
הוא התקבל מתוך מחלוקת אדירה בעם, והופר בידי הפלשתינים פעמים רבות, כמעט מהרגע הראשון. אולם, למרות הכול, החזיק “הסכם אוסלו” מעמד – פחות או יותר – קרוב לשש שנים. בקיץ תש”ס הפך ההסכם למלחמה. על רקע סירובם של הפלשתינים לקבל את הצעות השלום המופלגות מאוד שהוצעו להם בוועידת קמפ דיוויד, וכנראה גם מתוך תפיסתם של מנהיגי המחבלים כי גל טרור ומהומות יביא לכניעתה של ישראל לדרישותיהם בתחומים נוספים (כפי שלפי הבנתם קרה זמן קצר לפני כן בלבנון), כך החלה בערב ראש השנה תשס”א (29.9.2000) אינתיפאדת “אל אקצא”, גל הטרור הקשה ביותר שידעה ישראל מעודה. פקד יוסי טבג’ה, שנפל בעת סיור המשותף עם “עמיתים” פלשתינאים בקלקיליה, ולוחם פלחה”ן גבעתי דוד בירי שנפל בעת ליווי שיירה לישוב נצרים., היו הנופלים הראשונים במערכה ומהומות דמים שהתלקחו בירושלים כביכול על רקע ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, היו האות לפתיחת התקופה הקשה. מהומות בשטחי יש”ע וגם בקרב ערביי ישראל, וגל טרור איום שהביא לרציחתם של למעלה מאלף ישראלים שטפו את הארץ במשך קרוב לארבע שנים, עד שדעכו בעקבות מבצע חומת מגן ופעילות נחושה של צה”ל למיגור הטרור.
