הרב יעקב מאיר נולד בירושלים (1939) ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר נחשב כתלמיד חכם, כדיין מבריק וכאיש ציבור שהיה בין מקימי בית החולים “משגב לדך”. נשלח מטעם קהילת ירושלים לאסוף כספים למען עניי העיר בבוכרה ובצפון אפריקה, שם התקבל בכבוד בידי הקהילות המקומיות, סייע להם בעניינים הלכתיים ועמד מאחורי גלי עלייה שהגיעו לארץ מאזורים אלו. בארץ, פעל הרב מאיר לאיחוד בין עדות ישראל ולתחיית השפה העברית. יחד עם אליעזר בן יהודה ורבים אחרים, הקים את “ועד הלשון”. נטייתו לציונות ולשיתוף פעולה עם כל חלקי העם קוממה עליו את קנאי ירושלים, והם מנעו ממנו להיבחר כרב העיר. במקום רבנות ירושלים, כיהן הרב מאיר במשך שנים ארוכות כמנהיגה הבלתי מעורער של יהדות סלוניקי, והוביל אותה בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה ושל עצמאות יוון. לאחר מלחמת העולם הראשונה שב לארץ, נבחר כראשון לציון, וביחד עם הרב קוק היה ממייסדי הרבנות הראשית לישראל. הרב מאיר עסק כל חייו בהפצת תורה, בקירוב לבבות ובפעילות נחושה למען קוממיות ישראל בארצו. נפטר בט’ בסיוון תרצ”ט (26.5.1939).

השריון הגרמני שדהר במישורי ארצות השפלה במסגרת “הבליץ קריג” (מלחמת הבזק) היה בלתי ניתן לעצירה. התגוננותם האמיצה של הכוחות הבלגיים ושל כוחות הצבא הצרפתי שסייעו בידם הלכה ונחלשה, ובי’ בסיוון ת”ש (18.5.1940) השתלטו הגרמנים על אנטוורפן, העיר הגדולה והחשובה בבלגיה. השלטון הנאצי הביא עד מהרה להשמדתה של הקהילה היהודית הגדולה והוותיקה שבעיר. גזרות והגבלות ניתכו על היהודים מדי יום, יהודי העיר חויבו בענידת טלאי צהוב, ולאומנים פלמיים הציתו חנויות ובתי כנסת והסגירו יהודים נמלטים. עוינות האוכלוסייה (למעט מקרים בודדים של חסידי אומות העולם) סגרה על היהודים, וגורלם נחרץ. מתוך עשרים וחמישה אלף יהודים שנותרו בעיר עם הכיבוש הנאצי, נותרו שמונה מאות בחיים בסוף המלחמה. השאר רוכזו במחנות מעבר והועברו מזרחה להשמדה. בשלהי המלחמה ניהלו בעלות הברית קרבות קשים על אנטוורפן, שנמלה האסטרטגי היה נקודת מפתח בשחרור מערב אירופה מהכיבוש הנאצי. בהדרגה, התחדשה הקהילה היהודית בעיר והפכה לאחת הגדולות והחשובות באירופה.

לצידה של האומנות העברית ההולכת ומתפתחת בארץ, חייבים לבנות גם “בית נְכוֹת” (המונח העברי ל”מוזיאון”). כך חזר וטען פרופסור בוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנות “בצלאל”. בהתאם לחזונו, ותחת הנהלתו של מרדכי נרקיס, החלו להיאסף במחסני המוזיאון החדש ממצאים ומוצגים מגוונים מאין כמותם: מטבעות עתיקים, כלי נשק וכלי עבודה שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות ברחבי הארץ, מבחר מציוריהם של הציירים היהודיים הגדולים בעולם, וגם אוסף שבלולים ייחודי שהגיע מברלין. לאחר גלגולים רבים, נפתח “בית הנְכוֹת הלאומי בצלאל” ביום י’ בסיוון תרפ”ה (2.6.1925) במרכז ירושלים. המונים נהרו לשבעת האולמות של המוזיאון שבהם הוצגו דיוקניהם של גדולי ישראל, תותחיו של הגדוד העברי ממלחמת העולם הראשונה, קרני יעלים, אוסף שעונים, ואף מרכבתו האגדית של מונטפיורי שהוצבה בחזית המוזיאון (לימים, הועברה המרכבה והוצבה ליד טחנת הרוח בימין משה). קשיים כלכליים וארגוניים הביאו לשקיעת המקום, למרות הטיפול המסור של מרדכי נרקיס (שקרא לבנו – לימים פרופסור לאומנות וחתן פרס ישראל – בשם בצלאל). בשנות השישים, שימשו אוספי בית הנְכוֹת כבסיס לאוספים שאפשרו את פתיחתו של מוזיאון ישראל.

אבא אחימאיר נולד ברוסיה בשנת 1897. בצעירותו למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שב לרוסיה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, שם נוכח בזוועות שאותן חולל הקומוניזם, והפך ממעריץ של תנועות השמאל החברתי למתנגד קיצוני שלהם. לאחר נפילת אחיו מאיר (שעל שמו אימץ את שם המשפחה אחי־מאיר) בקרבות מלחמת האזרחים במזרח אירופה, עבר לווינה. שם כתב דוקטורט בפילוסופיה והיסטוריה, ושב לארץ. במהרה החל אחימאיר להתבלט כאחד העיתונאים והאינטלקטואלים הבולטים בתנועה הרביזיוניסטית שייסד באותן שנים זאב ז’בוטינסקי. אחימאיר קרא למלחמה חסרת פשרות בשמאל (ואף הזדהה בתחילה עם התנועות הפשיסטיות, הזדהות שממנה הסתייג בהמשך השנים). הוא הקים את עיתון “חזית העם” ואת ארגון “ברית הבריונים” (שהאמין בצורך ללכת בעקבותיהם של קנאי / בריוני ירושלים), והוביל את המאבק בבריטים. נעצר בפרשת רצח ארלוזורוב באשמת הסתה, וזוכה לאחר משפט סוער. אחימאיר, שהמשיך עוד שנים רבות בכתיבה מרתקת וסוערת, כתב מאות ערכים באנציקלופדיה העברית ונחשב כהיסטוריון וכפילוסוף מבריק. נפטר בד’ בסיוון תשכ”ב (6.4.1962). הותיר אחריו את בתו זאבה, אשת חינוך וספרות, ואת בניו, יוסי ויעקב, עיתונאים ואישי ציבור בולטים.

שלמה ארגוב היה אחד מהמבטיחים והמוכשרים שבדיפלומטים הישראליים. את הקריירה הדיפלומטית שלו החל מיד לאחר שלחם כמפקד בפלמ”ח במלחמת העצמאות. ארגוב שירת כשגריר ישראל במקסיקו ובהולנד ובמגוון תפקידים ביבשות נוספות קודם שמונה לשגריר ישראל בבריטניה. במסגרת פעילותו הדיפלומטית עסק ארגוב רבות באזהרת העולם המערבי מפני סכנות הטרור, והוגדר בידי הנרי קיסינג’ר כדיפלומט הישראלי המוכשר ביותר ששירת עד אז בוושינגטון. בליל י”ב בסיוון תשמ”ב (3.6.1982) השתתף ארגוב בארוחת ערב באחד מבתי המלון בלונדון. ביציאה מהמלון המתינו לו שלושה מחבלים, חברי ארגונו של אבו נידאל וירו לעברו. ארגוב נפצע קשה ושהה במחלקת השיקום בבית החולים הדסה עשרים ואחת שנים נוספות עד לפטירתו. המתנקשים בו נתפסו ונשפטו לשנות מאסר ארוכות. לזכרו של ארגוב הוקמו מרכז לחקר העם היהודי באוניברסיטת בר אילן ותוכנית להכשרת דיפלומטים במרכז הבין תחומי בהרצליה. מיד לאחר ההתנקשות בשגריר, התכנסה ממשלת ישראל והחליטה כי פעולת טרור זאת הגדישה את הסאה. מטוסי חיל האוויר יצאו לתקיפות מסיביות של אתרי מחבלים בלבנון, ומבצע “שלום הגליל”, שהפך למלחמת לבנון הראשונה, יצא לדרך.

יהודי ארם צובא (חלב) היו שרויים באבל. ערב פסח התדפקה גם על דלת ביתם עלילת הדם. בדיוק כפי שהתרחש שלוש שנים קודם לכן בדמשק, גם הפעם היו אלו נוצרים שהתגוררו באימפריה העות’מאנית שביקשו להרע ליהודי סוריה. אישה נוצרייה שטענה כי בנה, מוסן, נחטף בידי יהודים כדי להשתמש בדמו לצורך הכנת מצות לפסח, הביאה למעצרם של ראשי הקהילה ולאולטימטום כי אם לא יימצא הילד, יוצאו ראשי הקהילה להורג וכל היהודים יגורשו מן העיר. במשך חודשיים ארכו החיפושים, וכל העת חששו היהודים שמא תמצא גופתו של הילד ולהם יארע הרע מכול. בי”ג בסיוון תרי”ג (19.6.1853), לאחר ימים ארוכים של צום ותפילות, הבחין אחד מראשי הקהילה בילד שענה לתיאור הילד הנעדר משחק בחצר אחת הכנסיות. חקירה מהירה הביאה לאיתור הכמרים שהסתירו את הילד כדי להעליל על היהודים. קהילת ארם צובא ניצלה. יהודי העיר הכריזו לדורות על “פורים דסיוון”, שבו התרחש “נס מוסן”, ובו הם נוהגים עד היום מנהגי שמחה והודיה.

תקלה בחימוש של מטוס הפנטום שחג מעל מטרות המחבלים בצידון בעת תקיפה שגרתית של צה”ל ביום י”ג בתשרי תשמ”ז (16.10.1986), הביאה לנטישתו בידי שני אנשי הצוות. הטייס חולץ במבצע הרואי על ידי מסוק קוברה, ואילו הנווט, סרן רון ארד (יליד 1958), נלכד בידי אנשי ארגון “אמל”, ומאז נעלמו עקבותיו. במשך עשרות שנים השקיעה מדינת ישראל מאמצים אדירים חובקי עולם כדי לאתר את רון, אך לשווא. הנווט הועבר, כנראה, בשלב כלשהו מידי אנשי אמל לידי החיזבאללה. אלו, מצידם, העבירו לישראל מפעם לפעם תמונות וחפצים של רון, אולם לא הסכימו לעסקת חילופין. עשרות בכירי חיזבאללה נחטפו בידי צה”ל כדי להוות קלפי מיקוח לארד, אך המהלך לא צלח והחטופים שוחררו בפקודת בג”ץ. שמועות על שהותו של ארד בסוריה או באיראן לא הוכחו כמבוססות, ודוחות מודיעין קבעו בראשית המאה העשרים ואחת כי ככל הנראה הוא כבר אינו בחיים, אבל לא ניתנה לכך הכרה רשמית. במהלך השנים חיבק עם ישראל את אשתו תמי ואת ביתו יובל, והתקווה כי “לחופש נולד” הייתה שותפה לרבים.

הידיעה שהתפרסמה בי”ג בסיוון תשנ”ט (28.5.1999) הדהימה את ישראל. אחרי שלושים שנות חיפושים, במרחק חמש מאות ק”מ מחופי ישראל, בעומק שלושה ק”מ מתחת לפני הים, נמצאו שרידיה של צוללת חיל הים, דקר. דקר שירתה את הצי הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, ונקנתה על ידי מדינת ישראל. היא נועדה לחזק את חיל הים, שביקש להתעצם לאחר מלחמת ששת הימים. הצוללת יצאה בדרכה מבריטניה לארץ בינואר 1968, נעלמה במרחבי הים מבלי להשאיר עקבות, ומבצע חיפוש בינלאומי ענק לא העלה תוצאות. אבל כבד אפף את ישראל. שישים ותשעת לוחמי דקר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, והרב הראשי, שלמה גורן, התיר את נשותיהם מעגינותן.  במשך השנים נפוצו שמועות על כך שהצוללת הותקפה, ושאנשיה נשבו בידי כוחות מצרים או רוסים. מְצוֹפים שונים של הצוללת נמצאו לאורך חופי הים התיכון, אולם איש לא הצליח לפתור את התעלומה. עם מציאת הצוללת הוחלט, בהסכמת המשפחות, לא להעלות את הצוללת על פני המים בשל הקשיים הטכניים הרבים. מקום מותם של צוללני דקר היה גם לקברם.

תשע החוליות של אנשי הפלמ”ח צעדו בראש הכוחות. הם תפסו את הגשרים מעל הליטני, חיבלו ברשתות תקשורת והעבירו מידע חיוני. הבריטים נאלצו לפלוש לסוריה וללבנון שהיו תחת שלטון צרפתי, לאחר כניעת צרפת לגרמנים ושיתוף הפעולה של ממשלת וישי עם מעצמות הציר. מטוסים גרמניים ואיטלקיים שהמריאו בבסיסים בסוריה ובלבנון הפציצו פעמים רבות את תל אביב ואת חיפה, והבריטים חשו כי השליטה הגרמנית באזור מסכנת את ביטחונם ואת שליטתם בים התיכון בשלב קריטי של מלחמת העולם השנייה. בי”ג בסיוון תש”א (8.6.1941) פלשו כוחות הבריטים לסוריה וללבנון והשתלטו עליהן לאחר שלושה שבועות של קרבות מרים. במהלך הפלישה, הסתייעו הכוחות הן בסיירי הפלמ”ח והן בחוליות מודיעין וחבלה שפעלו מטעם היישוב היהודי בארץ ברחבי סוריה וברחבי לבנון. במסגרת ההכנות לפלישה, הכשירו הבריטים את בסיסי חיל האוויר בתל נוף וברמת דוד, ולשיר “רבותיי, ההיסטוריה חוזרת” נכנסה השורה “איך בסוריה צעד הפלמ”ח”. בקרב שהתקיים צפונית לראש הנקרה, נפצע מפקד של אחת מחוליות הפלמ”ח בעינו, במה שתחשב בעתיד כפציעה הקרבית המפורסמת ביותר בתולדות ישראל. שמו היה משה דיין.

רוחות עזות התדפקו על חומותיו של מבצר התורה שבליטא. מדרום, הלכה וצמחה תנועת החסידות שערערה במידת מה על ערכו של לימוד התורה המסורתי והציעה דרך חלופית לעבודת ה’ באמצעות  דבקות ושמחה. ממערב, החלו להפציע רוחות ההשכלה והחילון שאיימו על נאמנות לומדי התורה לדרכם מימים ימימה. את המערכה על נפשם של הלומדים ניהל רבי חיים איצקוביץ מוולז’ין גדול תלמידיו של הגאון מווילנא, שנפטר ביום י”ד בסיוון תקפ”א (14.6.1821). בסדרת חיבוריו, ובראשם ספרו “נפש החיים”, הסביר הרב מה הם הכוחות והיכולות האדירים הקיימים בנפשו של האדם, ומה עליו לעשות עם יכולות אלו; עוד הסביר את החשיבות העצומה של לימוד “תורה לשמה”; וכן, התפלמס – מתוך כבוד והערכה – עם רעיונותיה של החסידות. במקביל, הקים ר’ חיים בעירו וולוז’ין את “ישיבת עץ חיים”, הידועה כ”אם הישיבות”. אל הישיבה הגיעו במשך קרוב למאה שנה מיטב לומדי התורה באירופה ומחוצה לה. וולוז’ין, המשמשת עד היום כמודל לרוב הישיבות ברחבי העולם, טיפחה את הכמות ואת האיכות של לימוד התורה בעם ישראל והכשירה עתודה רבנית ומנהיגותית לקהילות ברחבי העולם היהודי.