החודשים שבהם שהה באושוויץ בקיץ 1944 היו האיומים בחייו. כל בני משפחתו של הרב מנחם מנדל טאוב נרצחו, ואילו הוא עצמו עבר ניסויים רפואיים מזעזעים על ידי ד”ר מנגלה הנודע לשמצה, שהותירו את חותמם בגופו לכל ימי חייו. לאחר השואה שהה הרב טאוב בשבדיה ובארצות הברית, ובשנות השישים עלה לארץ. הוא קיבל על עצמו להמשיך את הנהגת חסידות קאליב, שאותה ייסדו אבות אבותיו. כל ימי חייו השתדל למלא את הנדר שאותו קיבל על עצמו באושוויץ – לדאוג שלא יהיה ילד יהודי שלא ידע להגיד שמע ישראל. הוא כיתת רגליו ופעל למען הפצת תורה ואהבת ישראל. הקדיש את חייו למען הגדלת המודעות לזכר השואה בחברה החרדית, ועסק בעריכת ספרים ובהקמת תערוכות בנושא. בימי הלימוד השנתיים שייסד, בשיחותיו ובהופעותיו, שילב שירה וניגון וקירב במיוחד ילדים מכל המגזרים. החזיק בעמדות לאומיות ובבכי מר ניסה לשכנע את שמעון פרס לבטל את הסכמי אוסלו, בטענה שלא עבר את השואה כדי לראות את עם ישראל מוותר על ארצו. נפטר בכ”ג בניסן תשע”ט (28.4.2019)
למפקדי סניף ההגנה בירושלים פשוט נמאס. תפיסת ה”הבלגה” שבה דגלו מפקדיהם אל מול הטרור הערבי גם אחרי מאורעות תרפ”ט; התחושה שההגנה ממשיכה להתעקש להתנהל כחבורת מתנדבים ולא מבינה את הכורח בארגון צבאי מקצועי; וכן כפיפותו של הארגון לתנועת העבודה הציונית ולא למוסדות שייצגו את כלל הישוב היהודי. כל אלו הניעו רבים מחברי סניף ירושלים ומפקדיו להודיע על פרישתם מהארגון. הארגון העצמאי יצא לדרך בכ”ג בניסן תרצ”א (26.4.1931), ותוך זמן קצר יצר זיקה עמוקה עם התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגהּ, זאב ז’בוטינסקי. לאחר שההגנה שינתה את עמדתה בחלק מהנושאים שגרמו לפרישה, חזרו אליה חלק מהפורשים. אולם, אחרים המשיכו לקיים את הארגון הצבאי הלאומי (שנקרא בפי הבריטים “הארגון”) כגוף עצמאי שלחם בטרור הערבי ובשלטון הבריטים עד הקמת המדינה. במהלך השנים, רשמו לוחמי האצ”ל דפים מפוארים בספרי ההיסטוריה של תקומת ישראל, ורבים מהם נפלו במערכה, ביניהם רבים מקרב “עולי הגרדום”. עם קוּם המדינה, ולאחר מאבקים ואירועים מורכבים וכאובים (כמו פרשת “אלטלנה”), הצטרפו לוחמי האצ”ל לצבא ההגנה לישראל.
ויכוח שהדרדר לאלימות בין שתי קבוצות של פועלים יהודיים שציינו את יום האחד במאי 1921 היה הטריגר לפריצת האירועים בבוקר כ”ג בניסן תרפ”א. אלפי ערבים שצפו בקטטה ניצלו את המהומה והחלו לפרוע ביהודי יפו. ההסתה נגד התעצמות הבית הלאומי היהודי, נגד הצהרת בלפור ונגד העלייה השלישית, נשאה פרי. יהודים הותקפו באכזריות בכל רחבי העיר. בתי עולים, חנויות ושכונות הוצתו ותושביהם נטבחו. במקומות שבהם פעלו ארגוני הגנה יהודיים או שהתערב הצבא הבריטי, נגרמו לתוקפים אבדות כבדות. במקומות שבהם שיתפו השוטרים הערביים פעולה עם הרוצחים נגמר הדבר באסון. ההרוג המפורסם ביותר בפרעות היה הסופר יוסף חיים ברנר, מאישי הרוח הבולטים והייחודיים של העלייה השנייה, שבאחד מספריו הביע את חששו שמא יפול בידי מרצחים בני ישמעאל, ונרצח עם חבריו בפאתי יפו. מתקפות ערביות על פתח תקווה ועל רחובות נהדפו בקרבות גבורה על ידי בני המושבות. יישובים אחרים כמו חדרה וכפר סבא סבלו נזקים כבדים. ארבעים ושבעה חללים יהודיים גבתה האש. הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל הפך לעובדה קיימת.
רופא העיניים הצעיר אליעזר לודוויג זמנהוף האמין בכל מאודו כי מחסום השפה הוא זה הגורם לחיכוכים ולעימותים בין קבוצות ועמים. הנער שנולד בפולין (1859), דיבר כעשר שפות בעצמו, והיה בלשן חובב, החליט לעשות מעשה. במשך שנים ארוכות עמל על יצירת שפה בינלאומית עם דקדוק פשוט שתוכל לגשר בין כל בני האדם. את דבר השפה פרסם בחוברת שעליה חתם “דוקטור אספרנטו” – הרופא המקווה – ובכך נתן לשפה את שמה. כמאה ועשרים שנה אחרי המצאת האספרנטו, דוברים אותה שני מיליון איש בעולם, המפעילים גם את הוויקיפדיה האספרנטית. זמנהוף עצמו כתב שירה באספרנטו ותרגם אליה את מיטב יצירות העולם ובראשן התנ”ך. זמנהוף נפטר בכ”ב בניסן תרע”ז (14.4.1917). האספרנטו נפוצה באזורים שונים באסיה ובאירופה, אולם לא הצליחה להתחרות באנגלית שהפכה בפועל לשפה הבינלאומית. בניגוד לחלום השלום והשיתוף העולמי שבו האמין, כפר זמנהוף בחלום הציוני (אם כי שינה את יחסו אליו כמה פעמים במהלך חייו). בפועל, החלום הלאומי חי וקיים, ופה ושם במדינת ישראל ישנם כמה דוברי אספרנטו.
מי ששולט בשכונת קטמון, שולט על כל חלקה הדרומי של ירושלים. ומי ששולט במנזר סן סימון, שולט על קטמון. מציאות זו, שהייתה ברורה למפקדי הפלמ”ח שפעלו במסגרת מבצע יבוסי, כמו גם למפקדי הכנופיות הפלשתיניות, הייתה הרקע לאחד מקרבות הגבורה הגדולים ביותר של מלחמת העצמאות. לאחר שניסיון ראשון של לוחמי חטיבת הראל לכבוש את המנזר נכשל, הצליחו הלוחמים בניסיון השני. אולם, עד מהרה מצאו את עצמם מכותרים בידי כוחות ערביים שהסתערו שבע פעמים על המנזר. מצב הלוחמים הנצורים היה בכי רע, וכמעט כל מי ששהה במנזר נהרג או נפצע. גילויי גבורה של פצועים שהמשיכו להילחם ושל מתנדבים שהיו מוכנים לעמוד בעמדות חשופות לחלוטין לאש האויב נחרתו בזיכרונם של הלוחמים. רבים מהם הפכו לימים להיות מפקדים בכירים בצה”ל. לאחר שמונה עשרה שעות לחימה רצופות, כאשר כבר הוחלט לסגת מהמנזר ולהותיר שני מפקדים שיפוצצו את המנזר על יושביו ועל הפצועים שלא ניתן לפנותם, נשברו הערבים ונסוגו. עשרים ושניים הרוגים ותשעים פצועים היו המחיר שאפשר ביום כ”ב בניסן תש”ח (30.4.1948) את הישרדותה של ירושלים.
בקופסה אחת היו צדפים כהים ועליהם שמותיהם של שישים ושש המשפחות שהתאגדו באגודת “אחוזת בית”, שביקשה לבנות פרוור גנים צפונית ליפו. בקופסה השנייה היו צדפים לבנים ועליהם מספרי החלקות השונות באדמת כרם ג’יבלי, שאותן קנו המתיישבים בעזרת הלוואה מהקרן הקיימת. המעמד התרחש בכ’ בניסן תרס”ט (11.4.1909), ובמהלכו הוגרלו החלקות למשפחות השונות. החלום על שכונת גנים נאה כמענה ליהודי יפו שהובל בידי עקיבא אריה וייס, מנחם שינקין ומאיר דיזנגוף, קרם עור וגידים. תצלום האירוע הפך להיות אחד הצילומים הידועים והחשובים בתולדות הציונות. תוך זמן קצר הוחלף השם אחוזת בית לתל אביב, על שם התרגום העברי למילה “אלטנוילנד”, ספרו של הרצל. שכונת הגנים השלווה, שבתחילה נאסרו בה מסחר ותנועת רכבים, הפכה למטרופולין השוקק ביותר בארץ ישראל ולבירתה הכלכלית של המדינה. במקום שבו נערכה ההגרלה הוקמו שדרות רוטשילד, ועל החולות הוקמו בנייניה המרכזיים של העיר. באחד מהבניינים האלו, ביתו של מאיר דיזנגוף שהפך למוזיאון העירוני, הוכרז ארבעים שנה מאוחר יותר על הקמתה של מדינת ישראל.
כמעט ולא היה פייטן בכל תפוצות ישראל שלא חיבר קינה על פטירתו, שְׂבע ימים, מעשים וספרים, בגיל תשעים ותשע בכ’ בניסן ד’תשצ”ח (28.3.1038). הוא נחשב כאחרון הגאונים, ואחד מאנשי האשכולות הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית. רב האי גאון (יליד 939) היה בן לשושלת של גאוני בבל. אביו, רב שרירא גאון, הנהיג את ישיבת פומבדיתא ואת יהדות בבל שהסתגלה בימיו לכיבוש המוסלמי. לאחר פטירת אביו, כיהן רב האי כראש הישיבה וכמנהיג הקהילה, ואלפי התשובות שכתב לפונים אליו מכל רחב העולם היהודי (שכל אחד מהם קיבל מענה בשפה שבה נכתב המכתב) העידו על סמכותו כפוסק הדור. בספריו הרבים עסק רב האי בכל תחומי ההלכה והאגדה, וסקירותיו בנושאים שונים בדיני ממונות ובתחומים רבים אחרים היוו בסיס לספרים רבים שחוברו בדורות שלאחריו. רב האי עסק רבות גם בפירוש רציונלי וטבעי של אגדות חז”ל, והסביר אותן פעמים רבות כמשל, בשעה שהדברים נראו כמוזרים. בין השאר, כתב רב האי גם פיוטים רבים וחיבורים שונים בתורת הדקדוק והלשון.
המדינה החדשה כבר נראתה באופק, ועימה איומי הפלישה של צבאות ערב. אי אפשר היה להותיר יותר את יפו העוינת בליבו של מרכז היישוב היהודי בתל אביב. את ההתקפה הובילו בתחילה לוחמי האצ”ל, שבאומץ ובנחישות הבקיעו דרך רחובותיה של שכונת מנשיה. הבריטים שעדיין נותרו בארץ הגיבו בחמת זעם. כוחות שריון ואוויר בריטיים היכו בלוחמי האצ”ל. אלו לא זזו מעמדותיהם, אבל הסכימו שאנשי ההגנה יחליפום כדי למנוע מתקפה בריטית על תל אביב. ההגנה החליטה לנצל את הצלחת האצ”ל. ביום י”ט בניסן תש”ח (28.4.1948) החלו שלוש מחטיבות ההגנה בפיקודו של דן אבן ב”מבצע חמץ”. יפו כותרה מכל עבריה ונותקה מפרבריה הערביים (על הכפרים שנכבשו הוקמו, לימים, היישובים אור יהודה, אזוּר, כפר שלם ושכונותיה של חולון). קרבות אכזריים במיוחד התנהלו בתל א-ריש (תל גיבורים), ולכוחות גבעתי נגרמו בהם עשרות אבדות. בסופו של יום, הייתה יפו מכותרת. תושביה החלו להימלט לכל עבר. שבוע לאחר מכן, בשעה שבתל אביב הונף הדגל הכחול לבן, ביפו הונף הדגל הלבן.
הרב מאיר ברלין נולד בשנת 1880 בעיר וולוז’ין שבליטא, בה כיהן אביו, הנצי”ב, כראש הישיבה הידועה שבעיר. הוא למד בישיבות ליטא, ובבגרותו הצטרף לתנועה הציונית והפך לאחד מראשי תנועת המזרחי. הרב ברלין, שעברת את שמו לבר־אילן, נודע בפעילות ציבורית ועיתונאית, והיה עורך העיתון “העברי”, ולאחר מכן ערך את עיתון הציונות הדתית “הצופה”. במהלך מלחמת העולם הראשונה, עבר לארצות הברית, ושם סייע להקמת תנועת המזרחי באמריקה ומוסדות כמו “הישיבה יוניברסיטי” ורשת “נשות אמי”ת”. עם עלייתו לארץ בשנות העשרים, הפך הרב בר־אילן לאחד מראשי היישוב היהודי, וייצג עמדות תקיפות בתחום הדתי והלאומי. בין היתר, הוא התנגד לתוכנית החלוקה ולמדיניות ההבלגה. במקביל, המשיך לעסוק בפעילות ספרותית ותורנית. הוא היה נואם מחונן, והיה מעורכי האנציקלופדיה התלמודית. פעל למען החזקת עולם התורה הארץ ישראלי. הרב בר־אילן נפטר במפתיע בי”ט בניסן תש”ט (18.4.1949) זמן קצר לאחר הקמת המדינה שפעל רבות למען הקמתה. שמו הונצח בסדרת מוסדות, ברחובות וביישובים. ביניהם: הישוב בית מאיר, ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר והאוניברסיטה הקרויה על שמו.
מטחי הירי שנשמעו ברחובות קריית שמונה בבוקר י”ט בניסן תשל”ד (11.4.1974) הפרו את שלוות החג. שלושת המחבלים, חברי ארגון החזית העממית, שחדרו לעיר בחסות הגשם והערפל מגבול הלבנון, ניסו לפרוץ תחילה לבית הספר המקומי. משנוכחו לדעת כי הוא ריק, החלו לפרוץ לדירות ברחוב יהודה הלוי הסמוך, תוך שהם פוגעים ללא הבחנה בגברים בנשים ובילדים. כוחות הביטחון איחרו בהבנת המתרחש. כמו כן, היו כשלים בתיאום בין הכוחות שהגיעו, עד כדי כך שהחפ”ק הוקם בבניין שבו התבצרו המחבלים, מבלי שידעו כוחותינו שהמחבלים נמצאים קומה אחת מעליהם. כל אלה עיכבו את חיסול הרוצחים. רק לאחר דקות ארוכות, הודות לתושייתם של לוחמי מילואים שהגיעו למקום, אותרו המחבלים וחוסלו. עד מותם הספיקו המחבלים לרצוח שישה עשר אזרחים ושניים מלוחמי צה”ל. בין הנרצחים היו אימהות ואבות על ילדיהם, ובתוכם גם בני משפחת שטרית – האם פאני ושלושה מילדיה. הטבח זעזע את ישראל הכואבת ממילא בחודשים שלאחר מלחמת יום כיפור, והיה הפיגוע הקשה ביותר שהתחולל עד אותה עת בגזרה הצפונית. למוחרת פשט צה”ל על בסיסי מחבלים בלבנון.
