הפוסק שלאורו יש ללכת תמיד הוא הרמב”ם. אין מקום להסתמכות על תורת הנסתר ועל ספר הזוהר. על יהודי מאמין לשלוט היטב גם בחוכמות החול ולא רק בספרי הקודש. אלו היו שלושת עקרונותיה של תנועת “הדרדעים” (מלשון “דור דעה”) שהסעירה את יהדות תימן בעשורים הראשונים של המאה העשרים. את התנועה הוביל הרב יחיא קאפח, מגדולי התורה שכיהן זמן מה כרבה הראשי של תימן. הרב קאפח ותלמידיו יצאו, בשם האמונה הרציונלית, נגד מנהגים שונים שהיו מקובלים בקרב יהודי תימן, ובכך עוררו על עצמם את זעמם של רבים מיהודי המדינה. המחלוקת פילגה את הקהילה והתערבו בה רבנים מכל רחבי העולם ואף גורמי שלטון מוסלמיים. למרות התחושות הקשות, נהגו הרב קאפח ומנהיג מתנגדיו (ומי שהיה תלמידו בצעירותו), הרב יחיא הלוי, כבוד זה בזה עד יומם האחרון. ברבות השנים, עם עלייתם של יהודי תימן לארץ, שככה המחלוקת. הרב יחיא קאפח נפטר בי”א בכסלו תרצ”ב (21.11.1931) כשהוא מותיר אחריו כתבים רבים ושושלת של תלמידי חכמים ואנשי תורה ומדע.
עם שחר י’ בכסלו תש”ג (19.12.1942), החלו שלושת אלפים וחמש מאות קני תותחים סובייטים בהרעשה אדירה על הכוחות הגרמניים והרומניים בעלי בריתם, שחנו בעורפה המערבי של העיר סטלינגרד. העיר, שהגרמנים החלו להסתער עליה חודשיים קודם לכן, הפכה זה מכבר לזירת הקרבות האכזרית ביותר שידעה מלחמת העולם השנייה, ורבבות חיילים ואזרחים נהרגו בקרבות שהתנהלו מבית לבית. עתה, הצליחו הרוסים להפתיע את הגרמנים ואת בעלי בריתם. מאות אלפי חיילים בפיקודו של המצביא גאורגי ז’וקוב פרצו את קווי ההגנה הגרמניים מצפון ומדרום, ותוך ארבעה ימים היו שלוש מאות אלף חיילים גרמניים לכודים ונצורים בידי כוחות סובייטים מנצחים. ניסיונות הצבא הגרמני להפעיל רכבת אווירית שתספק את צורכי הנצורים וניסיונות פריצה אל “כיס סטלינגרד” הנצור, נכשלו. חודש וחצי מאוחר יותר, כשהם מורעבים, מותשים מהפגזות רוסיות בלתי פוסקות וחסרי תקווה, נכנעו הכוחות הגרמניים בסטלינגרד לצבא האדום. המצעד של רבבות השבויים הגרמניים ברחובות מוסקווה, בדרכם לשבי ארוך ואכזרי בסיביר, סימל את המהפך הגדול של מלחמת העולם השנייה, והעניק תקווה ליהודים הנאנקים תחת מכבש ההשמדה הנאצי.
התוכנית הנאצית הייתה פשוטה ושטנית. יהודי העיר ריגה (לטביה), ששרדו מהפרעות שנערכו מיד לאחר הכיבוש הנאצי, נדרשו לפנות את מקומם כדי שאפשר יהיה להעביר לבתיהם אלפי יהודים מגרמניה עצמה. המשימה הוטלה על פרידריך יקלן, מגדולי הרוצחים של הס”ס, שהוכיח כבר את “יכולותיו” במעשי טבח איומים באוקראינה. בבוקר י’ בכסלו תש”ב (30.11.1941) הוצאו אלפי נשים, ילדים וזקנים מגטו ריגה, והוצעדו מרחק שמונה קילומטר ליער רומבולה הסמוך. אנשי חוליית רצח של הס”ס הכריחו את היהודים להיכנס לבורות שהוכנו מראש כשהם שוכבים זה על זה, וירו בהם מטווח קצר. במהלך היום הראשון לטבח, נרצחו באכזריות במקום שלושה עשר אלף מיהודי העיר ריגה, ועוד מאות יהודים שהובאו מגרמניה. הניצולים שזחלו מתוך בורות המוות נורו מיד. בהמשך המלחמה, נרצחו במקום עוד אלפי יהודים, ובתוכם ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב. לאחר המלחמה, הועמדו לדין יקלן ומפקדים גרמניים וליטאיים שהיו מעורבים בזוועה והוצאו להורג. יהודי ריגה נאבקו שנים רבות להקמת אתר הנצחה במקום, ורק לאחר נפילת הקומוניזם הפך המקום לאתר זיכרון ממלכתי.
רוח, גלים, וסערה. אלו היו ככל הנראה, המראות האחרונים שראה רפאל איתן, בבוקר י’ כסלו תשס”ה (23.11.2004), רגע לפני שסחפו אותו הגלים שהסתערו על חופי נמל אשדוד אל הים, ואל מותו. רוח, גלים וסערה היו דימויים מתאימים מאוד לחייו של האיכר הלוחם. מי שגדל בתל עדשים שבעמק יזרעאל, לחם ונפצע קשה בקרבות ירושלים תש”ח, הוביל את לוחמיו בקרבות נועזים ממבצע סיני ועד מלחמת הלבנון הראשונה, וכיהן כרמטכ”ל עם זמן הכהונה הארוך ביותר בתולדות צה”ל. רפאל איתן (רפול) נולד בשנת 1929, קימץ במילותיו והקפיד על משמעת ודייקנות. רפול היה זה שהקים את פרויקט “נערי רפול”, לקליטת אוכלוסיות מאזורי מצוקה בצה”ל, כמו גם את פרויקט “תלפיות”, למיצוי היכולת של חיילים מצטיינים בתחומי המדעים. לאחר סיום תפקידו כרמטכ”ל, פנה רפול לפוליטיקה, והקים את תנועת “צומת” שפעלה למען השמירה על ארץ ישראל השלמה, וקו נוקשה במלחמה נגד הטירור. התפוררות פנימית בתנועתו, הביאה ליציאתו של רפול מהחיים הציבוריים, ולמעבר לניהול פרויקט בניית הנמל באשדוד, שם גם מצא את מותו.
דעת הקהל הבריטית, המזועזעת מאירועי ליל הבדולח, דרשה מהממשלה לסייע ליהודים הנרדפים בגרמניה. זו סירבה בכל תוקף לפתוח את שערי ארץ ישראל, אך ניאותה לאפשר את קליטתם של ילדים יהודיים, בגיל שבו לא יהוו תחרות על מקומות העבודה, בבריטניה. בלחצם של אישי ציבור, ובעיקר ביוזמתו של וילפריד ישראל, איש עסקים יהודי מגרמניה ובעל קשרים ענפים בבריטניה, יצא מבצע “רכבות הילדים”, הקינדר־טרנספורט, אל הדרך. הגרמנים הסכימו להתיר את יציאת הילדים, בדרך כלל עד גיל 12, בתנאי שייקחו איתם מזוודה אחת, תיק אחד ותמונה אחת בלבד. קבוצת הילדים הראשונה הגיעה לחופי בריטניה בט’ בכסלו תרצ”ט (2.12.1938), ובעקבותיה הספיקו להגיע לחופי האי עוד עשרת אלפים ילדים עד פרוץ מלחמת העולם, שקטעה את התוכנית. הילדים אומצו בבתי משפחות יהודיות ולא יהודיות, וסבלו מאוד מהניתוק מהוריהם, שבדרך כלל לא זכו לראותם שנית. חלק מהילדים התגלגלו למוסדות שונים וחוו חוויות לא פשוטות, אך רובם הצליחו לגדול, ובהמשך, להגיע לארץ ישראל או להשתקע באחת מארצות המערב. סיפור רכבות הילדים זכה לתיעוד בפיסול, בספרות, בסרטים ובמחזות.
מקורו של השם הקדום המופיע במפת מידבא “בית הגדיאה” אינו ידוע. יש מהחוקרים המייחסים אותו לגיבור מקומי קטוע יד, ויש הטוענים שמדובר בבית “הג’דע”, “גיבור החיל” בערבית. וישנם פירושים רבים אחרים. כך או כך, ליד חורבות האתר וחורבות הכפר הערבי הסמוך במערב הנגב, התיישבו בח’ בכסלו תש”י (29.11.1948) כמה חיילים משוחררים, ברובם חברי בני עקיבא יוצאי הונגריה, שלמדו יחדיו ב”מקווה ישראל” ובחרו ליישוב החדש את השם “נתיב המולדת”. אחרי כמה חודשים התפרק היישוב, ולמקום הגיעו עולים מהאי ג’רבה שבתוניסיה. הפעם, נצמדה ועדת השמות לשם הקדום, והיישוב “בית הגדי” קיבל מעתה את שמו הקבוע. שנים לא פשוטות של קשיים כלכליים, של חדירות מסתננים ושל “דרישות שלום” הממשיכות עד היום מעבר לגבול העזתי הסמוך, לא הרתיעו את המתיישבים. ענפי חקלאות מגוונים, אזור תעשייה קטן ומוסדות חינוך רבים התפתחו ביישוב הדתי, שבו מתגוררות כיום כשמונה מאות נפשות.
שערי המחנה נפתחו בפני הנער הצעיר. הוריו, אחותו, וכמעט כל בני קהילתו, לא שרדו את אושוויץ ואת צעדות המוות. ניצול השואה אלי ויזל, החליט להקדיש את חייו לזכרון השואה ולהנצחתה. עשרות הספרים שחיבר על השואה ועל תולדות העם היהודי, הפכו לרבי מכר, והגיעו לכמעט כל בית בארצות המערב. כל ימיו לחם נגד האדישות, שאפשרה את השואה ומעשי רצח עם אחרים, הנאום שנשא בבית הלבן בוושניגטון בדבר “סכנות האדישות”, נחשב לאחד הנאומים החשובים שנאמרו במאה העשרים. בנאומיו ובפעילותו הציבורית , התמודד ויזל, עם השאלות האמוניות והחברתיות הכרוכות בשואה, ועם האתגרים השונים העומדים בפני העם היהודי. בח’ כסלו תשמ”ז (10.12.1986) קיבל אלי ויזל את פרס נובל לשלום. ויזל שחי בארצות הברית, הרבה לכתוב על החסידות ורעיונותיה, והיה מידידיה הגדולים של מדינת ישראל. בין השאר תמך באצ”ל, פעל למען שלמות ירושלים, וסייע להקמת אתר התיירות הגדול של עיר דוד. בשנותיו האחרונות הוצע לו להיות נשיא מדינת ישראל, אך הוא סירב. נפטר בכ”ו סיוון תשע”ו (2.7.2016) ונקבר בניו יורק.
תחת גשם שוטף שירד על ראשיהם של המתכנסים בהר הרצל בח’ כסלו תשל”ט (8.12.1978), ובליווי משמר כבוד של חיילים וחיילות (שחלקן נעלו את “נעלי גולדה” שכונו כך עוד בחייה), הובאה גולדה מאיר למנוחות.
היא נולדה ברוסיה, גדלה במילווקי שבארצות הברית, חיה כקיבוצניקית וכפעילה ציונית במרחביה שבעמק יזרעאל, ומילאה מגוון תפקידים ציבוריים. ערב הקמת המדינה ניסתה, תוך סיכון עצמי רב, לשכנע את עבדאללה מלך ירדן שלא להצטרף למדינות ערב הפולשות. כשגרירה בברית המועצות, הפכה גולדה לסמל ולמופת ל”יהדות הדממה” שנאנקה תחת עולו של סטלין. כְּשֹרת העבודה, הקימה וביססה את יסודות מדינת הרווחה, וכשֹרת החוץ כוננה את קשריה של ישראל עם מדינות אפריקה. לאחר פטירתו של לוי אשכול ב1969, נבחרה כראש ממשלה. גולדה דגלה בלחימה בלתי מתפשרת בטרור. היא טענה כי העם הפלשתיני הוא סוג של “פיקציה” היסטורית, והתירה את ההתיישבות היהודית המחודשת בחברון. אירועי מלחמת יום כיפור והעובדה שנתפסה כאחראית לחלק מהמחדלים שנתגלו בה, הביאו בסופו של דבר להתפטרותה מהתפקיד. הונצחה בפארקים, בבתי חולים ובאתרים שונים ברחבי הארץ.
דמות רבת סתירות וניגודים. מחד, “עבד אדומי”, כפי שכונה בפי חז”ל, שהשמיד באכזריות את כל צאצאי משפחת החשמונאים, כולל ילדיו ואשתו האהובה מרים. מאידך, גדול בנאיה של ארץ ישראל בכל הדורות. מי שהותיר את חותמו במצדה ובהרודיון, באמות המים ובבנייה “ההרודיאנית”, בקיסריה ובסבסטיה. וכמובן, במקדש האדיר ששיפץ בירושלים, שעליו נאמר: “מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו”. מחד, נאמן רומי שדיכא ללא רחמים כל ביטוי לגאווה לאומית של תושבי הארץ. העדיף בכל הזדמנות את האוכלוסייה של הנוכרים תושבי הארץ על פני היהודים, הוציא להורג ללא משפט את קנאי הגליל, ולא היסס להפיל את אימתו על חברי הסנהדרין. ומאידך, מי שבשנות מלכותו הארוכות והסוערות זכתה הארץ לשגשוג כלכלי יחסי וליציבות ביטחונית, שאפשרו גם פריחה תרבותית ורוחנית.
נולד לאב אדומי שגויר בידי יהודים ולאם ממוצא נבטי, התחנך ברומא, התחתן עם בנות החשמונאים, ונקבר באחוזה המפוארת שבהרודיון בפאתי מדבר יהודה. מלך יהודה, שלא היה מלך היהודים, נפטר בז’ בכסלו שנת ארבע לפנה”ס.
בשעה אחת עשרה בבוקר נדמו התותחים. רעשי המלחמה שליוו את אירופה ואת העולם כולו מאז ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה השתתקו, כשהם מותירים אחריהם מיליוני הרוגים ופצועים, ובהם כעשרת אלפים איש שנהרגו ביום הפסקת האש (ז’ בכסלו תרע”ט, 11.11.1918) עצמו. אירופה יצאה מ”המלחמה הגדולה” בתחושה שאימיהָ ומוראותיהָ לא יחזרו עוד לעולם. במדינות רבות הוכרז היום כחג לאומי. בבריטניה הוא משמש עד היום כיום הזיכרון לחללי המלחמות (שטקסיו ואופיו השפיעו רבות גם על יום הזיכרון לחללי צה”ל), ובארצות הברית הוא מכונה כ”יום הווטרנים” המוקדש לכבוד הלוחמים בכל מלחמותיה של אמריקה. העם היהודי יצא ממלחמת העולם הראשונה מוכה וחבול, בעיקר בשל הפגיעה הקשה בקהילות שבמזרח אירופה, אך גם עם תקווה גדולה לאחר השתלטותה של בריטניה על ארץ ישראל ומתן הצהרת בלפור. אולם נגד לכל התקוות לשלום, בבית חולים בגרמניה, חייל צעיר בשם אדולף היטלר זעם על שביתת הנשק. בעיצומן של חגיגות השלום נזרעו זרעיה של המלחמה הנוראה אף יותר, שתפרוץ כעבור עשרים שנה בדיוק.
