ראול ולנברג, שהוגדר בספר השיאים של גינס כ”אדם שאחראי להצלתם של מספר האנשים הגדול ביותר בהיסטוריה”, נולד בשוודיה בשנת 1912 , למשפחה מיוחסת של דיפלומטים ואנשי עסקים. במסגרת עבודתו, ביקר ולנברג בארץ ישראל, וערך ביקורי עסקים רבים באירופה הכבושה בידי הנאצים, שם נחשף לרדיפות נגד היהודים והזדהה עם סבלם. לקראת שלהי מלחמת העולם השנייה, החליטה ממשלת שוודיה, ששמרה על ניטרליות, לפעול למען הצלת יהודי הונגריה. ולנברג נשלח כדיפלומט שוודי בכיר לבודפשט, והחל בחלוקה של דרכונים ומסמכים שוודיים אמיתיים ומזויפים ליהודי בודפשט, שנועדו להגן עליהם מגירוש לאושוויץ. ולנברג השתמש בכל אמצעי כדי לנסות להציל את יהודי העיר. הוא שיחד קצינים נאציים, איים על פקידים הונגריים, חילק דרכונים בתוך רכבות הגירוש ובטורי האסירים שהוצעדו לכיוון גרמניה, והציל ככל הנראה קרוב למאה אלף איש באופן ישיר. עם כיבוש הונגריה בידי הסובייטים, נעצר ולנברג בג’ בטבת תש”ה (17.1.1945) בידי הרוסים, וככל הנראה נרצח על ידם כמה שנים מאוחר יותר. יום היעלמותו של ולנברג הוכרז בידי האו”ם כ”יום ההוקרה הבינלאומי למצילי האנושות”.
בני משפחת עבו, הסוחרים היהודיים הידועים מאלג’יר, התיישבו בצפת בראשית המאה התשע עשרה, והפכו כמעט מיד למנהיגי הציבור היהודי בעיר למשך דורות. אבי המשפחה, שמואל עבו, הוריש לבנו רבי יעקב עבו את עושרו, את כישוריו ואת קשריו עם הממשלה העות’מאנית ועם ממשלת צרפת (שבני המשפחה כיהנו כקונסולים מטעמה). רבי יעקב נולד בצפת בשנת 1830. הוא עסק רבות ברכישת קרקעות שעליהן הוקמו היישובים היהודיים החדשים בגליל, ובהם משמר הירדן, יסוד המעלה וראש פינה. דאג לשיפוץ מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון (לאורך דורות רבים המשפחה הייתה אחראית על שמירת המתחם, והתהלוכה המסורתית הפותחת את חגיגות ל”ג בעומר עד היום יוצאת מפתח ביתה שבצפת למירון). סייע בעליית יהודים מכורדיסטן ומצפון אפריקה, ודאג עבורם למקומות התיישבות ולאפשרויות תעסוקה. הרב עבו, ששימש גם כרבה הראשי של צפת, השתמש רבות בקשריו כדי לסייע למתיישבים היהודיים ברחבי הגליל להתמודד עם הקשיים המרובים שהעמידו בפניהם השלטונות העות’מאניים והשכנים הערביים. נפטר בג’ בטבת תר”ס (5.12.1899), בן חמישים ושש בלבד. צאצאיו המשיכו את השושלת, וסייעו להרחבת היישוב היהודי בגליל בימים של טרום המדינה.
דב שילנסקי נולד (1924) בליטא, ומצעירותו היה חבר בתנועת בית”ר. במהלך ימי השואה היה חבר המחתרת בגטו שאוולי, ושרד את מחנות המוות. עם סיום המלחמה הצטרף לאצ”ל, והיה בין עולי “האלטלנה”. גם לאחר תום הפרשה העגומה, לא נמנע מלשרת כקצין במלחמת העצמאות. במסגרת המאבק נגד הסכם השילומים, נעצר כאשר ביקש להחדיר פצצה למשרד החוץ. במשפטו, זעזע רבים כאשר סיפר את מוראות השואה שהביאו אותו להתנגד להסכם. עבד כעורך דין מצליח, וכיהן שנים רבות כחבר כנסת מטעם תנועת החירות. נודע בנאמנותו לארץ ישראל ולמורשת ישראל. בשנת 1988 התמנה ליושב ראש הכנסת, ובמסגרת תפקידו ערך ביקור היסטורי בליטא, מקום מולדתו, תוך שהוא מטיח בפני מארחיו את ההאשמה בפשעיהם בימי המלחמה. שילנסקי היה גם זה שיזם את מפעל ההנצחה “לכל איש יש שם”, שמאז ראשית שנות התשעים מתקיים כחלק מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נפטר בב’ בטבת תשע”א (9.12.2010), ונקבר ליד רעייתו רוחל’ה, ששרדה יחד עימו את אימי השואה, וליד בנו יוסי, שנפל במסגרת שירותו הצבאי.
המטרה היא הבנה טובה יותר של המקרא על בסיס המחקר, ולא שימוש במקרא לצורכי המחקר. הגישה כוללת שימוש בכל הכלים שהעניק המדע המודרני, מתוך אמונה עמוקה באלוקי ישראל, בעמו, בארצו ובתורתו. תפיסות אלו עמדו בבסיס גישתו של פרופסור יהודה אליצור. אליצור, שעלה לארץ בגיל חמש עשרה יחד עם אביו המאמץ, פרופסור שמואל קליין, למד ולימד באוניברסיטאות ובמסגרות שונות ברחבי הארץ. בעשרות מאמריו וספריו, העניק פרשנות מחודשת לסוגיות מקראיות, היסטוריות ותורניות על בסיס המדע העדכני ותוך נאמנות להלכה ולמסורת. מעורכיו ומיוזמיו של הפירוש המונומנטלי לתנ”ך “דעת מקרא”. איש ציבור פעיל, שהיה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ממייסדי המחלקות ללימודי ארץ ישראל, ארכיאולוג שפענח בין השאר את הכתובת על “בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר” שהתגלתה בגולן, מרצה מחונן ויקיר ירושלים. פרופסור יהודה אליצור, יליד 1911, נשא לאישה את סופרת הילדים רבקה אליצור, ולאחר פטירתה את אחותה תרצה. הוא נפטר בב’ בטבת תשנ”ח (31.12.1997) כשהוא מותיר אחריו משפחה מפוארת של אנשי תורה, עיתונאים, אנשי אקדמיה ואנשי ציבור.
חבורת החסידים שעלתה מרומניה הביטה אל הנוף המרהיב ואל השמים התכולים, ושקעה בעצבות. שום ענן לא נראה באופק. אחרי המסע המפרך מרומניה, הכסף הרב שהושקע בקניית האדמות, המפגש עם אחרוני היהודים שנותרו מ”גיא אוני” שתושביה שבו לצפת, אבלים וחפויי ראש לאחר כשלון המושבה. אחרי כל זה נאלצו העולים החדשים להתמודד עם הבצורת, ועם התחושה שהכל היה לשווא. אבל בב’ בטבת תרמ”ג (11.12.1882) התהפך הגלגל. גשמי עוז שניתכו על אדמת הגליל, הוציאו את המתיישבים לחריש ראשון וחגיגי. “אבן מאסו הבונים- הייתה לראש פינה”, הכריזו ושרו כולם בחגיגיות. חזונו של אליעזר רוקח, שהגה את רעיון הקמתה של מושבה יהודית למרגלות צפת, קם ונהיה למציאות. “גיא אוני” שקעה ונותרה בדפי ההיסטוריה (ובספרה רב המכר של שולמית לפיד). ראש פינה, חלוצת מושבות הגליל יצאה לדרך. עוד ימים ארוכים וקשים נכונו לראש פינה, אך בסופם ניצבה לה מושבה מפוארת ויוקרתית, גאה בעברה וממשיכה לצפות אל עתיד של פיתוח ושגשוג.
מלחין ואיש חינוך, ראש מחלקת הדרכה בבני עקיבא ותלמיד חכם. כל אלו לא הספיקו לפנחס קהתי. הוא רצה עוד. עוד תורה שתמלא את נשמתם של בני הציונות הדתית, של אלו שחפצו לקבוע עיתים לתורה, אך לא מצאו את הספרות המתאימה הכתובה ברוח הדור. עשרים שנה לאחר שעלה לארץ מפולין, החליט פנחס קהתי להרים את הכפפה. מתחת ידו החלו לצאת הקונטרסים, חוברות דקות ובהן מספר משניות וקטעים מהרמב”ם ומהשולחן ערוך, שנועדו ללימוד קצר מדי יום בסניפי בני עקיבא ובמרכזי הנוער הדתי. למשניות צירף קהתי פרוש משלו, המתבסס על הפרושים הוותיקים והידועים למשנה ולגמרא, אך כתוב בצורה בהירה ובעברית מודרנית ומלווה במבואות ובסיכומים. עשר שנים עברו עד שהסתיים המפעל ואלפי הקונטרסים נפוצו בארץ. לאור ההצלחה אוגדו הפרושים למשנה בסדרת ספרים. עם סיום כתיבת הפרוש, חזר קהתי לעבודתו בבנק המזרחי, ונפטר בגיל 66 ביום א’ טבת תשל”ז (22.12.1976). המשניות-בפורמט גדול, ובמהדורות כיס, באפליקציות ובשיעורים בבתי הכנסת, נותרו ויישארו עוד שנים רבות לאחר פטירתו.
סימנים מבשרי רעות אירעו כבר בשעה שהשיירה עברה ליד מגדל צדק וליד הכפר קוּלָה שממזרח לראש העין. מחסומים, מטחי ירי, קבוצות של ערבים חמושים נאספים ומתצפתים על הגבעות. כל אלה ליוו את השיירה, לצד תקלות טכניות בכלי הרכב. אך ההחלטה הנחושה של ארבעים ושמונה נוסעי השיירה, שיצאה בבוקר א’ בטבת תש”ח (14.12.1947) מתל אביב, הייתה להמשיך אל כפר בן שמן הנצור. סמוך למחנה הלגיון הירדני בבית נבאללה נפתחה אש תופת לכיוון הרכבים, ממקלעים שהוצבו בצידי הדרך. רכבי הליווי נוקבו בכדורים וכל יושביהם נפגעו. לגיונרים ביצעו וידוא הריגה בחלק מהפצועים, ורק התערבותם של כמה קצינים בריטיים מנעה את המשך הטבח בניצולים. שלושה עשר לוחמים ונהגים נפלו בדרכם אל הכפר. הלוויית ענק לחללים נערכה בתל אביב, ובמסגרתה נשבעו ההורים השכולים להמשיך את המאבק עד להשגת המדינה העברית. אנדרטה צנועה בכניסה למושב בית נחמיה מנציחה את מסירותם של לוחמי שיירת בן שמן. וכך גם טקס שנתי המתקיים מדי שנה בראש חודש טבת על ידי המשפחות, המועצה האזורית חבל מודיעין ומדרשת ‘בשבילוד’.
שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.
הקיסר הביט סביבו בסיפוק. נכבדי צרפת ואירופה כולה, עמדו כנועים לפניו. כדי למנוע אי הבנות לגבי כפיפותו למאן דהו, הוא הניח את הכתר על ראשו במו ידיו. כט’ כסלו תקס”ה (2.12.1804). הנער קטן הקומה מהאי הנידח קורסיקה מונה לקיסר צרפת. נפוליאון בונפרטה, הרגיש הוא ניצב על גג העולם. יחסיו של הקיסר עם היהודים ידעו פנים רבות. מחד, בכל מקום שאליו הגיעו צבאותיו הוסרו המגבלות מעל היהודים ונקרא להם דרור. מאידך, לו עצמו היו מפעם לפעם פליטות פה אנטישמיות, ורוחות המהפכה הצרפתית שהביאו עימם חייליו לקצווי אירופה, תרמו לא מעט לתהליך החילון שעבר העם היהודי. בשעה שפלש צבאו לרוסיה, במערכה שעתידה להביא עליו גם את סופו, נחלקו אדמו”רי החסידות, כיצד יש להתייחס אליו. היו שראו בו מבשר גאולה. אחרים וביניהם “בעל התניא” מייסד חסידות חב”ד, ראו בו מי שעתיד להמיט אסון על ישראל, ופעלו לטובת הצבא הרוסי. נפוליאון כבר איננו איתנו, אך דבריו למראה היהודים המתאבלים בתשעה באב: “עם שבוכה על עברו, יזכה גם לשמוח בעתידו”. התגשמו.
עוד בהיותו נער בגימנסיה הרצליה בתל אביב, החליט דב הוז, יליד 1894 להקדיש את חייו לתקומת עם ישראל בארצו. הוא עבד כפועל בשדות דגניה; שימש כקצין בצבא הטורקי במהלך מלחמת העולם הראשונה (תוך שהוא מסכן את עצמו בהברחת נשק למען היישוב היהודי); היה ממקימי הגדודים העבריים; ממייסדי ההגנה וההסתדרות; מראשי תנועת העבודה וההסתדרות הציונית; סגן ראש עיריית תל אביב; ופעיל מדיני מטעם התנועה הציונית בקרב אנשי הממשל הבריטי, שאיתם הצליח ליצור קשרי ידידות והשפעה. חלומו הגדול של הוז היה לייסד תעופה עברית בארץ ישראל. הוא עצמו עבר קורס טיס, והקים את חברת “אווירון”, שהייתה מסווה ל”שירות האוויר” של ההגנה. שדה התעופה שפעל עשרות שנים בתל אביב נקרא על שמו. ביום כ”ט בכסלו תש”א (29.12.1940) שב הוז מביקור אצל אסירי ההגנה בכלא עכו. סמוך לפרדסיה שבשרון, איבד הוז את השליטה על רכבו. הוא, אשתו רבקה, ביתו תרצה ובני משפחה וידידים נוספים שהיו ברכב נהרגו במקום. לימים, הוקם בנגב קיבוץ “דורות” המנציח את דב, רבקה ותרצה.
