אנשי השב”כ ושירות בתי הסוהר הביטו בזעם ובעצב בשיירת האוטובוסים שיצאה ממתקני הכליאה בישראל בדרכה אל רחובות חברון, רמאללה ועזה, ואל שדה התעופה. גדולי הרוצחים והבולטים מקרב המחבלים, שדם ומאמץ אין סופי הושקעו בלכידתם, היו בדרכם אל החופש. המחיר היה כבד: תמורת שחרורם של שלושה חיילי צה”ל שנשבו בלבנון (האחד בקרב סולטן יעקב, ואילו שניים נוספים  נפלו בנסיבות עגומות של הפקרת שמירה), נקב ארגון הטרור של אחמד ג’יבריל בשמותיהם של 1150 רוצחים, ביניהם מבצעי הפיגועים הגדולים בשנות השבעים והשמונים. לאחר משא ומתן מורכב ומורט עצבים בתיווך גורמים בינלאומיים, שבמסגרתו נמסרו לישראל תמונות ומידע על השבויים, ולמרות המחיר הכבד, הצביעה הממשלה בעד קיום עקרון פדיון השבויים ומחויבות צה”ל לחייליו. השמחה שפרצה בארץ עם הגעת השבויים בא’ בסיוון תשמ”ה (21.5.1985) התערבבה בתוגה ובדאגה מוצדקת, עקב החשש מתוצאות העסקה. ואכן, תוך זמן קצר, שבו כמעט כל המשוחררים לעיסוק בטרור והיו בין מובילי האינתיפאדה הראשונה שפרצה זמן לא רב לאחר העסקה. שאלת פדיון השבויים ומחירו המשיכה להעסיק את ישראל שנים רבות, ועודנה ממשיכה.

הרב נתן אורטנר נולד בגרמניה (1935) למשפחה של חסידי בעלז. במהלך חייו שילב הרב בין עולמות רבים ומגוונים. הוא גדל בתל אביב, בבית המקורב לתנועת פועלי אגודת ישראל, וכל ימיו ראה בעין יפה את תקומתה של מדינת ישראל וסייע מאוד להקמת מבוא מודיעים. בד בבד, היה קשור כל ימיו לציבור החסידי והחרדי. הרב אורטנר הוציא לאור ספרי שאלות ותשובות בהלכה, שבהם עסק בתחומים מגוונים, ובראשם בשאלה התקדימית של שינוי מעמדה ההלכתי של העיר לוד לעניין הלכות הפורים, לאור הממצא הארכיאולוגי. במקביל, עסק בכתיבת ספרי חסידות, ספרי הסברה ופעילות חינוכית על היהדות לציבור הכללי, ותיאור היסטורי של הפרשייה השנויה במחלוקת של הצלת הרבי מבעלז בימי השואה, פרשייה שבה היה אביו אחד מהפעילים המרכזיים בהצלת האדמו”ר. במשך עשרות שנים שימש כרבה של לוד, כשהוא מעניק מענה הלכתי ותורני לכלל העדות, הקהילות והמגזרים המרכיבים את העיר. במשך שנים רבות הרב ואשתו אימצו את בנות השירות הלאומי בעיר. נפטר בב’ בסיוון תשע”ח (16.5.2018)

הרב דוד שלוש גדל בירושלים במשפחה של רבנים שהיו בין מנהיגיה של קהילת יוצאי מרוקו. לאחר לימודיו בישיבת “פורת יוסף”, נקרא הרב שלוש לכהן כרבם של מחנות העולים ממרוקו שהתרכזו לזמן מה בצרפת. בשנת 1953 מונה להיות רבה של נתניה, תפקיד בו החזיק שישים ושלוש שנים. בנתניה יזם הרב שלוש, בין השאר, שבתות שירה ופיוט שהיו מהגורמים המרכזיים בהשבת הפיוט ו”שירת הבקשות” לתרבות הישראלית. כפוסק, הרבה הרב שלוש להשתמש “בכוח דהיתרא”, בהיתרים הלכתיים במקרים שבהם היה הדבר אפשרי, ולא נרתע  גם מהבעת דעות שלא היו מקובלות על רבנים אחרים בימיו. כך נטה הרב שלוש להקל בשאלת יהדותם של הקראים, בהלכות חשמל בשבת ובנושאים רבים נוספים. בין השאר, טען הרב שלוש כי אין שום מקום לפקפק ביהדותם של עולי קהילת “ביתא ישראל ” מאתיופיה. במקביל לפסקיו שפורסמו  בספרו “חמדה גנוזה”, כתב הרב שלוש מספר פרושים מקוריים על ספרות התנ”ך והאגדה. כציוני נלהב, דגל הרב שלוש בקביעת קריאה מיוחדת בתורה ליום העצמאות. נפטר בב’ בסיון  תשע”ו (8.6.2016)

אלפי שנים פרחה הקהילה המפוארת שעל גדות נהרות בבל, וחיים יהודים תוססים התקיימו בערי עיראק. אולם, אט־אט החלו יהודי עיראק לחוש כי הקרקע בוערת תחת רגליהם. במהלך מלחמת העולם השנייה פרצו בעיראק פרעות קשות שבמסגרתן רצחו לאומנים עיראקיים פרו־נאציים מאות מיהודי בגדד. מיד לאחר מכן החלו רדיפות מצד השלטונות והאוכלוסייה, בעיקר על רקע  האירועים שנלוו להקמת המדינה. לנוכח ההסלמה החלה מחתרת ציונית מקומית, בסיוע שליחים שהגיעו מישראל, לסייע בהברחת יהודים. בסופו של דבר, הסכימה ממשלת עיראק לאפשר ליהודים לצאת מהמדינה, בתמורה לוויתור על אזרחותם ועל רכושם (הרב). ביום ג’ בסיוון תש”י (19.5.1950) יצאה הטיסה הראשונה מבגדד לקפריסין ומשם ללוד, ועליה שישים ושמונה יהודים. בהמשך, אפשרו העיראקים טיסות ישירות מעיראק לישראל, ובמבצע שנקרא על שם “עזרא ונחמיה” – עולי בבל הראשונים – הגיעו לארץ כמאה ועשרים אלף יהודים בתשע מאות טיסות. חבלי קליטה קשים עברו  יוצאי עיראק בארץ, אולם בסופו של דבר השתלבה הקהילה בציבוריות הישראלית ואנשיה תרמו תרומה משמעותית בכל תחומי החיים בארץ.

הם שרדו את הקדחת שעשתה שַמּוֹת בילדיהם, שרדו את הקשיים האינסופיים בימי הטורקים והבריטים, שרדו את הריחוק ואת קשיי הפרנסה. אך לא יכלו לשרוד את המלחמה, ובעיקר את הניכור. בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (19.6.1948) צפו תושבי המושבה “משמר הירדן” בחטיבה סורית שלמה העולה על בתיהם. בניגוד לשתי ההתקפות הסוריות הקודמות שנערכו בימים הקודמים, ואותן הצליחו התושבים המעטים להדוף במחיר כבד, הפעם חדרו הסורים ללב המושבה והשתלטו עליה. לאחר קרב גבורה נואש שבו נפלו עשרה מהלוחמים, נלקחו ארבעים מהמגינים (ובהם נשים ופצועים) לשנה שלמה של שבי בכלא הסורי. כאבם של תושבי המושבה היה רב לא רק בשל החורבן, אלא גם בשל העובדה שקריאותיהם הנואשות לעזרה לא נענו. חלקם חשדו (חשד שלא התברר עד היום) שהסיבה לכך הייתה נעוצה בזיהויה של המושבה עם תנועת בית”ר, שלא הייתה מהחביבות על כוחות ההגנה והפלמ”ח באזור. לאחר חזרתם מהשבי, נדהמו התושבים לראות כי אדמותיהם חולקו בינתיים לקיבוצים חדשים, ומושבתם למעשה נעלמה. רק בשנים האחרונות מוקם מרכז מבקרים והנצחה לתושבי המושבה שאבדה, משמר הירדן – מושבתם של הגיבורים על הירדן.

“מקרה מר ומתמיה” כך הגדיר דוד בן גוריון את האירועים שהתחוללו בגזר בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (10.6.1948). חברי הקיבוץ, שעלה אל הקרקע במרכז השפלה בלב אזור ערבי שלוש שנים קודם לכן, עברו עד אותו יום את קרבות מלחמת העצמאות בשלווה יחסית. ריחוקם מזירות הקרב העיקריות באזור ונוכחות כוחות גדולים של צה”ל באזור לטרון הקנו לתושבי הקיבוץ תחושת ביטחון. מפקדי הלגיון הירדני וכוחות ערביים מקומיים שישבו באותה עת באזור רמלה חשבו אחרת. הם החליטו לבצע פשיטה על הקיבוץ כדי להטות את הכף בזירה לטובת הערבים. כוח משוריין ירדני מלווה בתותחים ובמאות לוחמי חי”ר הסתער על הקיבוץ בהפתעה, ולמגיניו לא היה למעשה סיכוי. בקשות העזרה שנשלחו לכוחות הסמוכים לא נענו בשל חלוקה שגויה של תחומי האחריות בין החטיבות השונות, ואחרי חמש שעות של קרב נואש נפל הקיבוץ. עשרים ותשעה מהמגינים נפלו בקרב, ועוד עשרות נלקחו בשבי. הירדנים נסוגו מהקיבוץ אחרי זמן קצר, וכוחות צה”ל שהגיעו מאוחר מדיי השתלטו על השטח בקלות. גזר שבה והתחדשה, למרות הכול, והפכה לקיבוץ וליישוב משגשג.

שלוש וחצי  לפנות בוקר של יום ד’ בסיוון תש”ח (11.6.1948), שעות בודדות לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור. הזקיף ששמר על מחנה צה”ל שבאבו גוש שמע לפתע קול דרדור אבנים, וזיהה דמות חשודה המתקרבת במהירות למחנה. הוא קרא לה להזדהות, אך בתגובה שמע רק מלמול לא ברור באנגלית, שפה שאותה לא הבין. הירייה הבודדת הביאה לקיצהּ הטראגי את פרשת חייו של  דוד מרכוס. דוד, שכונה בשם הקוד “מיקי סטון”, היה הקצין היהודי־אמריקני הבכיר היחיד שנענה לקריאת ישראל הצעירה לבוא לסייע לפיתוח צבאה. דוד  מרכוס– לוחם נועז, דיפלומט, שופט, קולונל מעוטר ומצטיין של צבא ארה”ב – תרם תרומה עצומה לפיתוח דרג פיקוד בכיר בצבא המתהווה, בהדרכה ובייעוץ לראשי המדינה ובחוברות הכשרה למפקדים שכתב. הוא אף פיקד על חזית ירושלים בשעות הקשות ביותר של המלחמה. גופתו הוטסה חזרה לארה”ב, והוא נטמן בבית הקברות “ווסט פוינט” בארה”ב, כשעל קברו נחקקה הכתובת “דוד מרכוס – חייל לאנושות כולה”. לימים, הפך מרכוס לסמל לתרומתם של יהודי ארצות הברית לבניין ישראל, ולזכרו הוקם היישוב משמר דוד בעמק איילון.

ההתלבטות הייתה עצומה. מחד, לממשלת ישראל היה ברור כי העיראקים נחושים להשיג נשק גרעיני, וכי “כורי המחקר” שהקימו הצרפתים עבורם ליד בגדד מקדמים אותם במהירות לעבר מטרה זו. החשש כי מנהיג עיראק הרצחני, סדאם חוסיין, יעשה בנשק זה שימוש נגד ישראל היה רב. מנגד, איש לא רצה להיקלע לעימות צבאי עם עיראק ולהסתבכויות הבינלאומיות הכרוכות בתקיפה חסרת תקדים של מתקן גרעיני. אחרי שניסיונות דיפלומטיים ופעילות חשאית לסיכול ההתקדמות הגרעינית כשלו, ולמרות החשש מתגובות חריפות, ניתן האות. ביום ה’ בסיוון תשמ”א (7.6.1981) יצאו תריסר ממטוסי חיל האויר למבצע “אופרה”. המטוסים עברו מרחק של 1100 ק”מ מבלי שהתגלו, השמידו תוך דקות את הכור הגרעיני “תמוז”, וחזרו כולם בריאים ושלמים לבסיסם. כל זאת על אף מערכי הנשק נגד מטוסים המסועפים שהיו לעיראקים באזור. צעיר הטייסים היה אילן רמון, לימים האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון הקולומביה. דוקטרינת בגין ולפיה ישראל לא יכולה להשלים עם הימצאותו של נשק גרעיני בידי משטרים ערביים ממשיכה להדריך את ממשלות ישראל לדורותיהן עד ימינו אלה.

רבי ישעיהו שפירא (1891) נולד בפולין למשפחת אדמו”רים ידועה ובין אחיו היה רבי קלומנימוס שפרא לימים האדמור מפיעסצענא. בגיל צעיר החליט לוותר על ההצעות הרבות שקיבל לכהן כאדמו”ר או כרב ולעלות לארץ כדי להשתתף בבנינה. בארץ היה מתלמידי הרב קוק וערך חלק ממאמריו והשתתף בהקמת תנועת הפועל המזרחי , שבכרוז ההקמה שלה שהיה בין מנסחיו הכריזה כי “שואפים אנו לשוב לחיי העברים הקדמונים לחיים תנכיים של צדק יושר ומוסר”. עסק בהבטים הפוליטיים והכלכליים של התנועה ועודד עליית משפחות חסידיות מפולין שחלקם הקימו את הישוב כפר חסידים. במאמריו העמיק ביסודות המחשבה הציונית דתית והעלה על נס את החובה לקיים חיים כלכליים מוסריים ושיתופיים (בשל הציווי “ועשית הישר והטוב”) וקרא לא לוותר על עקרונות התנועה אך לנהל את הויכוחים הפוליטיים מתוך התפיסה שכל בני ישראל הם בנים להקב”ה. בגיל חמישים למרות מעמדו הכלכלי והארגוני החליט להקדיש את חייו לחקלאות והתיישב בכפר פינס שם היה עובד אדמה במקביל ללימוד תורה ולעידוד,שירה ותפילה עם ההמונים שבאו לבקר את “האדמור החלוץ”. נפטר בה’ בסיון תש”ה (17.5.1945)

השנאה הלכה והתעצמה. לאומנות שהלכה וגברה לצד קנאה בהצלחתם של יהודי עירק, פעילותו של השגריר הגרמני בבגדד שעשה כל כדי להפיץ אנטישמיות ושנאה, מאמציו של חאג’ אמין אל חוסייני שהטיף לתושבי עירק לפרוע ביהודים על רקע הסכסוך בארץ ישראל, כל אלו הפכו את חייהם של יהודי עירק לבלתי נסבלים וגם מאמציהם של היהודים להראות בכל דרך נאמנות לעם העיראקי , כולל תרומות כפויות לארגונים הלאומנים האנטישמיים ולפורעים הערבים בארץ ישראל לא הועילו. לא הועילו. בשבועות  ו סיוון תש”א (1.6.1941) בעוד כוחות  בריטיים מתמהמהים  (ככל הנראה בכוונה)בכניסתם לבגדד כדי לשחרר אותה מידי משטר פרו נאצי שהשתלט עליה החל ה”פרהוד”. המונים פשטו על בתי היהודים שסומנו מראש ושחטו באכזריות גברים נשים וטף. מעשי אכזריות והתעללות מלווים בביזה הביאו לרציחתם של קרוב למאתיים יהודים ולפציעתם של אלפים. “הפרהוד” (הביזה הגדולה) נפסק רק כאשר כוחות כורדיים נכנסו לעיר והשיבו את הסדר. יהודי עירק שהבינו כי עירק שוב לעולם לא תהיה מקום פריחה ושגשוג פי שהייתה החלו להתקרב יותר ויותר לרעיונות הציוניים